קטגוריה: מחברת העוּבדות

מאת ו״ס מרווין

פורסם לראשונה ב-1970. תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

התחילו בֶּעָלִים, בזרדים ובקיני הציפורים שהזדעזעו, שנתלשו או שנשברו בעת הנפילה. יש לאסוף אותם ולחבר כל אחד מהם בחזרה למקומו. אין זו עבודה מפרכת, אלא אם כן ענפים גדולים רוסקו או נפגעו קשות. אם ההפלה תוכננה בקפידה וכהלכה, הסיכוי שזה קרה קטן יותר. הרבה תלוי בגודלו של העץ, בגילו, בצורתו ובמינו. ובכל זאת, תהיו בני מזל אם תצליחו לעבור את השלב הזה בלי להיעזר במכונות. אפילו בתנאים הטובים ביותר, זו עבודה שתגרום לכם לייחל לעזרה מעולם הנמלים, מאימפריית העכברים, או לפחות משבט סנאים מקומי, אילו יכולתם לגייס את עמלם ואת כישרונותיהם. אבל לא, הם משאירים לכם את העבודה. עם הזמן הם למדו לקח: זו מלאכה לבני האדם.

מובן מאליו שאם העץ היה חלול, כולו או בחלקו, והכיל קינים ישנים של ציפורים, יונקים או חרקים, או מאגרי אגוזים, או מבנים מן הסוג שצרעות ודבורים בונות כדי להתקיים, יהיה צורך לתקן את תכולתם במידת הצורך, ולהרכיב אותה מחדש, ככל האפשר בסדר המקורי, לרבות קליפותיהם של אגוזים שכבר פוצחו. באשר לקוּרי עכביש, פשוט תצטרכו לעשות כמיטב יכולתכם. אין לנו ציוד אריגה של עכבישים, וגם לא תחליף לקשר החי שבין העלה לנקודת החיבור וההזנה שלו. קשה עוד יותר ליצור תחליף לקשר הזה לאחר שהעלים יתייבשו, כפי שבהכרח יקרה, שכּן אין זו מלאכה של רגע. כמעט אין צורך לומר שזה גם הרגע הנכון לתקן עצים שכנים, שיחים או צמחים אחרים שאולי נפגעו כשהעץ הופל. אותם הכללים לעיל חלים גם עליהם. כאשר העצים השכנים הם מאותו המין, יהיה קשה להימנע מבזבוז זמן על החזרתו של עלה שניתק לעץ הלא נכון. עבודה, עבודה: בזה עליכם לתלות את תקוותכם.

כעת יש להציב את מתקני ההרמה או את הפיגומים, בהתאם לסביבה ולממדי העץ. זו מלאכה רגישה. כמעט תמיד היא כרוכה, כשלעצמה, בגרימת נזק נוסף לאזור, נזק שיהיה צורך לתקנו בהמשך. אבל, כפי שכבר הבנתם, אין מנוס מכך. זהירות בשלב זה עשויה לחסוך לכם טרחה רבה בהמשך. הקפידו שלא לרמוס ולמעוך שום דבר אל תוך האדמה.

לבסוף מגיע הזמן להעמיד את הגזע. בשלב הזה כבר כמעט אין צורך להזכיר לכם עד כמה השלד העצום הזה עדין. כל תנועה של ציוד ההרמה, כל התרוממות קלה של הגזע, של הענפים ושל מעטה העלים (כבר מתים) המפואר שהורכב מחדש בעמל כה רב, תגרום לכם לעצור את נשימתכם. תתבוננו בחרדה פן יישברו שוב עלה או זרד. תקשיבו לאגוזים המשתקשקים בתוך ענף חלול, ותנסו לשמוע אם הם אכן חוזרים למקומם או מתפזרים באי־סדר – ובמקרה כזה, או אם יקרה משהו מעין זה, יהיה כמובן צורך להפסיק את העבודה עד שתתקנו את המעוות. ההרמה עצמה אינה עניין של מה בכך, מן הרגע שבו השרשראות נמתחות סביב התחבושות הישנות ועד שהגזע ניצב אנכית מעל לגדם, כפיס מול כפיס. עכשיו אפשר לבצע את היישור הסופי של כפיסי העץ עצמם (את העבודה המקדימה מוטב לעשות כשהעץ עדיין ירוק ורך, אבל לפעמים, כשהכפיסים אינם מעוותים מדי, את רוב היישור משאירים לשלב הזה, שבו הקצוות הקרועים ניצבים זה מול זה). כאשר הכפיסים משלימים זה את זה במדויק, מורחים את חומר הקיבוע המתאים. שוב, אין ברשותנו תחליף זהה לחומר המקורי. החומר שלנו חזק להפליא, אבל קשיח. פעולתו מוגבלת לפני השטח, ואין בו שום גמישות. עם זאת, ליבת הגזע אינה החלק שהוליך את החיים מן השורשים אל הענפים ובחזרה. פעילותה הייתה מוגבלת יחסית. חומר הקיבוע המיועד לליבת העץ אינו החומר המיועד לשכבות החיצוניות ולקליפת העץ. מלבד העובדה שחומר הקיבוע של הליבה אינו מתאים וכנראה גם לא יהיה יעיל להיקף העץ, הוא ישאיר צלקת על הקליפה.

כשהכול מוכן, מורידים את הגזע הקרוע אל כפיסי העץ המזדקרים מן הגדם. זה, אפשר לומר, רק השלד של תחיית המתים. כעת יש לאסוף את שבבי העץ ואת הנסורת ולהחזיר אותם למקומותיהם הקודמים. את חומר הקיבוע המיועד לשכבות העצה יש למרוח על שבבים ונסורת העשויים מעצה בלבד. על שבבים ונסורת המורכבים מסוגי רקמות אחרים יש למרוח את הדבקים המתאימים. מוטב, במידת האפשר, להגן על החומרים מפּגעי מזג האוויר בזמן העבודה. החשיפה לפגעי מזג האוויר מקשה על זיהוים של השברים הקטנים יותר. האדמה ממהרת לתבוע לעצמה במיוחד את נסורת הקליפה. תצטרכו למצוא דרך משלכם להתמודד עם הבעיה הזאת. מפעם לפעם תבחינו ביופי מסוים בדגמים שיוצרים השבבים כשהם מותאמים בחזרה למקומם. אולי תתהו אם ראוי לתאר את היופי הזה כטבעי או כמעשה ידי אדם. הדבר יוביל אתכם להרהורים על מוצָא היופי, הרהורים שעוד תשובו אליהם.

הדבק המיועד לשבבים שקוף למחצה, ואינו קשיח כמו הדבק המיועד לכפיסים. הדבק המיועד לקליפה ולשכבות שמתחתיה שקוף, והוא חודר אל הסיבים משני צדי החיבור וממיס אותם חלקית זה אל תוך זה. הוא אינו מחדש את זרימת המוהל אבל יש בו מעין מחווה למה שחלף פעם בדרכי המלך העתיקות. לא תוכלו לגלגל ביצה על פני החיבורים, אבל כמה מפּירי המִכרות יהיו בכל זאת עבירים, בלי ספק, לחרק הראשון שיבוא לחקור אותם וירים ראש במעברים הצרים, נטולי ההד. יבוא היום שבו הכול ישוב לקדמותו, עד לטחב (שעתה הוא מת) המכסה את הפצע. תישנו שינה טרופה, במחשבה על פירוק הפיגומים שחייב להתחיל למחרת בבוקר. כמה תקוו ליום שמשי, בלי רוח!

פירוק הפיגומים או מתקני ההרמה אולי אינו מסוכן לסביבה כמו הקמתם, אבל גם הוא מעורר קשיים. יש להרחיק מן המקום כל חלק מיד לאחר פירוקו, ולאחסן אותו במרחק מה. כבר התרגלתם לנוכחותם של הפיגומים שם, סביב העץ. השמַים מתחילים להיראות חשופים כשהשרשראות והתמוכות עוזבות את מקומן בזו אחר זו. לבסוף מגיע הרגע שבו מסירים את החלק התומך האחרון, והעץ שב ועומד בכוחות עצמו. לרגע דומה שכּל משקלו מונח על לבכם. אתם מקשיבים לנקישה עמומה של התייצבות, לחריקת אזהרה בעומק מערכת החיבורים המסועפת. אינכם מסוגלים להאמין שהוא יחזיק מעמד. כמה הוא דומה לדבר שנחלם, העץ העומד שם לגמרי בעצמו. כמה זמן יעמוד כך עכשיו? נדמה שמשב הרוח הראשון החולף בעליו המתים זורם כולו אל תוך פיכם. אתם חוששים שאפילו בתנועת העננים יהיה די כדי להפילו. מה עוד תוכלו לעשות? מה עוד תוכלו לעשות?

אבל אין עוד דבר שתוכלו לעשות.

אחרים ממתינים.

יהיה צריך להחזיר את הכול למקום.

***

אלון, יער סוורנק, אנגליה. תצלום: ד"ב

הדבר היפה ביותר בתערוכת התצלומים האסטרונומיים השנתית במוזיאון הימי בגרניץ', לונדון, אינה תצלום אלא גוש. גוש מתכתי שבא מהחלל. הוא עשוי ברזל וניקל, והוא בן כארבעה מיליארד וחצי שנה. זה בערך גילה של השמש; בערך גילו של כדור הארץ. מי יודע איזה מרחק גמא הגוש עד שנחת בנמיביה והתרסק. כאן מונח אחד מרסיסיו הגדולים, 65 סנטימטרים רוחבו.

הוא מוצג בתערוכת תצלומים המתארת את היקום שממנו הגיע – החלל. אך הוא אינו דימוי של דבר אלא הדבר עצמו, ויתר על כן, מותר לגעת בו. והו, כמה שנגעתי, וליטפתי, והנחתי את מצחי באחת מגומחותיו הקרירות, המשויפות-אטמוספרה, כאילו היה זה לא גוש מתכתי אלא כלב שאבד לי וחזר פתאום הביתה.

אפשר היה בקלות לבנות סביבו מקדש ולייסד דת חדשה. האיקונות שלה היו התמונות שאכן יש כאן – במקום הילות אור של קדושים ומלאכים הילות האור שהן גלקסיות וצבירי כוכבים. למען האמת, ישנה סברה כי הכעבה במכה מושתתת על מטאוריט מעין זה.

זה הדבר העתיק ביותר שאי פעם תיגע בו. זה גם הדבר המרוחק ביותר שאי פעם תיגע בו. איזה עומק בל ישוער של זמן-מרחב, ואני מניח יד על פרוותו הקרירה. ליבת כדור הארץ עשויה בעיקרה מהחומרים שממנו הוא עשוי, ולא במקרה: על פי הסברה, מטאוריטים כאלה, שהלמו בכדור הארץ בתקופת הראשית של היווצרותו התחפרו בו והקנו לו את הליבה היוצרת בין השאר שדה מגנטי המגן עלינו. כך, בהביטנו בו אנו מציצים לא רק למרחקים אלא גם פנימה, אל מתחת לרגליים.

הוא מזכיר לי גולגולת של דינוזאור, או גונגשי ("אבן חכמים") סינית שֶמים ורוח שחקו, או קונכייה גדולה, או רכס הרים… אבל הוא לא נראה באמת כמו שום דבר אחר. היד לא שׂבעה מלמשש אותו, אלמוג חלל שֶמי יודע מה היה יכול לספר לנו אילו היו לו עיניים ולשון.

יש בלונדון תמיד הרבה דברים לראות ולשמוע. אבל כל הציורים והגנים והרחובות – ולרגע גם המלחמה ודאגותיה – מתגמדים ומתפוגגים בהשוואה למטבּע המתכתית הזאת שהחלל הטיל לקופתנו.

4.3.26

התערוכה פתוחה עד 3.8.26.

דיוויד אבּרם / פתיחת הספר The Spell of the Sensuous
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

ערב מאוחר אחד יצאתי מהצריף הקטן שלי בשדות האורז במזרח באלי ומצאתי את עצמי נופל בחלל. מעל ראשי היו השמים השחורים זרועי כוכבים, מקובצים בדחיסות באזורים מסוימים, כמעט חוסמים את החושך שביניהם, ומפוזרים בדלילות באזורים אחרים, פועמים ומאותתים זה לזה. מאחוריהם זרם נהר האור הגדול, על יובליו הרבים. אבל שביל החלב שָׁצַף גם מתחתי היות שהצריף שלי ניצב באמצע מעשה טלאים של שדות אורז שהופרדו זה מזה בסכרים צרים בגובה חצי מטר, וחלקות אלה היו מוצפות כולן במים. במשך היום, פני הברכות האלה שיקפו במדויק את השמים הכחולים. ההשתקפות הופרעה רק בקצוות הגבעולים הירוקים-בהירים של האורז הנובט. אבל בלילה הבהבו הכוכבים עצמם מפני המים של החלקות, ונהר האור זרם מהחושך שמתחת לרגליים כפי שזרם למעלה; היה נדמה שאין קרקע מול רגליי, רק תהום של חלל משובץ כוכבים, צונחת לנצח.
לא הייתי רק מתחת לשמי הלילה; הייתי גם מעליהם. התחושה המיידית היתה של חוסר משקל. הייתי יכול אולי להביא את עצמי להתמצא מחדש במרחב, להשיג מחדש תחושת קרקע וכבידה, אלמלא משהו שהדהים את חושיי כליל: בין הגלקסיות שמתחת לבין קבוצות הכוכבים שמעל ריחפו אינספור גחליליות. אורותיהן הבהבו כמו הכוכבים. חלקן דאו להצטרף לקבוצות הכוכבים שממעל, אחרות, כמו מטאורים אלגנטיים, החליקו מטה להצטרף לכוכבים שמתחת לרגליים, וכל נתיבי האור האלה, העולים והיורדים, השתקפו אף הם בפני המים השקטים של שדות האורז. לרגעים חשתי את עצמי נופל דרך החלל ולרגעים צף ומרחף. פשוט לא יכולתי לפוגג את הוורטיגו העמוק ואת תחושת הסחרחורת; נתיבי הגחליליות והשתקפויותיהם על פני המים הותירו אותי בטראנס ממושך. גם אחרי שזחלתי בחזרה לצריף ונעלתי את הדלת כלפי העולם המסתחרר הזה, נדמה היה שהחדר הקטן שבו שכבתי צף אף הוא, מנותק מכדור הארץ.

---

קישור לספר.

קישור לפרק שממנו תורגמו הפסקאות.

קישור לתרגום של פרק אחר מהספר.

מובאות כאן רשימה על כמה מהעצים אצל זלדה, שפורסמה במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" בעריכת אלעד זרט, ושיחה עם רותי קרן ב"כאן" על עצים. שני הדברים עלו אגב ט"ו בשבט. בהזדמנות זו אני מצרף כמה תצלומי עצים, שניים מהגליל ושניים מבריטניה: שלושה אלונים ואשור.

אפשר ללחוץ להגדלה על התמונות ועל הטקסט.

השיחה – בקישור הזה.

ובאותו עניין – תרגומי אימרות של הנרי דיוויד ת׳ורו על עצים

פסיעה אחת לתוך שטח אחוזת הטירה ושקט משתרר, ובתוכו כבר נוצצים ציוצים של ציפורי שיר בקור בוקר נובמבר. עצי צינית, שביערות הם לרוב שיחים המלווים אלונים, צומחים כאן כעצים לכל דבר, מגביהים לראווה את פאר עליהם המשוננים ופירותיהם האדומים, כגמדים שהתענקו.

בית צ׳רלטון, גרניץ׳, לונדון. שני עצי ערמון-סוסים עירומים, גבוהים מאוד, בחצר האחורית. סנאי מופיע על אחד מהם ומתקרב אלי להביט. אני אומר לו כל מיני דברים. והוא מקשיב. אחר כך הוא מתחיל לרדוף סנאי אחר סביב הגזע, כשני פרפרים במעוף זוגי. קול ציפורניהם סובב את הקליפה הלחה, ותוך כדי כך עולה ויורד על עץ הערמון. וכבר לא ברור מי רודף ומי נרדף. הם מקשטים את גזע העץ בתנועתם המהירה, העולה ויורדת, נכרכים כנחש פרוותי בליטוף של זנבותיהם הרכים, עד שהקשר בין הרודפים ניתק והם נפרדים ונעלמים בין ענפי עצי הענק.

באתי הנה כי שמעתי שנמצא כאן עץ התות הכי עתיק בבריטניה. כבן 400 שנה. עץ שצומח כזמן שצומחים מחזותיו של שייקספיר. האחוזה נמצאת בראש גבעה. עליתי משכונת הנהר ברגל. הקדמתי לבוא. הגן עוד סגור. מבעד לסורגי השער אני מביט בשקט ששוכן בתוכו, שקט שהבשיל כפרי של לילה, מביט בכמיהה כמי שבא ממחוזות המלחמה ושב אל ביתו אך גילה כי המפתח אבד לו.

ומתברר כי העץ העתיק אינו שוכן בתוך הגן אלא בחוץ. מרחוק אני מבחין בירוק הבהיר של עליו ובענפיו השחורים. הוא מוקף גדר נמוכה. מנעול צהוב גדול תלוי על פשפש שרק לגננים נועד. האם יש כאן גנן זקן שכבר עשרות שנים דואג רק לעץ הזה, כמשרת רב-טקט בסרטים בריטיים? האם הייתי מוכן לקבל את המשרה הזאת? כל בוקר להגיע, לברך את העץ האחד הזה, כל בוקר לשבת לצידו, לדאוג למחסורו, לכתוב את קורותיו?  

העץ העתיק התפצל לארבעה גזעים. עלים רבים, ירוקים, בהירים, חלודים ברובם בכתמי שלכת מבצבצים מענפיו המסוקסים. שכבות עבות של טחב מכמה מינים, פטריות טריות מבצבצות ממנו. שבור, אכול, שחור, חי. עקום, מפוצל, למוד סבל, חי. מדוע אף ציפור לא נחתה עליו בהיותי כאן? מרבד עבה ולח של עלי שלכת של עצי דולב סמוכים ושל עליו-שלו מרפד את תחומו.

הוא היה עץ אחד והפך לארבעה, פונה לארבע רוחות השמים, כארבעה אלים-אחים קשישים או כחיות הקודש בחזון יחזקאל.

כמה זקן אתה, מובס למראה. אך כמה בהירים עליך, כמחשבות ישיש על נעוריו. והמחשבות עודן זוכרות את הירוק, לא: המחשבות עודן ירוקות, גם אם אחזה בהן שלכת. אני מרים מחשבה אחת כזאת ומניח בין דפי הפנקס. הוא עושה כמיטב יכולתו. וקיים כמיטב יכולתו. האדמה שממנה צמח קרובה מאוד גם אל רום צמרתו, אך הוא עודו שר צרוד בעלי נעוריו.

קָפֶה בַּטִּירָה

צִנְצָנוֹת רִבָּה כֵּהָה

"מֵהָעֵץ שֶׁלָּנוּ"

Schistostega pennata, Photo by Alpsdake

לפעמים זהב מתגלה במקומות לא צפויים. "סיפורי טחבים", הספר של רובין וול קימרר (תרגמה ברוריה בן-ברוך, סדרת "אנימה מונדי" בהוצאת בבל) שראה אור לאחרונה בעברית הוא ספר נהדר ועשיר על תת-עולם צנוע וחשוב בממלכת הצומח: הטחבים, שהם אולי ההייקו של העולם. לא אכתוב כאן על הספר בכללותו אלא רק על סופו, שהייתה לי בו התגלות.
מתואר שם סוג מסוים ונדיר של טחב. זהו טחב הגדל במערות, וניזון מאור שמש מועט – אור שקיעה. רק כשהשמש מנמיכה מגיע האור אל תוך המערה. או אז, כותבת קימרר,
"לרגע אחד… המערה מוצפת אור. הכמעט-לא-כלום של סכיסטוֹסְטֶגָה [=הטחב הנ"ל] מתפרץ במטר של ניצוצות… ואז, בתוך דקות, נעלם האור ואיננו. כל צרכיו מסופקים ברגע חולף אחד בסופו של היום, כשהשמש נערכת בקו אחד עם פי המערה".
אבל אז, אחרי שהטחב מקבל את מנת אורו שהיא מזונו, הוא מתחיל לזהור. הוא כמו מחזיר את האור שספג, ונעשה כמעין גחלילית מערות טחבית. כותבת קימרר,
"[…] צירוף הנסיבות המאפשר לו להתקיים מלכתחילה הוא כה בלתי סביר, שאפשר לומר שסכיסטוֹסְטֶגָה יקר יותר מזהב… חייו וגם חיינו מתאפשרים רק בזכות אינספור התרחשויות בו-זמניות המביאות אותנו אל המקום המסוים הזה ברגע המסוים הזה. המענה השפוי היחיד למתנה הזאת הוא לנצנץ בחזרה".
כך מסתיים הספר. אם תרצו, לפניכם התשובה לשאלת משמעות החיים ומהותה של האמנות. כי מהו שיר, ציור, מוזיקה וכדומה אם לא הנצנוץ האנושי המגיב לאור-העולם ומשתתף בו? תגובה ל"צירוף הנסיבות המאפשר [גם לנו] להתקיים מלכתחילה"? הטחב הזה יודע לנצנץ; האדם יודע לכתוב שיר או לצייר ציור או לנגן וכו' – זה נצנוצו המיוחד.
מי היה משער שנלמד שיעור כזה מטחב? ואילו עוד מורים נמצאים שם בחוץ, במערות ומִחוצה להן? הטחב מלמד את מי שרוצה להיות תלמידו לא רק מהי כתיבה ויצירה, אלא איך ראוי להתקיים: "המענה השפוי היחיד למתנה" הוא הענקת מתנה.

האות א׳ בכתב העברי מבוססת על ציור של ראש שור, ״אלוף״ בלשון המקרא. בכל פעם שאנו כותבים או מקלידים א׳, אנו מציירים שור בעל קרניים. איננו יכולים לחמוק מהשור ומהפרה. נוכחותם בחיינו רבה וקדומה מאוד. הם גועים מתוך הספרים והעיתונים, תובעים תשומת לב. במשפט ״אני אוהבת אותך״ הולכים שלושה שוורים.

בסדרת הרצאות מקוונות חדשה בת שלושה מפגשים נתבונן בפרות לא כמו במזון אלא כביצורים חיים: יצורים אימהיים ואוהבים הראויים לאהבה. נפגוש פרות מהתנ״ך ומאמנות המזרח הקרוב והרחוק, נקרא שירי הייקו יפניים על פרות ונעיין בסיפורי חמלה על בקר מהספרות העברית.

ההרצאה הראשונה תתקיים ביום ראשון ב׳ בחשוון, 3.11, בשעה 18:00 ב-ZOOM. במהלכה נשוחח על פרות ושוורים המופיעים בציורי המערות ובאמנות הקדומה במצרים, בבל ואשור. 

ההשתתפות בכל אחת משלוש הרצאות הסדרה כרוכה בתשלום סמלי של 20 ש״ח. מומלץ להירשם מראש לכל הסדרה במחיר מוזל של 50 ש״ח.

להרשמה ראו בקישור הזה.

*

~

קטעים אחדים מתוך פסק הדין של בית המשפט העליון באקוודור (כב' השופט אגוסטין גריהלבה חימנז)

בעניין יער "לוס סדרוס", 10.11.2021

(תביעה נגד מתן רישיונות כריית זהב בשטח יער)

תורגם מספרדית בעזרת Chat GPT ונערך קלות. טיוטת ביניים, 22.10.24. להורדת פסק הדין המלא בתרגום לאנגלית ולפרטים נוספים ראו כאן. ההדגשות אינן במקור.

כפי שעולה מהמשך פסק הדין, הפסיקה ושינוי החוקה האקוודורית שעל בסיסה ניתן פסק הדין התרחשו אחרי שב-50 השנים האחרונות חוסלו 96% מהיערות הבראשיתיים של אקוודור. פסק דין זה, שהוא בבחינת הלא-יאמן בעמדתו הנאורה ובהגנה המרבית שהוא מעניק לטבע שמעבר לאדם, צריך להיקרא בהקשר זה, של מאבק על כבשת הרש, אך אין סיבה שהוא לא יהווה השראה ומופת למקומות בעולם שנפגעו פחות. פסק הדין תואר כפסק הדין החשוב ביותר במאה הנוכחית עד כה, ואפשר להבין מדוע. לא נפעמתי משום טקסט ספרותי כתוב בשנים האחרונות כמו מפסק הדין הזה. המחשבה שעלתה בי למקראו היתה, שבמָקום שבית המשפט שלו כך מדבּר הייתי רוצה לגור.

~

28. החוקה האקוודורית מציינת במבוא כי היא מכירה בטבע או בפאצ'ה-מאמה [אֵם העולם, אמא אדמה; ד"ב], כחלק בלתי נפרד מקיומנו. הכרה זו כוללת תפיסה הוליסטית הקושרת את האדם לטבע.

28. במבוא לחוקה האקוודורית נכתב כי הטבע או פאצ'ה-מאמה, שאנו כלולים בהם ושבלעדיהם קיומנו אינו אפשרי, הם יסודות הכרחיים לחיים. בהתאם, תפיסת הטבע המפותחת בסעיף 71 לחוקה כוללת את בני האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע ומהחיים המתחדשים והמתגשמים בו.

29. הצהרה זו של העם האקוודורי, השוזרת את הידע של העמים הילידיים ואת המדע המערבי המודרני, מתייחסת לארכיטיפ האוניברסלי של האם, ובכך מזכירה את הקשר ההכרחי בין בני האדם והטבע.

30. ההכרזה מדגישה כי הפצ'אה-מאמה חיונית לקיומנו, וכך מבהירה החוקה כי קיומה של האנושות כרוך באופן בלתי נמנע בקיומו של הטבע. זכויות הטבע כוללות, לפיכך, גם את זכותה של האנושות לקיומה.

31. לא מדובר ברטוריקה פואטית אלא בהכרה משמעותית ומחויבות מבחינה היסטורית, הדורשת, לפי החוקה, יצירת אופן חדש של חיים אזרחיים בהרמוניה עם הטבע.

32. בית המשפט מדגיש כי ערכים אלו נכללים במבוא החוקה, בו מתומצתים הערכים היסודיים של העם האקוודורי, ומבוטאים לאורך כל החוקה, כולל ביחס לתפיסת החיים הטובים ולמודל הפיתוח.

*

זכויות הטבע וצדק אקולוגי

33. בית המשפט מציין שבדיון הקודם של בית המשפט המחוזי הושם דגש על ההתייעצות הסביבתית, בעוד שבית המשפט הראשון לא דן בטענות על הפרת זכויות הטבע ודחה את הבקשות למתן צווים זמניים בטענה כי מדובר בנושא חוקי בלבד שאינו מתאים לתביעה חוקתית.

34. בית המשפט מודאג מכך שזכויות הטבע, שלהן החוקה מעניקה הכרה מפורשת והגנות, אינן נבחנות כראוי ובמועד על ידי שופטים, רשויות ציבוריות ואזרחים.

35. זכויות הטבע, כמו כל הזכויות המעוגנות בחוקה האקוודורית, הן בעלות כוח נורמטיבי מלא. הן אינן אידיאלים או הצהרות רטוריות בלבד, אלא הוראות משפטיות מחייבות. לפי סעיף 11(9), כיבוד והגנה על זכויות אלו היא חובת המדינה העליונה.

36. על המדינה, דרך כל מוסדותיה, לעדכן את כללי המשפט בהתאם לזכויות אלו, ולהתאים את המדיניות הציבורית כדי להבטיח את קיומן של זכויות הטבע.

37. באשר לחובותיהם של האזרחים, סעיף 83(6) לחוקה מציין במפורש את החובה לכבד את זכויות הטבע ולשמור על סביבה בריאה.

38. בית המשפט קובע כי הכוח הנורמטיבי של החוקה חל לא רק על זכויות הטבע, אלא גם על כל ההגנות והעקרונות החוקתיים החלים. סעיף 71 קובע שכל אדם, קהילה או עם יכולים לדרוש מהמדינה להגן על זכויות הטבע, תוך יישום עקרונות החוקה.

39. זכויות הטבע וההגנות עליהן ניתנות ליישום מיידי על ידי כל רשות ציבורית, לרבות שופטים, בהתאם לסעיף 11(3).

40. עקרון "פרו נאטורה" ["לטובת הטבע"] קובע כי יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה ביותר עם זכויות הטבע, ויש ליישם עקרון זה גם על פרשנות הוראות החוקה עצמה.

41. כאשר שופטים דנים בתביעות על הפרת זכויות הטבע, עליהם לערוך בחינה קפדנית של הטענות, ואין לדחותן בטענה שמדובר בנושאים מנהליים בלבד.

*

הערך הפנימי של הטבע

42. זכויות הטבע מבוססות על ההכרה שיש לטבע ערך פנימי משלו, ללא קשר לתועלתו לבני האדם. סעיף 71 מבהיר זאת באופן ברור.

43. מדובר בתפיסה מערכתית המגינה על תהליכים טבעיים בזכות ערכם העצמי. המערכת האקולוגית מוגדרת כמערכת חיים שמגיעה לה ההגנה המקסימלית האפשרית.

44. בית המשפט מבהיר כי התפיסה של הטבע כבעל ערך עצמי מחייבת הגנה על מערכות אקולוגיות ספציפיות כמו היער המוגן "לוס סדרוס".

45. יש להבין את עקרון הסובלנות האקולוגית, שמסביר כי מערכות טבעיות פועלות באופן מיטבי בתנאים סביבתיים שלא השתנו מעבר לגבולות הסיבולת שלהן.

46. המערכת האקולוגית מוגדרת כקבוצה של אורגניזמים שמתקיימת באזור מסוים ובעלת מאפיינים משותפים. האורגניזמים מהווים את המרכיב הביוטי של המערכת.

47. מערכת אקולוגית מגוונת היא מערכת הכוללת מספר רב של מינים באינטראקציה ביניהם, מה שמקנה לה עמידות גבוהה.

48. תפיסת הערך הפנימי של הטבע קשה להבנה בגישה אנתרופוצנטרית, הרואה בטבע רק מקור למשאבים לשימוש האדם.

49. גישה זו, הרואה בטבע משאב בלבד, מאתגרת את הבסיס עליו נשענות זכויות הטבע.

50. הכרת הערך העצמי של הטבע משקפת תפיסה אחרת של האדם עצמו ושל הקשר שלו עם הטבע.

51. בית המשפט מצטט את פסיקת בית המשפט הבינלאומי לזכויות האדם (IDH) המבהירה כי ההגנה על הטבע אינה רק בגלל התועלת לאדם, אלא גם בשל חשיבותו לקיום כל היצורים החיים.

52. מדובר בשינוי פרדיגמה משפטית, אשר שואפת להסתגלות האדם למערכות הטבע ולא לניצולן.

53. החוקה מכירה בזכות ליהנות מהסביבה ומהמשאבים הטבעיים שיאפשרו חיים טובים ("סומק קאוסאי").

*

בנוגע להכחדת מינים והשמדת מערכות אקולוגיות 

68. הפרה בוטה של זכות הטבע לכיבוד מלא של קיומו מתבצעת בפעילויות המובילות להכחדת מינים. אלו הפרות בהיקף ששקול לרצח עַם בתחום של זכויות האדם. הכחדת מין, שהתהליך הממושך שהטבע השקיע בו לעיתים מיליוני שנים, גורמת לאובדן בלתי הפיך של מגוון וידע. בשל חומרתו ואי ההפיכוּת של נזק של הכחדת מינים, סעיף 73 לחוקה מיישם את עקרון הזהירות במקרים אלה. 

69. בנוסף, לאור הקשרים המערכתיים שמקיימים כל מיני בעלי החיים והצמחים, היעלמותם של אחד או יותר מהם עלולה להוביל להכחדת מינים אחרים. ולכן להשמדת מערכות אקולוגיות שלמות או לשינוי קבוע של מחזורים טבעיים, כפי שמוזכר בסעיף 73 לאותה חוקה. השמדה או שינוי זה עלולים להיגרם גם מסיבות אחרות מלבד הכחדת מינים, אך בית המשפט מבקש להדגיש כאן את האופי המערכתי של תופעות אלו. בנוסף, הפרות אלו של זכויות הטבע עשויות לגרום להשפעות שליליות בלתי צפויות על בני האדם, מה שעלול להוביל גם להפרות זכויות נוספות, כמו הזכות למים ולסביבה בריאה, כפי שנדון בהמשך פסק דין זה.

בחודש יולי אשוחח על העצים ביצירתו של ביאליק, בשירה ובסיפורת. השיחות יתקיימו בערוץ ה"זום" של בית ביאליק.

לפרטים ולהרשמה (בתשלום) ראו נא במודעה ובקישור.

כמו כן, מצורפת כאן מקראה קטנה של מקורות (עם קישורים ליצירות המלאות), לנרשמים ולכל המעוניין לקרוא. אפשר להוריד או להדפיס.

מאת לורן אייסלי

מתוך The Judgment of the Birds

[המובאות והתמונה הובאו בניוזלטר המצוין The Marginalian. הציפורים המתוארות הן סִבְּכִים. המאמר בשלמותו מופיע בספר The Immense Journey, pp. 163-178].

*

בשעת ערב של יום סתווי קר ונשוּך רוח טיפסתי על גבעה נהדרת שעמוּד שדרתה דמה לגבו של דינוזאור וניסיתי להתעשת. השממה המעורבבת גלשה במורד לכל עבר. אוויר כחול התכהה לסגול לאורך בסיסי הגבעות. הרמתי את התרמיל, שהיה כבד מעצמות מאובנות של יצורים שמזמן נעלמו ובחנתי את המצפן. רציתי לעזוב עד רדת הלילה. השמש כבר שקעה, עגומה, במערב.

ואז ראיתי את המטס מגיע. הוא זז כמו גוף קטן ארוג בצפיפות של כתמים שחורים שרקד והתפרץ ושב ונסגר. הוא שטף מצפוֹן ופנה לעברי בנחישות קשוחה של ​​מחט מצפן. הוא זרם דרך צללים שעלו מתוך נקיקים מעוררי יראה. הוא חפז מעל פסגות נישאות באור האדום של השמש או שקע לרגע ונעלם מעַין בתוך צילן. על פני המדבר הזה של חַרְסִית סחופה וסלעים שחוקֵי רוח, הם הגיעו בצפצוף פרוע, קלוש, שמילא את כל האוויר סביבי כשהקליעים החיים הזעירים האלה נעו בעוצמה אל תוך הלילה.

אולי זה לא יראה לכם כמו פלא. אולי לא, אלא אם תעמדו באמצע עולם מת בעת שקיעת שמש. ושם עמדתי אני. חמישים מיליון שנה היו מונחות מתחת לרגליי, חמישים מיליון שנה של מפלצות שואגות שנעו בעולם ירוק שנעלם עכשיו עד כדי כך, שאפילו האור שלו נע כבר בקצה הרחוק של החלל. חומרי העידן הנעלם הזה נחו סביבי באדמה. סביבי עדיין היו מונחות השיניים הטוחנות של ברונתותריומים מתים, שיני החרב העדינות של חתולים רכֵּי צעד, הארובות החלולות שעיניהן של חיות מוזרות ונכחדות רבּות נחו בהן פעם. העיניים האלה הביטו אל עולם אמיתי כמו זה שלנו; מוחות אפלים ופראיים שוטטו ושאגו וקראו תיגר אל הלילה המהביל.

הם עדיין היו שם, או מוטב לומר, היסודות הכימיים שהרכיבו אותם היו שם, בקרבתי, באדמה. הפחמן שהניע אותם נמזג, שחור, באבן הנשחקת. גוני הברזל ניכרו בחרסית; הברזל לא זכר את הדם שפעם חלף בתוכו. הזרחן שכח את המוח הפראי. הרגע שבו היצורים היו פרטים מובחנים נעלם מכל אותם תרכובות מוזרות של יסודות כימיים, כפי שהוא ישקע מגופינו החיים אל ביבי השופכין ואל נהרות העתיד לבוא.

הרמתי חופן אדמה. החזקתי אותה בזמן שהמעוף הפראי של סבכים שפניהם דרומה שטף מעלי אל עבר החושך המתקרב. עף שם למעלה זרחן, עף שם ברזל, עף שם פחמן, סידן שם טפח בכנפיים הממהרות. לבדי, על פלנטה שוממה, צפיתי בנס המדהים הזה חולף ועובר על פניי. המטס הודרך בידי מצפן ממשי כלשהו, על פני שׂדה ושממה. הוא צעק את התרגשויותיו הפרטיות אל האוויר עד שהערוצים הדהדו. הוא פנה כגוף אחד, הוא הכיר את עצמו. הוא התקבץ בבדידות בחושך הדוהר. הישויות האינדיבידואליות שבו חשו בהתקרבות הלילה הזורח, וכך, כשהן קוראות בקול זו לזו את זהותן, חלפו אל מעבר לראייתי.