קטגוריה: הערות

בזמן קריאת הספר חשבתי על צילום המסך הזה, שעשיתי מיישומון האוטו-תל (רכבים שיתופיים בתל אביב): אירופה למעלה, אפריקה למטה, בעיקר מִדבּר שממה, ובאמצע מישהו לבד במכונית, במזגן ובמוזיקה שלו, לכאורה עצמאי ומנותק מהעולם, נוסע ממקום למקום. מין תפיסת "אני" טיפוסית. אבל הנוסע באוטו-תל נוהג במכונית שעוברים בה מדי יום בני אדם רבים. כל אחד משאיר שובל ריח, והנהג נוסע עם כולם.

אין ספר יותר נחוץ לימים אלה, ולא רק כאן בישראל. תרגמתי וציטטתי את פסקת המבוא כאן, והספר כולו עומד בסימן הדימוי הזה של האדם הארוג אל היקום. זו דרך החיים שהצ'אן, לפי הינטון, מציע. אין זו תרפיה אישית ולא שיפור עצמי; אין זו תורה פסיכולוגית אלא תורה קוסמולוגית, לא דת אלא פילוסופיה עיונית ומעשית שעניינה קיום כחלק מהמארג היקומי. מכאן שירת הטבע – כל שיר אומר בדרכו "הנה דוגמה לאדם ונוף בחיבור"; מכאן ציורי הנוף ("הרים ונהרות") – כל ציור אומר בדרכו את אותו הדבר. ואכן, חלק מהדגש של הספר הוא על שירה וציור כחלק חשוב ממסורת הצ'אן, ויש בו שירים וציורים ולא רק טקסטים הגותיים.

"נראה שהצ'אן והשירה הסינית הבּשלה צמחו במקביל [בסביבות שנת 400, ד"ב], אבל הדבר הוא אך הגיוני. התובנות של הצ'אן נמצאות, כידוע, מחוץ למילים ולכתבים. שיח פרוזה רגיל נותר תמיד במרחק של הסבר על תובנה הממשית. השירה קרובה, ככל שמילים יכולות, לתובנה הלא-מילולית, בהיותה שפה של התנסות מיידית ולא שפה שמסבירה".

אפשר לראות את הסימנית 佛 ולהתמקד במרווח שבין שני חלקיה, בצעדים שאפשר כביכול לעשות בין עצמיות נבדלת ובין עצמיות ארוגה. אבל למעשה אין דבר לעשותו, שכּן האדם הארוג הוא המצב האנושי, לא היעד האנושי. כל המעשים לא יכולים לשנות את הנתון הזה, רק להגשים את זה. כל העניין הוא לחזק בורג שכבר מוברג, לארוג חוט שכבר ארוג. אנו כבר מוברגים ליקום, בכל נשימה (אוויר מבחוץ, נשימה שאיננו בעלי-הבית עליה), בכל לגימת מים, בכל מבט שמכניס אור לעיניים ובכל מילה שמישהי אחרת כתבה ועתה נכנסת אל תודעתך ואומרת לך משהו. השאלה אינה מה המצב האנושי, אלא עד כמה הולכים עם המצב הזה, מתמסרים לו, מכירים בו ומגשימים אותו ועד כמה מתנגדים לו ומתכחשים לו.

טענתו של הינטון, שהוא אינו הראשון לבטא אבל הוא מבטאה מתוך הסמכות של מתרגם מאות עמודי הגות ושירה מהסינית הקלסית, היא שצ'אן הוא ביסודו של דבר תורה סינית, וריאציה על הדאואיזם הסיני המקורי שהיא למעשה לא בודהיזם אלא אנטי-בודהיזם. הינטון מדגים איך עיקר היסודות של הצ'אן היו שם מאות שנים לפני בודהידהרמה, אותו מורה חצי-אגדי שהגיע מהודו לסין בסביבות שנת 500. הינטון טוען כי בניגוד לאגדות על בודהידהרמה, כתביו נטועים לגמרי בעולם הסיני הדאואיסטי של פרשני הדאו דה ג'ינג, האי ג'ינג וג'ואנג דזה כבר בסביבות שנת 200 לספירה.

המושג "בודהא" נטמע בצ'אן ותורגם, או הומר: הוא חדל לסמן את אותו אדם גדול שהתעורר (שקיימוני) והפך לזהה עם הדאו עצמו, הכוח היקומי היוצר וההורס, "רקמת הקיום", המארג של הנוּל. ולכן גם רעיון ה"הארה" או ההתעוררות משנה את מהותו כשהוא מגיע מהודו לסין. מנירוונה כאיזו שלווה על-מציאותית, ההתעוררות מובנת-מחדש כתודעה ששלובה במארג השינויים הגדול של הדאו. כלומר, במציאות הממשית, מרגע-לרגע. דבר מוחשי, לא מטפיזי.

עושר המקורות בספר הוא עצום ואולי תהיה הזדמנות לדיון יותר מקיף, גם תוך שמיעת קולות חוקרי בודהיזם, צ'אן וזן שאולי ישמיעו גם קולות ביקורתיים יותר משלי. אבל אם לתת כאן את תמצית העניין – אתרגם פסקה נוספת, שמובאת בפרק על בודהידהרמה. הרישא היא ניסוח ידוע למדי, אבל הסיפא היא כולה הינטון. איני יכול שלא להעביר את זה הלאה. אחרי התרגום הדבקתי את המקור.

"התעוררות היא, בפשטות, ראיית הטבע האמיתי של תודעתך, ההבנה שאתה ואת תמיד-כבר בודהא מואר ואין לכם צורך לחפש במקום אחר כדי למצוא הארה או התעוררות. במונחים יותר בני-זמננו, זו ההבנה שבטבעכם המקורי כתודעה ריקה את ואתה אֲתָר מדהים בטופוגרפיה של היקום, מקום שבו היקום, באופן פלאי, נפתח אל עצמו, מודע לעצמו".

הספר הזה היה צריך להימכר בבתי המרקחת, מעל הדלפק.

שולחנות עם כיבוד באדיבות היזם. בלונים שחורים וצהובים מרקדים בתזזית. שכנים שילדותם עברה כאן בטרם לידתי לצד כל מיני חדשים ולא מוכרים. לדחפור יש צוואר ג'ירף ומלתעות של טי-רֶקְס, צבת ענקית של פלדה. הוא לא "הורס" את הבניין כמו שהוא נוגס בו, צובט אותו. לעתים הכרסום "עדין" – נשיכה בתקרה, או במרזב שנעקר כמו שן. לפעמים הוא נעשה נמרץ יותר, נוגח בעמוד תמך, ואז דירה קורסת לתוך עצמה בענן אבק.

הבניין בן 70 בלבד. הוא משנה את צורתו מרגע לרגע לשלושה מצבי צבירה: פסולת בניין, אבק, זיכרון.

מתוך רצפות ותקרות פורץ מילוי החול שהיה ספון שם שבעים שנה בחושך. החול רואה פתאום אור יום. מעירים אותו מתרדמה וזה גם רגעו האחרון. בבת אחת מתפזר ואיננו.

אני נזכר ששכחתי סולם בדירה.

שני בלונים משתחררים ועולים לגובה.

המרפסת שבּה ישבתי שעות – היו שנים שהיא הייתה מין חדר עבודה, שכלל שרפרף ומחברת – עוד לא ננגסה. הדחפור מתקדם משמאל לימין. בעוד כמה דקות היא תיעלם, אך כבר לא אהיה שם כדי לראות את זה. כרגע אני עוד יכול להשלות את עצמי שאני יכול למחוא כף, לעצור את הדחפור, לתת לאבק לשקוע, לפלס דרך בין עיי החורבות – מרזבים עקומים שלעולם לא יעבור בהם גשם, כלוב של חתול, דוּד שמש, מזרן זוגי, מעקה – לעלות במדרגות בחושך (כבר אין חשמל), לפתוח את הדלת, אם עוד יש שם דלת, להיכנס לדירה שבה גרתי 21 שנה, להתיישב (על הרצפה או בראש הסולם, כבר אין כיסאות), ולהמשיך כרגיל.

קרוב כל כך להרס, מבחוץ, הדירה נראית כמעט שלמה. מצד זה של האַיִן, ממש כמה דקות לפני הסוף, היא נראית, פחות או יותר, מקום שאפשר עוד לגור בו. כאילו אפשר לסגור את החלונות ולחכות שיעבור הרעש.

פועל עומד, מחזיק צינור ומתיז זרם מים על ההריסות, כמו גנן שזה עתה נטע עץ והוא משקה את הגומה.

*

(לואי מרשל פינת סמאטס, תל אביב, 16.7.2023)

אני מנסה ללמוד סינית בסיסית בעזרת הספר הזה. היום הצלחתי לתרגם, בערך, דברים של קוּנג פוּ דזה ("קונפוציוס", 479-551 לפנה"ס בערך). בתרגומי יצא משפט כזה: "הדוכס ג'ינג מצ'י שאל את המורה קונג על הממשל. המורה קונג השיב ואמר: השליט שליט, השׂר שׂר, האבא אבא, הבּן בּן".

בתרגומה לעברית של אמירה כץ (מאמרות קונפוציוס, יב11, עמ' 105) אנו מוצאים: "הדוכס ג'ינג מצ'י שאל את קונג דזה על חוכמת השלטון. השיב לו קוּנג דזה: יהיה השליט שליט והנתין נתין, יהיה האב אב והבּן בּן" (את המילה "נתין" אני הבנתי כ"שׂר". ודאי יש לכך הסבר; בתרגום כץ נוצרת הקבלה הגיונית).

בתרגום מילולי זה "השליט שולט" וכו': אותה סימנית מופיעה פעמיים, 君君, מתברר שפעם אחת כשֵם-עצם ופעם אחת כפועל. אגב, מעניין שהאטימולוגיה של הסימנית היא אדם עם שרביט (הקו המעוקל) ביד (מה שנראה כמו ש' שוכבת) – מדבּר (המרובע בתחתית הסימנית הוא הסימנית של פֶּה), כלומר: שליט = מחזיק שרביט ומדבּר. פנטסטי.

ובהמשך, "על האב להיות אב" (שוב, הסימנית מופיעה פעמיים, אבא אבא, 父父).

איני כותב זאת כדי לדווח על תרגילי הדקדוק שלי, אלא מפני שהקטע הזה קשור למתרחש אצלנו עכשיו. בהפגנות, אזרחים רבים מסרבים להיות "נתינים" ו"בנים". בנים שמסרבים להיות בנים ל"אבותיהם" ול"אמותיהם". אבל בעצם, בישראל, גם השליט אינו שולט: 君不君, כפי שאומר הדוכס בהמשך. אנו ניצבים מול שלטון שמועל במהותו, שלטון שכאילו מבקש שלא יכבדו אותו, בהיותו מבוסס על שקר, כוחניות, העדר שיעור-קומה ושחיתות שהוא מנסה לנרמל, מנסה להביא למצב שבו "השקר נעשה לדרך העולם", כדברי ק' בסיום "המשפט" של קפקא.

בישראל "השליט אינו שליט" – לא במובן שהוא אינו מפעיל כוח ושררה ("משילוּת"), אלא במובן עמוק יותר: הוא שליט שאינו מודע לממד המיתולוגי של תפקידו, לייעוד שבתפקידו, לעובדה שהוא משרת ציבור ולא משרת של עצמו, ולא של מקורביו, לעובדה שהוא אמור להיות דמות הורית, דמות מופת, שיש בידו שרביט ושדיבורו צריך להיות עשוי זהב כמו השרביט. לפחות לשאוף לזה. לפחות לפעמים?

ולכן מה הפלא שהתוצאה היא 子不子? הבּן-לא-בּן, שהבּן אינו מוכן להיות בּן כשהאב אינו אב? שהנתין לא מוכן להיות נתין כשהשליט אינו ראוי לשמו? כמו במשפחה, האבא מעצב את הבּן, והבּן מעצב את האבא. אנו לפותים במעגל הנורא הזה שבו עם כל "סיבוב" הבן נהיה יותר לא-בן והאב נהיה יותר לא-אב, כמו פלנטה שבורחת ממסלולה החוצה אל החלל.

כדבריה של המתרגמת (עמ' 397): "הסדר החברתי והמדיני תלוי בהגדרה הנכונה של זהותו או מעמדו של הפרט [וגם השליט, ד"ב] ובנאמנותו להם על ידי מילוי חובותיו ומימוש זכויותיו. כשהשמות אינם מוגדרים כהלכה, הפרט [והשליט, ד"ב] אינו יודע כיצד לנהוג, והפער בין המציאות – בין 'נושאי השמות' ובין השמות – הולך ומעמיק ומטיל אנדרלמוסיה… שליט שאיננו נוהג כמתחייב משמו או תארו, אין לראותו כשליט של ממש".

קונפוציוס חי לפני כ-2,500 שנה: סַדָּנָא דְּאַרְעָא חַד הוּא.

דמות בודדה בנוף הררי סיני, ניצבת שם מלפני 360 שנה, אבל גם לגמרי עכשיו, בהווה, ולתמיד, כל עוד לא ייקרע הדף. מוקף סלעים, עץ חי ועץ גדוע, שמים. הוא הגיע לקצה השביל המתפתל שם כברק בהיר, ועתה הוא מביט אל מעבר למקום ואל מעבר לשביל. השביל הריק כמו מצמיח את הנודד. הדרך היא שובל קיומו. הוא המשכה.

הנודד משורטט בקווים חיוורים, עדינים. הוא עשוי מאותם חומרים של הריקות חסרת-הצורה שלפניו. הביטו בפניו (אפשר להגדיל את התמונה). כך נראה אדם ארוג. הפנים אינם פנים מלאות המביטות בריק, אלא ריקות מביטה בריקות, ובמילים אחרות, מהות שאין לה דמות הגוף מביטה במהות דומה; או, אם תרצו, נשמה מביטה בנשמת העולם. ואין חציצה בין זו לזו, כמובן.

נזכרתי בציור הקטן הזה כשקראתי אתמול – ומיהרתי לתרגם – את הפסקה הזאת מספר חדש, בן לוויה לספר הנפלא China Root שנדמה לי שכבר הזכרתי כאן. הפִּסקה להלן היא מעין "הסבר" לראיית העולם שמתארת מבט בעולם כפי שמתוארת בציורו של שיטאו.

הסימנית הסינית ל"בודהא" היא 佛 והיא מכילה שני מרכיבים ציוריים. המרכיב השמאלי משמעו "אדם", והוא צורה מסוגננת של 人, מבט מהצד של אדם הולך. המרכיב בימין מצייר נוּל (מכונת אריגה) עם חוטי השתִי והעֵרֶב ארוגים זה בזה: 弗. הנול היה מושג מרכזי במחשבה הסינית המוקדמת. הוא מופיע בתיאור מיתולוגי של המקום המקורי שממנו נטווה מארג המציאוּת, "נוּל המקור". ג'ואנג דזה, המחבר הדאואיסטי, מתאר זאת כך: "ריבוא הדברים מגיחים כולם מנוּל המקור, וכולם שבים ונמוגים אליו". זהו צ'אן [יפנית: זן] בקליפת אגוז: בודהא, זה שהתעורר, הוא האדם שאינו נפרד מנוּל המקור, אינו נפרד מהמקור של כל מה שקיים, ומהתהליך הבלתי פוסק של שינוי ושינוי צורה. עניינם של מעשי הצ'אן הוא טיפוח הבלתי-נפרדוּת הזאת, טיפוח ההתגוררות או ההשתייכות, שהיא עצם ההתעוררות.

מתוך המבוא לספר The Way of Ch’an מאת דיוויד הינטון.

במציאות חיינו, הגדושה נפרדוּת עוינת או אדישה, דומה שאין מקום לסימנית הזאת, שעניינה חיבוריות ארוגה. אבל נדמה שכל מה שצריך לדעת נמצא בקווים האלה. מול כל מה שמכוּנה "המציאות הישראלית" אני מניח, אם כן, סימנית סינית אחת ויחידה: 佛.

קראתי אתמול ב"הארץ" (כתבתה של עמירה הס) שבחמשת החודשים האחרונים הושחתו כ-5,000 עצים ביהודה ושומרון, חלקם זקנים מופלגים. ככל הנראה נעשה הדבר ממניעים של גאולת הארץ ואהבת הארץ. זה בסך הכול הגיוני, במסגרת האתוס המתהווה של מדינת ישראל, ולכן אין מה להרחיב כאן.

זה הגיוני, אבל יש גם היגיון אחר.

הסוי קווסה (בעוד כשבוע נציין 140 שנה להולדתו) ראה אורנים על חוף הים. ירח מלא, כפי שראינו בשמים בימים האחרונים. דומה שהשמים היו צריכים להיות שחורים יותר, אבל יש כאן מין אור יום בתוך הלילה, אור פלאי.

הירח מטיל אורו על ראשי העננים ופוער מין "חור לבן" במרכז הים. יש שם ממש ירח מלא מוגדל מאוד – אנו רואים רק את חציו. מאחורי האופק יש עוד חצי וגם הוא מואר.

האור זרוי על הגלים והוא מגיע עם הקצף עד לחוף. קשה לדעת: זהו קצף? זהו אור?

אדם חולף למטה על החוף. צללית. צל קצר מוטל. נדמה שיש תיק על גבו. מאין בא, לאן הוא הולך, לא נדע. אל ההרים? האם הוא שׂם לב לירח ולעץ? הוא הדבר הכי חשוך בכל הנוף. צל חולף, במסע ליד אינסוף של אור, אינסוף של ים.

אפשר לשמוע את רחש הגלים ואת דממת האור. אוושת הרוח בצמרת הגבוהה שנשמעת בקושי, מפני שהיא רחוקה כל כך, כמו אופק אנכי.

מעליו רוכנים האורנים. יש שם משפחה. "עץ אֵם" (כביטויה של סוזן סימרד) וכמה צעירים. העץ אוחז באור הירח ונראה שהוא מוריד אותו למטה אל החוף, כאילו מוזג את האור שהצטבר עליו, כמו עצים שמתנערים ברוח אחרי שלגים.

העץ הזה כמו ענק שנמלה חדרה לממלכתו. אבל הוא לא נוגע בירח ולא נוגע באדם. הוא לא חוסם ולא מסתיר (לנו) את הנוף. הוא רק רוכן מעט אל ההולך, במין קידה. האלכסון הקל בחלק העליון של הגזע הוא לב התמונה מפני שהוא יוצר זיקה בין העץ והירח, ובין העץ והאדם.

עכשיו אני מנסה לדמיין 5,000 עצים כאלה, ואת רעש המשור החשמלי.

"עצב הוא מַעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר" (שפינוזה). החיים במדינת ישראל, אם נותנים להם להתנהל על פי טבעם, הם פיחות מתמיד בשלמוּת.

עץ

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

 

טִפְּשִׁי

לָתֵת לְעֵץ סֵקוֹיָה צָעִיר

לִצְמֹחַ לְיַד בַּיִת.

 

אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת

חַיִּים אַחַת,

תֵּאָלְצִי לִבְחֹר.

 

הַיֵּשׁוּת הַגְּדוֹלָה, הַשְּׁלֵוָה הַזֹּאת,

עֲרֵמוֹת סִירֵי מָרָק וּסְפָרִים –

 

וּכְבָר קְצֵה עָנָף רִאשׁוֹן מַבְרִישׁ אֶת הַחַלּוֹן.

בְּרַכּוּת, בְּשַׁלְוָה, הֶעָצוּם נוֹקֵשׁ עַל חַיַּיִךְ.

נדמיין אדם, ביום רגיל, יוצא מביתו בתל אביב. סוף החורף. השמש בשמים. הוא הולך לכיוון הים. ענני גשם ממטירים והוא מסתתר מתחת עץ. השמש יוצאת והעץ מטיל צל חיוור. בַּרחשים מתעופפים באוויר מתחת לעץ. הוא ממשיך בדרכו, מגיע לים הסוער ומביט בגלים. אחר כך, בדרכו חזור, הוא קונה ירקות, נאמר חצי קילו בצל למרק, וחוזר לביתו. הבצלים נחים על שולחן העץ.

ההתרחשות הזאת, שלכאורה אין סתמית ממנה, יכולה להיות עוד יום בחיים שבעצם לא קרה בו שום דבר ראוי לציון. שמש, עננים, קשת, ים, עץ, צל, בצל וברחשים, שהם סוג של יתושים. חומרי הבנאליה הפרוזאית של החיים הרגילים. אבל לא בהכרח. אילו האיש שלנו היה קורא זוהר, בעזרת ספרם של מלילה הלנר-אשד ועמרי שאשא, אותה סדרת אירועים היתה עשויה להיצבע בצבעים אחרים לגמרי, צבעים זוהרים, מעניינים, פואטיים. פסוקי הזוהר הבאים (רובם בתרגום, מחציתם ממשנת הזוהר והיתר ממקורות אחרים; התרשלתי ולא הבאתי מראי מקום) היו עומדים בינו ובין העולם וצובעים אותו אחרת. ואם לא הפסוקים האלה עצמם, כי מי יכול לזכור פסוקים כה רבים, אופן הראייה של הזוהר היה הופך את הנדוש לסרט פנטזיה. 

• שמש. "ולא היה אדם ששמע אותו [=את השמש] חוץ ממשה, שהיה נאמן המלך, ומיהושע ששימשו, וכשנצטרך לו יהושע ושמע קול הנעימה והנהימה של השמש [אמר] "שמש בגבעון דום". מה "דום", דום מלומר שירה, דום מקול הנעימה והנהימה שלך". האור מלא שירה סודית. אפשר לצאת החוצה ולחוש את האור כסוג של שירה גדולה, נטולת מסה, מתמידה ומגוונת. ודוממת.
• קשת. "הקשת [בענן] באה להגן על העולם. [משל] למלך שכל פעם שבנו חוטא נגדו ובא המלך להלקותו נגלית עליו המטרונית בלבוש-יקר של מלכות". הקשת לא כסימן מופשט ושרירותי, אלא כאימז' מוחשי של שמלת-שכינה צבעונית בשמים. וצריך דמיון כדי להפוך את הצורה הקשתית לשובל שמלה.
• עננים. "וְכַאֲשֶׁר פּוֹגְעוֹת לַהֲבוֹת הַלֵּב בְּעַנְנֵי גֶשֶׁם…" ללכת כך בעולם. לחוש את האש שבלב. לצפות למפגש אפשרי בעננים. לחוש שהעננים מלבּים את האש הזאת.
• ים. "בשעה שהים קופץ בגליו ותהומות עולים ויורדים הקדוש ברוך הוא שולח חוט אחד מצד ימין [=חוט של חסד] ומושך גליו ומשקיט זעפו, ואין מי שיידע זאת… וגאות הים היא חוט אחד של שמאל =חוט של דין]". סערה בים כמעין דרמה של מריונטות, והדרמה הזאת דומה לפעמים לדרמה הפנימית של חיינו. הים ידבר איתנו ואולי אותנו אם רק נשב מולו בדממה ונטה לו אוזן – אבל "אין מי שיידע זאת".
• ברחשים. פָּתַח וְאָמַר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה – […] אֲפִלּוּ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְיַתּוּשִׁים, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁנִּרְאִים מְחַבְּלֵי הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם כָּתוּב 'וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד', כֻּלָּם שַׁמָּשֵׁי הָעוֹלָם, מַנְהִיגֵי הָעוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם אֵין יוֹדְעִים". ההכרה באי-ידיעת המכלול, שמה שהוא "מחבל העולם" עשוי להיות "מנהיג העולם", ולכן אין דבר שהוא סתמי וירוד, ומה שנראה חסר חשיבות עשוי להתגלות כמנהיג העולם. לגבי דבורי דבש, למשל, כבר הבנו זאת.
• בצל. "וכל הרקיעים אלו על אלו כגלדי בצלים". ומי שירצה, מבט בבצל יהיה עבורו תזכורת קוסמית, כדוּר רקיעים מדמיע.
• עץ. "כשהיה רבי אבא רואה אילן אחד שפריו נעשה עוף שפרח ממנו היה בוכה ואמר: אילו היו בני אדם יודעים למה רומזים [האילנות] היו קורעים מלבושיהם עד טבוריהם על שנשכחה החוכמה מהם".
• צל עץ. "אמר רבי שמעון: כמה יאה צל זה שחוֹפֶה עלינו מן האילנות, ואנו צריכים לעטר מקום זה בדברי תורה"; "עלינו להסתכל שלא ישבנו אלא בצל הקב"ה… מכאן והלאה, בעוד אנו הולכים, עלינו ללכת בדרכים השומרות עץ זה".

הציטוט האחרון הוא מתוך המבוא לספר. מפני שהעולם הוא פלא יפה, תפקידנו להמשיך את המומנט וליצור המשכים באותה רוח. את הפסוק מדניאל י"ב שהקנה לספר הזוהר את שמו, "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" אפשר לדרוש כאילו "יזהירו" הוא פועל יוצא, "והמשכילים יזהירו את העולם כזוהר הרקיע", כלומר יעשו את העולם לזוהֵר (חשבתי שזהו מדרש מקורי שלי אך עמרי אמר לי שכבר דרשו זאת בזוהר). כדברי ג'יימס הילמן, "אנחנו אלה שאמורים לשמור על העולם זוהֵר" (תרגום מור קדישזון), It has been up to us to keep the world aglow.

אם כן, אותו אדם שתיארתי יכול גם לתאר את מסלולו הקצר כמי שיצא לטבול בתוך שיר קורן, הבחין בשמלה בשמים, הטה אוזן לרמזי עצים, הבחין בתיאטרון בובות ימי, היה מוקף לשעה קלה במנהיגי עולם זעירים מעופפים, ואש בערה בלבו. וגם אם אחד מאלה יתקיים באותו אדם באותו יום, הרי שיומו השתנה לגמרי.

הספר מתאר כיצד ספר הזוהר נותן טעם למצוות רבות. למשל, הרמת כוס יין אדום של קידוש הופכת בזוהר להרמה של שושנה. מעניין שמתן הטעם (במובן של הפיכה לטעים, הפיכה לפואטי) למצוות דומה למתן הטעם לעולם הגלוי. כך, מבט בענן וקבלת שבת הופכים לחלק מאותו מארג, נצבעים בצבעי השירה, כאחד.

כמה חשוב ספר כזה בימים אלו, שבהם, כפי שאמר פרופ' משה הלברטל, מתנהל מאבק על נשמת היהדות, ולא רק על נשמת המדינה.

*

(דברים שנאמרו אתמול בערב לכבוד "בדרך עץ החיים", מכון הרטמן, ירושלים).

===

אני מנצל את ההזדמנות להפנות ל"אש על ראש ההר", תרגומו החדש של יעקב רז לשירת הייקו וליומנים של המשורר היפני הנפלא טנדה סנטוקה. הייתי מעורב בעריכת הספר ובהפקתו במסגרת "ספרי ירח חסר". קורס שלמדתי אצל רז ב-2006 שינה את מסלול חיי, ולכבוד הוא לי, ולא כמליצה, לתרום להגשמת הספר הזה.

חדר חשוך, נר, הרגע שלפני הדלקת הנר, ואז הלהבה והשינוי שמתחולל בחדר ואצל היושב בו. כמה פשוט. כל הספר של גסטון בשלאר (1961) עולה מתוך הרגע הזה. לדבר אל הלהבה משמעו לדבר באופן כזה שהמדבר "הנה הוא כבר משורר".

הספר הזה הוא על הולדת השקט מן האור הקטן. קוראי הספר הזה, אין לי ספק, ימהרו לרכוש נרות וגפרורים.

הלהבה מהווה מופת, עצה: "לבעור מעלה, יותר ויותר למעלה, עד שנהיה בטוחים שאנו מאירים". כן, גם ובמיוחד בימים הקשים של ההפיכה המשטרית: "לאהוב את האור-צל של הראייה הפנימית". ובמילים אחרות, "בכתיבתי על הנר, אני מעוניין לפגוש את עדנת הנשמה".

להבת הנר היא ממשות פיזית המקבילה לנשמתנו. "הלהבה היא ישות ללא מסה, ועם זאת היא ישות רבת עוצמה". ולכן עלינו "לחלום בזעיר אנפין ולהאמין שבדל הנר של[נ]ו מסייע לטיהור העולם".

"להאמין שבדל הנר שלנו מסייע לטיהור העולם".

בשלאר מביט בלהבת הנר ישירות וגם מביט בהתבוננויות של משוררים בה. השירה היא דרך להעמקת ההבנה של העולם, ובמקרה זה יסוד האש במופעו הקטן. "באנוויל מספר שכשהנר של קאמנס כבה, המשורר המשיך לכתוב את שירו לאור עיני החתול שלו". למשפט כמו זה יש איכות של להבה מילולית, תיאורים דקים עד מאוד ורבי עוצמה. עד כדי כך זה דק: "ריחם של עצים מסוימים מתעצם כאשר נוגעת בהם הקשת בענן".

העץ הוא "שלהבת מלבלבת" (ון גוך ראה זאת), האדם "שלהבת מדברת, והחיה – שלהבת משוטטת". השלהבת אינה רק הדבר שעולה מפתיל הנר. הוא דימוי שמציע את עצמו, שמבקש להתרחב ולהיראות בעולם.

"השהייה במחיצתם של החפצים הקרובים לנו משיבה אותנו אל החיים האיטיים". אנרי בוסקו כותב על מנורתו: "עד מהרה נוכחנו, לא בלי התרגשות, שהיא מישהו". וכך כתב זביגנייב הרברט (בתרגום דוד וינפלד): "אור ילדותי / מנורה מבורכת / בחנות גרוטאות / אפגוש לעתים / את גופך המחוּלל". ובהמשך השיר: "סלחי מנורת הנפט – את דועכת בזיכרונות / כמו מחנה נטוש". מי עוד יודע לבקש סליחה מחפצים? להתייחס אליהם בכלל? המשפט המזהיר ביותר בספר הוא עצה מעשית: "הַעניקו איכויות לדברים, העניקו לישויות מעומק לבכם את עוצמתן הראויה, והיקום יזרח במלוא זוהרו".

"אנחנו כבר לא רואים את האור", כותבת המתרגמת באחרית הדבר היפה. "להתבונן בלהבה של נר היא לפיכך הזדמנות להתבונן באור, ולהתבונן בנו מתבוננים באור". הנר יוצר הזרה של האור, מפני שהוא זעיר ומוקף חושך. בלי נר האור הוא "סתם שם", מובן מאליו, ממלא-כל ושוטף.

רק מתוך אהבת החושך יש ערך לאור. בצדק מחברת המתרגמת את בשלאר לטניזקי ול"בשבח הצללים" שלו. "האור המלאכותי", היא כותבת, "הוא עוד צעד… במיזם הגדול של המודרנה לנתק אותנו מהעולם". הרי אין בכלל ספק שהמראה הגרנדיוזי והמרשים ביותר שמזומן לאדם עלי אדמות הוא שביל החלב – הצצה לגלקסיה. אך אנו מחקנו גם את זה. הספר הנפלא הזה מאפשר לחזור אל הגלקסיה מכוח נר אחד – והרי זאת קפיצה מרשימה למדי.

גסטון בשלאר, להבתו של נר, מצרפתית מור קדישזון, בבל (אנימה מונדי), 2023 [1961]

תיך נאט האן, זן ואמנות הצלת הפלנטה, תרגום: חגית הרמון ואסנת הופמן, רדיקל 2022

[רשימה לקראת שיחה בערב ההשקה של הספר]

*

שם ההוצאה, "רדיקל", מתאר אדם שמבקש שינוי יסודי או קיצוני. מקור המילה הלטיני משמעו "שורש". אם צריך לתאר את מגמת הספר הזה במשפט, הייתי אומר שהיא להפוך את האדם לרדיקלי, אבל לאו דווקא במובן הקיצוני השגור, אלא במובן של יצור בעל שורש. לכאורה אין לנו שורש וזהו המבדיל אותנו מעולם הצומח. אבל יש לנו דמיון, ואנו יכולים לדמיין את השורש הזה, גם אם אין זה שורש פשוטו כמשמעו.

להיות בעל שורש פירושו לחוש שאנו לא רק הולכים קדימה על פני האדמה אלא גם מחוברים אליה. כולנו, כל הזמן, מתקדמים במעגלים, או על מקטעים של מעגל (קווים על כדור). מכאן נדרשת מה שמכנה תיך נאט האן "אמנות העצירה" (עמ' 36). אפשר להשתמש בכל צמח שאנו רואים כתזכורת לאפשרות העצירה. כל עץ ברחוב יכול להיות תמרור "עצור", ולפחות תמרור "האט", וזאת בזכות השורש הנסתר שלו. עצירה היא דבר חיוני. ידועה אמרתו של פסקל: "התחוור לי שכל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד, והוא אי-היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם". אני נזכר בדבריו ועולה בי פנטזיה: שביום ראשון, כל אותם אנשים שמופיעים בחדשות, כולם, ראש הממשלה והשרים וחברי הכנסת וכו' וכו' – כולם פשוט יישארו לשבת בשקט בחדרם. בלי טלפון, בלי עיתונים, פשוט יישבו ויסתכלו מהחלון, או על התמונה התלויה על הקיר, או על הרהיטים והעציצים.

מה נראה אם נביט אל עץ וניזכר שיש לו שורש? בפשטות, נוכל להיזכר שיש ממד נסתר למציאות. נסתר באופן פשוט, לא מיסטי. נסתר כמו שורש. וגם אנו כך. הרי אנו יצורים שרובם אינו נראה כלל. אנו דומים לטווסים שיש להם זנבות בגודל עצום (אינסופי בעצם), אבל הזנבות שקופים, והטווסים שהם אנחנו מאמינים שטווס הוא יצור חסר זנב, מעין חוגלה. הרי אי אפשר לראות את האיברים הפנימיים שלנו, את המחשבות, את החלומות, את הדמיונות, את הזיכרונות, את המזון המתעכל בתוכנו ואת מקורותיו, את מיליארדי החלקיקים שעוברים בגופנו מדי שניה (למשל, חלקיקי ניטרינו עוברים בנו במיליארדים מדי שניה) ואת עולם החיידקים העשיר שמתנהל בתוך גופנו ועליו. אי אפשר לראות את מהירות טיסתנו בחלל סביב השמש (למעלה ממאה אלף קמ"ש), וכשאנו מביטים באדם איננו רואים גם את הוריו, הגם שהם מצויים בו, ולפעמים הם כמו מציצים מתוכו. אלפי אבותינו ואמותינו הקדמונים סמויים, ממש כמו שורשי העץ – חיוניים לקיומנו אך נסתרים.

אפשר ללמוד משורש עוד דברים, פשוטים ומוחשיים אף יותר. הזרע חי בעודו ממתין; מתחת לטביעת נעל אחת שלנו ייתכנו מאה זרעים בהמתנה, ״חיים ומייחלים להיות״, כדברי הופ ג'ארן בספרה Lab Girl. רוב הזרע הוא כיס מזון שנועד לקיים עובּר ממתין להשתרשות. הצעד הראשון בחיי זרע הוא קריטי: עליו להחליט להוציא שורש ברגע מסוים. מטרת השורש הראשונה היא להתעגן, להשתרש במקום מסוים. מרגע זה, יהיה זה מקומו של הצמח לתמיד. רק בהמשך ישמש השורש גם להולכת מים אל הצמח. משורשון זעיר זה תצמח בהמשך מערכת שורשים ענפה. שטח הפָּנים של שורשי עץ גדול פי מאה בערך משטח הפָּנים של עליו.

עץ יכול להיהרס לגמרי מצדו הגלוי ולהמשיך לחיות מכוחו של שורש בריא אחד. אפשר ללמוד משהו מעצים: שיש משהו שחשוב לשמור עליו, כמוס מאחורי מערכי חיינו כמו המלך במערך כלי השחמט של חיינו. ואלו השורשים. כדאי להתחיל מהגדרת השורשים, כל אחד לעצמו. מה הדבר שמחבר אותנו לעולם?

זאת ועוד. אם נביט בשורשים בהמשך חייו של העץ נראה ששורשים רבים הם למעשה חיבור של שורש-תפטיר, כלומר שילוב של שורש וקורי פטריות. פטריה אינה רק ה"כובע" שאנו רואים ולפעמים אוכלים. רוב הפטרייה נמצא מתחת לאדמה. בכל מטר מעוקב של אדמת יער יש עשרות קילומטרים של תפטיר; ״גילהּ של פטריה במדינת אורגון בארה״ב מוערך ב-2,400 שנה והיא משתרעת על שטח של תשעה קמ״ר ושוקלת שש מאות טונות". לכן פטריה היא "האורגניזם הגדול ביותר הידוע בעולם״ (פטר ווֹלֶבֶּן, בספרו החיים הנסתרים של העצים, הוצאת אסיה). התפטיר מחובר לשורשים לא כמו יד שאוחזת יד, אלא ברמת התא, והוא מחבּר גם עצים מאותו מין וגם עצים ממינים שונים. לכן פגיעה בעץ היא פגיעה בעצים אחרים; לכן פגיעה בפטרייה או באדמה שהיא נמצאת בתוכה היא פגיעה בעץ; ופגיעה בעץ היא פגיעה בפטרייה, וכמובן גם בציפורים ובחרקים שמתקיימים עליו.

במילים אחרות, כל יער מציג, ב"פשט" של קיומו – שרק לאחרונה אנו מתחילים להבין – מודל מתוקן של קיום. "אם נתבונן לעומק נראה שבני אדם עשויים אך ורק מיסודות שאינם בני-אדם, כולל צמחים, חיות ומינרלים… ובכל זאת אנו מבקשים להגן ולשמור על עצמנו על ידי הרס של יסודות שאינם-אנחנו" (עמ' 30).

חוקרת העצים סוזן סימארד (בספרה Finding the Mother Tree) כתבה: "הפטריות והעצים עיצבו את נבדלותם והפכו אותה לאחדוּת, וכך יצרו את היער". והופ ג'ארן מעירה, שאף על פי שהפטריות מקבלות משהו משיתוף הפעולה עם שורשי העצים, הן היו יכולות לחיות גם בלי העצים. איש לא יודע מדוע הן בוחרות בזיווג הזה. חיי הפטרייה היו פחות קשים ויותר עצמאיים בלי הזיקה לעץ, ובכל זאת הן בוחרות בשיתוף הפעולה הזה.

פטריות ועצים שייכים לממלכות ביולוגיות שונות; לעומת זאת, לנו בני האדם קשה לחשוב על שזירת גורלנו ביצורים מאותו המין הביולוגי רק מפני שהם מדברים שפה אחרת (במקרה הישראלי – שפה אחות) ואמונתם היא אחרת במקצת. לא מפתיע שבדיבור הישראלי הכינוי "בני דודים" לפלסטינים נתפס ככינוי של הרחקה דווקא. כלומר, אפילו בני דודים נתפסים אצלנו כיצורים שאין בינם ובין תחושת האושר שלנו ולא כלום.

המשפט הכי יפה שמצאתי בספר הוא של הנזירה מסירוּת-אמת. זאת שאלה שכדאי להפנות פנימה: "מתי התחיל רצף החוֹם שהוא חום גופך"? (עמ' 38. במקור הדברים מתורגמים בלשון רבים). זהו משפט מדהים מפני שהוא מעביר את הדימוי העצמי מתפיסת הגוף כדבר בעל צורה – לתחושת גוף כאנרגיה נמשכת של חום. פתאום אנו יכולים לראות את הגוף כמעין נר שהודלק בחום של אבינו ואמנו, וכן הלאה לעבר. אלפי הורי-הורים אנושיים העבירו את חום גופם הלאה. אבל החום התחיל כמובן לפני כן, והוא נמשך עד חום הכוכבים שהתפוצצו ושהאטומים שהיו בהם נמצאים עכשיו בגופנו (ג'ון גריבין, Stardust), ולפניהם אל המפץ הגדול (ומי יודע מה היה לפניו).

אבל השאלה הזאת – "מתי התחיל רצף החום שהוא חום גופך"? – מעבירה אותנו לא רק לעבר הרחוק, למי שמסרו לנו את החום – למשל הכוכבים והורינו – אלא גם להווה ולעתיד. השאלה מביאה אותנו לחוש את חום הגוף עכשיו כנקודה בזרם אנרגיה עתיק, שמתחדש ממש עכשיו. ונמצא, כל עוד אנו בריאים, ברמה נכונה, שמבשלת אותנו במידה נכונה ומאפשרת לנו חיים. וגם לעתיד – למי נמסור את החום הזה? מי זקוק לחום שלנו? הן חום במובן של עצם קיומנו, והן חום במובן רגשי.

נותר לקוות שמוחנו האנושי המורכב יצליח, ביום מן הימים, ללמוד לחיות בעולם כמו פטרייה ושורש. מציאות זאת של התהוות גומלין ושלום עומדת בבסיס הספר הנחוץ הזה. אם נצליח להעביר חום ולקבלו כמו שפטריות ושורשים עושים כבר מיליוני שנים יהיה זה שינוי רדיקלי באמת.

כל פסיעה משמיעה קול פצפוץ. אפשר כמעט להאמין שצעדיך הם שיוצרים את הסדקים הרבים שפעורים כאן בכל אשר תביט. כאילו נעל כבדה משלך פסעה כאן ופערה את הבולענים העצומים, הפעורים, המלאים במים. המים המלוחים מצאו את הבולען ועתה הם חותרים באדמת החוף, מרחק קצר מזרחה, חוזרים אל הים. בכל מקום שברים, סדקים, סריסיו הזוטרים של המלך הגדול שאנו מכנים בשם השבר הסורי-אפריקני.

כאן אי אפשר להאמין שאדמה היא משהו דומם ושהזמן הֶרְגֵּלִי. לנוכח הים ספסל ארוך וזוג כפכפים מונח לידו, כאילו מישהו נטש בבת אחת ונמלט יחף. צמיג של משאית שמלח עולה בו כמו פטריה על גזע עץ מרקיב. מיטה שכבר כולה נציב מלח. האדמה והיסודות גירשו את האדם מכאן. כמה מהיר המעבר מקַיִט לשממה.

אצל ג"ע, מארחי בארץ המלח, אני פותח באקראי את ה"מחשבות" של פסקל המונח על שולחנו (תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס 2016). אני קורא את דבריו: האדם הוא "אמצע בין הכול ללא-כלום" (עמ' 36). כמה זה מוחש כאן. מצד אחד המאסות האדירות של שולי הרי יהודה, קצה השמלה הבהירה של הנסיכה הגרומה ששמה ירושלים. השמלה נחתכה באבחת סכין, ומתחיל מישור קצר אל ים המלח. הים, היום, ממשיך מזרחה באובך מעורפל. את החוף הירדני אין רואים. אנו עומדים באמצע, אוזן אחת שומעת את קול ההרים הכבדים, אוזן שנייה מוטה לרחש הגלים והערפל.

המלח רוקם מגוון מדהים של מרקמים וצורות. מצבורי כדורי ברד של מלח; משטחים של תחרה מלחית קשה; זקיפי נתרן, גבישים יהלומיים.

על אחד מהם אני מוצא צרעה. מתה, מומלחת קלות. המקום הוא בית קברות לחרקים. חיפושיות שונות, פרפר… למחוש הפרפר דבוקה כדורית של מלח, ככדור ברזל שהוצמד לרגלו של אסיר. האם ניסה לִמְצוֹת אותה, חשב שזהו פרח? לשונו שלוחה, קפיץ שלעולם לא יתכווץ בחזרה. אני מניח אותו בפלג החוזר אל הים, וכדור המלח מייצב אותו מתחת למים כמשקולת-עוגן, לא מניח לו להיסחף מיד. לרגע הוא כמו עף מתחת למים הכהים, לרגע נדמה שכנפיו נפרשות ועוד מעט יבקיע את פני המים ויעוף החוצה להרים. אך לא – הוא מצורף אל הלא-כלום שבקצה המזרחי, נסחף לים, טבוע והלוּם מלח, תושב חדש בארץ הערפל.

אחר כך אני שב לעיין בפסקל (עמ' 39): "אנו משייטים בתוך תווך רחב-ידיים, חסרי ביטחון ותלושים תמידית, נהדפים מקצה אחד למשנהו"; "שום דבר לא עוצר למעננו". פרפר מסכן, הלא תדע זאת? הרי גם עליך נאמרו הדברים.

אנו נוסעים צפונה ומגיעים לקומראן. מה שנכון לפרפר ולחיפושית היה נכון לאנשים שחיו שם וטמנו שם כאלף מגילות קלף החל מלפני כ-2,200 שנה. רחל אליאור סבורה כי אלו הכוהנים המנושלים לבית צדוק, נושאי מורשת הדת המקראית, שבשל הכיבוש הסלווקי של ארץ ישראל (בתקופה שלאחר מותו של אלכסנדר מוקדון), ומאוחר יותר – המהפכה ("רפורמה", אולי אפשר לקרוא לזה ברוח הימים האלה) החשמונאית נאלצו לוותר על מעוזם העתיק – המקדש בירושלים – ולהמשיך לכתוב ולהעתיק מגילות ספר. שושלתם היתה בת אלף שנה על פי אמונתם, ובתוך פרק זמן קצר למדי עלה עליה הכורת.

כשהאדמה רעדה תחת רגליהם הם ניסו לנקוט מהלכים פוליטיים אך גם המשיכו לכתוב, הטמינו מילים בכדים לטובת קוראים עתידיים. הם ודאי לא יכלו להאמין מה יעלה בגורל כתביהם, מתי יקרה הדבר ומי יהיו הקוראים. המגילות התגלו במקרה לפני 75 שנה. הפרשה סבוכה מכדי לתארה כאן, והקוראים מופנים להרצאותיה של פרופ' אליאור כאן וכאן ולספרה.

מקווי הטבילה העמוקים חרבים עתה. גם לכוהנים הללו יפים היו דבריו של פסקל – עדיין באותו עמוד שאני אוחז בו – "בל נחפש אם כן ביטחון או יציבות. תבונתנו נוחלת אכזבה מתמדת מהפכפכותן של ה[ת]ופעות". אין זה אומר, כמובן, שכדאי לוותר ולהשלים עם תופעות הפכפכות. אדרבא. אבל פסקל מציע לזכור: "אנחנו בוערים בתשוקה למצוא קרקע מוצקה ובסיס סופי וקבוע […]; אלא שכל יסודותינו סדוקים, והאדמה נפערת תחתינו עד תהום". לפחות מי שיודע זאת מוּעד פחות למצב של הלם כשהסדקים נִבְעִים מתחת לרגליו ורצפת המלח משמיעה קול חריקה.