קטגוריה: הערות

לא תמצאו בעיתונות התייחסות כל כך עקרונית ומעמיקה למציאות שלנו; לשונאים, למדוכאים, למיואשים, למתעלמים, למבקשים עוד נקם: כדאי מאוד לפנות שעה וחצי שקטות לצפייה בהרצאה הזו של פרופ' יעקב רז.

כבר בדקות הראשונות נאמרים דברים על המציאות שלנו היום, הגם שהם נאמרו לפני כשלוש שנים. עבורי, יש בהרצאה הזו יותר פרשנות ביטחונית מאשר כל מה שאפשר לשמוע מפי המקצוענים בגולפים השחורים במהדורות החדשות. 

[ההרצאה היא חלק שישי מסדרה של 12 הרצאות; כדאי כמובן לראות אותן כסדרן, אבל אפשר להבין את הרוב גם אם צופים רק בזו. קישור לדף הראשי של ההרצאות – כאן].

זה ההימנון שלי לימים האלו – השיר הראשון ברשימה, כאן: http://www.myspace.com/eranzur

מילים: ענבל פרלמוטר, לחן ושירה: ערן צור.

אי אפשר לשכנע איש. הסיבה פשוטה – ככל שאתה צודק יותר או משכנע יותר, הצד השני, כמעט תמיד, מרגיש מאוים יותר, והוא מתנגד יותר ויותר.

אי אפשר לשכנע אדם שיש בעיה עם אכילת בשר. יש נימוקי נגד. אתה צריך לרצות לא לאכול בשר כדי לדבר על זה.

אי אפשר לשכנע שהמלחמה היא נפשעת. אדם צריך לרצות להתנגד לה. אם הוא לא רוצה להתנגד, אין מאורע בעולם שישכנע אותו. משפחה שלמה נטבחת בבת אחת? זה רק מוכיח שהחמאס הוא ארגון שצריך להשמיד: תראו מה הם גורמים לנו לעשות. עיינו בטוקבקים ב-ynet לידיעה.

המכתב הזה לא פונה למי שתומך במלחמה.

המכתב הזה לא פונה למי שמוצא בתוכו הצדקה לטבח של משפחה, או סתם אדם אחד.

יש מי שלא חש כלום כבר. אני מקווה עבורו שמשהו יבקע את הקרום יום אחד. לפעמים זה קורה. הבעיה העיקרית עם קרומים כאלה – קרום על הלב או על הנשמה – היא שהוא נמצא שם גם לא נגד "אויבים". זה כמו חירשות: אם אתה חירש, אתה לא שומע ציפורים, ולא מכוניות זבל, ולא שירים של שלמה ארצי. אתה לא יכול לשמוע וזהו. אפשר לחיות ככה, כמובן. שנים ארוכות.

אבל עוד יש מי שחש את הרעד הזה (בלב? בנשמה?) מול תמונות של ילדים מתים, אח ליד אחות ליד אח, ואביהם זועק לצדם, ועושה את המעבר הזה, אחרי שנייה או שתיים. מוצא משפט, שהוא כמו פלסטר מהיר על החתך בנשמה. "אבל…". יש בטוקבקים המון דוגמאות לזה.

זה רגע חשוב בחיים, הרגע הזה. הרגע שבו האנושיות מתעוררת, להרף עין – ואז משהו בך טורח לדכא אותה. מהר. לא לתת לה פתחון-פה. לא לשמוע לה חלילה. 

ברגע הזה, שבו הלמת באגרוף מהיר בדבר ההוא בתוכך, שמתקומם נגד רצח החפים מפשע – ברגע ההוא, הפסדת. הבורסה שלך נפלה.

אולי לא הפסדת במלחמה. יש מלחמות שנוצחו, כמובן. אפשר להכניע יריב. ללא תנאי. עד עפר.

אני מדבר על הפסד אחר. וזה הפסד אותו הדבר שהוא-הוא החיים, מעבר למובן הביולוגי.

זה לא קורה בבת אחת. יש לאנושיות כוח עמידה. אבל לא בלתי מוגבל.

וזו הרי השאלה, בסופו של דבר: איך לחיות. בשביל מה. לא רק כמה לחיות.

אני טוען, שרגע החמלה – שוודאי לא כולם חשים אותו כבר, כאמור, הוא ביטוי של הדבר החשוב ביותר לקיומנו. מי שמדכא את הדבר הזה, פעם, ופעמיים ואלף, ולאורך שנים, ולאורך כל חייו (הרגלים קשה לשרש) – יכול לחיות חיים ארוכים, בעושר רב, מה לא. אבל אין בהם טעם.

כמו מוזיקה בלי צליל. כמו ציור בלי צבע. כמו מיץ פרי בלי פירות. כמו מכונית שלא נוסעת.

מי שיכול להמשיך הלאה מול כל כך הרבה הרוגים חפים מפשע – ואני מדבר על 'להמשיך הלאה' לא צבאית, אלא נפשית, הפסיד את חייו. אולי לא בבת אחת. אבל מחר תהיה עוד הזדמנות, ורוב הסיכויים שהוא יוותר עוד קצת.

אומר זאת בפשטות: אדם ששומע על משפחה טבוחה בידי צבאנו ואחרי שנייה או שתיים שוכח ממנה מכוח איזה "היגיון" של ה"הסברה", מכוח איזו הברקה שמעבירה את האחריות על הכאב "לצד השני", נשם לקרבו את המשפחה המתה.

המשפחה המתה נמצאת בתוכו, כמוות פנימי.

אני שואל את עצמי, בימים אלו, מה אפשר לעשות. מעט מאוד כנראה.

אולי, כמו שר הביטחון, להסתכל לאמת בעיניים.

אבל לאמת אין עיניים. לילדים, גם לילדים המתים שעיניהם עצומות, יש.

ההפגנות לא ישנו דבר מכיוון שאנשי הרוח והסופרים הנודעים והמשפטנים וכמה ממנהיגי העולם תומכים במלחמה. כן, צריך להפגין. אבל צריך לדעת מה זה יכול לעשות ומה לא.

אני שואל את עצמי מה אפשר לעשות.

אולי רק את זה: לתפוס את הרגע שבו תמונת המשפחה המתה הופכת מהבהוב של אנושיות לדעיכת האנושיות. זה הרגע שבו אתה נזכר מי אתה. זה הרגע שבו משהו בך מבקש לשכוח את זה. אני מדבר על עצמי.

קל לשכוח.

אסור לתת לזה לקרות.

 

ככה זה נראה בדיעבד: נזיר וייטנמי משוחח עם ותיקי צבא ארה"ב שכתשו את וייטנם, כעבור שנים רבות, אלפי הרוגים, והרס רב: (הקישור – גם כאן — והערת שוליים מקומית, כאן)

 

ההנחה היא שאדם דובר אמת. אבל אחרי שקר בוטה, ההנחה מתהפכת. הנה שלוש ידיעות מעכשיו, משלושת העיתונים. מי משקר? ההדגשות שלי:

 

– צה"ל חיסל בשעות הצהריים (חמישי) את בכיר הזרוע המדינית של החמאס, ניזאר ריאן. בתקיפה של חיל האוויר על ביתו במחנה הפליטים בג`בלייה ברצועת עזה נהרגו עוד עשרה פעילים (הארץ)
 

– לדברי הפלסטינים, שלושה טילים שוגרו מכלי טיס לעבר מבנה בן ארבע קומות בו התגורר ריאן. הם ציינו כי בנוסף לבכיר, נהרגו בפעולה עשרה בני אדם, ביניהם אשתו, בנו בן ה-6 וכמה בני משפחה נוספים (nrg)
 

– ריאן נחשב לגורם הבכיר ביותר בחמאס שחוסל מאז חיסולו של עבד אל-עזיז רנטיסי, ולאחד מאנשי הקשר בין הדרג המדיני בתנועה לדרג הצבאית. ריאן היה נשוי לארבע נשים והיו לו שישה בנים, שש בנות ושני נכדים (ynet)

 

זו כמובן רק דוגמה אחת, מקרית. ועל סמך זה אנשים "מגבשים" את "דעתם"! אלו "כלבי השמירה של הדמוקרטיה"! צדק הרב אמנון יצחק: תשקורת.

 

 

רופאים לזכויות אדם-ישראל  — קריאה לסיוע חירום לעזה

 

בתי חולים בעזה בתפוסה מלאה; מלאי התרופות והציוד הרפואי אוזל
 
מאז תחילת ההתקפה על עזה ביום שבת, 27.12.08, דווח על למעלה מ-300 הרוגים,  ומעל ל-1,000 פצועים, והמספרים הולכים וגדלים. בנוסף, ישנם מאות חולים, הזקוקים לטיפול רפואי מיידי ללא קשר להתקפה. מאחר שהמערכת הרפואית ברצועת עזה כבר נמצאת על סף קריסה כתוצאה מהמצור הממושך, תושבי עזה זקוקים נואשות לעזרה רפואית דחופה מחוץ לרצועה.
 
לרופאים לזכויות אדם יש אפשרות להעביר תוך ימים ספורים סיוע לרצועת עזה. רופאים לזכויות אדם מבקשת לגייס 700,000$ בשבוע הקרוב לרכישה ומשלוח של ציוד רפואי ישירות לבתי החולים בעזה.
 
בתי החולים הפלסטיניים בעזה ביקשו את עזרתנו באספקת הפריטים הבאים:
 
מוניטורים ניידים, מכשירי החייאה, מכשירי אולטראסאונד ורנטגן
הלבשה לצוותים רפואיים
105 תרופות חיוניות
225 פריטי ציוד רפואי כללי
93 פריטי ציוד מעבדתי
מכשירי גילוח חשמליים
כסאות גלגלים
מיטות בית חולים
ציוד סטריליזציה בסיסי
מחטים
תחבושות
קטטרים
חמצן וגזים רפואיים
צינוריות להנשמה
לרינגוסקופ
 
במצב הנוכחי, רופאים פלסטינים מבצעים ניתוחים ללא כפפות ניתוח, הרדמה מקומית או כללית, פדי גאזה, ציוד חיטוי וסטריליזציה, או חמצן בכמות מספקת. בכל 13 בתי החולים הציבוריים בעזה יש בסך הכל 1,500 מיטות. צי של 60 אמבולנסים צומצם לחצי. הזרם הבלתי פוסק של הנפגעים והמחסור במיטות אישפוז הוביל להפסקת הטיפול בעשרות מטופלים אחרים, כולל חולי סרטן, חולי לב, וחולים במחלות כרוניות אחרות, שנשלחו לבתיהם למשך תקופת המשבר. חולים אינם מקבלים אישורי כניסה למצריים, וכל ההפניות ליציאה מעזה דרך מעבר ארז הוקפאו.
 
אנו פונים לארגונים ולאנשים פרטיים שרוחשים כבוד לזכויות אדם בכלל ולזכות לבריאות  בפרט, ושתמכו בנדיבות ברופאים לזכויות אדם לאורך השנים, להירתם ולסייע בשעת משבר זו.
 
 
ניתן לתרום לרופאים לזכויות אדם באמצעות צ'ק לפקודת רופאים לזכויות אדם-ישראל, או באמצעות העברה בנקאית. נא לציין שהתרומה היא ל"חירום-עזה".
צ'קים אפשר לשלוח לכתובת:
רופאים לזכויות אדם-ישראל
רח' דרור 9
ת"א – יפו 68135
לידי: גילה נוריך
 
פרטי הבנק שלנו להעברה בנקאית:
רופאים לזכויות אדם-ישראל
חשבון 25938
בנק הפועלים (12)
סניף השלום (662)
רח' לוינסקי 106, תל- אביב
 
במקרה של העברה בנקאית אנא הודיעו לנו על כך כולל את שם התורם ופרטי התקשרות לשם שליחת הקבלה. לתורמים באמצעות המחאה- תישלח קבלה עפ"י פרטי ההתקשרות הנלווים.
 
למידע עדכני נוסף שנאסף ע"י רופאים לזכויות אדם, מרכז אל-מיזאן לזכויות אדם (עזה) וארגון המדיקל רליף הפלסטיני (רמאללה) על משבר הבריאות הנוכחי ברצועת עזה ראו: קישור
 
למידע נוסף בנוגע לתרומות אנא צרו קשר עם גילה נוריך, מנהלת פיתוח משאבים ברופאים לזכויות אדם ב-gila@phr.org.il או בטלפון 03-5133102.
 
למידע נוסף באשר למשבר הבריאות בעזה אנאנ צרו קשר עם רן ירון, מנהל מחלקת שטחים כבושים ברופאים לזכויות אדם ב-ranyaron@phr.org.il, או בטלפון 0547-577696.
 
 

הבנתי היום לתדהמתי, כי הזיכרון הראשון שאני מצליח לראות בבהירות הוא מגיל שלוש, כלומר שנת 1973: זה הזיכרון של הירידה למקלטים במלחמת יום כיפור. אני לא זוכר את ההתרחשות באופן מפורט, רק יש לי תמונה של נעל בראש. כנראה ששרכו לי את הנעליים. זה הכול. נעל חומה, והרגשה כללית של בהילות, אולי צפירה נשמעת ברקע.
 
כשקוראים את כתבי ההוגים הציוניים, די ברור שעל הנעל הזו הם לא חשבו.
 
כל היום השתלט (?) על העצב מכתישת עזה והרג הילדים ההמוני במיוחד השיר "וידאוטייפ" של רדיוהד, שחברי דרור מ' שלח לי לפני כמה ימים. זה שיר מעגלי, שמשתלט עליך ודוחק בך לשמוע אותו שוב ושוב. אולי בגלל המעגליות הזו (לא קלטתי את מילות השיר) אני ממיר אותו בעצב על המאורעות.
 
הייתי אתמול בהפגנה בתל אביב. אולי מאתיים מפגינים, רובם המכריע לא מהציבור הרחב, כלומר לא אנשים שבאו באופן ספונטני, אלא פעילים שקשורים לרשימות תפוצה. שאלתי את עצמי האם יש משהו שממשלת ישראל תעשה ושיגרור היום החוצה 400,000 מפגינים. אני מתכוון לביקורת משמאל, ביקורת מוסרית. ואני מודה שאני לא מצליח לחשוב על דבר כזה. נגיד, אילו היו נהרגים אלף פלסטינים ביום אחד – הייתה הפגנה? לא. אלפיים? לא נראה לי. מה כן?
 
כמה טיפשי להעלות בכלל על הדעת שהמתנגדים למלחמה בעזה מטעמי מצפון אדישים לגורלם של תושבי הדרום היהודים. רק אנשים שהתרגלו כל כך להבחין בין "אנחנו" ו"הם" יכולים להשליך את ההבחנה הזו על אנשים שלא עולה על דעתם לעשות הבחנה כזו. 
 
קראתי במאמר כלשהו שמישהו כתב שעזה היא המקום היחיד בעולם שכל תושביו הם נפגעי חרדה. זה נראה לי מבוסס, אבל זה לא המקום היחיד בעולם. עיין סעיף 1 לעיל.  
 
וכמה טיפשי לקרוא למה שקורה בעזה "מלחמה". זה דומה יותר לדיכוי של מרד אסירים. כן, אפשר לדבר על "אלימות משני הצדדים". אבל יש מה שמטה את הכף בכל זאת, וזה שלצד אחד יש המפתח לתא.
 
כן, גם אני הייתי מעדיף שהחמאס יתנגד באופן לא אלים, תחת מנהיגות של אדם כמו מהאטמה גנדי. ברור שירי הטילים הוא צעד שגוי מבחינתם. כלומר מבחינת האינטרס הפלסטיני. כמעט התאבדות קולקטיבית. מצדה. אנחנו מבינים בזה. אבל מצד שני, לא חייתי כל חיי במקום כמו עזה. לא חייתי במקום כמו עזה אפילו לדקה אחת מחיי. אני אפילו לא מכיר אנשים שחיים במצב כה קיצוני של חוסר תקווה. אפילו בספרים שאני קורא נדיר למצוא דמויות מומצאות שחיות במצב כזה. במילים אחרות, אנחנו לא מבינים איך האנשים האלו חיים. אין לנו מושג. זה לא שאין אצלנו סבל שהחמאס גורם לנו. אבל הביטו בעמוד הבית של ynet.co.il למשל. יש משבצת לסבל. אבל ראו כמה שעשועים יש מסביב. כמה דוגמניות, סופרים, ריאליטי, סקס, עוגות, דוקו-סלב…

יצאתי להסתובב. נקלעתי לחנות ספרים. למי יש כוח לספרים? אבל הבחנתי בתרגום חדש לדהמפדה (תרגום שי שוורץ, הוצאת דהמדאנה, www.buddha.co.il). "בין אנשים עוינים אנו חיים חסרי שנאה". ובתרגום אחר (צ'רניאק ושוורץ): "אנו חיים משוחררים משנאה בקרב אנשים שונאים" (קטע 197). אולי זה מה שאפשר לעשות, מחוץ להפגנות מיעוט ולכתיבה של מאמרים: להישמר מההזמנה של האלימות, הן הזמנה לשנאה ולאטימוּת (אני מודה שמאות הטוקבקים המתלהמים מפחידים אותי), והן הזמנה לפחד ולייאוש.
 
יש משפט של לין-ג'י (המוכר כרינזאי ביפן; מאה תשיעית, סין) שאני מנסה לזכור בימים קשים. "רק בְּטח בדבר הזה, אשר פועל בך ברגע זה ממש".
 
גם אם נניח (וזה המובן מאליו של מרבית הציבור הישראלי, נכון להיום) שהממשלה צודקת במאה אחוז, הן במתקפה והן בעוצמתה, אולי יש עוד מקום למידת הרחמים. האם יש לי זכות לבקש רחמים על ילדי עזה? לפי הערכות זהירות, נמחק גן ילדים שלם נכון להיום.
 
"ישנם אנשים שלא מבינים שכולנו נידונים למות, אך אלו שמבינים זאת, מיישבים את מריבותיהם" (דהמפדה, תרגום שי שוורץ, קטע 6).
 
למי אני כותב את זה?
 
 

תוספת מאוחרת: שני קישורים

http://www.notes.co.il/talila/51132.asp

http://www.notes.co.il/idanl/51130.asp

 

בערוץ אינטרנט ישראלי שמשדר "תמונות מהשטח" בעזה מופיעה אזהרה בולטת: אזהרה: התמונות מהשידורים הערבים קשות לצפיה. זה כל העניין, הלא כן? התמונות הערביות קשות, אבל התמונות מהשידורים הישראליים קלות לצפיה. מה שנקרא, "באיזי". מטוסים וענני עשן רחוקים, זה תמונות קלות לצפיה. ילדים קבורים מתחת הריסות, זה תמונות קשות לצפיה. למרבה המזל, אין כל קשר בין התמונות הקלות והתמונות הקשות.

1. בגלל טעות מביכה שלי האמנתי עד היום שדליה איציק היא חברת כנסת של מרצ. והנה, להפתעתי, גיליתי כי נבחרה למקום גבוה למדי ברשימת מפלגת העבודה, כלומר "קדימה", לכנסת. חתיכת קפיצה, לא? מה שמזכיר לי,

 

 

2. הכותרת "מפלגת השמאל החדשה" נשמעת כמו הפרסומת לאיזה דבר שעומד להגיע ממש בקרוב. כלומר, עוד לא ברור מה זה, אבל אין מה לדבר – מתחילים להבין. הערפל מתפזר, אבל בסוף יהיה לזה שם ונדע. זה מזכיר לי ידידה שהייתה בהיריון אך לא הייתה מוכנה לומר "התינוק" או "התינוקת" מחשש לעין הרע. מפלגת השמאל החדשה מזכירה לי את התינוקת הזו, או את התינוק. מכל מקום, לברית – אם הייתה ברית – לא הוזמנתי.
 

3. בתמונת הניצחון הקבוצתית של "קשימה" (טעיתי בהקלדה, מפני שהאות ד' קרובה על המקלדת לאות ש') לבושה ציפי לבני ז'קט לבן, בעוד כל שאר המועמדים לבושים מדים כהים. האם זה מקרי, או שהם מתלבשים באופן כזה שבתמונות תובלט דמותה של ראש המפלגה? זה מזכיר לי את הסרט הגאוני "חוזה השרטט" של פיטר גרינאוויי, שבּו לבושים – בתחילת הסרט – כולם בלבן, ורק השרטט בשחור. בסופו של הסרט זה מתהפך, כולם לבושים שחור והשרטט בלבן. גם שם, אגב, מדובר היה ב"נבחרת איכותית".
 

4. שמעתי שטל ברודי רץ ברשימת "הליכוד" לכנסת. אני חושב שמפלגת העבודה – הרשו לי לכנותה "המערך" לזכר ילדותנו – תיטיב לעשות אילו תפנה למוטי ארואסטי ותציע לו שיריון. שמות נוספים שעולים על דעתי הם ג'ים בוטרייט וכמובן ארל וויליאמס ואולסי פרי. אם ייבחר טל ברודי לכנסת יתכן שאין זה מופרך להציע לו להתפלג מן הליכוד ולהקים מפלגה של כדורסלני-עבר. יש לקוות כי בבחירות הבאות תזכה מפלגה זו בחמישה מנדטים לפחות, אחרת תהיה לה בעיה מובנת.
 

5. לתדהמתי הכנה, ראיתי (בתמונה בסעיף 3) את תמונתו של "בוגי" יעלון ליד זו של ציפי לבני. ואני חשבתי לתומי כי השניים התמודדו זה כנגד זו התמודדות מרה, שבסופה פרש "בוגי" מן החיים הפוליטיים. אני בטוח שקראתי את זה באיזה מקום. אחת מהשתיים – או שהאיש בתמונה אינו "בוגי" יעלון – או שמדובר בטעות.
 

6. יש המודעות השחורות האלו "ביבי? אני לא מאמין לו". ועכשיו הופיעו מודעות משלימות, "ליברמן? אני כן מאמין לו". זה מזכיר לי את הסרט "קספר האוזר" של ורנר הרצוג, בו מנסה פרופסור לשאול את קספר שאלה קלסית: יש שני כפרים, אחד של שקרנים ואחד של דוברי אמת. אדם בא מן הכפר. איך תוכל לדעת בעזרת שאלה אחת אם הוא שקרן או דובר אמת? קספר אומר: אשאל אותו אם הוא קרפּד-עצים. הפרופסור אינו מקבל את התשובה הזו.
 
 
 

1.
 
נניח שאתה משורר. אתה כותב שורות כמו
 
כל יום. כל שעה. למלוא מרחב הראייה.
שומעים את הציפורים הלא-נראות.
 
 
אחר כך אתה מת, בגיל 69. שוכחים אותך, כמובן. אבל בדרך פלא יש מישהו שלא, והוא מוציא לאור את הספר האחרון שלך שלוש שנים לאחר מותך. שנה-שנתיים לאחר מכן שמך כבר נעלם כמעט. עוד כמה שנים ואיש אינו זוכר את שמך ומיותר לומר, שאי אפשר למצוא את ספריך, גם לא את הספר האחרון, בשום מקום. לא קונים, ברור שלא קונים. שנים בלי אף קונה. אבל עשרים שנה אחרי הוצאת הספר האחרון מישהו מוצא את השיר אחרי ששלף אותו בלי סיבה נראית לעין ממדף. הוא מנער את האבק. הוא לא זוכר מתי קנה את הספר ואיך הגיע הספר אליו. לרגע עולה חשד, שהספר הושתל שם בידי רָשוּת נעלמה. מכל מקום, המציאו בינתיים את האינטרנט. כשנולדת, בשנת 1916, בקושי טלפון היה. הוא מעתיק את השיר לאינטרנט, בלי ניקוד אפילו, אולי זה אפילו השיר הזה:
 
בעוד יום-יומיים משהו ייקרע.
דגלים ייפרמו. ברוח הנגדית.
כל שיר הוא שיר אחרון.
 
– וכעבור כמה ימים יוצאת מישהי אחרת לרחוב, בעיר אחרת, וציפורים נודדות עוברות בשמיים, וזה מזכיר לה משהו, היא לא זוכרת בדיוק מה, נדמה לה שהיא קראה על זה באיזה מקום. אבל איפה? אז היא מביטה בהן לשנייה או שתיים. ובין אחת לשנייה, בטור המתמשך, היא מבחינה בשתיים או שלוש מהציפורים הלא-נראות. האם אפשר לומר שעבודתך לא שווה את הרגע הזה? (מחשבה פתאומית על דוד רוקֵחַ, 1916-1985, ועל הספר "גבולות הערגה", כתר 1988, בעריכת דוד וינפלד).

(נ"ב מאוחר: צריך לדון פעם בהרחבה על הטעות הבסיסית הזו של הביקורת וכמה מרושמי תולדות הספרות, התפיסה של ספרות "גדולה" באופן תמים ובסיסי, כספרות שיש לה גודל, כלומר שורות ארוכות בשיר או עובי של רומן, קול רם או תקיף, דיבור אל "המוני העם" וכיו"ב; והרי "אין בעולם דבר גדול יותר מקצה השערה של פרוות חיה בסתיו", כפי שכתב ג'ואנג דזה, בתרגום יואל הופמן).
 
 
2.
 
מישהו צריך לאגור ולקבץ את הציטוטים האלו, שמופיעים על כרזות של סרטים. "אם תחצה את הקווים, לעולם לא תוכל לחזור". או "הם רצחו את משפחתו. עכשיו הוא יוצא לנקום". או "יש חלומות שמתגשמים". או "לעולם זה לא מאוחר מדי". או "יש דברים שכסף אינו יכול לקנות…". או "היא רצתה אותו. קצת יותר מדי…". או "הכול הולך להשתנות". או "הסוף מתחיל" או "כל איש ימות, לא כל איש חי באמת", או "אם אתה צריך שזה יגיע בבטחה ובחתיכה אחת, שכוֹר מקצוען". אוסף כזה של פסוקים יהיה הדבר הקרוב ביותר לכתבי הקודש של העולם בעשורים האחרונים. מין ספר "משלי" של המאה העשרים ואחת. ספר חוכמה תמציתית. ואגב, למקרה שלא ידעתם: עכבר קטן – חלומות גדולים. תודו שיש בזה משהו.