קטגוריה: מחברת העוּבדות

הערות מתוך ובעקבות "מבט אינטימי בשמי הלילה" מאת צ'ט ריימו (2001)

*

1. רק 300,000 שנה אחרי הבריאה (המפץ הגדול) נוצרו האטומים הראשונים. לפני כן היה חם מדי.
2. ייתכן מאוד שהיידן צפה בחלל דרך הטלסקופ של הרשל, שהיה הגדול ביותר בעולם באותה תקופה, בעת ביקורו באנגליה ב-1792 ותצפית זו היוותה השראה, ככל הנראה, ל"בריאה". (אור כוכבים הופך למוזיקה.-)
3. דרך התודעה האנושית היקום יודע את עצמו.
4. מבט דרומה בחורף יגלה את הפליאדות ואת אלדברן די סמוכים בשמים. "אלדברן" פירושו "העוקב", והוא "עוקב" אחרי הפליאדות. להביט בהם ביחד זה כמו להביט בתצלום שבו רואים את סבא של סבא של סבא (ועוד כמה וכמה דורות לאחור) – עם נין מאוחר. אלדברן הוא כוכב זקן, קרוב לסוף חייו, כלומר בן מיליארדי שנים. הפליאדות – כוכבים צעירים, בני עשרות מיליוני שנים בלבד.
5. הדינוזאורים, אילו היו צופים בכוכבים, לא היו רואים את כוכבי הפליאדות, אלא ענן קלוש של גז, שממנו הן נוצרו, לפני 50 מיליון שנה.
6. "שירה בלי חושך אינה כלל שירה".
7. הכוכב קסטור, במזל תאומים, שנראה ככוכב אחד הוא בעצם מערכת של שישה כוכבים שסובבים זה את זה – שלושה כוכבים כפולים.
8. אם כדור הארץ הוא עינב, אלפא קנטאורי, שהוא הכוכב הקרוב ביותר אלינו, הוא כדור בקוטר שלושה מטרים ובמרחק 80,000 קילומטר. להמשיך לקרוא "הירח המלא מחולל גאוּת במחשבות"

בעבר האמינו שמגנטים מכוונים אל כוכב הצפון.

*

יֵשׁ צִפֳּרִים שֶׁנּוֹדְדוֹת בַּהֲלִיכָה. (איאן ניוטון)

* להמשיך לקרוא השלג הנצחי של האוקיינוסים

כמה הערות מתוך ספרו של ג'ון גריבין "אבק כוכבים" (פינגווין, 2000)

• "החיים מתחילים בתהליך של היווצרות הכוכבים. אנו עשויים אבק כוכבים. כל אטום של כל מרכיב בגופך, למעט מימן, יוּצר בתוך כוכבים, פוזר לרוחב היקום בהתפוצצויות כוכביות גדולות, ומוחזר עד שנהיה חלק ממך".
• כדור הארץ הוא שְׁיָר של ענן הגז שממנה נוצרה מערכת השמש. 99.86% מהחומר נמצא כיום בשמש עצמה; ממה שנותר (0.14%) שני שליש נמצאים בצדק (יופיטר). משאר ה-0.05% נוצרה כל שאר מערכת השמש, כולל כדור הארץ.
• התהליך הוא בערך כזה: כוכבים מדור ראשון עשויים כמעט אך ורק מימן והליום; כעבור כמה מיליארדי שנים הם התפוצצו; מהשיירים נוצרו כוכבים מדור שני שבהם נוצרו יסודות נוספים כמו פחמן וחמצן; גם כוכבים אלו התפוצצו; משיירי הכוכבים האלו נוצרה מערכת השמש, ובתוכה כדור הארץ. זה דור הנכדים של היקום, והוא יורש את הישגי הדורות הקודמים [זה נשמע כמעט כמו רומן ישראלי קנוני]. להמשיך לקרוא של נעליךָ

(הערת הסבר: ב"קינדל", הספר האלקטרוני של אמזון, יש פונקציה של סימון קטעים בקו תחתי. כל קטע שאתה מסמן מועתק ונשמר אוטומטית בקובץ מצטבר, וכך נוצרת מעין מחברת ציטוטים, שאתה קורא אחרי כמה חודשים ולא זוכר שסימנת, ומה היה ההקשר. אני מתרגם כאן חלק קטן מהציטוטים)

"בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון". (תומס מרטון, "כשהעצים אינם אומרים דבר")

*

"אני עצמי חלק ממזג האוויר וחלק מהאקלים וחלק מהמקום, ויום שחלף מבלי שחלקתי באמת בכל זה אינו כלל בגדר יום". (תומס מרטון)

*

"תמיד רציתי לכתוב על אודות הכול". (תומס מרטון)

*

"יש לנו מכשיר שטס לנוגה, וכשהוא יעבור בסמוך לה הוא יראה במשך שלושים שניות את העננים שמעליה. זה יקרה בדצמבר. ואז המכשיר יטוס החוצה אל שום-מקום. הוא יהיה עין בשום-מקום". (תומס מרטון)

* להמשיך לקרוא "בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון"

לואיס תומס, ב"חיי התא" שהזכרתי בפוסט הקודם, מספר על יצור חד-תאי בשם Myxotricha paradoxa, שמתגורר במעמקי מערכת העיכול של טרמיטים אוסטרליים. בלעדיו, העץ שאוכל הטרמיט, בלי קשר לכמה הטרמיט ילעס, לא יוכל להתעכל. המיקסוטריכה מאפשר לטרמיט להפריש את העֶצָה (ליגנין) שאותה אין הוא יכול לעכל, ושאותה הוא מנצל כחומר לבניין הקן. בלי המיקסוטריכה לא היו טרמיטים. מה שאפשר לכנותו "טפיל" מאפשר למעשה את חיי המארח.

נראה שלמיקסוטריכה יש שוֹטוֹנים (מעין זנב ארוך, כמו בתאי זרע) שמאפשרים להם לנוע בתוך מערכת העיכול של הטרמיט. למעשה, בהגדלה רבה יותר, השוטונים הללו מתבררים לא כאיברים של היצור, אלא כיצורים אחרים, ספירוכטה, סוג של חיידק, שחיברו את עצמם במרווחים סדירים למיקסוטריכה והם מזיזים אותו.

וכאילו לא די בכך, נראה שיש למ' אברונים אובליים, קרובים לספירוכטה. אבל אם מגדילים עוד רואים שגם אלו יצורים נפרדים, חיידקים אחרים, שחיים בסימביוזה עם הספירוכטה. דיירי מִשנה של דיירי המִשנה של הטרמיט, שאף הוא דייר משנה, נגיד, בבית או בעץ.

פתאום הבנתי את העולם על פי צמד המילים: דיירי מִשנֶה.

כדי שהמטפורה של דיירי המִשנה לא תטעה: מדובר במאות אלפי דיירי משנה בסביבת המיקסוטריכה.

מושבה של טרמיטים יכולה להכיל עד עשרה מיליון טרמיטים.

*

למאמר של לין מרגוליס ודוריון סגן באותו נושא >>>

לואיס תומס, בספרו הנודע מ-1974, The Lives of a Cell, "חיי התא", כותב כי יש בסיס טוב לטענה כנגד היותנו קיימים כישויות (entities). איננו מורכבים, כפי שהיינו רוצים להאמין, כותב תומס, כצירוף של חלקינו-שלנו: "חולקים בנו, משכירים אותנו, כובשים אותנו". המיטוכונדריה (לצורך העניין אפשר להגדירם כאברון בתא שהוא "תחנת הכוח" של התא) אינם "שלנו" אלא יצורונים נבדלים, "פולשים", שיש להם דנ"א משל עצמם, והם אולי חיידקים שנבלעו בתאים האנושיים בעבר הרחוק ונשארו שם ביחסים סימביוטיים (סליחה מראש על העילגות והבורוּת הביולוגית). אם כך, מדובר ב"זרים", שבלעדיהם, כותב תומס, "לא נוכל להניע שריר, להקיש באצבע או לחשוב מחשבה". כלומר, אנו חיים הודות לזרים; הזרוּת הכרחית לקיומנו. כך גם בצמחים – הם חיים הודות לכלורופלסטים, שגם הם כנראה פולשים זרים באופן דומה. התלות שלנו בזרים לעצם קיומנו, לא כ"קישוט" שאנו עונדים באופן ליברלי, קיימת גם כאן – מפני שאנו תלויים בצמחים, התלויים בזרים "שלהם". ומי יודע אם שרשרת זו לא ממשיכה עוד ועוד. להמשיך לקרוא לצחצח שיניים מול המיקרוסקופ

ר' נחמן מברסלב (1772-1810) – קטעים מתוך "תורות ותפילות", הוצאת קרן ר' ישראל דב אודסר (וראו גם כאן)

 

• החכְמות מזיקים מאוד להאדם. והחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם… כי חכמות אין צריכים כלל. והעיקר הוא רק תמימות ופשיטות ואמונה שלימה בהשם יתברך ובהצדיקי אמת. אף על פי שגם בתמימות צריכין להיזהר לבלי להיות שוטה, אף על פי כן חכמות אין צריכין כלל.
• דע כי יעקב אבינו כששלח את בניו ליוסף שלח עימהם ניגון של ארץ ישראל. להמשיך לקרוא צריך כל אדם לומר: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי"

הנרי דיוויד ת'ורו, כמה ציטוטים מתוך "ידיעת הטבע של מסצ'וסטס" (1842)

• "ההיבט הפוליטי המצומצם של האדמה אף פעם אינו מעודד; האדם מושפל כשמביטים בו רק כחבר במסגרת פוליטית. מבחינה [פוליטית], כל הארצות מגלות רק סימנים של ריקבון".
• "אשמור כמה ספרֵי ידיעת הטבע לצדי בכל עת כסוג של סם-חיים".

• "הטבע מזמין לשנות את גובה מבטנו לזה של העלה הקטן ביותר, לאמץ את נקודת המבט של חרק ביחס למרחב שלו. אין בטבע מרווח; כל דבר מלא חיים".
• "ריבוא הקולות הנדחקים אל מול ירח הקיץ".
• "העורב קורא בקול אחד עִם הסערה". להמשיך לקרוא "העורב קורא בקול אחד עִם הסערה" (ה"ד ת'ורו)

יוג'ין מארה, נשמת הנמלה הלבנה (1925; פרק ראשון; תרגום מאפריקנס לאנגלית של ויניפרד דה קוק)

תודה לעידן לנדו על ההפניה לספר.

• "במשך תקופה של עשר שנים חקרתי את הרגליהם של הטרמיטים ואת הפסיכולוגיה שלהם. התבוננות כזו מגלה פלאים חדשים מדי יום… תפקוד הקהילה, או הפסיכולוגיה הקבוצתית של הטרמיטים, נפלאה ומסתורית כמו זו של בני האדם".
• התקשורת ביניהם נראית כטלפתיה.
• הטרמיטים יוצאים לראשונה למעוף אחר שהות בקן. הם לא ראו אור יום ולא שמעו על טורפים. אבל בתשעה מתוך עשרה מקרים הם לא יצאו למעוף עד שכל הציפורים בסביבה ינוחו בקִנים שלהן.
• קן טרמיטים הוא חיה אחת שאיבריה לא חוברו פיזית. חלק מהפרטים משמשים כ"פה" אוכל, חלקם – כאברי הגנה, חלקם – כאברי רבייה. הטרמיטים המעופפים הם אברי הרבייה.
• מטרת המעוף – להתפזר, כמו אבקנים של פרח ברוח.
• הנקבה מגיחה מהקן, עפה, נוחתת, ותולשת את ארבע הכנפיים שלה במהירות כה רבה עד שעין אנוש אינה מבחינה בתנועה. זאת לאחר שהכנפיים צומחות במשך חודשים. הן נתלשות, לפעמים אחרי מעוף של שניות ספורות.
• לאחר התלישה הנקבה מוצאת מקום מתאים ונעמדת כששלושה רבעים מגופה האחורי מוטה לאחור. היא ניצבת כ"פסל של טרמיט". היא משדרת קריאה לעזרה, אבל אין זו תדר קולי. כנראה ריח. הזכרים קולטים את התדר הזה, גם ממרחק רב, גם כנגד הרוח, ומיד באים.
• זכר נוחת בסמוך ל"פסל" הנקבה, תולש אף הוא את כנפיו, וניגש אליה. ברגע שהיא חשה את מגע מחושיו, היא מתחילה לרוץ בשיא המהירות. הזכר בעקבותיה. הם מחפשים בית.
• הזכרים והנקבות חיים שנתיים בקן ואין שם שום הזדווגות ורבייה. הם חייבים לעוף, חייבים לתלוש כנפיים, חייבים לבצע את הטקס הנזכר לעיל – בכדי להתרבות. אם אפילו שלב אחד יימנע מהם, לא תהיה רבייה. למשל, הם חייבים לעוף; אפילו לשניות ספורות. אם אדם ייקח טרמיט שבקע מהקן ויניח אותו/ה ליד בן המין השני בטרם מעוף – הם לא יזדווגו. ואם לא יניחו להם לתלוש את כנפיהם כרצונם – הם ימותו.
• "שנייה בזמן, 7-8 סנטימטרים במרחב, הינף כנפיים אחד – הם עבור הטרמיטים תהום שרוחבה אינסופי, המבדילה בין שני אופני קיום".

הלדובלר ווילסון, מסע אל הנמלים, עמ' 123-135. רשימה שלישית בסדרה

• עוצמת הנמלים היא היכולת לקיים קשרים חברתיים הדוקים וסדירים בעזרת מוחות זעירים. זו גם נקודת החולשה שלהן. מי שמבין את הקודים החברתיים שלהן יכול לגבור עליהן.
• נמלה מזהה חברה-לקן בעיקר בעזרת הריח. אם מרמים את חוש הריח שלה מרמים אותה. יש חיפושיות, שונות לגמרי בצורה ובגודל, שלמדו להפיץ ריח רמייה כזה וכך חודרות לקני נמלים, שהם מאגרי מזון גדולים. זה כאילו בני אדם היו מכניסים הביתה סרטנים ענקיים או צבים גמדיים ולא שמים לב שמשהו לא בסדר.
• יש נמלים טפילות שלא רק מנצלות את משאבי הקן אלא רוכבות פיזית על גב הנמלה. עד כדי כך, שיש להן בטן קעורה שמותאמת לרכיבה הזו (למה זה כל כך מצמרר?).
• נצפו עד שמונה נמלים טפילות על מלכה אחת. הן ניזונות ממזונה של המלכה וכך נעשות פוריות מאוד.
• הטפילות לא חיות בנפרד מהמארחת ליותר מכמה ימים.
• יש נמלים שמנהלות מסעות ציד, לוכדות נמלים ממין אחר כבהמות עבודה. אבל העבדים מתנהגים בחופשיות ברגע שהגיעו לקן החדש.
• יש נמלים שיודעות בעיקר להילחם ולחיות על שלל של הזולת. יש להן צבתות שלא מתאימות לחפירה, לטיפול בזחלים או לחיתוך עלים, אלא לקרב.
• הן מנהלות מתקפות בלי מצביא-מנהיג, רק לפי נתיבי ריח שהותירו המרגלות, המכוונים אותן אל היעד (בני אדם זקוקים להנהגה – מאמן – אפילו לשם ניהול משחק כדורסל של 5 על 5).
• יש נמלים שיודעות לזרוע פאניקה אצל היריב על ידי חיקוי ריח הפחד שלו.
• יש תורה שלמה של פרזיטולוגיה של נמלים. מיני טפילים על נמלים. למשל, טפיל שמבלה את חייו במציצת דם מרגל של נמלים לוחמות ממין מסוים בלבד, והוא בגודל קטע הרגל הנמוך של הנמלה הלוחמת. אבל הוא לא הופך את הנמלה לנכה. אדרבא, היא משתמשת בו כבהרחבה של הרגל (תחשבו על איך זה ללכת עם יצור שגודלו מהברך ועד הקרסול, כששיניו נעוצות בבשרכם); יש טפילים על המחושים, יש טפילים של הצבתות, ועוד ועוד. מעניין אם יש גם טפילים על הטפילים האלו. וכן הלאה.

ובלי קשר, דיון מעניין אצל אריק גלסנר בענייני ספרות.