קטגוריה: הערות

 כל מי שנסע בשעות הבוקר ברכת ישראל מכיר את זה: אתה מגיע כמה דקות לפני הזמן לרכבת של 8:26 בבוקר, ונעמד לפני הקו הצהוב. הכרוזָה (כרוזית? היש צורת נקבה ל"כָּרוֹז"?) בעלת הקול המלטף מודיעה: "נוסעים נכבדים שלום; הרכבת לבנימינה תיכנס לרציף מספר 2". והנה, אתה עומד ברציף מספר 2, והשעה נכונה, אבל שום רכבת אינה מגיעה לרציף מספר 2 או לרציף אחר. דממה מוחלטת ושלמה בתחנת הרכבת. ממתינים. ושוב קול הכרוזית (כרוזה?): "נוסעים נכבדים שלום, הרכבת לבנימינה תעצור בתחנות תל-אביב אוניברסיטה, הרצליה…", והאופן שבו היא מבטאת "הרצליה" נוסך בך אמון והתרוממות רוח, מפני שאינה אומרת "הֶרְצֶלִיָה" כמו כולם (וכמו שמופיע במילון) עם ההטעמה על ה"לִי", אלא הוגה את זה כלשונאית אנינה במיוחד, הצד"י בשווא וההטעמה על ה"יה", מה שמקנה לעיר נופך אגדי כמעט, כאילו נתבשרת על נסיעה לאלדוראדו. וכך ביחס לערים האחרות, הנהגות באופן שמפקיע מהן את ממשותן המוכּרת: הרי ל"עכו" בהטעמה מלרעית אין קיום אלא בפיה של אשת-הכרוז של הרכבת. איש, לא בעולם הזה ולא בעולמות מקבילים, אינו אומר "עכו" במלרע. אבל כאן, בתחנת הרכבת, עכו לבשה חג. ואם לא המקום עצמו לפחות שמו, כאיזה מוישה'לה שמזמנים אותו לעלות לתורה לרגל אירוסי דודתו, והוא הופך פתאום ללא פחות מאשר "משה".

מכל מקום, אתה עומד על הפס הצהוב, והרכבת אינה מגיעה למרות שהשלט הדיגיטלי אומר שהרכבת הבאה תגיע ב-8:26, והשעה כבר 8:35 אם לנקוט לשון המעטה, ודממה. ואז, כמו כדי למלא את הדממה הזו, את הריק של הרכבת הנעדרת, נשמע שוב הקול הנעים, המזהיר את הנוסעים שלא לחצות את הקו הצהוב, כאיזה פרשן לענייני ערבים או לענייני ביטחון המזהיר מפני איוּם חדש. ואתה סומך עליה, ונסוג מעט לאחור, למרות שמפני אוויר אתה נסוג. לא משנה.  

או אז, אחרי שתמו הודעותיה הנעימות של הכרוזינה, המוקלטות מראש, נשמע קול כחכוח וצפצוף, ועל מערכת הכריזה משתלט לרגע קול אחר. אין לטעות, אין זו הבחורה הנפלאה הזו, אלא עובד מעובדי הרכבת, אדם ממשי המדבר אליך עכשיו, בשום אופן לא קריין מקצועי, על קריינית-אישה אין מה לדבּר. אולי זה נהג קטר אשר קוּדם לתפקידי כריזה ופיקוח, והוא אומר את המשפט הבא: "לציבור הנוסעים שלום. הרכבת של 8:20 לבאר שבע עברה בית-יהושע. אנו מתנצלים על האיחור". הנה, לא "עכו" במלרע, לא שמות נוגים-אקזוטיים כ"עין המפרץ" ו"חוצות המפרץ" (הה, ברוּק שילדס עולה בדעתי כל אימת שאני שומע על "עין המפרץ", אבל בפועל, מה? ספק קניון ספק בית חרושת לטקסטיל וגדרות שניילונים קרועים תחובים בהם) – אלא "עברה בית-יהושע". ואתה מבין, שלשווא תעמוד ותחכה, הרכבת משתרכת לה אי שם בצפון הרחוק, חותרת בשלגים ובכפור, רחוקה מאוד – אמנם כבר עברה בית-יהושע, אבל להרצלייה (צד"י בשווא, מלרע) טרם הגיעה ומי יודע, התגיע? ואתה חוזר אל ספסל המתכת, חיילים חמושים מימינך ומשמאלך, כשאותו כרוז פוקד, בלי כל גינונים, אל נהג של רכבת אחרת, שהגיעה מבלי שהבחנת לרציף 4 הרחוק: "ראשון לציון, סע!".
 
 
תחנת רכבת מרכז, 22.1.08

הדגם השני עליו הודיעה לנובו הוא ה-IdeaPad Y710, המיועד לגיימרים. הוא מגיע עם סדרה של אביזרי שליטה ייחודיים, כולל כפתורי מאקרו ומחוון המאפשר למשתמשים להכריח את המעבד לפעול במהירות מוגברת (הפעלתו של המעבד בתדר שעון גבוהה מזה המומלץ על־ידי היצרן על־מנת לשפר את ביצועי המחשב). מקורות רשמיים בעזה אומרים שאספקת החשמל לתושבי הרצועה תנותק מהיום (ראשון) למשך שמונה שעות בכל יום, עקב החלטת ישראל להגביל משמעותית את כמות הדלקים המועברת לעזה. האחראי על רשות האנרגיה ברצועה, כנעאן עובייד, אמר: "אנו חווים מחסור. ישראל קיצצה כמעט בחצי את משלוחי הדלקים לתחנת הכוח היחידה שפועלת כאן". מחירו ההתחלתי של ה-Y710 הוא 1,199 דולר, והוא כולל מסך 17 אינץ', מעבד Core 2 Duo של אינטל, כרטיס גרפי ATI, תמיכה מובנית ברשתות אלחוטיות ואפשרות להוספה של כונן בלו-ריי. הוא תומך בדיסקים קשיחים בנפח של עד 500 ג'יגה-בייט. לדבריו, המצב החדש חייב אותו ואת עמיתיו לנקוט תוכנית הדרגתית שמתחילה היום. ראש מינהל החשמל, דן וינשטוק, העיד שישראל אמנם סיפקה בשנה האחרונה לרצועה פחות חשמל מהכמות שעליה הצהירה בתחילה, אך לדבריו, גם הכמות המדוברת לא גרמה לפגיעה הומניטרית באוכלוסייה הפלשתינית. ישראל מספקת את רוב החשמל הנצרך ברצועה, בעוד שאר החשמל לאזור, הנשלט בידי חמאס, מיוצר בו או מיובא ממצרים. ה-Y710 וה-Y510 יצויידו בארבעה רמקולים וסאב-וופר, וכן משטח מגע אינדוקטיבי בין המסך למקלדת שמאיר בקרי מולטימדיה בהתבסס על הקשר. אם למשל מוצג סרט על המסך, יוארו רכיבי הבקרה הרלוונטיים, בעוד אם מנוגן שיר כשלהו, המשתמשים יוכלו להפעיל באמצעותו מנגנון אקולייזר.

לפני כמה ימים הערתי כאן על המשמעות הכלכלית של הוראה כ"מרצה מן החוץ" באוניברסיטה. לא נגעתי בעיקר, והוא ההשלכה של העבודה בשיטה זו על המחקר. ההשלכה המיידית היא על אפשרות השגת עבודה באוניברסיטה, אבל בטווח הארוך הפגיעה היא באוניברסיטאות עצמן. כלומר, כשאתה מועסק שמונה חודשים בשנה, עליך לעבוד בעבודות נוספות. הזמן בו אפשר לקרוא ולכתוב, כלומר חופשת הקיץ, הוא זמן בו עליך לדאוג להשלמת הכנסה. התוצאה היא מלכוד: כדי לקבל קידום באוניברסיטה עליך לפרסם מאמרים ולהשתתף בכנסים; כמורה מן החוץ אינך יכול להתפנות לכתיבת מאמרים, ובהעדר תנאים סוציאליים (קרן השתלמות) אינך יכול להרשות לעצמך בשום אופן לנסוע לכנסים בחו"ל. כך, המעמד של "מורה מן החוץ" מנציח את עצמו: תנאי ההעסקה מונעים את שינויים. כאמור, בטווח המיידי יחסית נפגעים מכך המרצים עצמם, אבל בטווח הארוך תלך האפשרות למחקר ותישחק ברמה הכלל-אוניברסיטאית. יתכן שאפשר כבר לראות את השחיקה הזו בהווה. ומכיוון שהקשר בין המחקר וההוראה הוא ברור (אתה מלמד על דברים שאתה כותב, אתה כותב על דברים שאתה מלמד) הופכת שיטת ההעסקה הזו לטרמיט ענקי (כמחצית מסגל ההוראה הוא "מרצה מן החוץ") המכרסם את האקדמיה מבפנים.

 

+ סיפור אקדמי ישן >>>>>

+ מאמר של עו"ד יפעת סולל בנושא >>>>>

השביתה מתמשכת ויתכן שהסמסטר יבוטל. כבר עבר יותר מחציו. יתכן שיימצא בסופו של דבר פתרון כספי שיהיה מקובל על המרצים הבכירים ושנת הלימודים תשוקם איכשהו ותסתיים באוגוסט (רק חשבו על בזבוז החשמל הכרוך בהפעלת מזגנים כה רבים בקיץ). אבל כל פתרון כזה יהיה רק פתרון זמני עד לשביתה הבאה, שתפרוץ בוודאי בעתיד כלשהו – הפעם על ידי המרצים הזוטרים. משהו במשא ומתן הנוכחי מזכיר את המשא ומתן של הסכמי אוסלו: "חוזה שלום" שאינו אלא מבוא למלחמה עתידית. כתב קאנט ב"לשלום הנצחי": "לא תיחשב שום ברית שלום [ככזאת], אם נעשתה תוך קיום סייג סודי של החומר למלחמה עתידה" (תרגמו ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך). בהסכם שייחתם עם המרצים הבכירים, ואני מקווה שייחתם, לא יהיה כמובן שום סייג סודי כזה, אבל הוא יתקיים בו באופן מובלע –  בשתיקה של ההסכם כלפי כל דור העתיד של המרצים שהוא הבעיה האמיתית של האוניברסיטאות (הדברים ידועים: העסקה תוך פיטורים מדי שנה, ארבעה חודשים ללא שכר כל שנה כלומר ניכוי סמוי של 33% מכל שקל מהנטו, שעליך לחסוך לקיץ, בנוסף לניכויי המסים הרגילים, העדר של "תנאים סוציאליים" ואפס מחויבות של האוניברסיטאות לרציפות בהעסקה, תוך ציפייה – שמוגשמת – למחוייבות מלאה של המרצים הזוטרים למוסד ולסטודנטים).

באופן פרדוקסלי, ככל שישיגו המרצים הבכירים יותר בתביעותיהם הנוכחיות, כך יגבירו את הסיכוי לשביתה עתידית של הסגל הזוטר והמרצים מן החוץ, שהישגי עמיתיהם הבכירים רק יגבירו מן הסתם את דאגתם.

 

(הכותב הוא מרצה מן החוץ בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב).

כאן.

זה היה צפוי, קניתי אייפוד. 30 ג'יגה. שחור. קניתי בשביל המוזיקה, אבל גיליתי אפשרות אחרת: הקלטות של ספרים. מסתבר שבעולם דובר האנגלית קיימים ספרים רבים מוקלטים, בשלמותם. ספרות אנגלית וספרות מתורגמת לאנגלית. אפשר לקנות אותם ולשמוע, וכך, אתה יכול להסתובב שבכיסך ספרייה עצומה: כל שייקספיר, כל קפקא, גוגול, פּרוסט, כל "יוליסס", דוגן, טריסטרם שנדי, "הקול והזעם", ת"ס אליוט, ועוד ועוד. כל אחד לפי העדפותיו.

אדם יכול לשאת את הספרייה של אלכסנדריה בכיסו, ולא כטקסט "יבש" אלא כביצוע חי, כאי מלא קולות. שלא לדבר על הספריה המוזיקלית שאפשר לשאת לצד זה. הנקודה היא, שההאזנה לספרים, שנדמתה לי בתחילה כמשהו מסורבל ולא טבעי, מתבררת בינתיים כדבר שמשנה לגמרי – משפר – את תהליך הקריאה.

 

בפשטות, כמעט שאי אפשר לרפרף. כדי להבין מה קורה, חייבים להיות מרוכזים בהקראה. ויש תמורה מיידית: הטקסט כמו נפתח ונעשה חי, פרטים רבים שבקריאה שקטה בעיניים נעלמו ונשכחו ממני הופכים פתאום בולטים ומשמעותיים מאוד. אני מאזין עכשיו ל"הטירה" של קפקא, וחש כאילו אני קורא את הספר לראשונה. ההאזנה היא קריאה של פרשנות (של קריין), וכל השטיחוּת שאנו נוטים להשית על טקסטים בקריאת העיניים המונוטונית הופכת לתלת ממדית – כל דמות מקבלת קול שונה מעט, אירוניה של המספר נשמעת ככזו. כשזה לא נעשה בצורה מופרזת, כמו בביצוע הזה, זה נפלא.

כך, לצד ההרגשה הנהדרת של ספרים רבים כל כך בכיס (הרגשה פטישיסטית במובן האלילי – כמו בני ישראל הנושאים במדבר את ארון הברית), ההאזנה הזו מחזירה אותך לילדות, למצב של קריאה אלמנטרית – הקראה בקול. ואכן, למרות שאפשר לשמוע את "הטירה" באוטובוס, הרבה יותר טוב לשכב במיטה ולהאזין לסיפור.

האם תהיה חברת תקליטים בישראל שתיקח על עצמה פרויקט כזה בעברית? איך יכול פתאום סופר כמו עגנון – או ספר התנ"ך! – לחזור בהקראה נכונה (נאמר, שלמה ניצן), לחזור – כלומר להיזכר, לבקוע מן הדפים, להישמע.

 

לאתר "שמיע" >>>.

שימו לב לתוכנית  "מאזין הזהב", המאפשרת רכישה מוזלת מאוד של ספר אחד בחודש.

מעריב מדווח, במדור "חדשות – בעולם", על הפסקת החשמל לתושבי רצועת עזה. 

 

 

"האֵלים הם אורחים חולפים בספרות. הם מותירים בה את עקבות שמותיהם ובמהרה נעלמים. בכל פעם שסופר כותב מילה, עליו להיאבק על מנת להחזירם. האיכות הפעלתנית אשר מבשרת על הופעתם היא אות גם להיעלמותם, אך לא תמיד היה זה כך. לכל הפחות לא כל עוד היו לנו פולחנים. המארג הזה של מילה ומחווה, ההילה הזו של הרסנות נשלטת, השימוש בחומרים מסוימים דווקא ולא באחרים: כל אלה השׂביעו את רצון האלים, כל עוד בני האדם בחרו לפנות אליהם. לאחר מכן, כמו פיסות נייר נישאות ברוח במחנה נטוש, כל שנותר היו הסיפורים אשר כל מחווה פולחנית רמזה להם. עקורים מאדמתם וחשופים, בתוך רטט המילה, לאורו הקשה של היום, לעתים קרובות הם נראו חסרי תועלת וחצופים. הכול מסתיים כהיסטוריה של הסִפרות. […] אבל היה זמן בו האלים לא היו רק קלישאות ספרותיות, אלא אירוע, הופעה פתאומית, מפגש עם שודדים אולי, או מראה של ספינה. ולא היה זה בהכרח חזיון של הדבר השלם: אייאקס זיהה את פוסידון מחופש לקלכס לפי צורת הליכתו. הוא ראה אותו הולך, מאחור, וידע כי זהו פוסידון 'על פי ברכיו ורגליו' (איליאדה, י"ג)".

(רוברטו קלאסו, "הספרות והאֵלים")

"מה עשיתָ לי, מה עשיתָ לי"

(יולדת, לבעלה, תוך כדי לידה, מחלקת יולדות, בית חולים איכילוב, 9.7.07)

מי שגדל בשנות השבעים זוכר את המדבקות על המכוניות: כל נהג נדרש להשבית את מכוניתו ליום אחד, והיום הזה (א-ו, ש; מובן שהדתיים עלצו, ובסופו של דבר היתה המדבקה של ש מעין כיפה למכונית) הופיע על מדבקה על שמשת המכונית. המשמעות פשוטה: הפחתה של 14% בזיהום אוויר, מיד. שלא לדבר על הפחתה נגזרת בתאונות דרכים ובבלאי מסוגים אחרים.

מכיוון שהסיכוי שהצעה כזו תעבור בחקיקה לא נראה גדול, האם אפשר להציע שכל אחד יבחר את יום ההשבתה הזה באופן עצמאי? היום גם לא חייב להיות קבוע; די אם כל אחד יחליט לעצמו שיש יום אחד, כל שבוע, שבו המכונית נשארת סגורה.

זהו, אני חושב.