קטגוריה: הערות

1. ברשימת רבי המכר השבוע (פרוזה) 40% מכותרות הספרים כוללות את המילה "אישה" או שם של אישה.

2. בהיתי קצת בערוץ שידורי מוסיקה בחומוסיה. מוסיקה שמכנים אותה אצלנו "ים תיכונית", שהיא לשון נקייה למוסיקה "מזרחית" (ממוסחרת), שהיא לשון נקייה למוסיקה ערבית (ממוסחרת). כלומר פופ עם קצת אותיות גרוניות. צפיתי (הקול היה כבוי, כך שיכולתי רק לראות את הקליפים) בכמה שירים, אולי שבעה ברצף. ולא יכולתי שלא לשים לב, שכל השירים מספרים סיפור אחד: יש גבר. יש את "האישה שלו". היא "יפה". כלומר יפה על פי הדימוי המגזיני. כלומר מטופחת ומעוצבת. גם הגבר מטופח ומעוצב. הגבר (שהוא הזמר) מראה לצופים שיש לו אישה שווה. לכאורה הוא מראה את הערצתו לאישה שלו, אבל למעשה הוא מבקש מהצופים שיקנאו בהערצתו לאישה הזו, ולמעשה, בהערצתה כלפיו.

3. מצחיק מאוד. אבל למה? בעיקר בגלל ה"דרמה". השהיית הרגע כדי "לפוצץ" אותו במשמעות, שכל סדרת טלוויזיה (כל אמנות?) מבוססת עליה.
 
4. מראה עצוב: שקית ניילון נשובת רוח נסחפת מזרחה בנחל הירקון, מפרשׂ בלי סירה.
 

מראה מדהים, לפני שעה קלה, ברחוב פנקס בתל אביב: אישה פיליפינית צעירה הולכת לאיטה, תומכת באישה קשישה — פיליפינית אף היא.

1. "הסכסוך". היום בדיזנגוף חצה הולך רגל את הכביש שלא במעבר חציה, וכמעט נדרס על ידי אופנוע שעקף את הפקק כנגד כיוון התנועה. המצב הגיע מיד לסף מכות. (שני הצדדים צריכים להגיע לאיזה מקום; לאחד יש אופנוע וקסדה. לרוע המזל הם נפגשים).

2. שבועות. כולם אוכלים היום מאכלי גבינה. לכאורה, מכוח חג שבועות. למה? מי שיבין את המשפט הבא, בין הלזניה לרביולי, יזכה בשאריות הקנלוני בחמאה שהבאתי מההורים: "מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב. לפי המסורת, אחרי שישראל מתעלים למדרגה רוחנית-מוסרית גבוהה, והסתלקה זוהמתם וחזרו לשעה קלה למדרגה של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת ולהרמוניה עם הבריאה, חוזר איסור אכילת בשר שהיה תקף עד ימי נח, וגם קשה להם לפגוע בבעלי חיים, שהקשיבו קשב רב למתן תורה כפי המתואר באגדה. יש הטוענים כי כאשר קיבלו תורה וקיבלו את האיסור של עירוב בשר בחלב, הכלים כולם הוטרפו ולכן לא יכלו לבשל ולאכול בשר, כי היו צריכים להכשיר את הכלים, או כי לא היו בקיאים בהלכות שחיטה" (ויקיפדיה). כן, בטח. עכשיו הכול ברור: בגלל זה הצרבת. "הרמוניה עם הבריאה".

חג השבועות אצל רוב הציבור בישראל אינו אלא פרי מניפולציה של יצרני החלב. מעין שבוע הספר של הגבינות. גביעי הגבינה הלבנה גדלים פתאום לממדים מפלצתיים, כמו אצל רוכשי הספרים. עבור רוב הציבור בישראל, ההבדל בין שבועות לחנוכה הוא ההבדל באיכות הצרבת: צרבת השמן-העמוק (הידועה כ"צרבת אמבולנס" מטעמים ברורים) מול צרבת הגבינה העטופה בצק (הכינוי "צרבת חדר מיון" הוא מוגזם, אך לא מאוד. למען האמת, מדובר באנדרסטייטמנט). אישית, אני מעדיף את צרבת אוזני ההמן (מילוי פרג) באבקת סוכר של פורים, אם כי צרבת ה"מצייה" הזכורה לטוב של פסח היא מתחרה חזקה על הבכורה. אנתרופולוגים יצטרכו לחקור באחד הימים כיצד הצליחה הציונות בישראל להביא לקריסה של כל חגי ישראל אל המכנה המשותף הנמוך ביותר – הצרבת, אם כי אני האחרון שיטען שדין צרבת דליל הסדר כדין צרבת דראש השנה. ובכל זאת, בסופו של דבר, זה נגמר תמיד אותו הדבר – גלולה צבעונית של טאמז.

 

יש לאחרונה שלטי קרטון ברחובות: "מתיחת פנים בשיטה טבעית", עם מספר סלולרי. אני מנסה ממש לדמיין את זה: אני הולך ברחוב, נעמד, מחייג את המספר מיד, קובע תור, מגיע הבנאדם, לוקח אותי בטנדר לקליניקה, מותחים לי, אני חוזר באוטובוס הביתה, רואה את השלט, נעמד, מתקשר, מגיע הבנאדם. אבל מכיוון שמתחו לי את הפנים בשיטה טבעית הוא לא מזהה אותי.

 

יש בציבור הדתי מנהג, ללכת בשבתות על הכבישים. כשמגיעה מכונית הם לרוב מפנים את הכביש רק אחרי כמה שניות, קצת באטיות. אפשר להבין מזה משהו על הציבור הזה ויחסו לשטחים הכבושים.

 

עיון ראשון בספר חדש של ארנה קזין, "על הנוחות" (בבל). השערה: קיימת "ספרות נוחה". לא עוד ספר "טוב", "מעניין", "חשוב" – אלא ספר "נוח" להבדיל מ"ספר לא נוח". שיחה אפשרית בחנות: –"איך החדש של X"? –"נוח, ממש נוח". – "הוא כלול במבצע?" – "לא, אבל הוא באמת ספר ממש-ממש נוח".

 

"כשהייתי קטן…", אמר לי בני בן התשע היום.

ל"ג בעומר, באופן בו הוא נחגג בישראל, הוא חג מתועב. בסדרת החגים "זוקפי הקומה" שמתחילים בפסח (הרסנו את פרעה וחילו), ומסתיימת (אחרי "הרכנת ראש זמנית" של ימי הזיכרון) ביום העצמאות (הנחגג בפיצוצים מבוקרים וצבעוניים, לאימת הכלבים), מגיע המיצג הקולקטיבי הזה, בו שורפים. שורפים מה? לא ברור. שורפים. אי אפשר היה לנשום בתל אביב אתמול. הבוקר העיר מסריחה כמו גוויה. האירוע היה הדמייה של אסון מופשט – סיכום של מצרים, המלחמות, הקרמטוריום. ערימות של אפר. אנשים מקימים בכיכר המדינה, מול חנויות המותגים, מדורות ענקיות, ליד העצים, העצים מתחילים להישרף, מכבי האש מגיעים. שורפים. פעם דיברו על "מדורת השבט", אבל לכל שני ילדים היתה בכיכר המדינה מדורה קטנה משלהם. נחנקים מהעשן, רעש סירנות, אוכלים אבטיח. העיר לא יכולה לשאת כזאת כמות של זיהום, אבל אנשים משליכים עוד דלת לאש. מי שהתבונן בחלונות הראווה של חנויות הספרים שסביב הכיכר יכול היה לראות את רבי המכר עולים באש המשתקפת בחלונות. מיצג קולקטיבי של ונדליזם, הדמייה של חורבן. איש מבאי הכיכר לא סופר את העומר, איש לא שר כבר את השירים הישנים של המדורות (מטופשים כשלעצמם). איש לא שורף אפילו בובה של היטלר, נניח. פשוט שורפים, כולם ביחד. זה הכול.  לא להקטין את המדורות – לאסור אותן. מי שרוצה אש, שידליק אצלו בבית.

הדברים הגיעו לכדי כך, שנאצים זוטרים שבזוטרים היו יכולים – אילו היו בחיים – ומי יודע בעצם – לייחל כיום ברצינות להופעת ביוגרפיה שלהם בתרגום לעברית. רק בשנה-שנתיים האחרונות שטפו את המדפים, למשל, שתי ביוגרפיות של הימלר ("הימלר" הממוקדת ו"האחים הימלר" ההיקפית יותר), ביוגרפיה בשני כרכים של היטלר (איאן קרשו), ביוגרפיה ממוקדת של הנ"ל בימיו האחרונים ("14 הימים האחרונים בבונקר" המציצני משהו), וביוגרפיה כפולה של היטלר-סטאלין ("הדיקטטורים"), המעלָה בזיכרוני, על דרך האסוציאציה, את הספר "הדיקטטורה הגרמנית" שיצא אף הוא בספריית אופקים. היום בבוקר, עוד לפני הקפה, נתקלתי בחנות בביוגרפיה חדשה של אלברט שפאר, שנעמדת על המדף לצד "בתוככי הרייך השלישי" הישן פרי עטו; איני מזכיר כלל את "נאציזם", "ראיית העולם הנאצית" ו"לחיות ברפובליקת ויימאר" של הנאציסט הבכיר המקומי בועז נוימן, ואת ספרי ה-hardcore "אנשים רגילים" ו"הדרך לפתרון הסופי" של בראונינג, ומן הצד התיאורטי יותר את "הפסיכולוגיה של הנאציזם" של פלוני בורשטיין (אין קרבת משפחה). לחובבי האספקט המלחמתי פרופר, אציין רק את "ארמדגון" ואת "דרזדן 1945", וכמובן את "הרייך השלישי – היסטוריה חדשה" מאת מ' ברליי. איני גולש לאזוטריה כמו "נשות הצמרת הנאצית", המאיר – יש להניח – באור חדש את תרומתן הצנועה של נשות הצמרת הנאצית למאמץ הכולל.

כל הספרים האלו, שאני מונה מן הזיכרון, בוודאי אינם אלא חלק קטן של הפרסומים בנושא הנאצי. אישית, נראה לי שיש משהו פרברטי בעיסוק כל כך דקדקני ופרטני במנגנון הנאצי – הרי אדם יכול להקדיש את כל חייו לבכירי המפלגה ולמשפחותיהם ולא לשבוֹע – הרי אם הימלר נכנס, מדוע לא לפרסם ביוגרפיות מקיפות של רהם, של גבלס, של ברונר, של גרינג (כמובן – פשיטא – גרינג!), של היידריך ואולי גם של אלמנתו של היידריך (אם היה נשוי), של עלם החמודות רודולף הס ושל מיודענו ממרד גטו ורשה הלא הוא יורגן שטרופ? ומה עם גיבורים עלומים יחסית, מדוע להדירם? כוונתי לטיפוסים כמו הצדיק הנסתר אריך פון דם באך צלבסקי או החסיד הנודע לוץ גראף שוורין פון קרוסיגק? הרי אין לדבר סוף, ולכל נאצי בכיר יש עשרה זוטרים שפעלו לצדו בנחישות, ולכל זוטר – זוטרי-הזוטרים, ואלו שהכירו אותם אישית או רשמו בפנקס אִמרות-שפר מפיהם; והמשפחות? והרעיות? והילדים וזיכרונותיהם המיוסרים? – האם לא ראוי להציג לקורא העברי את זיכרונותיה של אחייניתו של יוזף "זֶפ" דיטריך? מי יודע מה כמוס בהם, איזה אור חדש תוכל האחיינית – אם יש אחיינית – ומדוע שלא תהיה, מדוע הפסימיות? – לשפוך על הרוע האנושי?

הנה כי כן, לקורא ישראלי הממוצע כיום יש נגישות רבה יותר לשבועיים האחרונים בבונקר של היטלר מאשר לכל חייו של – נאמר – סופר כמו י"ל פרץ, או לכתביו. התרבות היהודית שהושמדה בשואה זוכה להרבה פחות אהדה מו"לית מהמשמידים. ביוגרפיה על היטלר – יש ויש; ביוגרפיה של גנסין, או אף ספר של גנסין – אין; זיכרונות בית אבא ממשפחת הימלר – בשפע; "זכרונותי" של י"ל פרץ – לא תשיג כאן לעולם.

לא צריך להיות אידיאולוג גדול כדי להבין איך עובדת מערכת החינוך (במובן הרחב, לא רק בתי ספר) בישראל ביחס לתרבויות הערביות. מספיק להיות ילד אשכנזי שגדל בעיר רגילה בשנות השבעים: הכניסה היחידה של ערבית הביתה היתה ב"סרט הערבי" של יום שישי, שלרוב נסגר מיד עם התחלתו, כסימן של "זה לא ראוי לצפיה". הסרט הערבי היה הפורנוגרפיה/אלימות של הימים ההם. מוסיקה ערבית ברדיו לא היתה. ואם נקלטה – כובתה. אלי אליהו כתב על זה שיר בספרו "אני ולא מלאך". אני שואל את עצמי אם הגזענות שהמדינה הזו ספוגה בה כמו סמרטוט רצפה בדלי היתה משתנה קצת אם ילדים היו שומעים את המוזיקה הזו ומנגנים אותה ורוקדים אותה. מוזר, שהישראלי הממוצע מרגיש שעולמו המוזיקלי קשור יותר למלחין גרמני מהמאה ה-17 מאשר למלחין שחי היום בנצרת.

בשנים האחרונות אני מגלה, לאט, את העולם של המוסיקה הערבית הקלסית, ובמיוחד את המוסיקה לעוּד סולו. ההרגשה היא של גילוי שווה בעוצמתו לגילוי שהיה לי, לפני עשרים שנה, של באך ושוברט (מלחינים) ושל גלן גולד או יצחק פרלמן (מבצעים). מכיוון שמדובר במוזיקה מאולתרת, המלחין והמבצע מאוחדים באדם אחד. בפעם הראשונה ששמעתי את מוניר באשיר ידעתי שכל מה שחשבתי על מוסיקה ישתנה בבת אחת. וזה היה נכון. הנה כמה סרטונים שידגימו למה הכוונה. ויש תקליטים.  [עדכון מאוחר: האתר הזה הוא תיבת אוצרות ענקית להורדות של מוסיקה ערבית, כולל של השמות המופיעים למטה, כולל תקליטים נדירים שבנדירים, שלא תשיגו לעולם בישראל היהודית].

 

נאסיר שאמה

מוניר באשיר

ויסאם ג'ובראן

שלישיית ג'ובראן

סמיר ג'ובראן

דריס אל-מלעומי

רחים אלחאג'

 

– "הם ישנים כל יום בין שתיים לארבע"

– "מאיפה אתה יודע?"

– "כי הם דתיים"

 

(שיחה עם הילד, אתמול)

 

* * * * *

 

"דחוס את כל ההיסטוריה של הפלנטה שלנו, 4.5 ביליון שנה, לתוך יממה בת 24 שעות. על פי שעון זה, התפרצות צורות החיים המורכבות של תקופת הקמבריום לפני כ-530 מיליון שנה מתרחשת רק בשעה עשר בלילה, כלומר אחרי שחלפו כבר 22 שעות מ-24 השעות של תולדות הפלנטה! הדינוזאורים עולים על הבמה אחרי השעה אחת-עשרה, ונקטלים עד אחד בפגיעת אסטרואיד או שביט כעשרים דקות לפני חצות. ומה איתנו, בני האדם המודרניים? אם נניח שאנו גדולי המוח החלפנו את קודמינו ההומינידים לפני כמאה אלף שנה, הרי שהומו סאפיינס מתהלך בארץ במשך שתי השניות האחרונות של עשרים וארבע שעות היממה הזאת. כל התרבות האנושית המתועדת – כחמשת אלפי שנים של מלכויות, אמנות, פוליטיקה, דת וסערות נפש – דחוסה בעשירית השנייה האחרונה".

 

(מתוך: פיטר ד' וורד, דונלד בראונלי, חייו ומותו של כדור הארץ, תרגם מאנגלית איתמר פרת, עם עובד / אפקים מדע, עורכת הסדרה עתליה זילבר, 2006, עמ' 20. זהו הספר היפה ביותר שקראתי בשנת 2006: הוא מעניק לך שילוב מוזר של חרדה ושלווה. הוא מתאר מדעית את העתיד הצפוי לכדור הארץ, וככזה הוא שילוב של ספרות יפה (הספר מתורגם להפליא), עם חומרה מדעית (גם כשמדובר במדע ספקולטיבי במידת מה). אני קורא אותו שוב עכשיו, כשאירן וישראל מאיימות ב"מחיקה" הדדית, וזה פתאום מצחיק – תמחקו, למה לא, הרי ממילא. הסוף הצפוי, בגדול, הוא התחממות עד מיצוי משאבי הנפט, ואז עידן קרח, קרח מכסה את כדור הארץ כמעט עד קו המשווה – אולי אפילו שלג בתל אביב – ואז התחממות גדולה, האוקיינוסים מתאדים, השמש מתנפחת, הכול נשרף ונמחק, כמו גפרור שבוער לרגע וזהו. כדור הארץ ימות בסדרה של פרכוסים, חלקם חמים, חלקם קרים. ומחשבה שמעסיקה אותי לאחרונה: כיצד לחבר בין ספר כמו זה לאופן שבו אנו מבינים אמנות וספרות. כי אם יש למבט הרחב הזה נגיעה להווה שלנו, ואני מאמין שלא יתכן אחרת, הרי שאולי צריך לחשוב על תרבות ואמנות בהקשר הזה. הרי כל ספר, ציור, סרט נוצר בתוך אותה "עשירית שנייה אחרונה". האם הוא יכול להעמיד פנים ברצינות שלא? ואיך "לא מעמידים פנים"? בצריך עיון)

 

* * * * *

 

רעיון לא מפותח: על הקשר בין האופנה של כתובות קעקע על גופם של "א/נשים יפים" והאופנה של השגת "מספר יפה" (99.666.00 וכו') למכוניות יקרות: התוספת המפנה את המבט אל האובייקט שבעליו מתגאה בו. אין זו מכונית יקרה סתם, אלא מכונית יקרה שאני מודע להיותה מכונית יקרה ואני מבקש מכולם להיות מודעים להיותי מודע לזה.

הנה נושא לעבודה בחוג לתקשורת באוניברסיטה: כותרות עיתונים מז'אנר "החשש נקודתיים". הנה כמה דוגמאות שליקטתי באקראי מהרשת.

 

החשש: מחבלים ירכשו תעודות זהות מזויפות

החשש: קוסובו – ראש חץ מוסלמי

החשש: הציפיות יגשימו את עצמן

החשש מאצות כחוליות בכינרת – אולי מוגזם

החשש: נוער קיצוני, מתבצר ומתאבד

החשש: השלמת כיכר התזמורת תידחה

 

המטרה היא להפחיד אותנו. אחת לשבוע בערך. "אשרי אדם מפחד תמיד", אבל לא במובן המקורי. אדם שחושש תמיד הוא אדם שנמצא במגננה תמידית. כל חוש מוסרי לעוול כלפי זולתו משתתק אז. בהקשר הקפיטליסטי, הוא גם אדם שצורך הרבה. זה המשולש הישראלי הקדוש: חשש – אטימוּת – צרכנות. וחלק מהצרכנות היא צרכנות של תקשורת, המעוררת שוב את "החשש:", וחוזר חלילה. או צרכנות של בידור, המפיגה רגעית את החשש ומגבירה את האטימות. חביב ונעים.

אבל אפשר לראות את זה גם אחרת. ההנחה היא שהישראלי מצוי במצב מתמיד של חרדה עמומה, חשש נטול מושא. הוא חושש, אבל הוא לא יודע ממה בדיוק. באים העיתונים ואומרים לו ממה לחשוש. יתרה מכך, הם אומרים לו שהחשש הזה קיים בעולם, ושהוא משותף ל"כולנו". מאחורי ז'אנר "החשש נקודתיים" עומדת מעין נדיבות גדולה של עורכי העיתונים: הם מספקים לנו חשש אוביקטיבי לשימוש מיידי, וכך הופך החשש העמום, המציק, למשהו מוגדר, וממילא פחות מאיים. במילים אחרות, בישראל הכרזה על חשש נועדה להרגיע, ולא לעורר חשש. הדבר נובע מהאופי הפסיכוטי של המדינה, בה הנחת היסוד היא כי אנו נמצאים במצב קטסטרופלי של שואה בלתי מוגדרת כל הזמן. על רקע הנחה זו, הגדרת "החשש" מתפקדת כצפירת ארגעה. צפירה אמנם – מבהילה ומחרישת אוזניים – אבל ארגעה – יחסית.

אבל לא צריך לחשוש, באמת שלא. עורכי העיתונים בסך הכול משוועים לעזרה. כותרות העיתונים הם קריאות המצוקה שלהם. נסו את התרגיל הפשוט הבא. במקום "החשש: שואה גרעינית", שכתבו את הכותרת למה שהיא מביעה באמת, ומבּושה של העורך אינה יכולה להתנסח: "אני, עורך העיתון, חושש: שואה גרעינית". הרי אין "חשש" סתם בעולם. מי שחושש – חושש, ומי שלא – לא. כמו שכותרת שתטען "האושר: הפועל מרמורק ניצלה מירידה" היא מגוחכת. אושר של מי? ואם אני אוהד הכוח רמת גן או צפרירים חולון?

בפעם הבאה שתקראו על "החשש:", אל תקנו את העיתון; גשו למערכת העיתון, חפשו את העורך, הכינו לו כוס תה. הוא מבוהל, הוא משדר מצוקה, מדוע אִמו אינו נמצאת שם כדי ללטף את ראשו, להרגיעו בשיר שהיתה מפזמת באוזניו כשהיה קטן.

  

חשיפות השחיתות של מנהיגים בישראל (שחיתות מינית או כספית, לרוב) חשובה, אבל לא, כפי שמקובל לחשוב, מבחינה מוסרית, ולא עבורנו, "הציבור", אלא היא חשובה לפוליטיקאים עצמם. מה שהיה פעם ויכוח פוליטי, לפחות למראית עין (כן/לא החזרת שטחים, כן/לא קצבאות סעד וכו') נעלם. כלומר, מה שהבדיל את הפוליטיקאים זה מזה היה פעם עניינים שבפוליטיקה ואפילו שבאידיאולוגיה. כיום, אנו נתונים במשטר חד-מפלגתי מבחינה מהותית (למעט שוליים), ולכן הדבר היחיד שיכול להבחין פוליטיקאים זה מזה הוא מעשי השחיתות שלהם.

מה שפעם היה "יונה", "נץ" וכינויים מעין אלו, נעלם. הברירה בין "יונים" ו"נצים" כבר אינה עומדת לרשותנו; מה שנותר הוא הברירה בין "האנס המתחסד", "המטריד", "אוכל החינם במיליונים", "העושה לביתו", "מקבל המעטפות מלאות המזומנים על ידי שליח ישירות לדירתו", "עבריין התנועה הסדרתי", "חותם הצ'קים", "מקבל ההלוואות הבנקאיות", "המבקר בתיאטראות בחינם", "ידידו של המיליארדר", וכדומה. לכן, כש"נחשפת", למשל, התנהלותו של נתניהו בחו"ל עלינו לברך על כך: פתאום מתגבשת זהותו, ואנו יודעים אם אנו בעדו או נגדו. במילים אחרות, אפשר להתווכח. אפשר ליצור "מחנות". השחיתות מחייה את הפוליטיקה ואת הוויכוח האידיאולוגי, אם כי, כמובן, כפארודיה מבהילה. 

(הדבר שמזהה את הפוליטיקאים היום ומבחין אותם זה מזה אינו עמדותיהם אלא כתב האישום והעבירות המיוחסות להם, ו/או החיקוי הנלעג – הדמות מ"ארץ נהדרת". אפשר להבחין בזה אצל ילדים, שמכירים את הפוליטי אך ורק דרך המסננת של הקריקטורה הטלוויזיונית; המבוגרים מכירים את הפוליטיקה דרך המסננת של שערוריית השחיתות).