מבחר נרחב של משפטים שסימנתי בקובץ המאמרים הזה. זה ארוך מאוד וחשוב מאוד. אין צורך ולא כדאי לקרוא הכול בבת אחת. כדאי כמובן לקרוא את כל הספר. המילים המודגשות אינן מודגשות במקור.
- דרך הדיכאון אנו נכנסים למעמקים, ובמעמקים מוצאים נשמה. הדיכאון חיוני לתחושה הטרגית של החיים.
- המהפכה האמיתית מתחילה ביחיד שיכול להיות נאמן לדיכאונו.
- יש משהו בתחושת כובדו של העולם. אם אינך מדוכא כשהדגים צפים בנהרות ובטנם כלפי מעלה, והעצים נכרתים על ימין ועל שמאל וכל השאר – אינך חי. איך ייתכן שהנשמה – נשמתך – לא תהיה רגישה לנשמת העולם?
- להבין את הדיכאון פחות כמחלה של היחיד ויותר כתסמין של תרבותנו.
- להכיר בכך שהמלנכוליה עשירה הרבה יותר מן הדיכאון, משום שהדיכאון מצמצם את הנשמה ואילו המלנכוליה מייצגת מצב של כוחות דמיון מוגברים.
- הדיכאון הוא תסמין של התמכרות תרבותנו לשטחיות מאנית של צמיחה ותנועה.
- דרושה ״תרפיה של רעיונות״ ושל דימויים, שאינה דוחקת את המטופלים עמוק יותר לתוך אומללותם אלא עוזרת להם לגלות את עושר הדמיון, ומוליכה את הנשמה מתוך שחור הדיכאון אל כחול המלנכוליה.
- ריפוי אמיתי ומתמשך אפשר להשיג רק באמצעות ריפוי נשמת העולם.
- הטעות היא [שימת דגש על דיכאון כביטוי של] הסובייקטיביות האישית.
- דיכאון המנותק מן המלנכוליה של העולם נעשה לעיסוק אנוכי לחלוטין.
- חלום הוא אירוע חדש לחלוטין, ספונטני ומפתיע, ואתה טורף אותו באמצעות שיטה יונגיאנית, שיטה פרוידיאנית, או כל שיטה אחרת שיש ברשותך.
- כל אחד מאיתנו כפוף לרודנותם של חיים מואצים. חזון הגאולה של הקידמה החילונית נעשה להתמכרות דמונית למהירות טכנולוגית.
- הפסיכיאטריה מיצתה את מהות המאניה בצירוף מגדיר אחד: ״היעדר פנימיות״, המגדיר גם את תקופתנו.
- [אפילו] התאוריות שלנו מוטות ביסודן נגד עצם נושא מחקרנו, בשל המאניה העכשווית השולטת בנפש הקולקטיבית שלנו.
- אפילו פולחן הידוענים שייך לתסמונת המאנית: כוכבוּת מהירה; פרסום כידוענוּת, במקום ההצטברות האיטית של fama, של מוניטין, שהיו יקרים כל כך לאנשי הרנסנס.
- מארס, בחיפזונו, בזעמו ובאלימותו המתפרצת, ובלא המגבלות הטקסיות שהרומאים הקדמונים הטילו עליו, הוא האל השוכן במחלה העיקרית של זמננו.
- ברצוני להעיר הערה אחת על הדמויות הרבות [בציורים] שראשיהן נשענים על ידיהן. היד הנשלחת אל העולם, יוצרת ופועלת, נמשכת כאן כאילו במגנט בחזרה אל הראש, נסוגה מן העולם, יוצרת ופועלת בתודעה. היד המלנכולית ממיינת כעת ומתמודדת עם עולם פנימי של מחשבות, דאגות, חרדות וזיכרונות – יד העוסקת בדימויים נפשיים.
- אנו מתחילים בעופרת האישית שלנו. והדיכאון מגיע אל קצהו רק עם ההכרה במלנכוליה הארכיטיפית שבנשמת העולם.
- הטעות הבסיסית שכולנו עושים נעוצה במוקד הסובייקטיבי של הדיכאונות שאנו חשים – חיי, נישואיי, כישלוני, מחלתי, הזדקנותי. הטעות היא הסובייקטיביות האישית. העובדה שאנו חשים דבר־מה אינה הופכת אותו ל״שלי״. דיכאון המנותק מן המלנכוליה של העולם נעשה לעיסוק אנוכי לחלוטין.
- לא לחוש דיכאון פירושו לא להשתייך לכוכב הלכת הזה. לא לחוש מלנכוליה פירושו ניכור גמור לממשות של זמננו, ולכן, כפי שאני עומד על כך שנים רבות, הדיכאון הוא הצהרה פוליטית, מחאה של הנשמה נגד המצוקה הסביבתית, תגובה הולמת להרס הפתולוגי המתחולל בעולם היומיום.
- ההרג ההמוני הזה של החיים מרמז שהדיכאון הנפוץ עשוי להיות תגובה נלווית לאובדן המינים ולהתרוששות כדור הארץ.
- מעבר לאובדנים הגלויים האלה יש אובדן עמוק יותר, האובדן המשתמע ממילים כמו ״חילוני״, ״רציונלי״, ״אנושי״, ״מודרני״, ״מדעי״ – אובדן האלים.
- בלי דימויים נותר לנו רק דיכאון המתאר את עצמו בשפת הפסיכולוגיה הקלינית, על סיווגיה: ״תגובתי״, ״נוירוטי״, ״אנדוגני״, ״פרנואידי״, ״דלוזיוני״, ״דו־קוטבי״ וכדומה.
- הגעתי לאמונה שההתרכזות באיים, במקום ההשתתפות בים המשותף, היא המקור לחלק גדול מן האומללות המודרנית שלנו. ישויותינו הנפרדות והמבודדות קשורות זו לזו מבפנים באמצעות הים הזה. כשאנו מדמים את עצמנו שקועים בים הזה, במקום מתרוממים מתוכו, הארכיפלג נעשה לאחווה גאוגרפית ולא רק לפיזור של לשונות יבשה סלעיות, שלכל אחת מהן מגדלור משלה; ואז המלנכוליה נעשית למצע זורם של מים שחורים, לתשתית רצופה המשותפת לכל האיים.
- דרך השיבה מן הדיכאון האישי אל המלנכוליה האוניברסלית עוברת בירידה מן הגבהים, בירידה אל קו החוף – הכיוון שהדיכאון ממילא דוחק אליו – ובהקשבה לקולות אחרים מאלה של הרהורינו האישיים הכפייתיים: אומללותי, דכדוכי, אני.
- בלי הפנימיות הממתנת של המלנכוליה משתחררים מכבליהם האלימות חסרת הפשר ו״הצבאות הנבערים״ של מארס.
- יונג נתן את ההגדרה הפשוטה ביותר לנוירוזה. הוא אמר שנוירוזה היא תודעה חד־צדדית.
- תודעה חד־צדדית היא למעשה תודעה הכלואה בנוקשות תרבותית. אין בה די תרבות, די התרחבות, די עומק וגובה. זו צרות תרבותית.
- עצם העובדה שאני בכלל כאן [באולם ההרצאות], שטסתי במהירות של חמש מאות או שש מאות מייל בשעה למקום שאיני מכיר, ואז ירדתי מהמטוס והתחלתי לדבר עם אנשים שאיני מכיר – היא מאנית. זה קצת מטורף, קצת מאני. כשאתה מאני אינך צריך לדעת אל מי אתה מדבר, אתה רק צריך לדבר. העיקר מבחינת הדובר המאני הוא שאיש לא יפריע, מפני שזה מכעיס מאוד.
- מה שאני מבקש לעשות הוא למקם את הדיכאון בתוך מצבה המאני של הציוויליזציה הזאת.
- אבל אורח חיינו מאני מקצה לקצה: החיתוכים המהירים בסרטים שלנו, מוזיקת הרוק, מוזיקת הראפ, הזפזופ בין הערוצים.
- במרכזי התרבות המאנית העכשווית שלנו, כמו לאס וגאס, אין לילה.
- אכול כפי יכולתך. חסוך בקנייה עכשיו. אנחנו חוגגים את החגים במבצעי מכירות צרכניים ענקיים. השלכת החומרים שלנו – עטים חד־פעמיים, סכיני גילוח חד־פעמיים. להשתמש ולזרוק – זהו אורח חיים מאני. בסרטים הגיבור המאני לעולם אינו מתיישב לאכול. לעולם אינך רואה אנשים מאניים אוכלים. או ישנים. מל גיבסון לעולם אינו שוכב בסרט, אלא אם כן ירו בו.
- והמילים שבהן אנו משתמשים נעשות מאניות יותר ויותר: מגה־בייטים, מגה־מינונים, מגה־כסף.
- קומה אחר קומה האורות דולקים. פתוח תמיד, לעולם לא סגור כאן – שלט.
- שבירת השיא אינה קשורה כלל לסגנון או לחן, אלא למהירות.
- התחושה של עודף קלט. האם יש לכם תחושה כזאת, שיותר מדי נכנס פנימה?
- הקלט העצום הזה של פעילות היתר של המידע ושל הנגישות. ובתוך כל זה, אם אתה נעשה מדוכא, יצאת מן המעגל. אתה מחוץ לרשת. אתה מת. הבורות בהיסטוריה היא חלק מן התסמונת המאנית. היא גם חלק מן הפסיכופתיה. אחת העובדות המכריעות בנוגע לפסיכופת היא שאינו לומד דבר מן הניסיון, שאין בו חרטה.
- איך אפשר להפיח אומץ-לב במזג המלנכולי בתוך ציוויליזציה כזאת?
- פנימיות יכולה להיות כניסה לכנסייה, שהיא אחת הדרכים העתיקות ביותר לפגוש פנימיות. היא יכולה להיות כניסה ליער, היא יכולה להיות כניסה לעץ יחיד ושהייה עם העץ לשם פנימיותו.
- [הערת הקורא: הפנימיות שנעדרת במאניה יכולה להיות גם יחס קשוב לפנימיות של משהו חיצוני: עץ, ציור, טקסט].
- יחידים מוצאים דרכים להתגונן מפני הדיכאון באמצעות פנייה להגנות מאניות, לצורות של הכחשה.
- אתה דואג שיומנך יהיה מלא עד אפס מקום, וכשיש רגע פנוי אתה עורך קניות.
- אתה נעשה מוסח ומפורר כל כך בשל שפע האירועים, עד שמעשה הקנייה של דבר־מה הוא הדרך היחידה שבה אתה יכול לשוב ולהתלכד כאדם.
- קניות הן דרך למצוא זהות.
- עלינו לפקוח את עינינו אל מה שאנו מחשיבים לחיים ״הרגילים״.
- בתרבותנו אסורה הדממה של הנפש. הטלוויזיה שולטת באורח חיינו, והדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא רגע של דממה, משום שהצופים – [מיליונים] מהם – עלולים לכבות ולעבור ערוץ. העסק חייב להמשיך לנוע.
- ההיקסמות מן החלל ומן המרחקים העצומים. גם אלה, במובן מסוים, סוג של פנטזיה מאנית, מפני שהארץ מעציבה אותנו. הארץ מביאה איתה עצב. החלל לא. ראיתם פעם פרק עצוב של ״מסע בין כוכבים״?
- אולי אתה מרגיש טוב, אבל מה בנוגע לאחרים? זו שאלה עצומה. ומה זה עושה לנשמה, אם אנחנו מקבלים את מושג הנשמה, גם כשאתה מרגיש טוב?
- נשים נושאות את הדיכאון בשביל תרבותנו.
- אם אין מטפחים את המלנכוליה, היא נעשית לדיכאון קליני.
- ההשקפה שהמוצא היחיד מן המצב הסאטורני הוא מוצא מארסיאלי, כוחני, שבה ומופיעה בפסיכיאטריה בטיפולים האלימים בדיכאון.
- יש הבדל בין מה שאפשר לכנות מעוף של ה־puer, הנער הנצחי, לבין מאניה.
- זהו רעיון פסיכותרפויטי בסיסי מאוד: יש בתסמין משהו שיודע דבר־מה. זה מה שיונג מכנה התודעה שבתסמין.
- אנו מתחילים לאחוז בשני דברים: פנימיות ועצב, הנעדרים מן המצב המאני.
- עלינו לראות שהפסיכותרפיה היא למעשה פעילות דיכאונית.
- ה״כרוניות״ הזאת חשובה. כרונוס הוא שם נוסף של האל סטורנוס. אנו מדברים על מה שהאלכימאים כינו longissima via – הדרך הארוכה ביותר.
- אי אפשר באמת לחשוב מחשבה במצב מאני, מפני שייתכן שיש לך רעיונות, או אפילו מעוף רעיונות, אבל אינך חושב את הרעיונות. החשיבה דורשת עבודה רבה והיא איטית.
- או שאתה נעשה מהורהר מטבעך, כלומר מכוח מזגך המלנכולי, או שמה שהיינו מכנים דיכאון דוחף אותך להרהור.
- אינני רוצה לומר שזה הכרחי. זה הכרחי לסוג מסוים של עבודת נשמה.
- הקושי שלנו עם היופי נובע בחלקו מכך שאין בנו האיטיות הנחוצה כדי לקלוט אותו.
- יונג אומר על מטרת הפסיכותרפיה: ״על המטופל ללמוד לא כיצד להיפטר מן הנוירוזה שלו, אלא כיצד לשאת אותה״.
- רק כשאתה מסוגל לאבד, או לעבור את אובדנם של הדברים שאתה נאחז בהם כממשיים, נעשית המציאות הנפשית חשובה יותר. כל שנותר לך הוא המציאות הנפשית שלך. החלומות שלך, הדימויים שלך, הרגשות שלך, הזיכרונות שלך, והיכולת לראות מבעדם או לשחרר אותם מהבנה מילולית. וזו, כך נדמה, אחת ממטרות המלנכוליה.
- מתי אתה מדוכא, היכן אתה מדוכא, איך אתה מדוכא. לא למה אתה מדוכא. הלמה הוא חיפוש מתמיד אחר מה שאינו כשורה, ואין בו דימויים.
- המטופל מביא בדרך כלל לשון קולקטיבית.
- יש מונח שמשתמשים בו, מן היוונית, אנהדוניה, שפירושו בלי כל הנאה, והוא מאפיין את כל חייו של אדם מדוכא.
- לכן השאלה צריכה להיות: מה מבקשת הנשמה בהלכי הרוח האלה?
- מה שבאמת מגדיר דיכאון כפתולוגי הוא מחשבת השווא, ולא עוצמת ההרגשה.
- הדגש שאנו שמים באמריקה על ניצחון יוצר אומה של מפסידים.
- סטיבן דדאלוס [ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס] מציג את תורת האסתטיקה שלו. תורת היופי הזאת מגדירה מה היופי עושה ואיך מזהים יופי. היופי עוצר את התנועה.
- אבל הרעיון שהיופי עוצר את התנועה מבהיר גם שעצירת התנועה עשויה להעניק לך יופי.
- המהלך הגדול שעשתה הפסיכיאטריה הגרמנית בסוף המאה הקודמת היה לשוב אל תיאור התופעות – מהו ה־Bild, הדימוי?
- תיאור המקרה הוא בדיון. הוא צורה של כתיבה בדיונית.
- אנחנו תפוסים מאוד בסיפור שקודם להופעה לפנינו. אחת ממעלותיה הגדולות של הרפואה הייתה תמיד התבוננות קפדנית במטופל, וזו אחת הסיבות לכך שרופאים מתעלמים לעיתים קרובות כל כך מסיפורו של המטופל.
- אבל כשאדם נמצא במצב הזה, ממוסמר לצלב, אין טעם לדבר על היום שבו ייפתח הקבר והוא יקום לתחייה. למעשה, זה מעליב, מפני שאינך מדבר אל המטופל, אתה מדבר אל המשאלה שלך-עצמך [כמטפל].
- אני עצמי חסר תקווה, ומאשימים אותי בחוסר תקווה. זנחתי לגמרי את רעיון התקווה. אינני רואה בה מעלה. אני חושב שהיא מוציאה אותנו לחלוטין מן ההווה ומעמידה פנטזיות שאינן מתגשמות ומובילה לייאוש, ואני חושב שאם מוותרים על התקווה, מוותרים גם על הייאוש.
- הדגשת התקווה כמעלה היא מלכודת יוצאת דופן, שנועדה להשאיר את כולם במאניה ובדחיפה קדימה.
- התפיסה היוונית הייתה שונה מאוד, מפני שהייתה להם אֶלפּיס (ἐλπίς), רוח התקווה, שהייתה הדבר האחרון בתיבתה או בכדה של פנדורה.
- לפעמים דברים אינם משתנים עד שהם מגיעים לקצה.
- אתם מכירים את סוג הקהות או מצב הרוח הרע כשמתעוררים אחרי שינה ממושכת מדי? זה מצבי הרגיל.
- אני לגמרי לא מכוּונן עם האחרים. איני אוהב את מה שהם אוהבים, ואני אוהב את מה שהם אינם אוהבים.
- התיאבון מתבטא בהושטת היד אל העולם. ובכן, זה נעצר. הדיכאון משך את היד הזאת פנימה.
- [הטיפול:] אינך נכנס לכל ההרהורים המעגליים ההרסניים כל כך. במקום זאת אתה נכנס לדמיונות האלה. אתה מנסה לחשוף את עושר הדמיון, לא את ההאשמה האישית ואת טעויותיה, לא את האשמה אלא את עושר הפנטזיות. אתה מזין את האלים בדימויים.
- העולם הים־תיכוני עדיין האמין בתקופתו של ישו שיש דבר כזה lacrimae rerum, כלומר דמעות בתוך הדברים, או דמעות בתוך הטבע עצמו.
- אולי משום כך הדיכאון הוא לפעמים פתח כניסה לנשמה אצל גברים.
- גברים נכנסים לעיתים קרובות לראשונה אל רגש אמיתי כשהם נתונים ביגון עמוק.
- יגון פרטי יכול להוליך אותם לחוש את צער העולם.
- עצבותם של הצוקים העצומים, והמלנכוליה שבעלי החיים חשים בהיאלצם לאכול זה את זה שחר אחר שחר.
- אפשר לדמות את צמיחתו של גבר לכוח המתרחב בהדרגה כלפי מטה.
- הרגשות הפגועים מתרחבים כלפי מטה ונעשים לחמלה.
- ״הוא מבין כמה הרבה כבר איבד בדרך החיים הסבירה שחי בה״. משפט חשוב של רוברט בליי.
- מהו השיגעון אם לא אצילות נשמה המסוכסכת עם הנסיבות?
- אני כואב עכשיו בלי שום הסבר. כאבי עמוק כל כך, עד שמעולם לא הייתה לו סיבה ואף לא חסרה לו סיבה עכשיו. מה יכולה הייתה להיות סיבתו? היכן אותו דבר חשוב כל כך שעשוי לחדול מלהיות סיבתו? סיבתו היא אַיִן.
- אחרים יוצאים לטבע כדי ״להירפא״. אילו הייתי הטבע, הייתי אומר: לכו לעזאזל! הרסתם אותי זמן רב כל כך, שאין לי שום כוונה לעזור לכם בשום דבר!
- כמעט נדמה שאיננו יכולים לצאת מן הקופסה הזאת. אני הולך ליער כדי להרגיש טוב יותר כשאשוב הביתה, ולא [כפי שהיה ראוי] כדי לחלוק כבוד לאלֵי היער.
- אצל היפנים, הדיון בחייהם האישיים ובמה שהם מרגישים אישית אינו מתחיל ב״אני״. חלק גדול כל כך מן השירה שלנו הוא היכן אני נמצא, מה אני עושה, והרגשתי כך והרגשתי אחרת, ואבי, ואמי, וכן הלאה. השירה שלהם היא על עץ השזיף, או על הבמבוק מבעד לחלון.
- הבעיה בטיפול, ואחת הבעיות של הפילוסופיה הטיפולית בכללותה, היא שהיא אינדיבידואליסטית כל כך. איכשהו אתה נותר לשאת את חייך לבדך. משהו בזה אינו כשורה. אינני חושב שאדם כלשהו יכול לשאת את חייו לבדו.
- אורפאוס בסדר כשהוא בשאול; הצרות מתחילות כשהוא בדרכו חזרה. במילים אחרות, הרגע שבו אתה חושב שכבר עברת את זה ויצאת מזה הוא הזמן המסוכן.
- ביוגרפיות מספרות איך אנשים אחרים עברו בתוך האפלה.
- התופעה מעניינת את הנשמה הרבה יותר מן הסיבות לה. ומשום כך האמנות נפלאה כל כך.
- עלינו לגבש מושג חדש לגמרי של העצמי. אתה עצמך קהילה.
- לשאול את האדם ״מה אתה באמת רוצה?״ זו אחת מאותן אשליות שיש אדם, אדם יחיד.
- המוקד בדיכאון הוא אני. המוקד במלנכוליה – אני עושה את ההבחנות האלה כמיטב יכולתי – יהיה הדימויים המופיעים בי.
- כל מה שמאט אותך, מעכב אותך, בולם אותך, הוא ברכה מסטורנוס. וקשה מאוד לתפוס זאת. במיוחד אם אתה במקום מאני.
- כשאתה מביט לאחור על חייך, אתה מבין לעיתים קרובות שאותם מקומות שבהם היית חסום, מתוסכל, עמוס, מדוכא, שהיו תסכולים בשעתם, גם הוסיפו משקל לנפשך.
- כשאיבדת דבר יקר ואהוב, אתה מלא – באובדן הזה.
- כל הסרטים האלה שבהם רודפים אחרי הבחור והוא עולה לגג כדי להימלט. ובכן, דיוניסוס יורד למטה כדי להימלט.
- להכיר בכך שאיכשהו הנשמה צריכה לעבור את זה. אתה אינך צריך את זה, אינך רוצה את זה, והיית מעדיף לקנות מכונית חדשה, אבל הנשמה צריכה לעבור את זה, ואיננו יודעים מדוע.
- האלים היווניים אינם מבקשים שיאמינו בהם. הם מבקשים שיזכרו אותם. זוכרים אותם כשמספרים סיפורים, כשמדברים עליהם, כשקוראים עליהם, כשמתבוננים בדימויים שלהם.
- היוונים לא ביקשו להאמין באליהם, מפני שהם נכחו בכול. אפרודיטה הייתה בקונכייה. אתנה הייתה בקריאת ינשוף. אפולו היה בזריחה. הם היו נוכחויות מוחשיות וחושיות. אינך מאמין בעץ; אתה רואה אותו.
- אם אתה חי בתוך הסירחון של עצמך זמן רב דיו, הוא מפסיק להסריח. וכך איננו מבחינים במה שאנו מדיפים מתוך תרבותנו הלבנה.
- הכחול [בלוז] הוא היכולת לשיר את הדיכאון במקום להיות בתוך הדיכאון. היכולת לדמיין את הדיכאון במקום להיות רק מדוכא.
- חלק מהכחלתה של הנפש הוא לזכור את מה שאיבדת; זו נוסטלגיה. זהו מצב מלנכולי. הוא אינו מר כל כך. לאן נעלם הכול? ברגע שבו אתה יכול לחשוב ״לאן נעלם הכול?״, יש לך דימויים של איך הכול היה פעם. יש לך דימויים של אהבה. יש לך דימויים של יופי. יש לך דימויים של שירה. יש לך דימויים של אנשים, אנשים אהובים, מראות, רגעים. וזה נוסטלגי ועצוב, אבל אינו זהה למצב שבו אין דימויים כלל. זהו החלב המתחיל לזרום מעט.
- אני חושב שאל לנו לחשוב רק במונחים של תנועה לעבר הכחול והבלוז. ראשית אנחנו צריכים להיות שקועים בשחור.
- סביר שיש עוד הרבה יותר דברים שצריך להתאבל עליהם. הרבה, הרבה יותר דברים.
- התרבות כולה נתונה בהכחשה מאנית – הכחשה מאנית מוצלחת. אין באמת טקסים של אבל או של אובדן [הערה: גם בטקסי הזיכרון הצבאיים אצלנו מדברים על ההמשכיות. "ציוו לנו את החיים". מנסים להפוך את המוות לבעל משמעות. מוזר כל כך, אבל טקסי הזיכרון לא מביעים צער. ע"ע "הר הטועים" של יהודית הנדל].
- באמריקה אנחנו נוטים לחפש פתרונות לפני שהרגשנו את הבעיה. בואו פשוט נרגיש את הבעיה זמן־מה.
- המשימה, קודם כול, היא להכיר בחשיבות הרגעים הדיכאוניים בחייך.
- מנקודת המבט האלכימית, הדיכאון הוא פעולה. הוא משהו שעושה משהו.
- החטא האמריקאי הגדול, הכללי, הוא התמימות: ״אני לא יודע. אני רק ילד״. ההתמכרות לתמימות.
- יש תרבויות שאיבדו את כוחן בעולם ונותרו במעין מצב מדוכא במשך מאות שנים, כמו הפורטוגלים או הטורקים.
- אל לנו לחשוב תמיד על תהליך דינמי [=שינוי לטובה]. מה עושים עם האבן הכהה? איך חיים עם האבן הכהה?
- בתוך הקוסמולוגיה של האלכימיה, הטיפול אינו להיפטר מן העופרת אלא להבין שהעופרת ממלאת תפקיד.
- העופרת גורמת ליהלום לסבול; היא שוברת את היהלום.
- אני מאמין שהמלנכוליה היא פעילות של יצירת נשמה, המייצרת עומק, פנימיות.
- אחד הדברים שהמלנכוליה עושה למענך הוא לגרום לך להרגיש: ״אינני יכול״.
- בחשיבה האלכימית, בחשיבה שלפני תפיסת היסודות, העופרת מכילה ברזל, בדיל ונחושת. לכן צריך יהיה לדמיין מהו הברזל שבעופרת. האם לזה מתכוונים כשאומרים שדיכאון הוא כעס מוסווה?
- וכשאומרים שיש נחושת בעופרת, האם יש תחושה של ונוס בעופרת? האם יש יופי בעופרת? האם יש מתיקות, רכות, רגישות, קבלה, קשר?
- המילה focus בלטינית פירושה מוקד אש, תנור. לכן ההתמקדות היא פעילות מייצרת חום, ואם רק מוסיפים להתמקד, הדברים משתנים.
- החזרה היא חלק חשוב מאוד מן החוויה המלנכולית הזאת. חזרתם של התסמינים, חזרתו של המודחק, העובדה שזה שב וחוזר כשאתה חושב שכבר גמרת עם זה. אתם מבינים, לעולם אינכם יכולים להחליט מתי גמרתם עם זה. איכשהו זה מחליט מתי הוא גמר איתכם!
- הכחול בא כשהשחור פורץ בשיר, כשאתה יכול להתחיל לקונן. מפני שכשהמצב שחור, אין לך אפילו קול לדבר על מה שמתרחש.
- שיטות הטיפול הרדיקליות והאלימות [הנהוגות] משקפות את הכעס והתסכול של המטפל כלפי הדיכאון העיקש הזה שאינו זז.
- אין מטופל המעורר במטפל עוינות רבה יותר מן המטופל הדיכאוני.
- פרויד מעניק סמכות מלאה למחשבת השווא שהמטופל סובל ממנה. ״מוכרח להיות צד כלשהו שבו הוא צודק״.
- הנשמה נוכחת תמיד. תמיד יש משהו פסיכולוגי לעשות – תמיד. גם אם האדם כלוא, גם אם האדם כפות בכותונת משוגעים, עדיין יש שם בן אדם שנשמתך יכולה להיות איתו.
- [בעבר, כטיפול,] נסעו לאיטליה. עכשיו חִשבו על זה. חִשבו על דרך הטיפול הזאת. קודם כול, הם לא התבוננו בעצמם. הם התבוננו בדימויים. הם לא התבוננו בחורבן האישי שלהם אלא בחורבות עתיקות, חורבות מפוארות.
- כך שמה שעשו בריפוי הזה היה להזין את הדמיון. מקורות הרומנטיקה הם הפנטזיות האיטלקיות והיווניות על האלים והאלות. המרחצאות. נגינה כדי לרכך את הרוח המלנכולית מצויה כבר אצל שאול המלך.
- כל הטיפולים האלה מעניקים משהו. הם מעניקים אמבטיות, מעניקים בשמים, מעניקים ריחות, מעניקים דימויים, מעניקים מסעות, מעניקים מוזיקה. זו, כך נראה לי, משימתה של הפסיכולוגיה הארכיטיפית: למצוא מה להעניק לנשמתו של המטופל.
- אם תתחיל לראות באדם הבא לחדר הטיפול שלך קודם כול אזרח, תדבר אחרת מכפי שתדבר אליו כמטופל.
- אם אתה רואה משהו שמעציב אותך, תמונות של ילדים מתים, זה לא מפני שאתה מדוכא. התמונות האלה אינן דיכאוניות, אלה תמונות עצובות, וייתכן שנפשך רוצה להתאבל עליהן או להצטער עליהן.
- היבט אחד של הדיכאון עשוי להיות העובדה שאינך חי בקהילה, ולכן אינך מקבל דבר ואינך מקיים יחסי גומלין עם אחרים.
- ייתכן שאתה חולה, שאינך מתפקד, מפני שאינך חי את חייך הפוליטיים.
- אנחנו נפטרים מרעיונות באמצעות יישומם! לכן אין לנו די רעיונות!
- הגענו למצב שבו אנחנו חושבים שאם נמחזר שש פחיות אלומיניום בכל יום, או אם נצביע, מילאנו את חובתנו האזרחית.
- הגדלת הפריון היא המדד העיקרי לשאלה אם אנו עומדים בתחרות עם אומות אחרות. לכן הדיכאון נעשה לאויב המדינה.
- במובן מסוים, להישאר נאמן לדיכאון ולנסות לחיות אותו, לנסות לגלות מה הוא רוצה, להתעניין בו – עשוי להיות מהפכני יותר מכפי שאנו מבינים.
- זו הקלה עצומה לא להיות מוטרד בתקווה.
- לא התקווה, אלא האידאלים הם הדבר המכריע.
- אחד הדברים המדהימים בפסיכואנליזה היה שהיא לא הבטיחה ריפוי במטב קסם. היא הבטיחה via longissima, דרך ארוכה עד מאוד.
- מעולם לא השתמשתי במילה ריפוי, מפני שמעולם לא נרפאתי, ואינני יודע מהו ריפוי.


אלון עידן הארץ 2018
"אם פסיכולוגים היו אנשי אמת, זה מה שהם היו אומרים למטופלים שבאים אליהם עם דיכאון וחרדה: תבינו, אתם בכלל לא צריכים טיפול, הכל אצלכם בסדר גמור. אתם רואים את המציאות נכוחה. הדיכאון שלכם מוצדק לגמרי, גם החרדה. איך אפשר לא להיות מדוכא מחוסר התוחלת, איך אפשר לא להיחרד מפני המוות. לא, אתם אחלה, אלו דווקא ה"נורמלים" האלה, הרגועים, שמתנהגים כאילו יש משמעות לקיום ואין מוות שממתין לקבל את פניהם — הם אלה שצריכים טיפול."
אהבתיLiked by 1 person
תודה
אהבתיאהבתי