
אני עומד בתוך מעגן צוללות נאצי-לשעבר בעיר סן נזר במערב צרפת. זהו מבנה עצום, יציקת בטון אימתנית שהייתה יכולה להכיל תחנה מרכזית גדולה. האולמות גבוהים כמו בכנסיה של דת הרסנית. אורכו של המעגן 300 מטר, רוחבו 140 מטר וגובהו 18 מטר. מין קופסת נעליים ענקית, מבוצרת. נוצקו בקופסה כמיליון טון בטון. מאמץ אנושי אדיר שנולד מהדמיון המלבב על גרמניה שולטת באוקיינוס האטלנטי. כמה אנרגיה, כמה עבודה, כמה סבל – והכול לשווא. כל משורר שכותב שיר קטן מועיל לעולם הרבה יותר מהמבנה הזה.
אחרי המלחמה, הבינו כנראה שלפרק ולהרוס את זה יהיה מטורף לא פחות מאשר לבנות. כי לאן יסלקו את כל הפסולת? וכמה רעש וזיהום יגרמו הפיצוצים? אולי לכן השאירו הצרפתים את המבנה על כנו, והסבו אותו למתחם תרבות.
אני עומד במעגן הצוללות הזה ומבין פתאום שהוא סמל למקומה של הספרות בתוך עולמנו. כל הספרות והיצירה האמנותית מתקיימות כך: דמיון לא-הרסני (בדרך כלל) החי בתוך דמיון הרסני. בתוך דמיון שנראה כמו מיליון טון של בטון יושבים בני אדם – סופרים, משוררים, קוראים – ומדמיינים דברים אחרים. מתקיים כאן הפסטיבל הספרותי MEET. הן את המבנה הן את הספרים שבתוכו יצרו בני אדם בעלי דמיון. ההבדל ביניהם הוא, כאמור, שרק לאנשי הנייר יש לפחות סיכוי להועיל במשהו למישהו. אנשי הבטון והפצצות יכולים לשנות את העולם אבל לא לתרום לו כלום.
אני יוצא מהבונקר הענקי הזה, מסב את גבי אליו ועולה על אוטובוס. אני עוצם עינים. כשאני פוקח אני כבר ליד עצים.
שמו של המקום Le Jardin d’Oceanis, גן האוקיינידות (הלוא הן בנותיו הנימפות של האל אוקיינוס) אבל אין זה גן אלא בדל יער. עבורי גם שמץ יער הוא הרבה מאוד. במיוחד בשבת בבוקר, במיוחד בנובמבר, במיוחד ביום לא גשום אך אפוף ערפל. הצוללות נעלמו. העצים עוד כאן.
אני הולך לאט ביער, נשען, שואף. פטריות צצות מכל עבר כמחשבות אדמה. חזזיות חוגגות על קליפות עצים. ואז נשמעת הנשימה העצומה. מישהו נושף אל בין הגזעים, בא אל הצמרות אפופות הערפל, יורד אל השבילים המרוצפים שלכת אדר, ערמונים ואלונים. אני אמור לדעת שהאוקיינוס לא רחוק, אבל לא תיארתי לעצמי שאני כבר בתוך הארמון עצמו בעודי בין העצים. בדמיוני, עד היום, היער והים תמיד רחוקים זה מזה.
האופק אפוף ערפל. אני נשען על אלון הנטוע בקצה הרחוק של צרפת. מחרטום נעליי ועד אמריקה יש רק מים (ואולי גם כמה איים). אני מביט באלון כמו שואל: מה עכשיו? ומבין פתאום שהעצים תמיד מחכים לנו, בכל מקום בו יהיו, בכל מקום בו נהיה אנו, מוכנים לשוחח בדיאלוג הקדום של שאיפה ונשיפה. כמו הדיבור, גם דיאלוג זה מתקיים דרך הפה, בלי אף מילה, כלומר בלי אף אי-הבנה. רק הגעת ומיד הוא איתך.
שני כוחות טבע נפגשים כאן אבל מותירים לנו רווח. העצים עומדים כאן כים ענפים ועלים מול ים המים. היער והים נשענים פה כתף אל כתף, ובין הכתפיים, בסדק, על ספסל לח, מניחים לנו להתיישב לרגע ולהיות.
דִּמְמַת יַעַר –
מִבֵּין גְּזָעִים בּוֹקֵעַ
צוֹפַר עֲרָפֶל


