קטגוריה: הערות

לפני כמה ימים הערתי כאן על המשמעות הכלכלית של הוראה כ"מרצה מן החוץ" באוניברסיטה. לא נגעתי בעיקר, והוא ההשלכה של העבודה בשיטה זו על המחקר. ההשלכה המיידית היא על אפשרות השגת עבודה באוניברסיטה, אבל בטווח הארוך הפגיעה היא באוניברסיטאות עצמן. כלומר, כשאתה מועסק שמונה חודשים בשנה, עליך לעבוד בעבודות נוספות. הזמן בו אפשר לקרוא ולכתוב, כלומר חופשת הקיץ, הוא זמן בו עליך לדאוג להשלמת הכנסה. התוצאה היא מלכוד: כדי לקבל קידום באוניברסיטה עליך לפרסם מאמרים ולהשתתף בכנסים; כמורה מן החוץ אינך יכול להתפנות לכתיבת מאמרים, ובהעדר תנאים סוציאליים (קרן השתלמות) אינך יכול להרשות לעצמך בשום אופן לנסוע לכנסים בחו"ל. כך, המעמד של "מורה מן החוץ" מנציח את עצמו: תנאי ההעסקה מונעים את שינויים. כאמור, בטווח המיידי יחסית נפגעים מכך המרצים עצמם, אבל בטווח הארוך תלך האפשרות למחקר ותישחק ברמה הכלל-אוניברסיטאית. יתכן שאפשר כבר לראות את השחיקה הזו בהווה. ומכיוון שהקשר בין המחקר וההוראה הוא ברור (אתה מלמד על דברים שאתה כותב, אתה כותב על דברים שאתה מלמד) הופכת שיטת ההעסקה הזו לטרמיט ענקי (כמחצית מסגל ההוראה הוא "מרצה מן החוץ") המכרסם את האקדמיה מבפנים.

 

+ סיפור אקדמי ישן >>>>>

+ מאמר של עו"ד יפעת סולל בנושא >>>>>

השביתה מתמשכת ויתכן שהסמסטר יבוטל. כבר עבר יותר מחציו. יתכן שיימצא בסופו של דבר פתרון כספי שיהיה מקובל על המרצים הבכירים ושנת הלימודים תשוקם איכשהו ותסתיים באוגוסט (רק חשבו על בזבוז החשמל הכרוך בהפעלת מזגנים כה רבים בקיץ). אבל כל פתרון כזה יהיה רק פתרון זמני עד לשביתה הבאה, שתפרוץ בוודאי בעתיד כלשהו – הפעם על ידי המרצים הזוטרים. משהו במשא ומתן הנוכחי מזכיר את המשא ומתן של הסכמי אוסלו: "חוזה שלום" שאינו אלא מבוא למלחמה עתידית. כתב קאנט ב"לשלום הנצחי": "לא תיחשב שום ברית שלום [ככזאת], אם נעשתה תוך קיום סייג סודי של החומר למלחמה עתידה" (תרגמו ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך). בהסכם שייחתם עם המרצים הבכירים, ואני מקווה שייחתם, לא יהיה כמובן שום סייג סודי כזה, אבל הוא יתקיים בו באופן מובלע –  בשתיקה של ההסכם כלפי כל דור העתיד של המרצים שהוא הבעיה האמיתית של האוניברסיטאות (הדברים ידועים: העסקה תוך פיטורים מדי שנה, ארבעה חודשים ללא שכר כל שנה כלומר ניכוי סמוי של 33% מכל שקל מהנטו, שעליך לחסוך לקיץ, בנוסף לניכויי המסים הרגילים, העדר של "תנאים סוציאליים" ואפס מחויבות של האוניברסיטאות לרציפות בהעסקה, תוך ציפייה – שמוגשמת – למחוייבות מלאה של המרצים הזוטרים למוסד ולסטודנטים).

באופן פרדוקסלי, ככל שישיגו המרצים הבכירים יותר בתביעותיהם הנוכחיות, כך יגבירו את הסיכוי לשביתה עתידית של הסגל הזוטר והמרצים מן החוץ, שהישגי עמיתיהם הבכירים רק יגבירו מן הסתם את דאגתם.

 

(הכותב הוא מרצה מן החוץ בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב).

כאן.

זה היה צפוי, קניתי אייפוד. 30 ג'יגה. שחור. קניתי בשביל המוזיקה, אבל גיליתי אפשרות אחרת: הקלטות של ספרים. מסתבר שבעולם דובר האנגלית קיימים ספרים רבים מוקלטים, בשלמותם. ספרות אנגלית וספרות מתורגמת לאנגלית. אפשר לקנות אותם ולשמוע, וכך, אתה יכול להסתובב שבכיסך ספרייה עצומה: כל שייקספיר, כל קפקא, גוגול, פּרוסט, כל "יוליסס", דוגן, טריסטרם שנדי, "הקול והזעם", ת"ס אליוט, ועוד ועוד. כל אחד לפי העדפותיו.

אדם יכול לשאת את הספרייה של אלכסנדריה בכיסו, ולא כטקסט "יבש" אלא כביצוע חי, כאי מלא קולות. שלא לדבר על הספריה המוזיקלית שאפשר לשאת לצד זה. הנקודה היא, שההאזנה לספרים, שנדמתה לי בתחילה כמשהו מסורבל ולא טבעי, מתבררת בינתיים כדבר שמשנה לגמרי – משפר – את תהליך הקריאה.

 

בפשטות, כמעט שאי אפשר לרפרף. כדי להבין מה קורה, חייבים להיות מרוכזים בהקראה. ויש תמורה מיידית: הטקסט כמו נפתח ונעשה חי, פרטים רבים שבקריאה שקטה בעיניים נעלמו ונשכחו ממני הופכים פתאום בולטים ומשמעותיים מאוד. אני מאזין עכשיו ל"הטירה" של קפקא, וחש כאילו אני קורא את הספר לראשונה. ההאזנה היא קריאה של פרשנות (של קריין), וכל השטיחוּת שאנו נוטים להשית על טקסטים בקריאת העיניים המונוטונית הופכת לתלת ממדית – כל דמות מקבלת קול שונה מעט, אירוניה של המספר נשמעת ככזו. כשזה לא נעשה בצורה מופרזת, כמו בביצוע הזה, זה נפלא.

כך, לצד ההרגשה הנהדרת של ספרים רבים כל כך בכיס (הרגשה פטישיסטית במובן האלילי – כמו בני ישראל הנושאים במדבר את ארון הברית), ההאזנה הזו מחזירה אותך לילדות, למצב של קריאה אלמנטרית – הקראה בקול. ואכן, למרות שאפשר לשמוע את "הטירה" באוטובוס, הרבה יותר טוב לשכב במיטה ולהאזין לסיפור.

האם תהיה חברת תקליטים בישראל שתיקח על עצמה פרויקט כזה בעברית? איך יכול פתאום סופר כמו עגנון – או ספר התנ"ך! – לחזור בהקראה נכונה (נאמר, שלמה ניצן), לחזור – כלומר להיזכר, לבקוע מן הדפים, להישמע.

 

לאתר "שמיע" >>>.

שימו לב לתוכנית  "מאזין הזהב", המאפשרת רכישה מוזלת מאוד של ספר אחד בחודש.

מעריב מדווח, במדור "חדשות – בעולם", על הפסקת החשמל לתושבי רצועת עזה. 

 

 

"האֵלים הם אורחים חולפים בספרות. הם מותירים בה את עקבות שמותיהם ובמהרה נעלמים. בכל פעם שסופר כותב מילה, עליו להיאבק על מנת להחזירם. האיכות הפעלתנית אשר מבשרת על הופעתם היא אות גם להיעלמותם, אך לא תמיד היה זה כך. לכל הפחות לא כל עוד היו לנו פולחנים. המארג הזה של מילה ומחווה, ההילה הזו של הרסנות נשלטת, השימוש בחומרים מסוימים דווקא ולא באחרים: כל אלה השׂביעו את רצון האלים, כל עוד בני האדם בחרו לפנות אליהם. לאחר מכן, כמו פיסות נייר נישאות ברוח במחנה נטוש, כל שנותר היו הסיפורים אשר כל מחווה פולחנית רמזה להם. עקורים מאדמתם וחשופים, בתוך רטט המילה, לאורו הקשה של היום, לעתים קרובות הם נראו חסרי תועלת וחצופים. הכול מסתיים כהיסטוריה של הסִפרות. […] אבל היה זמן בו האלים לא היו רק קלישאות ספרותיות, אלא אירוע, הופעה פתאומית, מפגש עם שודדים אולי, או מראה של ספינה. ולא היה זה בהכרח חזיון של הדבר השלם: אייאקס זיהה את פוסידון מחופש לקלכס לפי צורת הליכתו. הוא ראה אותו הולך, מאחור, וידע כי זהו פוסידון 'על פי ברכיו ורגליו' (איליאדה, י"ג)".

(רוברטו קלאסו, "הספרות והאֵלים")

"מה עשיתָ לי, מה עשיתָ לי"

(יולדת, לבעלה, תוך כדי לידה, מחלקת יולדות, בית חולים איכילוב, 9.7.07)

מי שגדל בשנות השבעים זוכר את המדבקות על המכוניות: כל נהג נדרש להשבית את מכוניתו ליום אחד, והיום הזה (א-ו, ש; מובן שהדתיים עלצו, ובסופו של דבר היתה המדבקה של ש מעין כיפה למכונית) הופיע על מדבקה על שמשת המכונית. המשמעות פשוטה: הפחתה של 14% בזיהום אוויר, מיד. שלא לדבר על הפחתה נגזרת בתאונות דרכים ובבלאי מסוגים אחרים.

מכיוון שהסיכוי שהצעה כזו תעבור בחקיקה לא נראה גדול, האם אפשר להציע שכל אחד יבחר את יום ההשבתה הזה באופן עצמאי? היום גם לא חייב להיות קבוע; די אם כל אחד יחליט לעצמו שיש יום אחד, כל שבוע, שבו המכונית נשארת סגורה.

זהו, אני חושב.

 

 

3

 

תמיד הניחוש הראשון, במכונית. תמונה מטושטשת, "מה קרה". לרוב אתה טועה. הרגו חיה. אינך יכול לראות עדיין איזו בדיוק. עומדים סביב לה כמה אנשים. בצד שוכב מישהו, כבול באזיקים. המשטרה המקומית הגיעה כבר. "הרגו חיה", אתה אומר לעוזר שלך, והוא אומר, "נהההה… איזו מין חיה". ממשיכים לנסוע. אתה מנסה לרקום לעצמך סיפור סביב זה, אבל אינך יכול. כשזו אישה שמתה, זה על רקע אהבה, כלומר על רקע של שנאה; כשגבר מת, זה על רקע של כסף. כלומר על רקע של כסף. ואתה מדמיין אותם, כמו בציורים ימי-ביניימים, עומדים על רקע של זהב, של כסף, עם כלי הנשק שלהם, עם הקורבן שלהם. נשים, גברים, רקע של כסף. אבל היצור הזה, שאתה חוזה בו מבעד לעיניים עצומות, מה הוא? ארינמל? אינך מצליח למצוא שם טוב יותר. הוא מת. כמו תמונות בסרט ישן אתה רואה את כל זה בשחור-לבן, זמזום. העוזר שואל, "אתה רואה אותם", ואתה מהנהן. "אנחנו נצליח", הוא שואל, "זה מקרה שאנחנו יכולים לעשות משהו", הוא שואל. "מה הסיפור", הוא אומר. ואתה, ממה שאפשר כבר ללקט, אומר, אם הם קראו לנו בגלל חיה, משמע שהיא היתה קרובה למישהו. כן, הוא אהב אותה כמו –. עד כמה שאני יכול לראות, זו מין חיה לא רגילה. האיש שהם תפסו בינתיים יתברר כחף מפשע. הוא מצא את החיה זרוקה ליד החוף. אני אומר שהוא המציל, או מתעמל-חופים. הם חייבים לתפוס אותו עד שיגיע מישהו. עד שאנחנו. אנחנו נשחרר אותו וכך נזכה באהדה מצד אחד אך בעוינות מצד שני, הולך חופשי רוצח, ייתכן. השאלה היא מי היה הבעלים של החיה הזו ולמה הוא החזיק אותה. אתה רואה, גם כאן רקע של כסף. הוא שילם עליה לא מעט. "מתי נגיע", הוא שואל, "הדרך עוד רבה?",כן, רבה מאוד, אך וכבר זו עיר קטנה, הנה קול הגלים, הים, יושבים במכונית ליד מלון-דרכים, היד בפעמון דלפק הקבלה, יוצא הכושי עם הטבעות והצלקת האלכסונית על כל פניו, המבטים.

 

 

הערה מאמצע הקריאה בהיטלר / נמסיס: 1936-1945 מאת איאן קרשו (עם עובד, 2005. תרגום יוסי מילוא).

הטון של קרשו לא משתנה לאורך שני כרכי הספר. אין "אמצעים ספרותיים". ובכל זאת נבנה כאן מתח אדיר: הארועים ש"מתחת" לדיבור הם הצוברים עוד ועוד עוצמה זוועתית. כך, לאורך כ-1,000 עמודים (יש עוד מאות עמודי הערות שוליים) נבנה מתח היסטורי/ספרותי לא-יאומן ממש עקב בצד אגודל.

דבר מוזר קורה בעת קריאת הספר המדהים הזה: למרות שהכל ידוע מראש, ההתחלה, האמצע והסוף, הספר, כמו קודמו, נקרא מתוך תקווה חסרת שחר שהדברים יתרחשו אחרת, שמהלך ההיסטוריה – שכבר התרחשה – ישתנה לטובה. כשהיטלר מצהיר על רצון בשלום ומרמה את "דעת הקהל" העולמית – גם אני, כיום, מרומה. לחרדתי אני מבין, שהוא מצליח לשכנע גם אותי, ואני, למרות שאני הרי יודע מה הולך לקרות, ממשיך לקרוא כאילו כדי לברר האם זה אכן קרה.

האפקט מושג בעיקר על ידי "שעבוד" של ההיסטוריה לתבנית ולכשרון כתיבה של רומאן גדול. החומר הוא עובדתי, אבל הצורה היא "בדיונית"; וכך אנו קוראים את מה שקרה כמו מי שרואה את הסרט הבלשי שוב ושוב ונהנה ממנו למרות שהוא כבר יודע אותו בעל פה.

פתאום קל כל כך להבין את האנשים שחיו באותה תקופה. הרי אם אני, הקורא בספר, עומד בתחילת 1941, עדיין מהרהר באפשרות שהמתקפה נגד ברית המועצות לא תפרוץ, בסופו של דבר – למרות שהוא יודע שהיא פרצה כבר מזמן – וזאת מכוח מניפולציות תעמולה בסיסיות של השלטון הנאצי, ברור לגמרי כי היה אפשר למכור כל דבר כמעט לכל אחד בזמן אמת.