מאת ו״ס מרווין
פורסם לראשונה ב-1970. תרגם מאנגלית דרור בורשטיין
התחילו בֶּעָלִים, בזרדים ובקיני הציפורים שהזדעזעו, שנתלשו או שנשברו בעת הנפילה. יש לאסוף אותם ולחבר כל אחד מהם בחזרה למקומו. אין זו עבודה מפרכת, אלא אם כן ענפים גדולים רוסקו או נפגעו קשות. אם ההפלה תוכננה בקפידה וכהלכה, הסיכוי שזה קרה קטן יותר. הרבה תלוי בגודלו של העץ, בגילו, בצורתו ובמינו. ובכל זאת, תהיו בני מזל אם תצליחו לעבור את השלב הזה בלי להיעזר במכונות. אפילו בתנאים הטובים ביותר, זו עבודה שתגרום לכם לייחל לעזרה מעולם הנמלים, מאימפריית העכברים, או לפחות משבט סנאים מקומי, אילו יכולתם לגייס את עמלם ואת כישרונותיהם. אבל לא, הם משאירים לכם את העבודה. עם הזמן הם למדו לקח: זו מלאכה לבני האדם.
מובן מאליו שאם העץ היה חלול, כולו או בחלקו, והכיל קינים ישנים של ציפורים, יונקים או חרקים, או מאגרי אגוזים, או מבנים מן הסוג שצרעות ודבורים בונות כדי להתקיים, יהיה צורך לתקן את תכולתם במידת הצורך, ולהרכיב אותה מחדש, ככל האפשר בסדר המקורי, לרבות קליפותיהם של אגוזים שכבר פוצחו. באשר לקוּרי עכביש, פשוט תצטרכו לעשות כמיטב יכולתכם. אין לנו ציוד אריגה של עכבישים, וגם לא תחליף לקשר החי שבין העלה לנקודת החיבור וההזנה שלו. קשה עוד יותר ליצור תחליף לקשר הזה לאחר שהעלים יתייבשו, כפי שבהכרח יקרה, שכּן אין זו מלאכה של רגע. כמעט אין צורך לומר שזה גם הרגע הנכון לתקן עצים שכנים, שיחים או צמחים אחרים שאולי נפגעו כשהעץ הופל. אותם הכללים לעיל חלים גם עליהם. כאשר העצים השכנים הם מאותו המין, יהיה קשה להימנע מבזבוז זמן על החזרתו של עלה שניתק לעץ הלא נכון. עבודה, עבודה: בזה עליכם לתלות את תקוותכם.
כעת יש להציב את מתקני ההרמה או את הפיגומים, בהתאם לסביבה ולממדי העץ. זו מלאכה רגישה. כמעט תמיד היא כרוכה, כשלעצמה, בגרימת נזק נוסף לאזור, נזק שיהיה צורך לתקנו בהמשך. אבל, כפי שכבר הבנתם, אין מנוס מכך. זהירות בשלב זה עשויה לחסוך לכם טרחה רבה בהמשך. הקפידו שלא לרמוס ולמעוך שום דבר אל תוך האדמה.
לבסוף מגיע הזמן להעמיד את הגזע. בשלב הזה כבר כמעט אין צורך להזכיר לכם עד כמה השלד העצום הזה עדין. כל תנועה של ציוד ההרמה, כל התרוממות קלה של הגזע, של הענפים ושל מעטה העלים (כבר מתים) המפואר שהורכב מחדש בעמל כה רב, תגרום לכם לעצור את נשימתכם. תתבוננו בחרדה פן יישברו שוב עלה או זרד. תקשיבו לאגוזים המשתקשקים בתוך ענף חלול, ותנסו לשמוע אם הם אכן חוזרים למקומם או מתפזרים באי־סדר – ובמקרה כזה, או אם יקרה משהו מעין זה, יהיה כמובן צורך להפסיק את העבודה עד שתתקנו את המעוות. ההרמה עצמה אינה עניין של מה בכך, מן הרגע שבו השרשראות נמתחות סביב התחבושות הישנות ועד שהגזע ניצב אנכית מעל לגדם, כפיס מול כפיס. עכשיו אפשר לבצע את היישור הסופי של כפיסי העץ עצמם (את העבודה המקדימה מוטב לעשות כשהעץ עדיין ירוק ורך, אבל לפעמים, כשהכפיסים אינם מעוותים מדי, את רוב היישור משאירים לשלב הזה, שבו הקצוות הקרועים ניצבים זה מול זה). כאשר הכפיסים משלימים זה את זה במדויק, מורחים את חומר הקיבוע המתאים. שוב, אין ברשותנו תחליף זהה לחומר המקורי. החומר שלנו חזק להפליא, אבל קשיח. פעולתו מוגבלת לפני השטח, ואין בו שום גמישות. עם זאת, ליבת הגזע אינה החלק שהוליך את החיים מן השורשים אל הענפים ובחזרה. פעילותה הייתה מוגבלת יחסית. חומר הקיבוע המיועד לליבת העץ אינו החומר המיועד לשכבות החיצוניות ולקליפת העץ. מלבד העובדה שחומר הקיבוע של הליבה אינו מתאים וכנראה גם לא יהיה יעיל להיקף העץ, הוא ישאיר צלקת על הקליפה.
כשהכול מוכן, מורידים את הגזע הקרוע אל כפיסי העץ המזדקרים מן הגדם. זה, אפשר לומר, רק השלד של תחיית המתים. כעת יש לאסוף את שבבי העץ ואת הנסורת ולהחזיר אותם למקומותיהם הקודמים. את חומר הקיבוע המיועד לשכבות העצה יש למרוח על שבבים ונסורת העשויים מעצה בלבד. על שבבים ונסורת המורכבים מסוגי רקמות אחרים יש למרוח את הדבקים המתאימים. מוטב, במידת האפשר, להגן על החומרים מפּגעי מזג האוויר בזמן העבודה. החשיפה לפגעי מזג האוויר מקשה על זיהוים של השברים הקטנים יותר. האדמה ממהרת לתבוע לעצמה במיוחד את נסורת הקליפה. תצטרכו למצוא דרך משלכם להתמודד עם הבעיה הזאת. מפעם לפעם תבחינו ביופי מסוים בדגמים שיוצרים השבבים כשהם מותאמים בחזרה למקומם. אולי תתהו אם ראוי לתאר את היופי הזה כטבעי או כמעשה ידי אדם. הדבר יוביל אתכם להרהורים על מוצָא היופי, הרהורים שעוד תשובו אליהם.
הדבק המיועד לשבבים שקוף למחצה, ואינו קשיח כמו הדבק המיועד לכפיסים. הדבק המיועד לקליפה ולשכבות שמתחתיה שקוף, והוא חודר אל הסיבים משני צדי החיבור וממיס אותם חלקית זה אל תוך זה. הוא אינו מחדש את זרימת המוהל אבל יש בו מעין מחווה למה שחלף פעם בדרכי המלך העתיקות. לא תוכלו לגלגל ביצה על פני החיבורים, אבל כמה מפּירי המִכרות יהיו בכל זאת עבירים, בלי ספק, לחרק הראשון שיבוא לחקור אותם וירים ראש במעברים הצרים, נטולי ההד. יבוא היום שבו הכול ישוב לקדמותו, עד לטחב (שעתה הוא מת) המכסה את הפצע. תישנו שינה טרופה, במחשבה על פירוק הפיגומים שחייב להתחיל למחרת בבוקר. כמה תקוו ליום שמשי, בלי רוח!
פירוק הפיגומים או מתקני ההרמה אולי אינו מסוכן לסביבה כמו הקמתם, אבל גם הוא מעורר קשיים. יש להרחיק מן המקום כל חלק מיד לאחר פירוקו, ולאחסן אותו במרחק מה. כבר התרגלתם לנוכחותם של הפיגומים שם, סביב העץ. השמַים מתחילים להיראות חשופים כשהשרשראות והתמוכות עוזבות את מקומן בזו אחר זו. לבסוף מגיע הרגע שבו מסירים את החלק התומך האחרון, והעץ שב ועומד בכוחות עצמו. לרגע דומה שכּל משקלו מונח על לבכם. אתם מקשיבים לנקישה עמומה של התייצבות, לחריקת אזהרה בעומק מערכת החיבורים המסועפת. אינכם מסוגלים להאמין שהוא יחזיק מעמד. כמה הוא דומה לדבר שנחלם, העץ העומד שם לגמרי בעצמו. כמה זמן יעמוד כך עכשיו? נדמה שמשב הרוח הראשון החולף בעליו המתים זורם כולו אל תוך פיכם. אתם חוששים שאפילו בתנועת העננים יהיה די כדי להפילו. מה עוד תוכלו לעשות? מה עוד תוכלו לעשות?
אבל אין עוד דבר שתוכלו לעשות.
אחרים ממתינים.
יהיה צריך להחזיר את הכול למקום.
***
אלון, יער סוורנק, אנגליה. תצלום: ד"ב
