קטגוריה: מחברת העוּבדות

מאת לורן אייסלי

מתוך The Judgment of the Birds

[המובאות והתמונה הובאו בניוזלטר המצוין The Marginalian. הציפורים המתוארות הן סִבְּכִים. המאמר בשלמותו מופיע בספר The Immense Journey, pp. 163-178].

*

בשעת ערב של יום סתווי קר ונשוּך רוח טיפסתי על גבעה נהדרת שעמוּד שדרתה דמה לגבו של דינוזאור וניסיתי להתעשת. השממה המעורבבת גלשה במורד לכל עבר. אוויר כחול התכהה לסגול לאורך בסיסי הגבעות. הרמתי את התרמיל, שהיה כבד מעצמות מאובנות של יצורים שמזמן נעלמו ובחנתי את המצפן. רציתי לעזוב עד רדת הלילה. השמש כבר שקעה, עגומה, במערב.

ואז ראיתי את המטס מגיע. הוא זז כמו גוף קטן ארוג בצפיפות של כתמים שחורים שרקד והתפרץ ושב ונסגר. הוא שטף מצפוֹן ופנה לעברי בנחישות קשוחה של ​​מחט מצפן. הוא זרם דרך צללים שעלו מתוך נקיקים מעוררי יראה. הוא חפז מעל פסגות נישאות באור האדום של השמש או שקע לרגע ונעלם מעַין בתוך צילן. על פני המדבר הזה של חַרְסִית סחופה וסלעים שחוקֵי רוח, הם הגיעו בצפצוף פרוע, קלוש, שמילא את כל האוויר סביבי כשהקליעים החיים הזעירים האלה נעו בעוצמה אל תוך הלילה.

אולי זה לא יראה לכם כמו פלא. אולי לא, אלא אם תעמדו באמצע עולם מת בעת שקיעת שמש. ושם עמדתי אני. חמישים מיליון שנה היו מונחות מתחת לרגליי, חמישים מיליון שנה של מפלצות שואגות שנעו בעולם ירוק שנעלם עכשיו עד כדי כך, שאפילו האור שלו נע כבר בקצה הרחוק של החלל. חומרי העידן הנעלם הזה נחו סביבי באדמה. סביבי עדיין היו מונחות השיניים הטוחנות של ברונתותריומים מתים, שיני החרב העדינות של חתולים רכֵּי צעד, הארובות החלולות שעיניהן של חיות מוזרות ונכחדות רבּות נחו בהן פעם. העיניים האלה הביטו אל עולם אמיתי כמו זה שלנו; מוחות אפלים ופראיים שוטטו ושאגו וקראו תיגר אל הלילה המהביל.

הם עדיין היו שם, או מוטב לומר, היסודות הכימיים שהרכיבו אותם היו שם, בקרבתי, באדמה. הפחמן שהניע אותם נמזג, שחור, באבן הנשחקת. גוני הברזל ניכרו בחרסית; הברזל לא זכר את הדם שפעם חלף בתוכו. הזרחן שכח את המוח הפראי. הרגע שבו היצורים היו פרטים מובחנים נעלם מכל אותם תרכובות מוזרות של יסודות כימיים, כפי שהוא ישקע מגופינו החיים אל ביבי השופכין ואל נהרות העתיד לבוא.

הרמתי חופן אדמה. החזקתי אותה בזמן שהמעוף הפראי של סבכים שפניהם דרומה שטף מעלי אל עבר החושך המתקרב. עף שם למעלה זרחן, עף שם ברזל, עף שם פחמן, סידן שם טפח בכנפיים הממהרות. לבדי, על פלנטה שוממה, צפיתי בנס המדהים הזה חולף ועובר על פניי. המטס הודרך בידי מצפן ממשי כלשהו, על פני שׂדה ושממה. הוא צעק את התרגשויותיו הפרטיות אל האוויר עד שהערוצים הדהדו. הוא פנה כגוף אחד, הוא הכיר את עצמו. הוא התקבץ בבדידות בחושך הדוהר. הישויות האינדיבידואליות שבו חשו בהתקרבות הלילה הזורח, וכך, כשהן קוראות בקול זו לזו את זהותן, חלפו אל מעבר לראייתי.

קראתי אתמול ב"הארץ" (כתבתה של עמירה הס) שבחמשת החודשים האחרונים הושחתו כ-5,000 עצים ביהודה ושומרון, חלקם זקנים מופלגים. ככל הנראה נעשה הדבר ממניעים של גאולת הארץ ואהבת הארץ. זה בסך הכול הגיוני, במסגרת האתוס המתהווה של מדינת ישראל, ולכן אין מה להרחיב כאן.

זה הגיוני, אבל יש גם היגיון אחר.

הסוי קווסה (בעוד כשבוע נציין 140 שנה להולדתו) ראה אורנים על חוף הים. ירח מלא, כפי שראינו בשמים בימים האחרונים. דומה שהשמים היו צריכים להיות שחורים יותר, אבל יש כאן מין אור יום בתוך הלילה, אור פלאי.

הירח מטיל אורו על ראשי העננים ופוער מין "חור לבן" במרכז הים. יש שם ממש ירח מלא מוגדל מאוד – אנו רואים רק את חציו. מאחורי האופק יש עוד חצי וגם הוא מואר.

האור זרוי על הגלים והוא מגיע עם הקצף עד לחוף. קשה לדעת: זהו קצף? זהו אור?

אדם חולף למטה על החוף. צללית. צל קצר מוטל. נדמה שיש תיק על גבו. מאין בא, לאן הוא הולך, לא נדע. אל ההרים? האם הוא שׂם לב לירח ולעץ? הוא הדבר הכי חשוך בכל הנוף. צל חולף, במסע ליד אינסוף של אור, אינסוף של ים.

אפשר לשמוע את רחש הגלים ואת דממת האור. אוושת הרוח בצמרת הגבוהה שנשמעת בקושי, מפני שהיא רחוקה כל כך, כמו אופק אנכי.

מעליו רוכנים האורנים. יש שם משפחה. "עץ אֵם" (כביטויה של סוזן סימרד) וכמה צעירים. העץ אוחז באור הירח ונראה שהוא מוריד אותו למטה אל החוף, כאילו מוזג את האור שהצטבר עליו, כמו עצים שמתנערים ברוח אחרי שלגים.

העץ הזה כמו ענק שנמלה חדרה לממלכתו. אבל הוא לא נוגע בירח ולא נוגע באדם. הוא לא חוסם ולא מסתיר (לנו) את הנוף. הוא רק רוכן מעט אל ההולך, במין קידה. האלכסון הקל בחלק העליון של הגזע הוא לב התמונה מפני שהוא יוצר זיקה בין העץ והירח, ובין העץ והאדם.

עכשיו אני מנסה לדמיין 5,000 עצים כאלה, ואת רעש המשור החשמלי.

"עצב הוא מַעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר" (שפינוזה). החיים במדינת ישראל, אם נותנים להם להתנהל על פי טבעם, הם פיחות מתמיד בשלמוּת.

מתוך היומנים וממקורות אחרים. תצלומים ותרגום מאנגלית: דרור בורשטיין

20.12.1851. "אין בעולמנו יצור חף מאשמה יותר מעץ אורן".

–

1.11.1851. "שמעתי על אדם במיין שהעתיק את כל התנ"ך על קליפת תרזה".

–

29.11.1850. "האורנים ניצבים בתוך אוקיינוס של ערפל. אני רואה אותם מהצוקים. הם מצויים בכל מיני שלבים של מעבר מהממשי אל הדמיוני […]. ציפורים מאבדות שם את דרכן".

–

1.11.1851. "העלים נשרו ועתה הם מניחים לאור להיכנס, ואני רואה את השמים מבעדם מכל העברים, כמו מבעד כנף עורב".

17.5.1852. "עלים צעירים אלו ניחנו ביופי של פרחים".

–

מתוך "גוֹנֵי סתיו", 1862. "איזה דבר מרשים יותר ייתכן בנוף [מעץ] הנראה למרחקים, יפה להפליא: אם תופעה כזאת היתה מתרחשת פעם אחת בלבד היו זוכרים אותה לדורות, והיא היתה הופכת לבסוף למיתולוגיה".

–

מתוך "גוני סתיו", 1862. "כפר אינו שלם אם אין בו עצים שיציינו את העונות. הם חיוניים כמו שעון העירייה. כפר שאין בו עצים לא יתפקד כהלכה. יהיה בו בורג רופף, יחסר בו רכיב חיוני".

–

7.1.1857. "ברחוב ובחברה אני כמעט תמיד זול והולל. חיי גרועים. שום סכום כסף לא יציל חיים כאלה […]. אבל לבדי, ביערות או בשדות, באדמות נובטות ובשדות מרעה שארנבים הולכים בהן, אפילו ביום עגום ואפלולי כמו היום, יום בו אדם כפרי חולם על הפונדק, אני חוזר אל עצמי, מרגיש שוב שייך, ובגדול, חש שהקור והבדידות הם ידידיי. אני מניח שהערך [שאני מקנה ליער] שקוּל למה שאחרים מפיקים מביקור בכנסייה ומתפילה. אני בא אל ההליכה הבודדה ביער כאדם המתגעגע אל ביתו […], כאילו פגשתי במקומות האלו חבר גדול, שלֵו, אלמותי, מעוֹדֵד עד בלי די – ועם זאת בלתי נראה – והלכתי לצדו". 

7.7.1851. "בלילה העצים רובצים על פני האדמה. הם מתנשאים, מתקשתים, תלויים מעל לרחובות כמו נברשות של חשכה".

–

30.9.1851. "עלים, כמו פירות ויערות, בעלי חיים ובני אדם, כשהם מתבגרים מופיע ומתגלה אופיים הייחודי".

–

מתוך "גוני סתיו", 1862. "אין יבול שמתחרה [בעלי הסתיו]. אין הם דומים לצהוב הפשוט של הזרעים – יש בהם כמעט כל הצבעים המוכּרים לנו, כולל הכחול הבהיר המפתיע […]. כמה נעים לפסוע על מצעי העלים הטריים, הפריכים, המרשרשים הללו. כמה יפה הם יורדים אלי קבר! כמה בעדינות הם מניחים את עצמם, הופכים לרקבובית! הם צבועים האלף גוונים, מתאימים ליצירת מצע הליכה עבורנו, החיים. וכך צועדים העלים בקבוצה אל מקום מנוחתם האחרון, קלים וחיוניים. כמה פרפורים עוברים עליהם עד שהם נחים בשקט בקברם! הם, שריחפו כה בקלילות, באיזו נחת הם חוזרים אל העפר, שוכבים ארצה, מתמסרים לרביצה הנרקבת למרגלות העץ, לספק מִחייה לדורות חדשים של בני מינם. הם מלמדים אותנו איך לִחיות".

–

30.4.1841. השלג לא נופל על שני עצים באופן זהה. הצורות שהוא יוצר מגוונות כמו מגוון הענפים והעלים הקולטים אותו. הצורות הללו נקבעות מראש על פי רוחו של העץ. כך גם רוח הקודש נחה על כולם כאחד, אבל מניבה פרי אחר אצל כל אחד ואחד".

12.5.1859. "תרזה לבנה, מרוחקת, זקופה על גבעה כנגד השמים הלבנים, המעורפלים, נראית בענפיה הדקים כה מובחנת ושחורה, כמו רב-רגל הזוחל אל השמיים".

–

19.3.1859. "האם הרוח הזאת אינה קריאת השכמה לחיים ולאור עבור האורנים לאחר שנת החורף שלהם? הרוח חולפת על פניהם, ממגנטת ומחשמלת אותם […]. כאילו בסופת רוח זאת של חודש מארס חולף חשמל כלשהו משמַים, דרך האורנים ואל האדמה, קורא לעצים לִחיות".

–

מתוך "יערות מיין", 1848. "האם מי שגילה רק חלק מהתועלת שבעצמות הלווייתן ובשומן הלווייתן יכול להיחשב לאדם שגילה את התועלת האמיתית שבלווייתן? האם מי שטובח בפיל עבור שנהבו יכול להיחשב לאדם שראה את הפיל? אלה הם שימושים קטנוניים ומקריים; ממש כאילו גזע חזק יותר מאִתנו היה הורג אותנו על מנת להכין מעצמותינו כפתורים וחליליות; הרי בכל דבר אפשר לעשות שימוש נחות אך גם שימוש נעלה.

[…] האם חוטב העצים הוא ידידו ואוהבו של האורן? העומד הוא בקרבתו ומיטיב להבין את טבעו? מעבד העורות שקילף את האורן, או זה שהיכה אותו כדי להפיק ממנו טֶרְפֶּנְטִין – האם הדורות הבאים יכתבו עליהם סיפורי אגדה על אנשים שהפכו לאורן בעצמם? לא! לא! המשורר – הוא שעושה את השימוש הנכון ביותר באורן. הוא לא מגפף אותו באמצעות גרזן, לא מדגדג אותו במשׂור, ולא מלטף אותו במקצוּעה. הוא יודע האם לבו כוזב בלי לחדור לתוכו, הוא לא יקנה זיכיון לכרות עצים בשטחי העיר שבה ניצב העץ. העצים מתחלחלים ופולטים אנחה כשבני האדם דורכים על אדמת היער. אך המשורר הוא זה שאוהב אותם כמו צִלו-שלו, והוא מניח להם על עומדם.

ראיתי את מחסן העצים, ואת סדנת הנגר, ואת מפעל הטרפנטין, ואת מפעל הצבע השחור, ואת קרחת היער של תעשיית הטרפנטין. אבל כשהארכתי להתבונן ראיתי את צמרות האורנים מתנודדות ומחזירות את האור ממרחק, גבוה מעל כל היער. או אז הבנתי שכל השימושים הללו אינם השימושים הטובים היותר שאפשר לעשות באורן. לא את עצמותיהם או עורם או חֶלְבָּם אני כה אוהב, אלא את הרוח החיה שבהם. לה אני רוחש חיבה, היא שמרפאת את הפצעים שנחתכו בי. היא בת-אלמוות כמוני, ואולי גם תצמח כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם, וגם משם עוד תִּגְבַּהּ ממני".

מתוך "יערות מיין", 1848. "מוזר שאך מעטים באים ליערות כדי לראות איך חי האורן, איך הוא גדל ומתנשא, איך הוא מניף את זרועותיו ירוקות-העד אל האור; לראות את הצלחתו השלמה. לרובם די לראותו בצורה של קרשים רחבי המובאים לשוק, ועבורם זהו מצבו המוצלח. אבל האורן אינו חומר גלם, ממש כמו האגם. להפוך לקרשים ולבתים אינו השימוש הנכון ביותר והטוב ביותר עבור עץ, ממש כמו שהשימוש הנכון והטוב ביותר לאדם אינו להתקצץ ולהפוך לדשן. כל יצור טוב לו שיחיה מאשר שימות – אדם ואייל ואורן".

–

21.4.1852. "אני רואה אורן לבן עמום באופק […], מבחין בגזעו הזקוף וענפיו המאוזנים והמנוצים, ובאותו הרגע אני שומע את אדום-החזה שר. הם מעצימים זה את זה. העץ הזה נראה לי כסמל של חיי. הוא מייצג את מערב ארצות הברית, את הבר. אני אסיר תודה למראה העץ הזה כמו ציפור בסוף מעוף מעייף. איני בטוח אם המוזיקה שאני שומע נובעת בעיקר מאדום החזה או מענפי העץ. לו יהא עושרי נתון לי כולו במטבעות בצורת אורנים״.

30.12.1851. [לאחר כריתת עץ מרשים במיוחד בעיירתו, קונקורד, מסצ'וסטס]. "החלל שהעץ תפס באוויר הגבוה יהיה ריק למשך מאתיים השנים הבאות. עכשיו הפך העץ לחומר גלם. הוא הותיר את האוויר שומם. כשהשָׁלָךְ ישוב ויפקוד באביב את גדת הנהר לשווא יחוג ויחפש את מקום מנוחתו הקבוע. העַקָּב אדום-הזנב יתאבל על חסרונם של אורנים גבוהים דיים להגן על גוזליו. צמח שהשלמתו ארכה מאתיים שנה ושהעפיל לאט ובהדרגה אל השמַים חדל מלהתקיים באחר-צהריים אחד. מדוע אין הכפר משמיע קול פעמונים? איני שומע כל קול פעמון, איני רואה שום תהלוכת אבל ברחובות.

הסנאי ניתר לעץ אחר. הנץ חג והרחיק והתמקם במקום אחר. אבל חוטב העצים מכין את גרזנו להכות גם בשורשי העץ הזה".

–

22.1.1856. "נכחתי בכריתה וגם בלוויה-כביכול של אזרח קשיש זה של העיר. איני נוהג ללכת ללוויות […]. הייתי המתאבל העיקרי, אם לא היחיד, בלוויה הזאת. מדדתי את שיעורו, אמרתי כמה מילות הספד ליד קברו. אך רק חוטבי העצים וכמה עוברי אורח היו שם כדי לשמוע. יתר בני העיר לא נכחו. זקני העדה, נבחרי הציבור, אנשי הדת – לא באו. ועם זאת, איני יכול לחשוב על טקס אשכבה ראוי יותר. תולדות חייו משתרעות על פני יותר ממחצית תולדות העיירה הזאת. היות שקרוביו לא יכלו לבוא בקלות, באתי אני. אני חושב שכריתתו מסמנת סוף עידן בקורות העיירה […]. כמה מקונקורד הישנה נכרת ביחד עם העץ! איש לא יציין את כריתתו ברשומות העיירה. אם כך, אעשה זאת אני, היות שהוא תרם לעיירה יותר מהרבה תושבים בני אנוש.

במקום להקים לו מצבה אנו נוקטים בכל האמצעים למחוק את גדמו, שהוא המצבה היחידה לעץ. ניתק עוד קשר לעבר. לא עוד ינוחו מבטינו על גזעו האפור הכבד, הדומה לעמוד קורינתי לצד הדרך. לא עוד נלך בצל כיפתו הגבוהה, הפרושׂה.

האין זה חילול הקודש לכרות את העץ שבמשך זמן כה ארוך השקיף בטוּבו על קונקורד?״

10.11.1860. "כמה מעט יש במפה רגילה! כוונתי, כמה מעט שיכול לעניין את המטייל ואת אוהב הטבע. בין הקווים האלה המציינים דרכים נמצא שטח ריק בצורת מרובע או משולש או מצולע אחר, או קטע ממעגל, ואין שם דבר שיבחין את השטח הזה משטח אחר הדומה לו בגודלו ובצורתו. אבל אחד מהשטחים יכול להיות מכוסה ביער של אלונים קדומים, כמו זה של בוקסבורו, אלונים המתנודדים ומשמיעים קולות חריקה ברוח, ומקנים לחבל הארץ את שמו הטוב – בעוד שהשטח האחר הוא מישור שיש בו בקושי עץ אחד. היערות המתנודדים, העמקים, קרחות היער, הגדות המוריקות, השדות מאירי הפנים, הסלעים הכבירים וכו' וכו' – אינם על המפה, ואי אפשר לדעת שהם קיימים מעיון בה.

יער האלונים הגדול הוא פשוט הדבר הכי מרשים וראוי-לציון בבוקסבורו, ועם זאת, אם תיכתב היסטוריה של העיירה הזאת סביר שההיסטוריה של היער, ואפילו עצם קיומו, יושמטו לגמרי, בעוד שקורות הקהילה בעיירה יתוארו בהרחבה. מי שמע בכלל על יער האלונים של בוקסבורו? כמה אנשים ביקרו בו? אני מתגורר בקרבת מקום כבר זמן רב, וכמעט שלא שמעתי על היער האצילי הזה – ככל הנראה היער היפה ביותר בניו-אינגלנד – והוא מצוי רק במרחק 13 קילומטרים מערבה מביתי".

[מתוך "פירות בר"] "כמה מעט אנו מתעקשים על הנופים הכבירים והיפים באמת. יכולים להימצא הנופים היפים ביותר בעולם במרחק של תריסר קילומטרים מאתנו ולא נדע עליהם דבר, מפני שתושבי המקומות הללו לא מעריכים ולא קולטים את הנופים, ולכן לא הודיעו עליהם לזולתם. אבל אם גרגיר זהב היה נמצא שם, או פנינה בתוך צדפה במים מתוקים, כל המדינה היתה מהדהדת מהחדשות האלה.

איני חושב שיש עיירה אחת בארץ הזאת שמבינה במה טמון עושרה האמיתי".

–

3.1.1853. ״יורד שלג אחר הצהריים, השלג בא לגור על הקרח שעדיין דָבֵק בענפים. ככל שהעצים משתנים לגמרי לעצי קרח, לרוחות של עצים, הם יפים יותר. במקום רקמת כפור קטנה על חלון קיבלת יער שלם שענפיו כסופים.

שום דבר כהה אינו פוגש את המבט למעט בוהק כסוף, ממש כאילו כל העץ – גזע, עבים וענפים – הפכו לכסף ממורק. קראת בהתפעלות ליד כל גדר חיה. פה ושם פיסות של עץ תרזה נפלו לכל עבר כנוצות יעֵן יפהפיות, קורנות כולן מתוך מרכז אחד. הכול הפך לפתע בדולח. העולם ארמון של בדולח. העצים, נוקשים ותלויים וארוזים בקרח, נראו כאילו פוסלו בשַיש, במיוחד ירוקי-העד״.

–

2.1.1853. ״צליל הפעמונים ערֵב במיוחד הבוקר. אני שומע אותו, כך נדמה לי, יותר מאשר אי-פעם. יש יותר דתיות בצלילים הללו מאשר במקום שאליו הם מזמינים בני אדם לבוא. בני אדם נענים לקריאת הפעמונים וניגשים לכנסייה המחוממת, אבל היום האל מגלה את עצמו להולך בשיח מכוסה כפור, לא פחות משהתגלה אי-אז בשיח הסנה שבער מול משה״.

היא מתבוננת בפריחת השזיף בלילה. תנוחת גופה מספרת על עצירה בדרך, לאורך האלכסון של המעקה הנמוך. זה רגע חולף.

מפגש עולמות: עולם העץ בתוך הלילה, עולם האישה באור. מעקה נמוך (שהוא עץ שאדם עיצב ולכן סף הולם מאין כמוהו לתמונה הזאת) מסמן את התחומים. הנערה מושיטה פנס אל הפרחים, חוצה את הגבול.

אור הפנס הזה אינו יכול להסביר את תאורת התמונה. הושטת הפנס עובדת יותר כמחווה סמלית מאשר כהסבר של התאורה. הפרחים, הגזע והנערה מוארים באור חזק, שאינו מגיע מפנס כה קטן. התמונה מעניקה לפנס הקטן עוצמה שאין לו, מגדילה את אורו, הופכת אותו למשהו פלאי, למאיר באור יקרות. אולי זורח שם ירח.

הפנס גם נראה כמו כלי קיבול. כאילו הנערה מחכה לפרח שינשור פנימה. והעץ מבחין בזה ופונה אל הכלי המאיר.

הקימונו שלה מעוטר בראשי ציפורים בדגם מעוגל ובדגמי פרחים ליד הבטן. ציפורים ופרחים על הבגד מול פרחים על העץ: מצד אחד שיחת הפרחים בין בגד ועץ, ומצד שני הציפורים כמו ירדו מן העץ לשיר בשקט על בִּגדה. כך אומרת תמונה דוממת רגע של שיחה בין נערה ועץ.

יש מרווח לילי שחור וטעון בינה ובין גזע העץ. הגזע כמו נסוג הצדה, מיתמם, ואינו מסגיר את היותו מה שהצמיח את היפעה הפורחת. הגזע המחוספס, הקמור הזה, המגיח, דומה אף הוא לנערה הזאת. הכתמים שעליו הם הד לכתמי הדגם שעל הקימונו, וקימורו עונה לקימורי הבד. הגזע נראה כמעט מבויש, מגושם, נסוג, כאילו לא שייך ליופי הזה. והנערה מוקסמת מהפרחים, לא מהגזע.

הגזע פונה לקראתה אך היא לא נענית לו. הוא, כמו מחזר מגושם מעבר לסף דלת, מושיט זר פרחים בלילה אל אהובתו. והיא מבחינה בהם, לא בו.

___

(ועכשיו חשבו על 385 עצים כמו זה, וקראו על התוכנית המעניינת לכרות אותם מתוך מחשבה "ירוקה", לטובת שביל אופניים בתל אביב. היום (25.8.22) הוא היום האחרון להצטרף להתנגדות לזה.

בתוך עיגול מופיע עץ שזיף. קטע ממנו. ענף עבה, ענפים, פרחים.

עבורנו המילה "שזיף" קשורה אך ורק לפירות קטופים. אנשים קונים שזיפים בלי לחשוב על פרחים, בלי לחשוב על עץ. כל מה שאנו אוכלים הוא כך. האין זה פוגם בטעם?

הענף העבה מצייר מעין קשת וחותך את העיגול במה שנראה כמקטע של עיגול אחר, סמוי ברובו. הוא נכנס אל העיגול מתוך התחום חסר-הצורה שמחוצה לו, ויוצא מן העיגול בחזרה אל התחום הזה, למעלה. העץ הוא מין גשר-עץ בין תחומי חוסר-הצורה. ובדרך, במקטע הקצר של הפיכתו לנראה-לעין, הוא שולח בסערה ענפים ופרחים. תנועתם מדהימה אותי. הם מגששים אל החלל הנפתח בתוך העיגול, מסתערים כמו ברקים, מלאים חיים. רגע לפני שיחזור העץ אל קיום חסר-צורה, הם מלאים נוכחות, מרהיבים.

הצורות המעוגלות הקטנות של עלי הכותרת מדברות אף הן בשפת העיגול הגדול. כל עלה כותרת כמו נברא בצלם הצורה הגדולה שבתוכה הוא מתקיים. זוכר אותה. הצורה זוכרת את חוסר-הצורה, מכילה אותו.

(הערה שאפשר לדלג עליה: לדעתי מוטב לא לדבר במונחים של "ריקוּת" או "אַין", אלו מילים מטעות ומבלבלות. במקום "ריקוּת" מוטב "חוסר-צורה". החיים לא מגיחים מתוך ולא נעלמים אל "אין" או "ריקות" אלא מתוך ישות; היא לגמרי קיימת, אלא שאין לה צורה).

רוב העץ מצוי מחוץ ל"חור ההצצה" הזה. נראה שהענפים העיקריים באים מבּד אחר, בלתי נראה. הסתרה זו של רוב העץ הופכת גם את העץ הנראה לישות מסתורית. בצורת העץ הנראה מפעפע חוסר-הצורה שמעבר לעיגול. גם אותו אנו רואים על הנייר הזה אם כי נוטים להתעלם ממנו. לא כדאי. הוא חלק חשוב מהתמונה.

חזרתו המהירה של העץ אל מה שמעבר לעיגול משלבת בין הנוכחות המסיבית של העץ ובין תחושת חלוף כמו עם הקיקיון של יונה (ד, י), "שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד". התבוננתי בלא מעט ציורי עצים, אבל לא זכור לי שראיתי עץ כל כך חטוף, קצר-מועד, מבליח, חלומי, כמו זה. הופ ג'ארן, בספרה Lab Girl, כותבת שזרע של עץ שזיף יכול להמתין בקלות באדמה במשך מאה שנה עד שהוא מחליט להוציא שורש. בציור של בוקוסאי (הוא שצייר את דיוקנו הידוע של מורו, איקיו) תחושת הזמן הפוכה – העץ אינו מופת של מֶשֶך והמְתנה אלא של חלופיות, מין עץ-טל; כאילו מאות שנים חלפו מבעד חור ההצצה הזה כהרף עין, הותירו לנו ברקי-ענפים, פרחים.

"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ". מוזר – בדיוק כך אני חש כלפי העץ הזה. הגם שהוא רק ציור.

*

איקיו (בתרגום יעקב רז): "ציור הדיו הזה – של רוח נושבת דרך האורנים – מי שומע אותו?".

30.12.1851. [לאחר כריתת עץ בעיירתו, קונקורד, מסצ'וסטס]. החלל שהעץ תפס באוויר הגבוה יהיה ריק למשך מאתיים השנים הבאות. עכשיו הפך העץ לחומר גלם. הוא הותיר את האוויר שומם. כשהשָׁלָךְ ישוב ויפקוד באביב את גדת הנהר לשווא יחוג ויחפש את מקום מנוחתו הקבוע. העַקָּב אדום-הזנב יתאבל על חסרונם של אורנים גבוהים דיים להגן על גוזליו. צמח שהשלמתו ארכה מאתיים שנה ושהעפיל לאט ובהדרגה אל השמַים חדל מלהתקיים באחר-צהריים אחד. מדוע אין הכפר משמיע קול פעמונים? איני שומע כל קול פעמון, איני רואה שום תהלוכת אבל ברחובות.

הסנאי ניתר לעץ אחר. הנץ חג והרחיק והתמקם במקום אחר. אבל חוטב העצים מכין את גרזנו להכות גם בשורשי העץ הזה.

~~~

22.1.1856."נכחתי בכריתה וגם בלוויה-כביכול של אזרח קשיש זה של העיר. איני נוהג ללכת ללוויות […]. הייתי המתאבל העיקרי, אם לא היחיד, בלוויה הזאת. מדדתי את שיעורו, אמרתי כמה מילות הספד ליד קברו. אך רק חוטבי העצים וכמה עוברי אורח היו שם כדי לשמוע. יתר בני העיר לא נכחו. זקני העדה, נבחרי הציבור, אנשי הדת – לא באו. ועם זאת, איני יכול לחשוב על טקס אשכבה ראוי יותר. תולדות חייו משתרעות על פני יותר ממחצית תולדות העיירה הזאת. היות שקרוביו לא יכלו לבוא בקלות, באתי אני. אני חושב שכריתתו מסמנת סוף עידן בקורות העיירה […]. כמה מקונקורד הישנה נכרת ביחד עם העץ! איש לא יציין את כריתתו ברשומות העיירה. אם כך, אעשה זאת אני, היות שהוא תרם לעיירה יותר מהרבה תושבים בני אנוש.

במקום להקים לו מצבה אנו נוקטים בכל האמצעים למחוק את גדמו, שהוא המצבה היחידה לעץ. ניתק עוד קשר לעבר. לא עוד ינוחו מבטינו על גזעו האפור הכבד, הדומה לעמוד קורינתי לצד הדרך. לא עוד נלך בצל כיפתו הגבוהה, הפרושׂה. האין זה חילול הקודש לכרות את העץ שבמשך זמן כה ארוך השקיף בטוּבו על קונקורד?

למור

האפליקציה Sky View היא מפת כוכבים שמראה את מצב השמַים. כשמרימים את הטלפון אל רקיע הלילה היא תנקוב בשמות הכוכבים וקבוצות הכוכבים. אגב כך היא מראה גם הרבה גרמי שמים שאינם נראים בעין, כמו כוכבים חיוורים ואף לוויינים מלאכותיים.

אתמול בלילה, בגליל העליון, יצאו כוכבי החורף היפים. פְּרוֹקיוֹן ("לפני הכלב"), קפֶּלָה ("עז קטנה"), אלדבּרן ("העוקב", המכונה גם "עֵין השור"), הפליאדות ("סובארו" או "כימה"), ריג'ל ("רגל"), ועוד ועוד… מטאור חלף בתוך כל זה ברגע שהרמתי ראש. כל אחד מהכוכבים האלה הוא סיפור בפני עצמו. קפלה, למשל, הוא למעשה מערכת של ארבעה כוכבים, שני ענקים צהובים ושני ננסים אדומים. הרדיוס של אלדברן הוא פי 44 מזה של השמש ועוצמת אורו פי 350, ועוד ועוד. אבל לא עליהם רציתי לכתוב כאן.

אחרי שהרמתי את הטלפון עם האפליקציה כדי לזהות כוכב או שניים הנמכתי אותו אל הרצפה והופתעתי לגלות שממש מתחת לרגליי נמצאים עכשיו השמש, שבתאי, צדק, נוגה ופלוטו במעין התקבצות. האפליקציה מראה מה יש שם בלי קשר לכיוון שאליו מופנה הטלפון. היה בזה משהו מרעיש, הגם שגלוי וידוע שאנו מוקפים גרמי שמים כל הזמן. לרגע, כמו בזיכרונות מסוימים, יכולתי לראות את עצמי גם עומד במקומי, וגם מבחוץ, עומד על הכוכבים שהתגלו מתחת למרצפות. גרמי השמים האלה היו לפתע המשך רחוק של הקרקע המוצקה של הר בגליל. מתחת להר נתגלו לי שלבים רחוקים בסולם ארוך מאוד, שכולנו עומדים עליו בשיווי משקל.

אבל אין זה הכול. למחרת בבוקר, היות שהשארתי את האפליקציה פתוחה, ראיתי שוב את השכנים הנסתרים. אלא שעכשיו היה זה באור יום, במטבח, בבית של חָברה. עכשיו הראה לי מסך הטלפון לא גרמי שמים נסתרים בחלל החיצון החשוך; עכשיו היו גרמי השמים בתוך הבית. ליד פמוט, על ספר ועל פנקס, זרחו כוכבי אוריון; על התקרה עופפו כוכבי ברבור; חד-קרן ניתר מקצה השטיח. היקום התכווץ ונכנס כולו לתוך הבית. כוכבים נצצו באור הבוקר על זגוגית החלון, כאגלי טל.

זה יכול להיות מיצב מרשים. לבנות חלל מגורים רגיל, שבּו הירח על המקרר, אלדברן על הכוננית, בין העציצים מתגלגל לו סיריוס. בין פקעות של צמר לסריגה מונח שבתאי, מסתבך בחוטים. אלוהים יודע מה מסתתר מתחת למיטה, מה יישלף משם אם נשלח מטאטא.

שנים אני מציץ בכוכבים אבל מעולם לא חשתי את נוכחותם קרובה כל כך, עוטפת, מוחשית. וגם אחרי שכיביתי את הטלפון יכולתי לחוש אותם סביב-סביב, כמו גחליליות שביקרו בבית בהמוניהן ואורן עוד רשום בזיכרון.

אחרי שהתגברתי על ההלם הקל של נוכחות הכוכבים בין הרהיטים ועל השולחן חזרתי בהדרגה ל"מציאות" ההגיונית, כלומר לידיעה שהם שם, אבל לא בחדר, אלא ממול ורחוק. מול החלון, הרחק מתחת לשולחן, גבוה מעל התקרה.

אבל אין הבדל כל כך גדול בין הדמיון הראשון (הכוכבים על התקרה) ובין הדמיון השני (הכוכבים מעל לתקרה): בדמיון הראשון האינסוף נכנס הביתה. בדמיון השני הבית נכנס אל האינסוף.

אתמול בלילה המוקדם, בשמי הקיץ, בדרום, ראיתי קשת קטנה של גרמי שמים. בלט מכולם הירח, כמעט מלא, לקראת אמצע אב. הם הסתדרו במעין קשת שעולה ימינה (מערבה). מהנמוך לגבוה: הירח, שבתאי, פלוטו, צדק, ואחד מכוכבי הקבוצה קַשָת, כנראה קאוס אוסטרליס, שהוא הבהיר בכוכביה. חיוור למראה, הוא מאיר בעוצמה של פי 300 מהשמש.

את פלוטו כמובן איני רואה בעין, אבל האפליקציה Sky View מספרת לי שגם הוא שם, מציץ בין שני הענקים. קטן, רחוק אף יותר מהם, קפוא, כמו עץ בשולי היער שכבר לא ברור אם הוא חלק מהיער או חלק מהמרחב הריק שמשתרע מאחוריו.

גם טלסקופ חלל נמצא שם, OAO2, שהוּרם לשם ב-1968. למיטב ידיעתי הוא לא פעיל מזמן. עין כבויה סובבת, עיוורת, גבוהה. גם הוא אינו נראה בעין.

עוד דבר שאינו נראה אבל נמצא שם הוא מרכז הגלקסיה. קרוב מאוד לקצה החץ שבתמונה. מרכז הגלקסיה זה עניין רציני. אמנם יש גלקסיות רבות, אבל לבּנו פועם בשביל החלב.

משונה שוויון הנפש שבו אדם יכול להתבונן בנקודה שמסביבה נעות 200 מיליארד שמשות, שמוֹטת כנפיה כ-100,000 שנות אור. נקודה שהיא ככל הנראה חור שחור, שמסתו כמו כמה עשרות מיליוני שמשות דחוסות במרחב מצומצם למדי. אי אפשר לראות חור שחור. אבל אפשר לכיוון את העיניים אל המקום שבו הוא נמצא, ולנסות לחוש את התנועה הסיבובית האטית ואת הקו הישר, מעין לאַיִן.

אפשר להבין את הרצון האנושי למצוא מרכז, ציר. הוא יכול להסביר את התיאור היפה בספר דניאל (ו, יא) המתאר חלון פתוח בבבל שפונה לירושלים ומשמש לו לתפילת יחיד. בתרגום מארמית: "וְדָנִיֵּאל […] נִכְנַס לְבֵיתוֹ, וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לוֹ בַּעֲלִיָּתוֹ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, וּזְמַנִּים שְׁלשָׁה בַּיּוֹם הוּא כוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, וּמִתְפַּלֵּל וּמוֹדֶה לִפְנֵי אֱלֹהָיו…". או את המנהג לסובב את האבן השחורה במכה אצל המוסלמים, שמתרחש עכשיו.

יש כנראה צורך אנושי למצוא מרכז, לפנות למשהו קבוע שנמצא תמיד הגם שכל השאר מסתובב סביב בלא הפסקה. במיוחד בימים של אובדן ודאויות. מי שמוצא את המרכז הזה במונומנטים דתיים כמו עיר, מקדש או אבן – סגר לעצמו את הפינה הזאת. מרכז שאפשר לנסוע אליו ולהיות בקרבתו בוודאי מקנה תחושת אושר והגשמה לעולי הרגל.

אבל למי שהאפשרות הזאת אינה מתאימה, אני מציע ללמוד לאתֵר את מרכז הגלקסיה. זה לא קשה. הקשת הדרום-מזרחית תצביע לשם. או האפליקציה.

נכון, זה לא מרכז היקום, אבל ליקום אין מרכז. אולי זה הדבר הכי גרנדיוזי שאדם יכול לכנותו "מרכז" (לצד המרכז ה"פרטי" שבתוכֵנוּ), לכן כדאי להכירו.

אין מה להגיד לו. זהו החור השחור השקט בתקליט שמאפשר את הסיבוב ואת המוזיקה והדיבור. אבל אפשר לחבר את הדממה שלנו לדממה שלו. ואולי אפילו לְעָרוֹת מדי פעם טיפה מדממתו אל תּוֹכֵנוּ.

 

 

[הרשימה פורסמה במוסף "הארץ" בשבוע שעבר ואני מביא אותה כאן על מנת לתקן טעות אסטרונומית מביכה שהפלתי בטקסט בלהט הליקוי]

 

במסכת ריתוך שחורה על פניי אני נראה ודאי כמסגר שנשלח לתקן כוכב או כפרודיה על אסטרונאוט הנושא פניו לשמים, אסטרונאוט בחולצה קצרה וכפכפים. ביום ראשון השבוע בשמונה בבוקר הלך הליקוי והתקדם, וכרסומו של הירח בכוכב שלו, שלנו, השמש, הלך והעמיק כמו נגיף המכרסם בגוף גדול וכבד ממנו מיליוני מונים (אפשר להכניס בערך 65 מיליון ירחים לתוך השמש). גם בעזרת המסכה אפשר היה להגניב רק מבטים חטופים אל צירוף המקרים הקוסמי הזה. כדור מסתיר כדור לכדור; מעבר אקראי של שלושה כדורים זה על פני זה, שבגלל היחסים המוזרים בין מרחקיהם וגודליהם מאפשרים לכדור הכי קטן לכסות את הכדור הכי גדול. כדור העין, משתתף נוסף וקטן באירוע, ממצמץ שם אף הוא.

קוטר השמש גדול מזה של הירח פי 400. ובכל זאת הוא יכול להסתיר אותה כמעט כמו מכסה על סיר, מפני שהבדלי הגודל מתקזזים עם הבדלי המרחק, וכך השמש והירח נדמים לעינינו שווי גודל. הקטן והקרוב מסתיר את הגדול והרחוק. היום הליקוי אינו מלא מפני שהירח אינו מיושר בדיוק מול השמש.

אני מגניב עוד מבט. מבניין סמוך עולה רעש ניסור ואפשר לדמיין את הירח כדיסקוס מכני משונן הפוצע בהתמדה שוליים של בול עץ. היות שזה ליקוי חלקי לא יורד לילה על תל אביב באמצע הבוקר; העולם לא עובר מבוקר לדמדומים והכוכבים לא נגלים; עטלפים לא מגיחים ממאורותיהם לעוף בחשכה הפתאומית. זהו מאורע קוסמי נדיר, אבל איש לא היה יודע עליו אילו לא היו מודיעים עליו מראש, ואיש לא היה יכול לראותו בלא זכוכית מיוחדת. בלא הזכוכית השחורה יש שם רק בוהק, והבוקר נראה לגמרי רגיל. הירח יספר הערב לחברה שלו איך האפיל על השמש. אבל דמו את ההתרחשות מנקודת המבט של השמש: זבוב רחוק חולף על פני דבורה רחוקה.

הליקוי הזה היה בלתי מורגש לא רק מבחינת השמש אלא מבחינתנו, דווקא זה הופך אותו למעניין כל כך: זאת התגלות מפוארת וחשאית גם יחד, תלויה מעל הראש לכל מי שרוצה לראות אבל סמויה לחלוטין מרוב בוהק. בכך הוא דומה יותר לטבע של רוב הדברים מאשר, נגיד, כוכב שביט קרוב שמופיע לעיני כל ומכה בתדהמה בלילה חשוך. שהרי רוב הדברים מסביבנו דומים יותר לליקוי הזה: הם פאר נסתר. לדוגמה: קוּר העכביש הרועד עכשיו באור הלקוי. הנשימה האחרונה שנשמנו כרגע. או פעימת הלב הבאה שלנו. שׂמנו לב? כמובן שלא.

ליקוי החמה, אפילו בצורתו החלקית שבינתיים (8:24 בבוקר) הגיעה לשיאה, הוא אחד מאותם רגעים שבו דבר מה חשוב נהיה חשוב בגלל היעלמותו. כל אחד מכיר את זה בדמות געגוע לאדם שהלך. היעדרו מדגיש את קיומו לפעמים יותר מאשר בזמן היותו קרוב. הגעגוע והחיסרון גורמים כאב, אבל בלעדיהם היה לבנו גס בכל היקר. הליקוי הזה מאפשר לנו לחשוב לרגע על חסד הכוכב שאנו מכנים השמש. היא לא היתה תמיד והיא לא היתה תמיד בגודלה זה, הנוח לנו, והיא לא תהיה לעולם. כמעט כל צורות החיים המוכרות לנו תלויות בה לקיומן. הדבר נכון ביחס אליה וביחס לכל הכוכבים האחרים. הנה נושא למדיטציה לילית: דמו את היקום אחרי שכל הכוכבים כבו בו. הם עוד סובבים ככדורים של חומר, אבל לא מאירים ולא פולטים חום. היות שכל כוכב נידון למות, יגיע יום כזה. והיקום בצורתו החשוכה יאריך ימים הרבה יותר מהיקום בצורה המוארת, המוכרת לנו. הליקוי הוא תזכורת זעירה לנדירותו של אור, לנדירותם של חום וחיים.

בתשע בבוקר הליקוי כבר בנסיגה. כמו כדור שזורקים מעלה והוא נעצר להרף עין ומתחיל ליפול התגלגל לו הירח במסלול הבאולינג העתיק שלו. ניצחונו של הירח היה רגעי וחלקי. הוא בלע שליש בלבד והסעודה כבר תמה. לאט חזר הירח למקומו ולגודלו. אחרי שעתיים של תהילה שבה דימה, כדור טניס מסולע שכמותו, להתחכך במועדון הפלזמה והאש, הוא לא רק הפסיק להסתיר את השמש, אלא הוא נעלם. מבחינתנו, כמובן. מחרתיים ראש חודש תמוז, והירח לא היה נראה גם אילו היה זה לילה. למעשה, הפניתי הבוקר פנים אל מה שנראה כ"צד האפל", הנסתר, של הירח, כאילו הוא זה שפנה אלינו במהלך הליקוי – ירח שחור.

כשאנו מביטים בירח רגיל בלילה רגיל אנו רואים אור שמש. כולנו למדנו זאת בגן הילדים בנתניה. היה זה אולי השיעור החשוב ביותר מהגן, אך הלקח נבלל בעשרות עוּבדות והשקפות אחרות שמסרה הגננת. הירח הוא ירח-שמש היות שאת הצורה (סהר, חצי, ירח מלא וכדומה) הוא מקבל מסלע הירח, אך את האור הוא מקבל מהשמש. אילו היינו נעצרים לחשוב על זה בגן, היינו מבינים מיד את חולשתה של השפה. אנו מפרידים בין המילים "ירח" ו"שמש" אך ההפרדה המילולית שנראית מובנת מאליה אינה הפרדה במציאות. באותו אופן מנותק מהמציאות אנו מפרידים בין כל דבר לכל דבר: בין דבורה לפרח, בין דג לים, בין כוכב לאדם, בין אדם לחברו. מפרידים ופועלים בהתאם, כפי שפועלים ביחס לזרים גמורים: באדישות במקרה הטוב ובעוינות במקרה השכיח.

אם כן, ירח הוא ירח-שמש. אך עתה, ברגעים האחרונים של הליקוי, אנו מציץ לא בירח-שמש אלא בשמש-ירח. החיבור התהפך כמו כפפה. הירח חסר, ודווקא השמש היא שמקבל ממנו צורה. למען האמת, החיבור ביניהם אינו רק עניין של תאורה והחשָכָה: חומר הירח, כמו כל חומרי מערכת השמש (כדור הארץ, כוכבי הלכת וכדומה), הוא פסולת שנותרה מאותה הערפילית שממנה נוצרה השמש לפני כארבעה וחצי מיליארד שנה. במילים אחרות, הירח, כדור הארץ והשמש עשויים מאותה עיסת בצק, כמו אמא שאופה עוגה גדולה ומניחה לִבְנָהּ לגלגל כדורי בצק זעירים מהשאריות, ולהניחם כעוגיות בתנור הלוהט, לצד עוגתה. ככה נוצרה מערכת השמש.

הביטוי "ליקוי מאורות" הוא גם מטבע לשון בהקשרים אנושיים נפשיים ופוליטיים, ביטוי המתאר ירידה רוחנית או שקיעה תרבותית. התקליט "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד (1973) מסתיים בשירו של רוג'ר ווטרס "ליקוי". זהו שיר ברוח קהלת. הכוונה, על פי מילות השיר, לליקוי חמה. "כל מה שקניתם, שֶׁשְׁנוֹרַרְתֶּם, שלוויתם או שגנבתם", "כל מי שפגעתם בו, ובכל מי שנלחמתם" – כל זה, ועוד, מוסתר על ידי היעדר האור שהליקוי גורם, בין אם הכוונה לליקוי כפשוטו, לשיגעון אישי או לטירוף קולקטיבי המחשיך את העולם. אין שום משמעות להישגים ולניצחונות בלי אור.

טירוף קולקטיבי כזה מתואר כליקוי חמה בספר תוגת ההתנגדות (1989) של לאסלו קרסנהורקאי (תירגם מהונגרית רמי סערי, הוצאת בבל), שעובּד לסרט "הרמוניות ורקמייסטר" של בלה טאר (2000). הסרט מתחיל בצילום של תנור עצים שמכוסה שְׂבָכַת פלדה בצורת שמש. בעל המסבאה לוקח כוס בירה, פותח את שמש הפלדה, ושופך על הגחלים לכבותם. כל הסרט מקופל בשניות ספורות אלה: ליקוי חמה עלי אדמות, כאן, בבית, קרוב; אדם שמכבה שמש בהינף זרוע.

בהמשך הספר והסרט מדגים גיבורו, וָלוּשְקָה, ליקוי חמה על בני אדם. הוא מסדר שתיינים ומסובב אותם כמערכת שמש, עד שאדם מסתיר אדם מפני אדם. "בעדינות עצר ולושקה את כדור הארץ, שהעווה פניו אל קהל הצופים בארשת מרושעת וקרץ שוב ושוב". זהו הליקוי. הוא נושא דברים: "ובאותה שעת בין הערביים, במועד הסתום והמבעית הזה… אפילו הציפורים… מתבלבלות וממהרות לעוף לקניהן! משתררת דומיה, וכל יצור חי… משתתק. וגם… אנחנו מחניקים בעל כורחנו את מילותינו בגרונותינו… שמא ההרים מתחילים ללכת? והשמים… האם ייפלו על ראשינו? האם האדמה נפערת כתהום מתחת לרגלינו? נבצר מאתנו לדעת זאת. אנחנו בעיצומו של ליקוי חמה מלא".

הספר מדגים ליקוי של גופי אדם. אנו יוצרים מקבילה נפשית ופוליטית לליקוי. אצל קרסנהורקאי הליקוי הוא מצב שבו אדם מסתיר אדם. הליקוי של פינק פלויד הוא ליקוי שבו משהו באדם מוסתר מעצמו, אפלה פנימית. הליקויים דומים מפני ששניהם הם שיגעון והֶסְתֵּר פָּנים. אין אדם שלא נולד שמש. אין אדם שהאור הזה לא יכול לעטות בו גלימת חושך. כפי שסלע-ירח זעיר יכול להסתיר אור שמש בוהק, כך רדיפת בצע, שחיתות, אלימות, תאוות כוח, יסתירו את הצד המואר, הכוכבי, המעניק, החם של האדם הזה בקלות, הגם שהוא חזק מהן.

ליקוי המאורות הפוליטי שאנו נמצאים בו כבר זמן רב שונה מליקוי המאורות שחלף מעלינו הבוקר. ראשית, לא ברור אם ומתי הוא יחלוף. בניגוד לגרמי השמים, אין לו קצב קבוע ובר-ניבוי. זה היה יכול להיות נושא לרומן: ליקוי חמה מלא שנתקע ולא משתחרר, כמו "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף", שם הרומן של אורי יצחק כץ. בשמים זה לא יכול לקרות. על הארץ – כן. שנית, לא ברור האם היה אי פעם באמת אור נקי שהוסתר על ידי השחיתות השלטונית של השנים האחרונות. במילים אחרות, נניח שהשחיתות הנוכחית היתה נעלמת מחר. איזה אור בדיוק היה מתגלה מאחוריה? מתי בהיסטוריה של המדינה הזאת הוא זרח? מתגנב החשש שבסוף הליקוי יתגלה חושך מסוג אחר ושהאור בקצה המנהרה אינו אלא פתח של מנהרה אחרת.

קל לגרום לליקוי. הרי ביד אחת אפשר להסתיר את השמש, ואפילו איך צורך בירח שלם לשם כך. די, למשל, בקצת קנאה להחשכת הגוף כולו. ככתוב, "ואם עינך רעה כל גופך יֶחְשַׁךְ, והנה אם יֶחְשַׁךְ האור אשר בקרבך מה רב החושך" (הבשׂורה על פי מתי ו, 23). ובכל זאת, כפי שאפשר להסתיר את השמש בכף יד אחת אפשר גם להסתיר את הליקוי, לומר לו "לא". אין זה אומר להתעלם מקיומו, רק לא לתת לו להפנט אותך וכמובן שלא לתת לו למשוך אותך אל עולמו. להיות אדם הגון (דבר פשוט, לא עניין לצדיקים) משמעו לכסות ביד אחת על הליקוי המתמשך, וביד השנייה להצית מקור אור חלופי. בפתח "אימה גדולה וירח" כתב אורי צבי גרינברג: "לָדעת: מהו בנגוהות ומהו בחשֵכה".

 

---

• ביום שני השבוע (13.7, 18:00) אדבר על סיפורו בן ה-60 של ס' יזהר "הכרכרה של הדוד משה" (הוצאת אבן חושן) במסגרת סדרת יצירות מופת של בית עגנון. פרטים והרשמה כאן.
• ביום רביעי השבוע (15.7, 20:00) אשוחח עם המשוררת מירב גבעוני-הרושובסקי, היושבת בממלכה המאוחדת, על ספרה השני פֶּבְּפֶ (הוצאת אפיק). פרטים כאן.

 

 

 

 

 

 

קחו שני זבובי פירות, [זכר ונקבה], והשאירו אותם בתנאי מחייה מיטביים למשך שנה, שהיא שוות ערך ל-25 דורות אצל זבובי פירות. כל זבובה מטילה 100 ביצים. נניח שכל הביצים יבקעו ויגיעו לבגרות, ונניח שממחציתן יתפתחו נקבות, שיזדווגו ויטילו אף הן 100 ביצים כל אחת. כעבור שנה נישאר עם הדור העשרים וחמישה שימנה – הוא לבדו – כמעט טרדסיליון זבובים אדומי עיניים. טרדסיליון הוא 1 ואחריו 42 אפסים. כדי להמחיש את המספר הזה, דמיינו שכמות הזבובים הזאת נארזת בצפיפות, צפוף ככל האפשר, לכדי כדור זבובים גדול: נקבל כדור שקוטרו גדול מהמרחק בין כדור הארץ והשמש.

Anne Sverdrup-Thygeson, The Extraordinary Lives of Insects: A Hidden History of the World, Mudlark 2019

[אני מכין קורס על חרקים וספרות לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בסמסטר העומד להיפתח ותוהה האם מידע כמו זה יגרום לסטודנטים להימלט מהאולם או דווקא להישאר בו. נהמר!]