קטגוריה: הערות

Philip Hoare, Leviathan, or, The Whale, Fourth Estate 2008, 453pp.

המילים הספורות האלה הן ניסיון להבין בכי. בכי עז ומתפרץ עם סוף קריאת הספר הזה. מצד אחד, הספר כתוב כל כך טוב, עד שלא לקרוא אותו עוד סופו היה עבורי בלתי אפשרי, הגם שאינו קצר. מצד שני, הוא קשה לקריאה מפני שיש בו תיאור מפורט וארוך של מה שעשו בני האדם ללווייתנים לאורך מאות שנים. איכותו של הספר כביכול לא מאפשרת להסב את המבט. אילו זה היה ספר פחות טוב הייתי ככל הנראה סוגר אותו ומניח לו. אבל קראתי אותו עד תום.

לא אנסה לסכם כאן את תיאורי ציד הלווייתנים. כולנו יודעים שהם ניצודו – בין השאר הודות ל"מובי דיק" של הרמן מלוויל, סופר וספר שהם גיבורים חשובים בספר, ומלווים אותו לכל אורכו. איני יודע כמה יודעים שציד הלווייתנים היה חלק מתעשיית האנרגיה. שומן הלווייתנים שימש במשך כמאתיים שנה כחומר בערה לפנסי רחוב בארצות הברית ובמקומות אחרים, עד שהוחלף בתאורת גז ואחר כך בחשמל. לא היה מדובר בציד לשם השקטת רעב.

אבל זה רק תחילת הסיפור. הור מתאר ביסודיות את התפשטות קטל הלווייתנים מארה"ב לאירופה – בעיקר לנורבגיה, אנגליה, רוסיה, הולנד, ואחר כך גם ליפן. מה שהיה עיסוק מסוכן בתחילה (כמתואר אצל מלוויל) הפך, עם התקדמות הטכנולוגיה, להרבה פחות מסוכן לאדם ולהרבה יותר קטלני ללוייתנים. ללווייתנים לא היה סיכוי מול ספינות מודרניות, אמצעי איתור ממוחשבים, צלצָלים הנורים ממכונה וכוללים חומרי נפץ, ועוד. הספר מתאר, לאורך עשרות עמודים, את המיכון המשוכלל שהפך ספינות לבתי חרושת של עיבוד לווייתנים. התנורים הוזנו בשומן הקורבנות. בתחילה היו משליכים את רוב הלווייתן המת לאוקיינוס, אבל בהמשך חלה התייעלות ודבר לא נזרק (איני יודע מה מחריד יותר). במאה העשרים, כולל בימינו אנו, אפשר למצוא גופי לווייתנים במוצרים כמו בשמים יוקרתיים, דיו למכונת כתיבה, בלמים של מכוניות, מרגרינה, סבון רחצה, שמן מכונות לכלי רכב רובוטיים על המאדים והירח (לרבות טלסקופ החלל האבּל), מיתרים במחבטי טניס, מזון לחיות מחמד, שפתון וסוליות נעליים.

האנושות המצטיירת בספר היא לווייתן ענקי הזולל לווייתנים (לא רק אותם, כמובן) בכל פה, בלא רסן – חלקה בהשתתפות פעילה ומתמדת (העושר שהביאו הלווייתנים המתים לקבוצה קטנה של בני אדם הוא רב), חלקה בצרכנות פסיבית, וחלקה באי-ידיעה. באי-הידיעה הזאת (ומי יודע, אולי גם במוצרים שהשתמשתי בהם ולא ידעתי מה הם מכילים) חלקתי גם אני, עד קריאת הספר הזה. ויש גם כמה שפעלו נגד זה. ודאי,זה לא כל האנושות. אבל ממדי התופעה ומשכהּ לא מאפשרות לייחס אותה למשהו שולי אצלנו.

כדאי להבהיר: מדובר במיליוני לווייתנים טבוחים; רק מהלווייתן הראשתן גדול-הראש, שכמותו מתואר ב"מובי דיק", ניצודו 750 אלף; במאה העשרים לבדה נקטלו 360,000 לווייתנים כחולים, עד שנותרו מהם רק 1,000. גם כיום, כשציד לווייתנים מוגבל מאוד, נקטלים אלפי לווייתנים. בהווה, יפן לבדה קוטלת 20 אלף לווייתנים קטנים יותר מדי שנה.

אבל אין זאת כל התמונה, והספר אינו עוסק רק בציד. הוא מתאר את חייהם מעוררי ההשתאות של הלווייתנים, יונקים שכידוע ירדו מן היבשה אל הים. העובדה שמדובר ביצורי יבשה בעברם מחייבת אותם לעלות אל פני המים על מנת לנשום, וברגעים אלה הם פגיעים מאוד. האדם ניצֵל זאת בעורמה רבה. לפי השערה אחת המובאת בספר, הסיבה שלווייתנים רבים במצוקה נטרפים אל החוף היא אינסטינקט של חיות שהיו יבשתיות בעברן, לפיו ביבשה הן לפחות לא יטבעו! לפי השערה זו, הלוויתן מפחד לטבוע יותר מאשר למות מיובש על החוף.

הספר מלא עובדות כאלה. למשל, לווייתן מצוי יכול להישמע על יד בן מינו מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי (!). או למשל העובדה שלווייתן צולם מתחת למים רק מאוחר יותר מהתצלום הראשון של כדור הארץ מהחלל. במילים אחרות, אנו יודעים כה מעט על יצורים אלה. מה שלא הפריע לנו לטבוח בהם.

הספר לוקח לו כבן לוויה את "מובי דיק" (1851). לצד המסע בעקבות הלווייתנים יש בספר מסע בעקבות הרמן מלוויל וספרו. המעקב אחרי הסופר והספר מתנהל באותה דבקות ויסודיות. הור הולך בעקבות הסופר למקומות בהם גר ולנמלים בהם עלה על ספינות; הוא מגיע עד לקברו בברונקס, משחזר את מפגשיו עם נתניאל הות'ורן, לו הוקדש "מובי דיק", ובסצנה נפלאה במיוחד מתאר איך מלוויל, ב"השקת ספר" שהיה בה רק אורח אחד, מוסר את העותק הראשון להותו'רן, וזה פותח את הספר ורואה את ההקדשה לו ולגאונותו. הספר, אגב, זכה להצלחה מסחרית מוגבלת והמהדורה הראשונה לא נמכרה. בין השאר, ספרו של הור מציע מחשבה חדשה לגמרי, מעוררת השראה, על איך לכתוב על ספרות. כתיבה על ספרות כמסע, כהרפתקה גדולה, כגילוי של עולם. ובעולם יש גם הרבה אימה.

הספר מסתיים בפרק נפלא ובו המחבר צולל במשך כמה ימים ופוגש לווייתנים מקרוב. אחרי התיאורים הקשים הוא יוצא לפגוש את היצורים שבעבר (וכאמור, במידה פחותה גם בהווה) היו נקטלים מיד. הפרק הזה הוא קצר מאוד, אבל כה מרגש, עד שקשה להכיל אותו לצד עשרות העמודים המתארים את הציד. כל זוועת ההשמדה כמו מתנקזת למפגש, למבט עין בעין שהמחבר מחליף עם לווייתן. החיבור הזה בין יחס של "זה" ללווייתנים, שכאמור מתואר בספר, ליחס קרוב של "אתה" הוא המזעזע עד דמעות. שהרי היחסים הללו הם לאותו יצור ממש.

"נלקחתי אל תוך אחֵרוּתם", הוא כותב לקראת סיום. "במשך כמה ימים לאחר מכן ביליתי את כל זמני בים, מעבר ליבשה. לא הייתי זקוק לכרטיס אשראי או למפתחות". יש כאן משאלה להפנות עורף למקום ממנו יצאה ההשמדה, לחבור בצלילה לקרובינו-הרחוקים האלה. ואכן, "היה נראה [שהלווייתן] אינו נחפז לעזוב. הוא השתהה שם. ואז פנה לקראתי". אבל איש אינו יכול להיות לווייתן, לכן הוא יוצא מן המים וכותב, פונה לקראתו.

תודה לארנולד בכרך על ההפניה לסיפור. נוסח המקור כאן.

המראה של החגב

מאת ריצ'רד בראוטיגן

אתמול חשבתי שראיתי את החגב הראשון שלי הקיץ. משהו זז באופן חגבי בדשא, אבל לא באמת ראיתי חגב. ראיתי משהו אחר, אולי את משב הרוח, או את רוח הרפאים של חגב שניסתה להיזכר בשנה שעברה, אז הוא עוד היה בחיים.

היום, בוודאות, קפץ החגב הראשון של הקיץ היישר מולי אל הכביש. לא היה שום דבר רדוף בנוכחותו. הוא פשוט היה שם פתאום.

אראה חגבים בארבעת החודשים הבאים, עד לאוקטובר. או אז הלילות הקרים והשלג ישנו אותו למה שחשבתי אתמול שהוא חגב, מחווה מוטרדת, דועכת בדשא.

–

גיש עמית, שנות לימוד, הוצאת מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד (קו אדום) 2022

המילים "מורה" ו"מנהל" של בית ספר עשויות לעורר דימוי של ארגון, סדר, שליטה והיררכיה. אפילו דפדוף בספר הזה ידגים שלא בדברים כאלה מדובר: הספר בנוי פיסות-פיסות. דבר אחד ברור שאין בו ולא יכול להיות בו: סיפור מאורגן, מסודר ונשלט. זה ייאמר לשבחו, מפני שצורתו נובעת מתכניו. עולם בית הספר מיוצג בצורת הספר, כלומר במרווחים שבין הקטעים, והם לא מרווחים נינוחים אלא קווי חיתוך וקריעה.

דוגמה לקריעה: מתוך "תפילת ההתמסרות" של רודולף שטיינר הנקראת בבית הספר האנתרופוסופי שמחבר הספר מנהל: "אני מצפה עם שקט נפשי פנימי מושלם, עם שקט מושלם של ים הנפש" (עמ' 108). טוב ויפה; אבל בעמוד קודם, במסגרת ביקור בבית ספר לילדי פליטים, מראה המנהל למחבר הספר את חצר בית הספר ובה מפוזר חול ים. "הוא אומר שילדים רבים בבית הספר לא היו מעולם בים, אז החלטתי להביא את הים אליהם" (עמ' 107; ההדגשות שלי). אם כן, "ים הנפש" מול "להביא את הים". המחווה של המנהל מעוררת אמפתיה רגעית, אבל מיד מתברר שהוא לא הביא את הים, אלא רק את החול. מיד לאחר מכן הוא מספר גם "רישַתי את כל בית הספר במצלמות". בבית הספר שהוא "מבנה בטון כעור וקודר להחריד, בלה ועשוי רשת של פרוזדורים אפלים וגרמי מדרגות המוליכים לפרוזדורים נוספים, שרצפתם אפורה ומלוכלכת" יש חול ים בלי ים, ובמקום להשקיע בטיפוח המרחב מצלמים אותו במצלמות אבטחה. קשה לצפות ל"שקט מושלם של ים הנפש" במרחב כזה. אולי רק לרעש של חול הנפש.  

המרחב של בית הספר לילדי הפליטים מתואר כמושבת עונשין, אבל גם בית הספר ה"פריבילגי" האנתרופוסופי ששמחבר הספר ניהל רחוק מאוד מהדימוי של מציאות חינוכית רכה ואוטופית. יש בה רוך, אבל גם המון אלימות, מכות, בלגן, בירוקרטיה, אובדנוּת, בעיטות, נשיכות, מַשְחִיתָנוּת (ונדליזם), מהומה, זעם, טינה – מה לא. "ידעתי שתבוסה סופית וחובקת כל היא בלתי נמנעת", אומר המחבר (עמ' 42); במקום אחר מדובר על יחסי מורים ומנהל (בביה"ס לילדי פליטים הנ"ל) במונחים של "פּוּטְשׁ", הפיכה או מרד; מקור המילה בגרמנית ומשמעה דחיפה או מהלומה.

תחושת התבוסה הזאת שורה על הספר וחורגת מתיאור של מציאות בית ספר. צדה השני של התבוסה היא גבורה, גבורה לא מיופייפת ולא כוחנית, אלא הגבורה של מי שמקדיש את חייו להוראה ולחינוך בתוך מערכת כה קשה ולא מתגמלת.

רגעי היופי וההצלחה הפזורים בספר – שבהם הילדים פשוט רגועים, משחקים, קוראים ולומדים – הם כמו מגדלורים מהבהבים של אור בים סוער, טורף ספינות. אין להתעלם מהם אבל יש לראותם בהקשר. "המערכת בולעת אותי, אני על סף התמוטטות" (עמ' 69) – את זה אומרת מורה בבית ספר תיכון אחר. המערכת בולעת את המורים, את המנהלים, את התלמידים, את הקורא.

ראש העיריה, שמגיע לביקור, מדגיש שוב ושוב בפני התלמידים את חשיבות השירות הצבאי ומתעניין, גם בפגישה עם מנהלי בתי הספר, היכן שירת כל אחד מהם בצבא. נראה שאין לו מה לדאוג, שכן המערכת היא מעין מכינה קדם-צבאית במובן של מכינה לחיים אלימים. חיילת "מלמדת אותם לזהות בני אדם חשודים" (עמ' 130) אך במקביל מורים בבית הספר מתנגדים שהילדים יקראו בספרי הארי פוטר כי יש בהם חשיפה ל"רוע".

בתוך כל זה מופיע המנהל בספר כאדם – בנישואין מתפרקים (עמ' 42), בחלום שבו "בית הספר מתפרק" (עמ' 104), באפיזודה נוגעת ללב עד מאוד, לקראת סוף הספר, שבּה מתברר שמאחורי כל אותם ילדים – קוראים, בועטים, רוקדים, צועקים, שמחים – יש ילדה אחת, בתו, שלא הגיעה מעולם לבית ספר. בתוך כל זה הוא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי.

זה ספר חשוב, מרתק, מעיק, לפעמים מבהיל. קשה לי לדמיין מורה בישראל שלא ירצה לקרוא אותו. הדבר שהכי מטריד בו, אולי, אינו מצוי בתוכו אלא ברציפות שיש בינו ובין ספרו הקודם של המחבר, "חורבות מן ההווה: בונקרים ופילבוקסים במאה העשרים" (הוצאת פרדס, 2018). עצם הנחתם של שני הספרים זה לצד זה על המדף יוצרת מתח: ספר על בתי ספר וספר על ארכיטקטורה של אלימות, דיכוי ופיקוח. איני טוען שיש רצף פשוט בין הספרים, אבל יש ביניהם קשר, הקרנה הדדית, כשני מסמכים משיקים על שני אגפים של עולמנו. ז'יז'ק, בספר הבונקרים (עמ' 22), מדבר על "קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין שאינו ניתן לתיקון".

תומס ברנהרד, כן, מגרמנית טלי קונס, ספריית רות 2022 [1978]

[הרשימה היא ספוילר, מראשיתה ועד סופה]

זה ספר קצר, ללא פסקאות, שמזמין קריאה בישיבה אחת או שתיים, שבהן המספר יעשה לך מה שהוא עשה לאחת הדמויות: ״ממש זינקתי עליו ממארב נפשי בלי שום התרעה״. ההתנפלות הזאת מאפיינת את מרבית ספריו של ברנהרד, אבל זה ודאי אחד העצובים שבהם. בספר כמו ״בטון״, מאותה תקופה בערך, שיש בינו ובין ״כן״ הרבה מן המשותף – הם כמעט ספרים תאומים – יש הרבה הומור. ״כן״ אינו מצחיק כלל ועיקר. הוא בנוי כמדרון – כמו המדרון שמתגלה במגרש שנקנה בספר – והעיכוב היחידי בגלישה במדרון הוא פיתולי הסיפור, הנמסר בעברית צלולה ובתחביר מוזיקלי להפליא.

אפשר לקרוא את הנובלה כמו פרודיה שחורה על משולש אהבה. יש זוג, השוויצרי והפרסיה, והמספר. הזוג אינו ממש ביחסים, ומצד שני המספר והפרסיה נראים כנשמות תאומות, הן מבחינת עניינם בעולם והן מבחינת מצבם הנפשי. סופר אחר היה מחלץ את הפרסיה מזרועות השוויצרי לטובת המספר-הגיבור האוסטרי, מסלק את השוויצרי, ויוצר סיפור אהבה. בסיפור אפשרי כזה היה מתווך המקרקעין משמש בפועל גם כשדכן, מה שהיה הולם כמובן את מקצועו.

דבר מזה לא קורה הגם שבתחילה נראה שזאת המגמה. המספר קובע מיד פגישה עם הפרסיה, מיד טיול זוגי ביער, ובן-זוגה לא מתנגד, לא שומעים אותו כלל. האישה נדמית כ״אדם ריפויי״ (11), והיא משתחררת משתיקתה בנוכחות המספר. הוא מדען שחוקר נוגדנים, ונדמה שהאישה הזאת תרפא אותו מהתנגדותו לעולם; העולם שהוא תופס כעולם חולה – ״הנסיבות הפוליטיות המזעזעות ששררו בארץ הזאת ובכל אירופה… מאמצים של עשרות שנים נמחו כלא היו בתוך שבועות מעטים… והאטימות והחמדנות והצביעות שבו ותפסו בבת אחת את השלטון כמו בימי האימה של משטר האימה, ובעלי הכוח שוב שקדו בלא רחם על חיסולה של הרוח… בן לילה שב הכול באחת להיות דיקטטורי״ (58). זהו העולם שסובב אותו – הדברים לא נכתבו השבוע אלא ב-1978 – ובתוכו המספר אינו יכול שלא להיות אלא חולה ומדוכא. האישה, כך נדמה לרגעים, תרפא אותו ותאפשר לו חיים מתוקנים בעולם חולה. אבל הספר הוא תיאור של היפוכו של הדבר.

השוויצרי והפרסיה קונים מגרש גרוע במחיר גבוה. עד לקראת סופו של הספר לא ברור מדוע. אנו משערים שאולי השוויצרי, שהוא אדריכל ומהנדס, מאמין ביכולתו ליצור בית מתוקן גם בשטח הזה, והיות והוא אדם אמיד אין לו בעיה לשלם סכום גבוה. אולי. ואולי הם מעוניינים בחלקה מבודדת, ולכן חסרונה הוא יתרון עבורם? אולי מדובר בסתם קפריזה של עשירים?

לא. מה שמתברר הוא שאנו מנותבים לשאול שאלה לא נכונה. היא לא נכונה מפני שאנו מניחים שהשוויצרי והפרסיה יגורו בבית ביחד. רגע האימה של הספר הוא כשמתברר שהשוויצרי אינו קונה ובונה בית עבור שניהם: הוא קונה ובונה מעין טירת קבר כדי לשכן בה את הפרסיה ולהיעלם. אין זה בית כי אם סניף של בית הקברות הסמוך, ואין הוא נועד עבור שניהם כי אם עבורה בלבד. זה שהבית לא נשלם מוסיף עוד נדבך של אימה.

מדוע הוא מעולל לה זאת? התשובה הפרדוקסלית: מפני שהיא מסרה את חייה עבורו. זה מחריד. ״היא חברה אל השוויצרי כדי לעלוב בקיומה שלה״, ועתה, הגורל שהשוויצרי משית עליה רק ממשיך את ההיגיון הזה שהיא בחרה בו אי-אז לפני עשרות שנים:  היא הקריבה את חייה עבור הקריירה שלו, והוא רק ממשיך את הדפוס הזה ומאפשר לה להקריב את חייה – עד הסוף. ״הכול שב באחת להיות דיקטטורי״, כפי שציטטתי – באמת ״הכול״, ולפנינו דיקטטור לא בתחום הפוליטי אלא ביחסו עם בת זוגו. כך נראית דיקטטורה בזעיר אנפין. לכן זה סיפור אימה, ולא משולש רומנטי.

אבל שוב, ברנהרד לא ייתן לנו את האושר שבניגוד בין הדיקטטור האכזר ובין דמות המספר, שאמורה היתה להציל את הפרסיה ולהינצל על ידה. הפרסיה מעוררת בו ״גועל״ ברגעי המשבר שלה, והוא, ״היא יודעת …[ש]מאדם כזה לא תבוא הגאולה״ (116).

הסיפור מכה בך מכה אחרונה רגע אחרי קריאת המשפט האחרון שלו, מפני שאתה מבין כי הקשר בין המספר – וכפי שמראה המתרגמת באחרית הדבר יש בינו ובין ברנהרד קרבה לא מבוטלת – הקשר בין המספר והפרסיה הוא גרוע יותר, לא טוב יותר, מהקשר בינה ובין השוויצרי, דווקא מפני שהיתה בו תקווה, סיכוי להתממש. עם השוויצרי לא היתה לה שום ציפיה מלבד להיות אסקופה נדרסת; עם המספר יש שיחה על שופנהאואר ועל שומאן וטיולים ביער. רק עם משפט הסיום אתה מבין כי המספר הוא זה שאולי נתן לה את רעיון ההתאבדות, רעיון שהגיבה לו בתחילה בצחוק ואחר כך לא בצחוק.

ואז מובן פתאום מדוע מסתיים הספר במשפט הזה דווקא, במילת החיוב המאיינת – כי המספר עצמו מבין את חלקו בגורלה המר של הפרסיה. לא רק שהוא לא גאל אותה מהקשר עם השוויצרי, אלא היה המשכו של הקשר עם השוויצרי. הוא דחף אותה עוד קצת אל גורלה, אל קצה המדרון. בדרכו הנואשת, גם הוא דיקטטור קטן. היות שהוא אומר זאת ומבין זאת הוא אינו יכול לדבר עוד, הוא משתתק בבת אחת, נחנק. ולאור כל האמור עליו בספר לפני כן, קשה להאמין שגורלו-שלו יהיה טוב יותר, בנפול עליו ההבנה הנופלת על קורא הספר אחרי המילה האחרונה הכתובה בו.

במהלך החודש אשוחח על שני ספרים. שתי השיחות בזום ושתיהן ללא תשלום:

השיחה הראשונה על "עולם קטן" (הוצאת בבל 2021), עם שירי לב-ארי במסגרת "עלמא". 9/3, 20:00. הקלטת השיחה כאן.

השיחה השניה על "אחות שמש" (הוצאת כתר 2013), עם יובל אביבי, במסגרת הספריה הלאומית. 30/3, 19:00. הקלטת השיחה כאן.

להתראות! ופשפש מהיום:

ג'יימס הילמן, מתוך Pan and the Nightmare, Spring Publications 1972

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

קריאה נשמעה לאורך שלהי העת העתיקה: "פאן הגדול מת!". פּלוּטַרכוֹס דיווח על כך בחיבורו "על כישלונם של הָאוֹרַקְלִים". המימרה הזאת נעשתה לנבואית בעצמה, והשתמעה בדרכים שונות לאנשים שונים בתקופות שונות. דבר אחד נודע: מהטבע נשלל קולו היצירתי. הוא לא היה עוד כוח חי, עצמאי ומחולֵל. זה שבעבר היתה לו נשמה – איבד אותה; אבדה גם הזיקה הנפשית לטבע […]. הטבע כבר לא דיבר אלינו – או שמא אנו לא יכולנו עוד להאזין. נעלמה דמותו של פאן המתווך, כמו האֶתֶר שעוטף באופן בלתי נראה את כל הדברים הטבעיים ומקנה להם משמעות פרטית, בוהקת. אבנים הפכו ל"רק אבנים", עצים ל"רק עצים"; דברים, מקומות ובעלי חיים לא היו עוד אֵל זה או אחר, ותחת זאת הפכו ל"סמלים", או שאמרו שהם "שייכים" לאֵל זה או אחר. כשפאן חי – גם הטבע חי, והוא היה מלא אלים, כך שקריאת הינשוף היתה אָתֶנָה, והצדף על החוף הוא אַפְרוֹדִיטֶה. פיסות אלה של הטבע אינן רק אַטריבּוּטִים ואינם רק "שייכים" לאלים. הם האלים – במופעם הביולוגי. והיכן טוב יותר למצוא את האלים מבדברים, במקומות ובבעלי החיים שבהם הם שוכנים? האם יש דרך טובה יותר להיות שותפים להם מאשר דרך מופעיהם המוחשיים, הטבעיים? כל מה שנאכל, כל מה שהוּרח, כל מה שהלכו עליו וכל מה שנצפה – הכול היה נוכחויות מוחשיות בעלות משמעות ארכיטיפית.

משעה שפאן מת אפשר לשלוט בטבע בכוח הרצון של האל החדש, האדם, שעוצב בדמותם של פרומותאוס והרקולס: הוא יכול לזהם את הטבע וליצור מתוכו דברים בלי שדעתו תוטרד מכך.

[…] כשהאדם מאבד זיקה אישית לְטבע מואנש ולאינסטינקט המואנש, דמותו של פאן ודמות השטן מתמזגות. פאן מעולם לא מת, ציינו כמה שקראו בפלוטרכוס: הוא הודחק.

אני שמח להודיע על צאתו של ספר חדש בשם "עולם קטן" בהוצאת "בבל" שעניינו חרקים בספרות ובעולם. הוא מעין המשך לספר "לטובת הציפורים" אם כי נראה לי שהוא שונה, לפחות מבחינה זו שאל החרקים יכולתי להתקרב פיזית וגם רגשית יותר מאל הציפורים. הגם שציפורים קרובות יותר ללב רוב בני האדם, הן נראות לרוב מרחוק (לכן אנו זקוקים למשקפת צפרים). לעומת זאת נוכל להתקרב לחרקים רבים עד מרחק של סנטימטרים ספורים ולפעמים הם אף יבואו אלינו וייגעו בנו. לפני כמה ימים, ביום שבו הודפס הספר, פגשתי גמל שלמה ענקי בחדר המדרגות של הורי בנתניה, והוא עלה על אצבעי כמו הודי על פיל, וכך ירדנו לנו במדרגות, הפיל והגמל, עד שהגענו לגינה ונפרדנו. עם ציפור זה לא היה יכול לקרות.

פרטים נוספים בקישור.

בהזדמנות זאת אודה לעורכת הספר, יפעת שחם, ליועצת המדעית ד"ר נטע דורצ'ין ולא/נשי הוצאת בבל. הספר הוא ספר שני בסדרה חדשה בשם "אנימה מונדי" שעורכת מור קדישזון.

לפני כמה שבועות הצגתי בזום של בית עגנון את הספר, והקלטת השיחה נמצאת כאן. חדי העין יבחינו שעיצוב כריכת הספר המוצג בזום השתנה ברגע האחרון.

כמה משפטים בשולי "הערות מאירות על הציור", מאת שי-טאו (1642-1707), נכתב בסביבות 1700, סין. על פי תרגום ריצ'רד סטרסברג

• תיאוריות ומתודות של ציור עולות רק כשהציור כבר אינו טבעי (כלומר, יש להניח שלציירי המערות לא היתה תיאוריה של ציור; לנו, לעומת זאת, יש מדפים מלאים בתיאוריות).
• הבסיס לאמנות הציור היא משיכת המכחול השלמה. משיכת מכחול אחת יכולה להביע אפילו את מה ששוכן מעבר ליקום.
• להניח את הצבע כמו במתקפה; להסיג את המכחול כמו בתלישה של משהו.
• ציור חלש ינבע מפרק כף יד חסר השראה. פרק היד צריך לזרום עמוק כמו נהר, לעלות מעלה כלהבות, בלא מאמץ (מרכז הכובד של הציור הוא פרק כף היד, לא רעיונות וכוונות).
• להשתמש באמנות העבר כדי להרחיב את אפשרויות ההווה, לא להיתקע בחיקוי אמני העבר. אי אפשר ללמוד מאמנות העבר בלי לשנות אותה.
• הדיו מספיג את המכחול בנשמה החכמה שלו, המכחול מניח את הדיו בעזרת רוחו הדינמית.
• באין יכולת מספקת, הצייר פשוט מגבב הרים ונהרות אלו על אלו. כשפרק כף היד מגיב אל הרוחני, נהרות והרים מגלים את נשמתם.
• כשפרק כף היד קל וזריז, המכחול יכול ליצור שינויים פתאומיים.
• "על פיסת נייר פשוטה, צוֹר שינוי צורה מלא".
• רק תפיסה של המכלול השלם עשויה למנוע את סכנת הציור המקרטע והבינוני.
• (הבנת נוף:) נוף הוא הצורה הדינמית של שמים ואדמה. רוחב ויציבות הם אמצעיה של האדמה לשמור על איזון; רוח ועננים הם דרך השמַים לאחוז את הנוף בשלמותו.
• "עד גיל חמישים טרם הגחתי מרחם הנוף. [לאחר מכן] הנוף מינה אותי לדוברו. הנוף נולד ממני ממש כפי שאני נולד ממנו. אני והנוף נפגשים במפגש רוחני, וכל סימנינו [המפרידים ביני ובין הנוף] נעלמים".
• המכחול יוצר משטחים בעלי נשמה [מונפשים, animated] על ידי מרקמים.
• ציור הנוף מייצג את הנוף תוך שינוי צורתו.

• יש שמות שונים למשיכות מכחול ושמות שונים לפסגות הרים [עמודי רקיע, כוכב בהיר, פרח לוטוס, מעֵבר, חמשת הזקנים, שבעת החכמים, מרפסת עננים, וכו']. שמות הפסגות מבטאות הבנה שלהן, קִרבה.
• אם מישהו עומד מול קיר, מניח לעצמו להתעוור ולהיחסם בידי האבק של העולם, האם הוא לא יזכה לבוז מצד הכוח היוצר של היקום? [זה כה רלוונטי לימינו, שבהם אמצעים מכניים – צילום, אינטרנט, וידאו וכו' הפכו לקירות מעוורים וחוסמים עבור ציירים רבים כל כך, קירות המנתקים אותם מן הכוח היוצר החי; כמה ציורים בימינו אינם אלא ציורים של תרגום-מכונה של העולם!].
• כשתופסים את רוח העיקרון העמוק, גם טעויות בפרטים לא יהרסו את הציור השלם.
• "כוח המכחול צריך להיות גלוי לעין".
• "אוקיינוסים נעים בזרמים אדירים / הרים משתופפים ומסתתרים / זרמי אוקיינוסים עוטפים דברים ופולטים אותם / הרים מנופפים לשלום זה לזה וקדים / אוקיינוסים עשויים לחשוף את נשמתם / הרים עשויים לפעום באנרגיה אדמתית".
• "גאוּת הבוקר, כמו פסגות / שפל הערב – רכסי הרים".
• "מתפיסתי שלי אני יודע שהרים הם אוקיינוסים ושאוקיינוסים הם הרים, ונראה שהם מבינים שהבנתי את זה על אודותיהם".
• ציירים – כדי ללמוד על העונות מוטב שתקראו שירה על העונות.
• (ניסוח אחר של אחת ההערות הקודמות): "כשהמבט של צייר מוסתר על ידי הדברים [שמולו] הוא נעשה מעורב באבק של העולם. כשהוא מרשה לדברים הללו לקבוע את ראייתו [את חזונו, vision], תודעתו נעשית עמוסה. תודעה עמוסה יוצרת ציורים חסרי-חיים, והם משמידים את עצמם".
• בציור הנכון, הדיו מונח כאילו הציור כבר נוצר. על מגילה באורך של כמה מטרים נמצא נוף שיש בו כל הדברים שבין שמים וארץ.
• ההרים גבוהים, נוגעים בכוכבים. הדרם מאפשר להם לחבוק הכול. ועם זאת – ענווה מאפשרת להם להיות נגישים.
• ציירי הנוף אינם שואפים להציג את רוחב הנוף אלא ליצור סדר מסוים. לא לסבּך אלא ליצור פשטות. אי אפשר לתאר דבר מסובך [כמו נוף] בלי ארגון.
• כשצייר אינו טרוד בהרים, במים, בטכניקת מכחול, באיכות הדיו, באמנות העבר, באמנות עכשווית, בחכמים – רק אז הוא יכול ליצור ציור בעל סמכות.

קיבלתי את התמונה הזאת לפני כמה ימים, הגם שהיא מ-1989 (החללית וויאג'ר 2 ששוגרה ב-1977). היא לא צריכה הסבר מיוחד. רואים בה את נפטון וירחו טריטון, ובמבט ראשון נראה שיש שם התאמה מלאה בין כדור גדול לכדור קטן. מעין הרמוניה קוסמית של ענק שכלב זעיר הולך לצדו, והם פונים ביחד אל השמש הרחוקה ואל הלילה הקרוב.

אבל לצד הרושם ההרמוני ורב-ההוד הזה, כדאי לזכור שטריטון נע בכיוון ההפוך לכיוון הסיבוב של הפלנטה-האֵם, לא בתואם איתה. הסיבה לכך, כמשוער, היא שטריטון הגיע מבחוץ, אולי מחגורת קויפר (המקום ממנו מגיעים גם שביטים ואבנים נודדות אחרות), ונלכד בכבידתו של נפטון כמו אבק שנכנס לעין. כך שהשניים הנראים כתאומים שוני-גודל הם למעשה שני זרים, והכלבלב מוחזק ברצועה, בניגוד לרצונו, כביכול. הם כמו שני רקדנים שמסתובבים בכיוונים הפוכים, מין ואלס חורק.

הירח רחוק מנפטון בערך כמרחק הירח שלנו מכדור הארץ, אבל בניגוד לירח שלנו, שהולך ומתרחק מאיתנו, טריטון הולך ומתקרב והוא צפוי להתרסק אל הענק הרחוק בעוד אי-אלו מיליארדי שנים. כל המערכת רחוקה מן השמש 4.5 מיליארד קילומטר.

באופן אסוציאטיבי נזכרתי בתמונה זו, שיש בה חיבור ספק הרמוני ספק אַלים, כשקראתי כמה ימים אחר כך, בהתפעלות רבה, את ספרו החדש והראשון, המעשה במלך, של רועי כספי. אין זאת ביקורת מפורטת, רק המלצה. יש בספר של כספי סוג כזה של חיבורים בין דברים. חיבור של דברים רחוקים שאיכשהו, ובלי מאמץ, משתלב לכלל הרמוניה מוזרה ויפה, לכדי דבר חדש – כוכב חדש – בעברית. לפחות שני סיפורים בקובץ הם לדעתי בגדר יצירות מופת – "פרחי סחלב" ו"המִדְגֶה". בסיפור הראשון החיבור הוא בין מות אב ובין הופעת חרקים בבית. מוות וחרקים קיימים בעולם, אבל רק בסיפור הם נלפתים זה בזה, והחרקים הופכים לפיסת פאזל שננעצת – כמו טריטון בכבידת נפטון – בתוך החלל שמותיר מות האב:

ימים ספורים לאחר שמת האב חרקים היו מרפרפים בבית ואנחנו ראינו אותם כרטיטות מרמזות. האוויר, בין אלה שנותרו בחיים לבין עומק העולם, היה לאזור מבשר. כל חרק שהופיע, גם לו הקטן ביותר, היה לאות מתווך – בלדר של בדידות – ואנחנו הפכנו באחת, בעל-כורחנו, למפרשים הרשמיים של העולם הבא, קוראי המכתבים. קשורים במבטים.

הסיפור קובע מין היגיון חדש, וכמו בתמונה האסטרונומית אתה מקבל מיד את העובדה שהעולם השתנה, שהדברים מחוברים אחרת משחשבת, שמעכשיו זה מסתובב ככה. שימו לב לדברים קטנים, לא רק למוזיקה הזאת ("בלדר של בדידות"). "האב" מול "אנחנו", כלומר לא, כמצופה, "אבינו " ו"אנחנו" או "האב" ו"הם". גם כאן מתרחש החיבור הזה, במיקרו של המשפט, שיוצר – כמו בתצלום – חיבור חזק ומוזר גם יחד בין בני המשפחה והאב, חיבור שיתברר במהלך הסיפור.

האוויר מחבר/מפריד לא בין החיים לאב המת אלא בינם לבין "עומק העולם", שאליו הלך האב, וכך העשים והנמלים וכו' שיש בסיפור באים לא מן הגולם או מהקן אלא מהאזור הכהה בתצלום שלמעלה. והם באמת באים משם, הכול בא משם – ומה שנראה כחיבור "ספרותי" מתברר כתיאור של מציאות. זאת ספרות שהרבה מאוד בה לא צפוי, במילים אחרות: ריאליזם. יש מה לקרוא.