קטגוריה: הערות

כדי להבין מדוע אין ולא תהיה "רגיעה", כדאי לחשוב על אברוּם, בעל חנות המכולת ברחוב שמואל הנציב ליד בית הספר "ישורון" בנתניה, שבו למדתי בחלק מכיתות היסודי, שמכר בין היתר ממתקים, קרמבו ו"גלידה חמה" לתלמידים. בחופשות ובחגי ישראל, כשהילדים לא באו ללימודים, צנחו מכירות הסחורה הממותקת פלאים. היינו שואלים את בעל המכולת: "אברום, איך העסקים?", והוא היה מרים ראש מהעיתון ואומר "רגועים", ועל פניו נתפשטה הבעת מצוקה גדולה.

 

 

ראיתי את אתמול את "ארץ קשוחה" של האחים כהן. את לא ארץ לזקנים, הספר של מקארתי, לא קראתי עדיין. התגובה הראשונית אחרי צפיה בסרט היתה של תדהמה, מפני שהוא הולך כל כך נגד הציפייה של "טובים ורעים במרדף אחרי הכסף", שהרושם הוא גדול. אחר כך השתררה מועקה, שנובעת מהחיתוך המפתיע של הסוף, שמזכיר את החיתוך לשחור של "עירום" של מייק לי, ולא רק מבחינה צורנית, חיתוך שזורק אלייך את השחור הזה כמו עשן שחור סמיך שמישהו נושף לך לתוך הריאות.

אבל אחר כך חשבתי קצת אחרת על הסרט, כי נזכרתי במאמר ישן של ג'ון ברגר על פרנסיס בייקון (בספרו about looking). במאמר ההוא טען ברגר שבייקון, לצד היותו אמן מוכשר ומיומן מאוד, מציע תמונת עולם שבה אפסות-הדעת (mindlessness) והקריסה המוחלטת של האדם היא העיקרון היחיד. אצל בייקון הדמויות המעוותות הן הקצנה של מצב אנושי בעייתי, של ריקנות, אבל הצייר אינו מנסה לבחון אותו, לחשוב עליו, לתקן אותו, אלא פשוט מקבל אותו בצורתו המוקצנת ביותר, שוב ושוב ושוב. בייקון, טוען ברגר, קרוב לוולט דיסני, ולא לסמואל בקט למשל, כפי שנוטים לטעון. בקט כותב מחשבה על ריקנות ועל דרדור של בני אדם ושל אנושיות. בייקון לא חושב, הוא קובע שוב ושוב עובדה – הרע מכל כבר קרה.

חשבתי שגם סרטם של האחים כהן קרוב למעשה לסרט של וולט דיסני, ואפילו יותר מאשר הציורים של בייקון. מפני שזה סרט, והממד העלילתי (שאין בציורי בייקון) מדגיש את מה שברגר טען. כי הרי מה הסרט הזה אם לא סרט מיקי מאוס או דונלד או הציפור השחורה הזו ששכחתי את שמה – למבוגרים, שבה כולם יורים בכולם ומפוצצים את כולם, אבל ממשיכים לסחוב עוד ועוד, מתקנים את עצמם ומתחדשים, והכל במרדף אחרי מזוודה של כסף? אמנם ב"ארץ קשוחה" אין דמויות של עכבר וברווז, אבל האם הן רחוקות מזה כל כך? האין הסרט מציג דיסנילנד רצחנית? (הערה מאוחרת: ואולי בגלל זה זכה באוסקרים?)

הרוצח הפסיכופת הוא רוצח פסיכופת וזהו; הצייד-חייל הוא צייד-חייל, המחסל העירוני הוא מחסל עירוני. הרגע היחיד שבו הקרטוניות (האפקטיבית מאוד!) של הדמויות האלו נשברת היא במונולוג המסיים של טומי לי גו'נס. זהו כמעט הרגע היחיד בסרט שבו בוקע משהו אנושי מבעד ל"סרט המצויר" שבו הכסף המוכתם בדם הוא הסמל הברור ל"חוק" של הקיום. כולם קונים ומוכרים בסרט הזה – מחולצה (הן "הטוב" והן "הרע" קונים חולצה בכסף מוכתם בדם, והאנלוגיה ביניהם ברורה), ועד טיפול רפואי ועד את החיים עצמם. אבל ברגע שבוקעת האנושיות הזו (סיפור החלום של השריף) הסרט נחתך ומופסק.

כן, זה סרט חזק, והוא עשוי מצוין. אבל כך גם ציוריו של בייקון. בסופו של דבר, זה סרט מקומם. לא מפני שהוא משקר: הוא לא, אלא מפני שהוא לא אומר את כל האמת.

 

והנה שתי דוגמות להשוואה:

האחים כהן (הטריילר של הסרט) >>>

וולט דיסני >>>

ותיקון מאוחר של ג'ון ברגר ביחס לבייקון (תודה לעומר מיכאליס): >>>

כמה הערות ואסוציאציות לידיעה על הרעלת עשרות אלפי הדגים בכנרת היום.

 

1. הדייגים שהרעילו את המים בכמות שהספיקה להרוג עשרות אלפי דגים גרים, מן הסתם, בסמוך לכנרת. האם לא חלפה במוחם ההבנה כי הם מרעילים את עצמם, ממש כאילו מהלו רעל בתוך כוס המים שלהם? קצת מעבר לשולי התמונה הזו, האם הם אינם יכולים לדמיין את עצמם, את ילדיהם, שוכבים על הצד? (הרי ברור שהדגים עצמם הם עבורם כאין וכאפס).

 

 

2. ברויגל הבין את זה כבר מזמן: דג גדול אוכל דג קטן שאוכל דג קטנטן וכך עד אינסוף. אבל בעולם של ברויגל גם הדג הגדול ביותר לא אכל יותר דגים משיכולה היתה בטנו להכיל. הוא לא חיסל אוכלוסייה שלמה של דגים. ברויגל מזעזע אתכם? חשבו עליו בפעם הבאה שתפתחו קופסת טונה.

 

3. ישראל הרשברג ראה זאת אחרת: עשרות דגים מתים מביטים בך מהציור כעין מפוצלת, בבת אחת: ים שהפך לגלי-קרטון, מים שהפכו לשמנוניות, תנועה שהפכה לערימה, ריבוי שהפך לאחד: אין "סדר טבעי" ברויגלי של דגים גדולים וקטנים: כל הדגים קטנים באותה מידה, ויש רק דג גדול אחד: אנחנו הדג הגדול:

 

 

4. אביב מסתלק / ציפור מקוננת – עין / הדגים דמעה (מצואו באשו, הדרך הצרה לאוקו, תרגום יעקב רז, חרגול 2006, עמ' 16)

 

5. הנה דג סיני (מחוץ למים? לא ולא: קפלי הנייר ותנועת המכחול בקליגרפיה מספקים לו "מים" די והותר): האם גם הוא "אוכל דג קטן"? לא נראה לי.

 

ב-10 בפברואר 1918, לפני תשעים שנה, כתב קפקא ביומנו: "10 בפברואר. יום ראשון. רעש. שלום אוקראינה. נעלמים ערפילי המצביאים והאמנים, המאהבים והעשירים, המדינאים והמתעמלים, יורדי-הים ו…". (מחברות האוקטבו, תרגם שמעון זנדבנק, עם עובד 1998, עמ' 77-78). מעניין שמקס ריכטר, בתקליט הנפלא "המחברות הכחולות" שמוקדש ל"מחברות האוקטבו" בחר לדלות מתוך היום הזה ביומן רק את הרישא: בקטע "שיר ישן" (בקישור יש רק דגימה ממנו) קוראת טילדה סוינטון את המילים "10 בפברואר. יום ראשון. רעש. שָלום". כאילו בחר ריכטר לבלום את חזרת ה"רעש" אצל קפקא ולהותיר את יומו של קפקא עם ה"שלום", המבטל את ה"רעש" שלפניו, הרעש של מלחמת העולם הראשונה, ובאופן ספציפי יותר, הכרזת העצמאות של אוקראינה מסוף ינואר 1918, שגררה קרבות. אצל ריכטר, במקום המצביאים והאמנים וכו' בא פסנתר, על רקע "עכור" של רעש לא ברור, שמייצג אולי את "ערפילי המצביאים והאמנים, המאהבים והעשירים, המדינאים והמתעמלים, יורדי-הים ו…", שהמייתם בתקליט לא נעלמת אלא ממשיכה לרחוש, מירוץ בין שלום ורעש.

 

נ"ב:

"המדינאים והמתעמלים"!

 

נב"ב:

קליפ של מקס ריכטר מתוך התקליט האחרון >>>, ודגימה מתוך התקליט "בית-זיכרון" ("התאומים [פראג]")

היה באינטרנט >>>>. פוסט-מודרניזם.

קשה שלא לראות את הפרסומת ברחובות (אני לא זוכר למה, סביר שלמכון התעמלות) שבה אישה בהריון מוצגת "רגע לפני הלידה" (יפה, עם בטן קטנה ומוכנה להסתער קדימה) ו"רגע אחרי הלידה" (יפה, בלי בטן קטנה ומוכנה להסתער קדימה). יש רק דבר אחד מטריד בפרסומת הזו: אם זהו "רגע אחרי הלידה", איפה הילד? היה זה ג'ון ברגר (בספרו הקלסי ways of seeing) שכתב עד כמה מאיימות הן הפרסומות, אם רק מביטים בהן בעין "עקומה" ולא מקבלים את התעמולה שלהן. הוא השתמש במילה bleak, משהו קר, חשוף, קודר. כל החיוכים האלה, כל המבטים האלה, כל הרמזים האלה, המוצרים המוזרים האלה שאיש אינו יודע מה הם מכילים, המוצגים כאובייקטים נערצים, גדולים מדי, הבחורים העליזים מדי או האטומים מדי, כמעט על סף דביליות… הבחורות הבוהות…

כל פרסומת יכולה לעבור פירוק אם רק תביטו בה לא כביטוי של זוהר אלא כתמונה מסרט אימה. אני שב ושואל: איפה הילד? מה עוללתם לו? הרי רגע אחד לא נתנו לה לנשום, וכבר היא בתפקיד האישה המפתה, נכונה לעשות עוד ילד.

מה שמזכיר לי פרסומת אחרת, של סלקום כמדומני: "אתה אף פעם לא לבד". שוב: לא זוהַר של היותך "מקושר", יצור חברתי מוצלח, אלא סרט אימה: אף פעם לא לבד. אין רגע מנוחה. מתחת לזוהר העליז מסתתרת לשון של משטר טוטליטרי; ממש כמו שמאחורי הקרחת של נינט מבצבצת אלימות מן הסוג של מחנה ריכוז, השפלה נוראית של אישה, כמעט הייתי אומר – אונס קבוצתי סימבולי. מפחיד.

שתי הערות אגב המשבר בעזה (את ההערה השניה סיפר ח"נ ביאליק, מתוך פרויקט בן-יהודה)

 

1. עד כמה חומה יכולה להפוך, בהטייה קלה, למגלשה, כלומר למכשיר שלא רק שאינו חוסם, הוא גם מגחך על עצם היומרה לחסום.

2. אכן הגדלנו לעשות!

פעם אחת בדקו חכמי חלם ומצאו, כי בית-המרחץ שלהם עומד רחוק מן העיר. מיד נאספו לאספה בעלית בית-הכנסת והרעישו את העולם: היתכן? טורח הצבור!

ישבו בעליה שבעה ימים ושבעה לילות, בקשו עצות, חפשו תחבולות, ולא זזו משם עד שנמנו וגמרו: להעתיק את בית-המרחץ אל העיר פנימה על-ידי דחיפה.

נחרצה, נעשתה: בבוקר השכם, השמש אך יצאה, ואנשי העיר חכמי חלם נאספו כולם למקטן ועד גדול אל מחוץ לעיר לאחורי בית-המרחץ, חגרו בעוז מתניהם וקִפלו כנפות בגדיהם ושרווליהם – ועמדו להדֹף.

היום בער כתנור – ואנשי חלם עמלים בזעת אפם ודוחפים בכל כֹּחם; זה בצד וזה בכתף, אחד בגב ואחד במצח, מי במרפק ומי בארכֻּבּה, איש לרעהו יאמר חֲזָק!" ואחד לחברו קורא:

דחַף היטב, היטב דחָף. ימינה! שמאלה!

בצהרים גבר עליהם החם ומִבּשׂרם שטפו פלגי זֵעה.

עמדו ופשטו קַפּוּטותיהם והניחון צרורות צרורות על הארץ וחזרו מיד לעבודתם.

הם טרודים בדחיפה – ושני גנבים באו שמה בלאט, אספו את צרורות הבגדים – ועין לא רָאָתַם.

לא עברה שעה קלה וחכמי חלם הפכו את פניהם לאחוריהם – והנה אין בגדים ואין כֹל. אז קראו ואמרו בשמחה רבה:

– אכן הגדלנו לעשות! אין זאת כי אם נהדף הבית ממקומו מרחק רב; הלא גם הבגדים לא יֵרָאוּ מֵרֹחַק!

 כל מי שנסע בשעות הבוקר ברכת ישראל מכיר את זה: אתה מגיע כמה דקות לפני הזמן לרכבת של 8:26 בבוקר, ונעמד לפני הקו הצהוב. הכרוזָה (כרוזית? היש צורת נקבה ל"כָּרוֹז"?) בעלת הקול המלטף מודיעה: "נוסעים נכבדים שלום; הרכבת לבנימינה תיכנס לרציף מספר 2". והנה, אתה עומד ברציף מספר 2, והשעה נכונה, אבל שום רכבת אינה מגיעה לרציף מספר 2 או לרציף אחר. דממה מוחלטת ושלמה בתחנת הרכבת. ממתינים. ושוב קול הכרוזית (כרוזה?): "נוסעים נכבדים שלום, הרכבת לבנימינה תעצור בתחנות תל-אביב אוניברסיטה, הרצליה…", והאופן שבו היא מבטאת "הרצליה" נוסך בך אמון והתרוממות רוח, מפני שאינה אומרת "הֶרְצֶלִיָה" כמו כולם (וכמו שמופיע במילון) עם ההטעמה על ה"לִי", אלא הוגה את זה כלשונאית אנינה במיוחד, הצד"י בשווא וההטעמה על ה"יה", מה שמקנה לעיר נופך אגדי כמעט, כאילו נתבשרת על נסיעה לאלדוראדו. וכך ביחס לערים האחרות, הנהגות באופן שמפקיע מהן את ממשותן המוכּרת: הרי ל"עכו" בהטעמה מלרעית אין קיום אלא בפיה של אשת-הכרוז של הרכבת. איש, לא בעולם הזה ולא בעולמות מקבילים, אינו אומר "עכו" במלרע. אבל כאן, בתחנת הרכבת, עכו לבשה חג. ואם לא המקום עצמו לפחות שמו, כאיזה מוישה'לה שמזמנים אותו לעלות לתורה לרגל אירוסי דודתו, והוא הופך פתאום ללא פחות מאשר "משה".

מכל מקום, אתה עומד על הפס הצהוב, והרכבת אינה מגיעה למרות שהשלט הדיגיטלי אומר שהרכבת הבאה תגיע ב-8:26, והשעה כבר 8:35 אם לנקוט לשון המעטה, ודממה. ואז, כמו כדי למלא את הדממה הזו, את הריק של הרכבת הנעדרת, נשמע שוב הקול הנעים, המזהיר את הנוסעים שלא לחצות את הקו הצהוב, כאיזה פרשן לענייני ערבים או לענייני ביטחון המזהיר מפני איוּם חדש. ואתה סומך עליה, ונסוג מעט לאחור, למרות שמפני אוויר אתה נסוג. לא משנה.  

או אז, אחרי שתמו הודעותיה הנעימות של הכרוזינה, המוקלטות מראש, נשמע קול כחכוח וצפצוף, ועל מערכת הכריזה משתלט לרגע קול אחר. אין לטעות, אין זו הבחורה הנפלאה הזו, אלא עובד מעובדי הרכבת, אדם ממשי המדבר אליך עכשיו, בשום אופן לא קריין מקצועי, על קריינית-אישה אין מה לדבּר. אולי זה נהג קטר אשר קוּדם לתפקידי כריזה ופיקוח, והוא אומר את המשפט הבא: "לציבור הנוסעים שלום. הרכבת של 8:20 לבאר שבע עברה בית-יהושע. אנו מתנצלים על האיחור". הנה, לא "עכו" במלרע, לא שמות נוגים-אקזוטיים כ"עין המפרץ" ו"חוצות המפרץ" (הה, ברוּק שילדס עולה בדעתי כל אימת שאני שומע על "עין המפרץ", אבל בפועל, מה? ספק קניון ספק בית חרושת לטקסטיל וגדרות שניילונים קרועים תחובים בהם) – אלא "עברה בית-יהושע". ואתה מבין, שלשווא תעמוד ותחכה, הרכבת משתרכת לה אי שם בצפון הרחוק, חותרת בשלגים ובכפור, רחוקה מאוד – אמנם כבר עברה בית-יהושע, אבל להרצלייה (צד"י בשווא, מלרע) טרם הגיעה ומי יודע, התגיע? ואתה חוזר אל ספסל המתכת, חיילים חמושים מימינך ומשמאלך, כשאותו כרוז פוקד, בלי כל גינונים, אל נהג של רכבת אחרת, שהגיעה מבלי שהבחנת לרציף 4 הרחוק: "ראשון לציון, סע!".
 
 
תחנת רכבת מרכז, 22.1.08

הדגם השני עליו הודיעה לנובו הוא ה-IdeaPad Y710, המיועד לגיימרים. הוא מגיע עם סדרה של אביזרי שליטה ייחודיים, כולל כפתורי מאקרו ומחוון המאפשר למשתמשים להכריח את המעבד לפעול במהירות מוגברת (הפעלתו של המעבד בתדר שעון גבוהה מזה המומלץ על־ידי היצרן על־מנת לשפר את ביצועי המחשב). מקורות רשמיים בעזה אומרים שאספקת החשמל לתושבי הרצועה תנותק מהיום (ראשון) למשך שמונה שעות בכל יום, עקב החלטת ישראל להגביל משמעותית את כמות הדלקים המועברת לעזה. האחראי על רשות האנרגיה ברצועה, כנעאן עובייד, אמר: "אנו חווים מחסור. ישראל קיצצה כמעט בחצי את משלוחי הדלקים לתחנת הכוח היחידה שפועלת כאן". מחירו ההתחלתי של ה-Y710 הוא 1,199 דולר, והוא כולל מסך 17 אינץ', מעבד Core 2 Duo של אינטל, כרטיס גרפי ATI, תמיכה מובנית ברשתות אלחוטיות ואפשרות להוספה של כונן בלו-ריי. הוא תומך בדיסקים קשיחים בנפח של עד 500 ג'יגה-בייט. לדבריו, המצב החדש חייב אותו ואת עמיתיו לנקוט תוכנית הדרגתית שמתחילה היום. ראש מינהל החשמל, דן וינשטוק, העיד שישראל אמנם סיפקה בשנה האחרונה לרצועה פחות חשמל מהכמות שעליה הצהירה בתחילה, אך לדבריו, גם הכמות המדוברת לא גרמה לפגיעה הומניטרית באוכלוסייה הפלשתינית. ישראל מספקת את רוב החשמל הנצרך ברצועה, בעוד שאר החשמל לאזור, הנשלט בידי חמאס, מיוצר בו או מיובא ממצרים. ה-Y710 וה-Y510 יצויידו בארבעה רמקולים וסאב-וופר, וכן משטח מגע אינדוקטיבי בין המסך למקלדת שמאיר בקרי מולטימדיה בהתבסס על הקשר. אם למשל מוצג סרט על המסך, יוארו רכיבי הבקרה הרלוונטיים, בעוד אם מנוגן שיר כשלהו, המשתמשים יוכלו להפעיל באמצעותו מנגנון אקולייזר.