האזנתי אתמול לקונצרט של הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו המנצח הצעיר הנפלא רֹתם ניר. אחרי ההפסקה נוגנה הסימפוניה החמישית של בטהובן. מי היה מאמין שאפשר להשמיע מחדש את אחת היצירות המנוגנות ביותר והמוכרות ביותר? מי היה מאמין שהחמישית של בטהובן עוד יכולה להתגלות, למלא את החלל באוויר חדש, לפעור עיניים, לעורר דמעות?
אני מניח שהקושי ביצירה הזו הוא הפתיחה המוכרת שלה, שיש בה כזאת עוצמה מכריעה. איך לבנות את הפרק הראשון הזה לא כשיא אלא כמבוא, ולבנות את שלושת הבאים אחריו מתוך אותה עצימות (אינטנסיביות)? מה שעשה ניר, כך נדמה לי, היה לפתור את זה על ידי הבלטת פרטים בהמשך, במיוחד בכלי הנשיפה (ניר הוא נגן בסון ואולי זה הביאו ליתר תשומת לב לאזורי הנשיפה?), ויצירת נפח צלילי מתמיד, מפחיד כמעט, נפח ושהות שעמדו בכבוד מול השעטה המוחצת של הפרק הראשון. כך הוא הצליח להפוך את הפרק הראשון למבוא שאין ממנו נפילה. הוא החזיק בלי להרפות ביצירה ש"מולחנת לכל אורכה", הפך אותה לנשימה אחת עוצרת נשימה.
אומר כמה מילים על הריאיון עם הרולד שימל, מלפני 39 שנה בדיוק, מאי 1985. המשורר היה בן 50.
לפעמים התשובות קצרות וענייניות, מדויקות. אבל לא הן יוצרות את השיחה ("אתה אדם מאמין?" – "כן"; "באיזו שפה כתבת את השיר הראשון?" – "באנגלית. באוניברסיטה").
אבל במקרים רבים התשובות לא עונות בדיוק לשאלות. התשובה אינה ליטר מים שממלאים בקבוק מים בנפח של ליטר. תשובות רבות גולשות, המים גולשים, זורמים כרצונם מפי הבקבוק, בקבוק הופך לברז.
חשוב מי שואל. ככל שפחות בוטחים במראיין עונים יותר במדויק ובזהירות. מהספר עולה שהמשוררים חשו שיש עם מי לדבּר. אני חושב שלא יהיה מוגזם לומר שהלית תפקדה כאן כמעין המוזה של הדיבור.
המימרה המשנאית (שבועות ו, ג), שכבר אין משתמשים בה, "טְעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים", שמובנה "מֵשיב תשובה שאינהּ עונה על השאלה שנשאל", מאפיינת כמה מהשיחות בספר. זה ייאמר לזכות הספר והמראיינת. כי אין אלו שאלונים אלא שיחות, והמרואיין כבר בא עם חומרי-נפש שרוצים להתדבר, גם אם הוא אינו יודע זאת.
הרולד שימל, תצלום: אביגיל שימל
הלית שואלת את הרולד "מתחת לעברית שלך רוחשות, כך נדמה לי, האנגלית והיידיש. מערכת המשקעים הזאת, מה היא מהווה בעולם שלך"? והוא עונה-ולא-עונה, כלומר לשאלה עצמה הוא עונה באופן שאינו אלא אשרור מסוים של השאלה: "אני לא יודע אם זה נכון. אם יש משהו כזה בשירים, אז אני חושב שזה יותר התנועות של היידיש, הג'סטות או המוזיקה". עד כאן זו התשובה הישרה. אבל אלו רק שתי שורות מתוך 11 שורות של תשובה, שעיקרה עוסק בכלל באביו של המשורר. במקום לענות על כתיבה, הוא מספר באריכות על אביו. כלומר, ה"אנגלית והיידיש" של השאלה, שהלית הביאה כנושא של פואטיקה, מיתרגם אוטומטית אצל המשורר לנושא ביוגרפי. במקום לדבר על היד הכותבת הוא מדבר על היד של אביו ועל ידו-שלו: "אני מסתכל על היד שלי ורואה את העור של היד של אבי – לא בדיוק מקומט, אבל רך, והייתי נוגע, ופתאום אני מזהה את ידי, שהפכה להיות אותו עור". אתה לא קולט מאביך שפה, אתה קולט ממנו יד ועור.
אבל הביוגרפי הזה ממחיש את הפואטי לא פחות מכל אמירה מופשטת על שירה. הוא בעצם כן עונה לשאלה, כי הוא אומר שהוא לא יודע אם "האנגלית והיידיש רוחשות" בטקסט, אבל הוא יודע שהיד שלו דומה שליד של אביו, ואלו היו השפות של אביו.
ובאותו עמוד, הוא אומר שאחרי שאימו מתה הוא ואביו ישנו באותו חדר בשתי מיטות. "ושנינו ככה ישנים יחד. הוא במיטה אחת ואני במיטה שנייה, שהייתה אמורה להיות מיטת אמי. אז הייתי מסתובב, וגם הוא מסתובב בלילה". הוא מספר לה בזה המון על המבט שלו ועל הקיום שלו. הוא מראה לה ראייה של משורר; הוא מראה לה אדם שעֵר למציאות בהיותו חצי-ישן, מתהפך על מיטתו בלילה, יותר מרוב האנשים באמצע היום. "שתי המיטות התאומות האלה, זה היה כאילו זוג לכל דבר". התשובה היא גם על ראיית הקשר בין דברים, ועל חמלה.
בתשובה הבאה, שגם היא לא עונה בדיוק לשאלה, הוא אומר "כמעט כל ספר שקניתי היה עם הקדשה מאת המשורר למשורר אחר". זו אמירה על ההיסטוריה של שירת יידיש ועל פעולת השירה. מצד אחד זה דימוי דיכאוני של משוררים שכותבים רק למשוררים אחרים ואף הם, מקבלי הספרים, פולטים אותם (בחיים או במותם) אל חנויות הספרים המשומשים או אל ספסלי הרחוב. אבל אפשר אולי להרחיבו לדימוי שלפיו לכל ספר יש הקדשה, אבל ההקדשה אינה רק לנמען המסוים, אלא לכל קורא שימצא את הספר, לכל מאן דבעי, וההקדשה נשלחת הלאה, ומישהו אולי ימצא ויקרא יותר קרוב מאשר מי שהספר ניתן לו.
*
בספרי חסידוּת יש לפעמים בסוף הספר נספח של "פנינים", כלומר המיטב או החומר הכי עקרוני שבספר העבה. אפשר היה לעשות ספר "פנינים" לראיונות האלה. הנה לסיום תשע פנינים שליקטתי מהשיחה עם הרולד. אלו עצות זהב, כמעט אפשר לומר שהן מחזיקות את כל התורה כולה על רגל אחת:
"עדיף שיהיה לו [=למשורר] זוג עיניים ללא תג או שלט כל שהוא… הרואה והלא-כל-כך-בקלות-נראה, היא העמדה הרצויה לו".
"ספונטני זה שאני לא כותב כשזה לא בא".
"יש לי רעיון ואני הולך לקראת, לא כותב, הולך לקראת".
"בשיר יש קול ו[יש] בת-קול".
"אני כותב מהעיניים, מהרצון לראות בבהירות, כמה שיותר. להחזיק את עצמי ערני, בשפע של ראייה והתעניינות. זה רוצה למצוא ביטוי".
"השפה צריכה לדעתי לחיות בתוך השורה כמשהו שמחייה את עצמו… לא דיבור אלא החייאת דיבור".
"ישנם ציירים או משוררים, שאתה שׂם את הראש לתוך ספר ואתה יוצא לעולם, והכול אחרת; אתה רואה דברים אחרים".
"אתה עושה את כל ה'בערך' שאתה יודע לעשות".
אני רואה עכשיו שהמשפטים האלה, המתארים חיי משורר וכתיבת שירה, מתארים בחלקם גם את אמנות הריאיון של הלית. כי גם בריאיון יש קול ויש בת-קול, יש דיבור של ה'בערך' (תשובה-בערך לשאלה), יש שפע של ראייה והתעניינות (של המראיינת), ויש, מעל לכל, החייאת דיבור.
גן החורף, ספר הייקו קטן וחורפי מאת ג'ק ברי, בתרגומי, ראה אור לאחרונה. לפרטים – אתר "ירח חסר".
*
"לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם".
זה משך הזמן של הסרט הזה (כאן קישור נוסף). אילו הייתי יכול הייתי דורש מכם לשבת ולצפות בסרט. רצוי ביחד, אבל זה לא הכרחי: מנהיגי האירנים, החותים, החמאס, הישראלים, ביידן וטראמפ. גם הרוסים והסינים מוזמנים. יש מקום לכולכם. נדאג לכתוביות.
למשך חצי שעה תראו אנשים משוגרים לגובה, מגיעים לירח וטסים על פני צדו הנסתר, ואז פונים לאחור, ורואים את כדור הארץ עולה כביכול מעל הירח. תראו גם מה לא רואים: לא רואים גבולות, לא מדינות, לא עמים. כפי שאומר אחד האסטרונאוטים בסרט, מהחלל אפשר לחשוב שהפלנטה הזו שוממת. וברור שהיא מקום אחד. שלם.
לרגע תוכלו לראות בסרט את אדמת המריבה, והיא הפוכה, עומדת על הראש. הביטו: את כל האלימות הזאת אתם מבצעים כשאתם תלויים עם הראש למטה. זה מגוחך!
כפי שאומר אחד האסטרונאוטים בסרט, כולנו אסטרונאוטים בספינת חלל טבעית ששמה כדור הארץ. בעוד ששלושת האסטרונאוטים של "אפולו 8" הצליחו לעבוד כאיש אחד, ברוח טובה, אנו, הטייסים על ה"חללית" הזו שנעה במהירות של 108,000 קמ"ש מסביב לשמש, לא מפסיקים להתקוטט זה עם זה. מה הפלא שהספינה הולכת ונטרפת? חשבו על זה: אתם משליכים פצצות ויורים בתוך חללית.
ראו לחצי שעה גם את החלל החשוך שאופף את עולמנו (=אתכם) מכל הצדדים. והחלל נמשך עוד ועוד ועוד ועוד (ועוד), הרבה מעבר לגבולות המסך או התצלום. אתם "קוטלים, חותכים בבשר החי, מחרפים ומגדפים" (כדברי מרקוס אורליוס) כשאתם אפופים חשכה אינסופית.
לא שמתם לב לחושך? הוא נמצא שם כל הזמן. גם בשעות היום.
בעוד עשורים בודדים לכל היותר כל המעורבים בסכסוך האַלים (וגם הלא מעורבים), יתמזגו בחלל החשוך הזה, בחלל הקרוב הזה. איני אסטרטג אבל דבר אחד אני יודע: אין לכם הרבה זמן. החושך נושף בעורפכם. חלקכם כבר בני 70, 80… בקרוב יקיש החלל על המצח, ותהיו כלא הייתם. לעולם לא תחזרו לחיות בצורה המסוימת שקיבלתם עם לידתכם.
(אני מדמיין את האורות עולים אחרי חצי שעה. הם עוד יושבים בכיסאות, הם לא יכולים לקום ולהמשיך. משתררת דממה. מישהו נאנח).
24.12.1968. צלם: ויליאם אנדרס. קרדיט: NASA/Apollo 8. לרוב מדפיסים את התמונה כך שאופק הירח נמצא למטה והפלנטה מעליו. הדבר מקנה מעין בסיס מדומיין לכדור הארץ וקצת מקהה את תחושת התלייה על בלימה שיש בפורמט המובא כאן, שבו הארץ נראית כמעין עש המתעופף מגזע עץ
פתחתי את מאמרו של הילמן Wars, Arms, Rams, Mars מ-1983 ("מלחמות, נשק, איילי ניגוח, מארס"). המאמר זכה לפיתוח בספרו "אהבה נוראה למלחמה", אבל כבר במאמר נמצא העיקר. המאמר הוא הפרק החמישי בכרך השישי של מהדורת המאמרים.
ראשית, כדי להבין מלחמה, כותב הילמן, יש להיות לוחמני בהבנה. המלחמה דורשת חשיבה לוחמנית ולא נינוחה, לא נאיבית. כדי להבין את המחשבה המלחמתית מבפנים עליך לחשוב כמו הדבר שאתה חושב עליו.
אי אפשר להסביר מלחמה רק על בסיס רציונלי-חומרי (כוח, טריטוריה, משאבים), הוא טוען. המלחמה מעוררת באנשים רבים משהו שמקביל למה שאמנות ומוזיקה מעוררות באחרים; היא מעוררת דמיון והתרגשות. הילמן מביא ציטוטים של מצביאים ולוחמים המדברים על המלחמה כ"רגע גדול" בחייהם. הוא מתאר ששון אלי-קרב של משוררים יפנים בשנות ה-40, שדיברו על תחושת "היטהרות" עם פרוץ המלחמה נגד ארצות הברית.
העיקרון הבסיסי שהילמן מתאר עולה מכותרת הספר הנ"ל: יש לאנשים רבים, ואולי לרובם, אהבה למלחמה. מי שמניח שהמלחמה שנואה על כולם ובכל זאת היא "פורצת", לא מבין על מה הוא מדבר ולכן לא יבין את המציאות. נרצה או לא, הקרב הוא מאורע "דתי" ביחס להוויית יומיום שעבור רבים היא משמימה ומונוטונית. עבור רבים מלחמה היא מאורע "קדוש", פסגה או עמק במישור החיים. לא רע הכרחי, אלא סוג של חגיגה מרגשת. בשמאל הישראלי מפנטזים שיש איזה קומץ "הזוי" בימין שאוהב את המלחמה. זה נראה לי הבל. האהבה הזאת חוצה מחנות.
אהבת המלחמה קיימת גם כי המלחמה מאפשרת אהבה. אצלנו זה כונה פעם "הרֵעוּת". החברות בין החיילים במחלקה, תחושת העזרה ההדדית והערבות ההדדית, ערכים שמתפוגגים בחברת הצריכה, מקבלים פתאום הזדמנות להתגשם. אפשר לדמיין אדם שמופעל בחיי היומיום על ידי כסף ופתאום מציל חיים, סוחב פצוע.
יש גם חוויה "וֶנוסית" במלחמה, חוויית יופי: המדים, תרגילי הסדר, הנשק המצוחצח, הנעליים המבריקות, הסמלים והעיטורים, הכומתות הצבעוניות, שמות היחידות – כל אלה משדרים אסתטיקה שמדברת לליבם של רבים, אולי מבלי שהם מודעים להיקסמות. הצבא, טוען הילמן, הוא מִסדר מעֵין דתי, והאל שלו הוא מארס (אצלנו זהו פן מסוים של האלוהים, המתגלם בפסוק כמו "אדונָי איש מלחמה", שמות טו, ג). במאמר מובאים דברי מצביאים המדברים על הקרב במונחים של השתתפות במעשה הבּריאה, כפעולה מעין אלוהית. שיאו של הדבר הוא בפצצת האטום, שהיא מעין בריאה של שמש עלי אדמות, מעשה בראשית שהוא גם מימוש של יום הדין.
הילמן מדבר על ארצות הברית, אבל הדברים לא מאוד רחוקים מאיתנו: הדימוי העצמי האמריקאי הוא של אומה דמוקרטית, עובדת, שוחרת שלום. בדימוי העצמי, המלחמה היא לא דרכנו. פרדוקסלית, הדימוי העצמי התמים הזה מאפשר את המלחמה כדרך חיים. האמריקאים כל כך שונאי מלחמה, אומר הילמן, שהם נלחמים כל הזמן נגד המלחמה. וכך מתוך דימוי עצמי אנטי-מלחמתי נולדות מלחמות, כדי "להשכין שלום"; "שומרים על השלום באלימות" (keep peace violently).
המלחמה מודחקת. ואם מדברים עליה, לא מדברים עליה כאירוע ההרסני, האיוֹם, המשחית, הפוצע. אצלנו סרט כמו "גבעת חלפון אינה עונה" עושה את העבודה (ומעניין שכתב וביים אותו בנו של רמטכ"ל ושר ביטחון): המציאות הצבאית מוצגת כקייטנה של שלומיאלים. גם תקרית החטיפה בסרט היא קומדיה, וגם החילוץ. אין פלא שפעם ראיתי אותו מוקרן בבקו"ם למתגייסים טריים! הוא כביכול סרט ביקורתי על הצבא, אבל בפועל הוא סרט מעודד-גיוס, מפני שהוא מסיט את הדיבור מכאבי המלחמה לאזורים נוחים, במסווה של סרט ביקורתי.
המלחמה היא, אם כן, ועבור רבים, מאורע מעין דתי, מאורע המאפשר ביטוי של ערכי אחווה ורעוּת, ביטוי (פרדוקסלי) של הרצון לשמירת השלום, וביטוי של אסתטיקה. את הכאב וההרס מטשטשים. מה הפלא שאהבת המלחמה כה נפוצה? המלחמה אינה תקלה אלא משאת נפש. זה מסביר את היותה כה מקובלת.
*
אין כמובן פתרונות קסם למציאות הזאת. אבל עצם ההכרה בה היא חשובה. הילמן מנסה להתוות כיוון לפעולה מן הזווית הפסיכולוגית. הרעיון הבסיסי הוא לא להדחיק ולא להכחיש את נוכחותו של אֵל המלחמה, מארס (או דימוי האל כ"איש מלחמה" אצלנו). להבין שאנו סוגדים לו בפועל, גם אם איננו מחשיבים עצמנו לנאמניו. הרעיון של הילמן הוא לא להשכיח את מארס. אדרבא: להשאיר אותו חי – בתודעה, כדי למנוע ממנו להשתלט על המרחב.
לכן, לדבּרעל המלחמה בזמן השלום, ולא לעבור לתרדמה נהנתנית מיד כשמפסיקים לירות. יש לחלוק כבוד למארס כאֵל נוכח ולא כאֵל מודחק, ואף לשמר את הפחד ממנו (לא "גבעת חלפון" אלא "ג'וני שב משדה הקרב", או "האזור"). כלומר, עדיף שנפחד מהמלחמה בזמן השלום (ושלא נפחד מהפחד-מהמלחמה), ולא שנתעורר בהפתעה למלחמה אחרי תרדמה בזמן השלום.
אנו שומרים על ילדינו מפני חשיפה לזוועות המלחמה, וזה מה שמאפשר את זוועות המלחמה.
הילמן גם מציע להפנים את הערכים המלחמתיים – להפנים את מארס ככוח מיתולוגי ופסיכולוגי – אל היומיום. כלומר, לא להכחיש את הצד המיליטנטי שיש בנו, אבל להפנות אותו למקומות לא הרסניים. להרוס לא בני אדם ומרחבים, אלא רעיונות. במקום להפציץ בעולם, להפציץ רעיונות נפסדים. להפציץ, למשל, את רעיון ה"גאולה" שתסיים אחת ולתמיד את הקיום היומיומי שלנו. לשאול "האם הקיום המתמשך של הכאן והעכשיו אינו מספיק טוב בשבילך?" מה חסר לך? מה הפנטזיה שלך לסוף המלחמה? תרגיל כתיבה: כתוב עמוד מפורט על הפנטזיה הזאת. אתה יודע מה אתה רוצה? זה בר-השגה? מה המחיר? מי משלם?
הילמן מציע להילחם גם בתקווה, לדחוק אותה בחזרה לתיבת פנדורה (במיתוס, התקווה הייתה כלואה שם, יחד עם שאר הצרות), מפני שתקווה ממקדת אותך בעתיד ולא במציאות שסביבך, וככזו היא אשליה (האם מפלגה בשם "יש הווה" תעבור את אחוז החסימה?). להילחם (מטפורית, רעיונית) בפנטזיות על "לידה מחדש וטובה יותר" בזכות אלימות.
הילמן מציע – כמו שנהוג לדבּר אצלנו – "להחזיר אותם לתקופת האבן", כלומר "לשטֵחַ" – אבל לא את הערים אלא את רעיונות ההבל, וזאת על מנת "למצוא מחדש ערכים מוחשיים, ערכים חיים", בין ההריסות הרעיוניות. אולי אז, כדברי קרל סנדבורג המצוטטים במאמר, "יום אחד הם יזמינו למלחמה ואף אחד לא יבוא".
אם יש אדם אחד שעוזר לי בימים האלה, בשנה הזאת ובכלל, הרי הוא ג'יימס הילמן. לא הייתי רוצה לעבור את החיים בלי המפגש בהגותו. ואני מרגיש ממש חובה לספר על כך הלאה, מפני שאין לי ספק שהדברים אינם נוגעים רק לי.
את שני ספריו שתרגמה מור קדישזון תוכלו למצוא בהוצאת בבל, כאן וכאן. ארצה לכתוב פה על המאמר החותם את הכרך השביעי של מהדורת מאמריו המקובצים. כותרת המאמר "איך נישאר פסיכולוגיים?" (How Do We Stay Psychological).
"להישאר פסיכולוגיים" אצל הילמן משמעו להיות מחוברים לנשמה. המילה פסיכולוגיה אצלו נלקחת במלוא הרצינות: ה"לוגוס" של ה"פסיכֶה", כלומר דבר הנשמה, ידע הנשמה, קול הנפש. הנשמה אינה נתפסת אצלו רק כעניין פרטי ואישי, אלא כחלק מנשמת כל הדברים, נשמת העולם, ממש כמו ששאיפת האוויר בריאותיי הפרטיות היא חלק ממצב איכות האוויר בשכונתי, בעירי, בארצי ובעולמי.
במאמר, הילמן עורך מעין מדרש על חזון ארבעת פרשי האפוקליפסה מן הברית החדשה. הפרשים במדרש של הילמן רוכבים על ארבעה סוסים: רוחניות, תחרותיות, כלכלה והכחשה. המשותף לארבעת הפרשים הללו שהם מנוגדים לדרך החיים הפסיכולוגית.
הפרש הרוחני שואף לטהרנות, לניקיון פנימי, לבריחה מן העולם המסואב והירוד. למשל, הפרש הזה יגיד שחלומות אינם חשובים במסגרת תרגול רוחני כי ממילא "אין אני", ושמוטב לא לדבּר על חלומות אלא לשבת בשתיקה במדיטציה ארוכה. הפרש הזה מציע פנטזיה של קיום "גבוה" ו"טהור". יש קסם בכך, אבל ההפסד גדול – ההפסד של חיי הנפש על כל אי-ניקיונם, אי-טהרתם, אי-דממתם, עם תחושת ה"אני" החזקה שכרוכה בהם, אשלייתית ככל שתהא. ודאי שהבודהא צדק בכך שהבין ש"אין אני" (אף אחד מעולם לא ראה אגו, כדברי הילמן במקום אחר). אבל גם ה"אני" כמעין חלום הוא עובדה שיש לכבד. מדיטציה היא דבר נפלא אבל רק אם חוזרים ממנה לעולם ולעולם הפנימי.
מעניין שהילמן מציב את הרוחניות מן הסוג הזה בשורה אחת עם פרשים שנראים במבט ראשון שונים לגמרי: הפּרש השני הוא פרש התחרותיות, הדרוויניזם החברתי, "הגֶן האנוכי", הכוחניות. גם פרש זה מכחיש את הנשמה, בשם תפיסה מכניסטית וברוטלית של הקיום. אם איננוּ אלא מנגנון אנוכי שמחפש לשרוד ולהתרבות בכל מחיר, אין טעם בחלומות, בפנטזיות. הם רק עיכוב בתחרות, חולשה.
הפּרש השלישי הוא אחיו של השני. זהו פרש הכלכלה. לפיו, הכול כסף, מיקסום רווח, שורה תחתונה, מאזן רווחים, ריבית דריבית. גם זו דרך לא-פסיכולוגית לחיות מפני שאין מקום לנשמה בעולם של ממון. אין לה ערך שוק. גם ליופי אין מקום בעולם כזה, אם אין לו תג מחיר. חלומות הם פעילות תמוהה לגמרי מבחינה כלכלית. לכן האדם הכלכלי ממהר לשכוח את חלומותיו בעזרת אספרסו בבוקר.
הפּרש הרביעי הוא פרש ההכחשה. גן עדן של שוטים, התעלמות מהאכזריות הסמוכה היומיומית לאדם, לחיות ולצומח, הפניית המבט מהרוע והאימה. הילמן מציין שהשם הנפוץ ביותר לספינות בארצות הברית הוא Serenity, שלווה או רוגע.
*
כנגד ארבע מגמות דוהרות אלה של קיומנו מציע הילמן שלוש מילות מפתח. כתבתי את הרשומה הזאת כי רציתי להעביר את שלוש המילים הלאה. והדברים הם רק הזמנה להמשך לימוד. המילים הן דימויים, עומק, ייעוד. Images, Depth, Destiny.
דימויים. הדימויים הם בעיקר דימויי חלום, אבל גם דימויי זיכרון שנתפסים בנו לאורך שנים. ההנחה היא כי הנשמה נמצאת בדימויים; במילים אחרות, הדימוי הוא הנשמה בהופעתה. הילמן מציע להיות בקשר הדוק עם הדימויים הללו בדרכים מפורטות מאוד, שלא אוכל לתאר כאן (כל הכרך הרביעי הנפלא של מהדורת כתביו מוקדש לדימויי חלום, וכך כמה מספריו. כאן תרגמתי כמה מובאות על חלומות מהספרים).
הגישה היא להיצמד לדימוי המופיע, בלא פרשנות (כלומר לא לתרגם את הדימוי לשפה מושגית, פסיכולוגית או אחרת), לשוחח אתו (ולא עליו) ממש כמו בדיאלוג במחזה, להפוך בו מכאן ומשם, להמתין, לראות לאן הוא יוביל; לכתוב חלומות באדיקות ולקרוא אותם לאט כמערכת "סגורה" המכילה את עצמה, רוויית משמעות כמו שירה בפרוזה. הדימויים בחלום לא יגידו לך מה לעשות ולא יגידו לך מה יקרה בעתיד, אבל כן יאמרו לך, בשפת רמזים, איפה נמצאת נשמתך ברגע מסוים. איפה אתה נמצא בעולם כמות שהוא, עכשיו. עצם הקיום בקשב ובזיקה לדימויים משמעה שפּרשי האפוקליפסה הנ"ל אינם שולטים בך. לפחות לא לגמרי.
עומק. "עומק הוא מה שמעורר ומנכיח את המהויות הנצחיות, הבלתי-נמנעות, שמזינות והורסות את חיי כל אחד מאיתנו. המהויות האלה מביאות את הממד הלא-אנושי (=המיתולוגי) אל חיי האדם. אלה המהויות הנצחיות שמהן מורכבות הטרגדיה היוונית וסיפורי המקרא". ככתוב, "עמוק" זה לא בהכרח "נעים". אנו חיים בימים אלו בזמן עמוק, מפני שהתעוררו כוחות כאלה, שכרגע הם בעיקר הרסניים, טרגיים.
ייעוד. ייעוד קשור לאופי, לשליחוּת, לגורל. לתפקוד של נשמתך בתוך העולם. במילים יותר פשוטות, הייעוד הוא הצעה להחליט להכיר בכך שיש טעם מסוים לקיום עלי-אדמות של כל אחד ואחת מאיתנו. שאיננוּ רק אבק הנסחף בסופת האבק של הפרשים וההיסטוריה. משימת כל אחד ואחת היא להבין ולחדד את הבנת הייעוד הזה, לאורך חייו.
*
המאמר מורכב יותר ממה שאני יכול לייצג, והוא "קצה קרחון" של פרויקט כתיבה נרחב. מיותר לציין שאין הדברים תרופת קסם, ואין הם מחליפים פעולה פוליטית. הדברים עוסקים בחיי הנפש, ומהנפש (או: עם הנפש/נשמה) יוצאים לכל פעולה, פוליטית או אחרת. נדמה לי שהדברים הם הצעה לא להיסחף אחר האפוקליפסה של זמננו על ארבעת פרשיה, לא לאבד את עצמנו ואת ייחודנו בתוך אבק הפרסות המיתמר של הפרשים. כותב הילמן: "הקשב לדימויים והתבונן בהם, הֱיֵה אסיר-תודה להם, שכּן הם תומכים בך ושומרים עליך, שומרים על העומק". ובמילים אחרות, המשלבות את שלוש מילות המפתח במשפט אחד, "הדימויים יאמרו לך מה ייעודך וישמרו אותך עמוק".
השנה האחרונה היתה החמה ביותר ב-125 אלף השנים האחרונות, כך מעריכים. מיליארדי אנשים חשופים לטמפרטורות גבוהות עד סכנה. שינוי מגמה לא נראה באופק. ולמה שייראה? המצב אצלנו, מלחמה חדשה, מראה שבני האדם אינם מבינים היכן הם נמצאים. בוחן מציאות לקוי קוראים לזה, כמדומני.
ההתחממות והשלכותיה לא מעניינים אף אחד במציאות שבה ״מחממים את הגזרה״ באופן יזום. ״אנו״ כולל את כל המעורבים, אויב וידיד. אפשר מבחינתי גם להניח ש״אנחנו״ צודקים לגמרי, ״בני אור״, כפי שהגדיר זאת מקור מדיני בכיר, אבל מה זה משנה? הטיטניק לא מתנגשת בקרחון כי הוא נמס. ובכל זאת היא שוקעת. בני אור, בני חושך, כולם ישקעו במצולה. מחלקים רובים לאזרחים. אולי אפשר יהיה לחסל את משבר האקלים (שהוא משבר של יצורים חיים) בעזרת נשק אוטומטי?
הסיוט שאנו חיים בו נוגע גם לתחושה שאנו תקועים בעבר רחוק מבחינת תפיסת המציאות. הדבר היחיד שהשתנה הוא עוצמת האלימות, כוח האש, האכזריות. כאילו לפנינו גרסה חדשה של מאורעות תרפפ״ו, והשחקנים לא אותם שחקנים אבל התפקידים במחזה לא השתנו, רק הכול כואב יותר, ממושך יותר. חיים מבוזבזים של אלפים ושל מיליונים. גם אני כלול במתבזבזים.
בסרט הנפלא Aftersun אב ובת סקוטים בחופשה בטורקיה. עניינים קטנים של התבגרות, של משפחה. של זיכרונות. יש בסרט היפה שתי הבלחות שוברות לב אל העתיד. סופי, הילדה שברוב הסרט בת 11, פתאום נראית בעתידה, והיא בת עשרים ומשהו. בסך הכול 10 או קצת יותר שנים חלפו. אנשים בגיל 53 (כמוני) יודעים שעשור עובר ביעף. הילדה נהייתה אישה צעירה. אביה – לא ברור היכן הוא. היא צופה בו ובה בווידאו שמבחינת צופי הסרט הוא ההווה של הסרט. מה שאני מנסה לומר הוא, שעצם הקיום, פשוט להיוולד ולפעמים להוליד ילדים, יש בזה כל כך הרבה קושי (וכמובן גם חסד ויופי). בעצם חלוף הזמן הפשוט והרגיל של 10 שנים בחיים ״רגילים״, עם כל המורכבות שלהם הוא אתגר כל כך מורכב ומקור כל כך פורה לצער, שלא ברור לי איך ייתכנו בכלל מלחמות, איך יש לאנשים כוח למטלה האיומה הזאת, מעבר לכל מה שהחיים והעולם תובעים.
המלחמה נראית לי כמו מין בקשת פטור מהחיים, פטור מכל מה שחשוב. איך הגענו למצב הזה? האם אי פעם לא היינו בו?
אהרן בצלאל, 1962, פרה, עץ אגוז, המשכן לאמנות, עין חרוד
הפרה הזאת עוצרת אותי, פשוטו כמשמעו, מפני שהיא ספק יצור חי ספק קיר בלימה. הגוף ממלא עוד מהמרווח שמתחת לבטן והרגליים נעשו זעירות, מעין מקורי ציפור או כפות רגליים של רקדנית באלט. הארגון מחדש של צורת הפרה יוצר שילוב מרשים מאוד של כובד, חסימה, עמידה מול קיר – וקלילות, הליכה מרפרפת.
זו פרה קיר. היא כמעט אוסרת עליך לעבור לצד השני שלה. הזמנתה אינה, כמו בדרך כלל בפיסול, להקיף אותה מכל צדדיה, אלא לראותה כמעין תבליט שמגיח מן האוויר. לעצור, לעצור לגמרי.
לכך יש להוסיף את זרימת העץ. הפרה הזאת זורמת מראש לזנב בנימים עדינים של עץ האגוז. אפשר לחשוב על הזרימה הזאת כביטוי של החיים שבה, או לדמיין אותה הולכת בתוך שקיפות המים.
קרניה גם הן שינו את צורתן, הפכו למעין ניצנים. העץ המוחלק בשילוב עם החודים האלה מערבב בתודעה הנוגעת תחושת דקירה עם רכות קטיפתית. ה״דקירה״ אינה נוגחת או פוצעת, אלא בעצמה נעימה למגע. ובאמת, הפסל הזה, אחרי שהוא עוצר אותך, ואחרי שמבחינים בזרימתו, מבקש בעיקר לדמיין מגע. זאת פרת ליטוף. קיר ליטוף.
מהצד השני, שאינו מצולם כאן, נישא ומתנודד עטין עץ גדול, מלא חלב-עץ, נמשך לאדמה.
ועם כל העדינות הזאת, העיצוב המופשט של ראש הפרה מאפשר לראות שם גם צוואר ערוף, כאילו הראש חסר. כובד העטין גם הוא יכול להזכיר כי מדובר בחיית משק, המעוצבת לצרכי האדם, ממש כמו שהאמן מעצב את העץ לצרכיו. בתוך העדינות החלקה הזאת ישנו כאב, יש אלימות.
כתם מטושטש כהה בצד ראשה, מתנת העץ, נפקח בה לעומתנו כעין גדולה.
——
על אהרן בצלאל (1925-2012) ראו: גדעון עפרת, אהרן בצלאל: עיבורים, אתר ״המחסן של גדעון עפרת״, 6.1.2011.
מתחת לשולחן 