על השמש מתפרץ לפעמים דבר כזה. מין עיטוש, שאילו היינו קרובים אליו יותר, היה מטביע באש את כדור הארץ כולו, ולא נודע כי בא אל קרבו (של העיטוש). יש שוט של אש דומה לבאלרוג ב"שר הטבעות", והוא מצליח לאחוז בקרסולו של הקוסם. למזלנו שוט השמש מרוחק יותר, וקרסולינו בינתיים נטולי כוויות. צליפת השוט ממשיכה הלאה, וכבר לא זוכרים שהיה זה שוט של אש, הוא נהיה לשוט של אור ואנו מחפשים אותו מבעד לעננים בימים קודרים כמו אתמול, ימים המזכירים לי את ההכחדה ההמונית של הדינוזאורים, אז, לפי הסברה, הוסתר אור השמש בגלל אבק שעלה לאטמוספרה אחרי פגיעת האסטרואיד, כילה את הצמחים והרס את שרשרת המזון. חשבתי על זה אמש וניגשתי לאכול מנה פלאפל ב"מפגש האושר" בכיכר מסריק כמין הוכחה שיש עדיין תקווה לצומח. בדרך ראיתי חתול מזהה קצת שמש ונשכב. זה די מוזר, לא? שחתול יודע לזהות כוכב. ושכוכב שלם נדרש כדי שחתול יוכל לישון קצת על הדשא.
בעודי לועס את הפלאפל הטוב, חשבתי על מנהיגים שהם שמש, לעומת מנהיגים שחוסמים ומעלים אבק. לעתים הם סבורים שהם "שמש העמים" אבל אורם אינו אלא חסימת השמש. זה אולי המצב הנורא מכל. מי שפסל את אריאל הירשפלד ואת אבנר הולצמן, שהם בוודאי שניים משלושה-ארבעה חוקרי הספרות העברית הטובים ביותר בישראל, ובכך הרס את פרס ישראל, משיקולים דמגוגיים ולא רלבנטיים, ניסה לעמעם שמש מקומית, ששמה הספרות העברית. נדמה לי שהתגובה הקשה לצעד הזה נובעת בדיוק מההבנה שהספרות (הפרס הוא רק מסמן שלה, הוא כשלעצמו לא חשוב מאוד) היא אולי אחת השמשות האחרונות שנותרו לנו כאן. כמה מהמוזיקאים הטובים בישראל כבר הכריעו בעד יצירה באנגלית (איני שופט אותם על זה), האמנים ברובם מזמן כבר מדברים לשון בינלאומית. אז מה נותר? והנה מיתמר עמוד האבק גם על זה. צריך להיות ברור שמי שפוסל שופט בפרס בגלל עמדה מוסרית יפסול, בקרוב מאוד, גם זוכי פרסים, וגם סופרים. המטרה כמובן לחלחל לתודעות ולגרום ליוצרים לחשוב פעמיים מה מותר.
האור הזה ממשיך לנדוד ופוגע בכל מיני דברים. יש לקנלטו ציור לא אופייני (1760), מפני שהוא לֵילי. קנלטו היה ממש סוגד-השמש בדרך כלל, וציוריו הם מֵכלים גדולים של אור, כמעט כמו צמחים האוכלים את השמש כדי ליצור סוכר, כך הוא הפיק את דבש ציוריו הגדולים. בציור הלילה הזה השמש אינה נראית אבל, כמו הבאלרוג שצנח אל התהום, אפשר לדעת שהיא שם על פי השוט, ממש קצהו, שפוגע בירח למעלה, וממנו באנשים. מישהי שם מרימה את הראש להביט. כשראיתי את הציור הזה בברלין שמתי לב שנערים באים, חשים בנוכחותו החשוכה-מוארת, ומצלמים. בזמנו חשבתי שזה קצת מגוחך, אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה מתבקש מהציור: גם הם, המצלמים, רצו לקחת קצת מאור הציור איתם. מהשמש לירח לפני האנשים בוונציה באמצע המאה ה-18, ומשם לציור של קנלטו שראה אותם, ומשם למצלמה. כמו נחל שמתמעט והולך ובכל זאת אתה רוכן עליו לשתות, ולוּ טיפה אחת. הציור של קנלטו צויר הודות לאור הירח. אך כל האור שרואים בו הוא שיר תהילה לשמש, היא הגיבורה הסמויה הגדולה של הציור הזה, כמו זמרת אופרה אדירה שמוחאים לה כפיים עם ירידתה מהבמה. איש לא רואה אותה אבל כולם יודעים שהיא שם, מאחורי הקלעים, עצומת עיניים, ממתינה למשהו, אולי לקצת דממה.
ציורו של קנלטו מתאר קרנבל, חג מרתה הקדושה. החג מתאפיין בשבירת היררכיה בין האצולה והעניים. אולי לא פלא שהוא מתרחש בלילה. קפקא כתב ב"הטירה" כי "שעת הלילה אינה יפה למשא ומתן עם בעלי הדין, כי בלילה קשה, או אולי אפילו אי אפשר, לשמור על אופיו הרשמי של המשא ומתן", וזאת משום ש"כוח השיפוט הרשמי לוקה בשעת הלילה", ו"המחיצה ההכרחית המפרידה בין בעלי הדין והפקידים… מתרופפת" (תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, עמ' 252).
כמה יפה שנפילת המחיצות במישור החברתי מקבילה לנפילת המחיצות הקוסמית. האור נופל שווה בשווה על כל האנשים, וגם המחיצה בין יום ולילה מיטשטשת, כי זהו אור ירח, אבל הוא כמובן אור שמש, ובציור הוא כה חזק עד שאפשר לקרוא לאורו, ולצייר.
אור השמש ממשיך מוונציה הלאה. בתצלום הזה רואים את פגיעתו הרחוקה, נקודת אור בודדה על טיטן, אחד מירחי שבתאי. הוא מרחף בערך מיליארד וחצי קילומטרים מהשמש. האור פוגע בים שעל טיטן כמו שפגע במים האיטלקיים בציורו של קנלטו. אבל זה ים עשוי מתאן. על טיטן יש ככל הנראה מחזור מתאן, התאדות של מתאן מהימים, שהופכים לענני מתאן, שמורידים גשמי מתאן, וכו'. זהו גן עדן לכרישי הגז הטבעי ומפעלי הדשנים, ואין לי ספק שאילו היו יכולים לחצות את המרחק הרב וגם לחזור היו מממשים את המשאבים לטובת פיתוח החקלאות וכלכלת ישראל, דהיינו לטובת הציבור הרחב. הרי גם פרס ישראל, מוסרים מלשכת ראש הממשלה, "שייך לכל עם ישראל", ממש כמו משאבי הטבע.
האור בוקע מן השמש ופוגע בדברים שונים ורחוקים. בירח, בעשירי ונציה ובענייה, בעינו הרואה של קנלטו, בעינינו, בעדשות הטלפונים של הצעירים בברלין, בימות המתאן שעל טיטן, ושוב בעינינו. שטף האור שפגע בעיניו העצומות של החתול בשדרות סמאטס יגיע כעבור 80 דקות (פי 10 מהזמן שלוקח לו להגיע מהשמש אלינו) לימות המתאן של טיטן. אנו נצפה בסרט ולפני שהוא יגיע אל הסוף האור כבר ייפול על ימות המתאן שליד שבתאי. גם הספרות דוהרת ככה. אם לא מעלים מולה תימרות אבק. קיבלתי לפני כמה שבועות את הודעת הטקסט המשמחת ביותר בחיי הספרותיים: ישבתי בשדה התעופה בבייג'ינג, ומישהו בשוודיה, שקרא ספר שלי באנגלית, רצה לומר מילה טובה. זה כמעט כמו עם האור. גם אם קרוב יותר. בעבורי זה היה מספיק רחוק כדי להתרגש מזה.
האור עצמו אדיש כמדומה למשטחים שהוא נוגע בהם, ועין וימה הם היינו הך בעבורו. רק אנו יכולים לראות, בזוג עינינו, את כל נקודות האור האלה. לראות אותן ולקשר אותן אל המקור. אולי זהו תפקידנו, להעיד על כך. בתצלום שלמטה זוהי השמש הנוגעת בקצהו של טיטן. זוהי השמש. למתוח את הקווים מנקודות האור. איני יודע למה זה חשוב. אולי זה לא חשוב. חלקנו מעידים על נקודות האור בכך שאנו מחברים על זה שיר או סיפור. גם פרס לספרות הוא נקודת אור, הד להד. אם לא מתנפלים עליו באבק.
מתחת לשולחן 