יש הרבה מובנים והקשרים שנדבקו למילה 'זן'. על המובנים המסחריים אין טעם לדבּר (מותגי תה ובושם שמשתמשים במילה וכדומה), וגם לא על המובנים המסחריים הסמויים יותר ("טכניקות" שמטרתן "להרגיש טוב" וכדומה). מי שמחפש פתח הצצה, ואולי שער כניסה, אל העולם הזה, ייטיב אם יקרא את מדף הספרים שדיוויד הינטון חתום עליו. הינטון (יליד 1954) הוא המתרגם הבולט של שירה ומחשבה סינית לאנגלית, והמדף שלו כולל כעשרים ספרי תרגום ועוד כעשרה ספרי מסות ושירה מקורית. הספר להתחיל בו הוא 'שורש סין', China Root, שהוא מבוא לצ'אן (המילה הסינית שביפן ובמערב הפכה ל"זן"), לצד האנתולוגיה 'דרך הצ'אן' The Way of Ch'an. שני הספרים האלה הם המבוא העקרוני הבהיר והמקיף ביותר המוכר לי לצ'אן הסיני, שעליו אמר יואל הופמן כי הוא "הניסיון היפה ביותר של בני אדם להבין".
אני כותב כאן כאחרון התלמידים, ולא על הספרים הנ"ל, אלא על תרגום חדש של הספר שאפשר לתרגם את שמו "רשומות הקלוּת והשלווה" (כאן קישור לספר וכאן דגימה ממנו; כאן דגימה ארוכה למדי מן המבוא). קלות ושלווה – מצרכים שיש לנו שפע מהם! זהו ספר שיחות (קוּנג-אנים בסינית, "קואנים" ביפנית) משנת 1145 בערך. לפי גישתו של הינטון, הצ'אן הוא הרבה יותר דאואיזם מעודכן מאשר סוג של בודהיזם, ובעצם את עיקרי דרך הצ'אן אפשר למצוא כבר אצל לאו דזה וג'ואנג דזה באמצע האלף הראשון לפנה"ס. במובנים מסוימים, טוען הינטון, הצ'אן הוא אנטי בודהיסטי.
הצ'אן, כפי שהוא עולה מתרגומיו של הינטון, מוצג כתורה הכי רלוונטית לימינו שאני יכול לחשוב עליה, תורה של אקולוגיה רוחנית וארצית, תורה המכבדת את האדם בכך שאינה דורשת ממנו להאמין בכל מיני אמונות "כי ככה אמרתי" ובכל מיני דמויות סמכותיות, תורה המטילה ספק בסמכות ובמוסכמות, כלומר מטילה ספק בעצמה, ובעיקר תורה ששאיפתה היא ראיית התודעה והיקום כמרקם אחד, כלומר תורה המציעה לאדם לא רק רשימת מטלות וצווים אלא התמקמות בעולם, יום-יום.
אתרגם כאן כמה קטעים מן הספר כדי להמחיש זאת. מדובר בתרגום חלקי מתרגום ויש להתייחס אליו ככזה. זה ממש לא מבוא לצ'אן, רק בדל רמז.
בפרק השלישי נשאל מישהו מדוע הוא אינו קורא בסוטרות (כתבי הקודש). התשובה: "אני רק נזיר עני השוכן ב'דרך' [=דאו]… זוהי הסוטרה שלי, רקמת הקיום של העולם המתגלגלת בשינויי צורה: מאה, אלף, עשרת אלפים, מאה אלף מגילות". פשוט: העולם הוא כתבי הקודש שלי. העולם הוא הספרייה הגדולה. כן, אפשר לכתוב עליו, אבל יש לזכור שזו כתיבה משנית.
בפרק הרביעי האל אינדרה לוקח נבט של עשב ושותל אותו באדמה, ואז מכריז "בניית המקדש הושלמה". על פני הבודהא, בסיפור, מתהווה חיוך. נבט אחד הוא מקדש ראוי, שלם! והינטון מעיר, שהסימנית הסינית ל'מנזר' או 'מקדש' מכילה ציור של יד האוחזת בשתיל. שתיל הוא מקדש מפני שיש בו את כל כוח היקום של צמיחה והתהוות. כן, אפשר לבנות מקדש, אבל לא כדאי לשכוח שהמקדש העיקרי הוא העולם.
מורה אחר (פרק 7) מתבקש ללמד את הציבור. הוא יושב שעה ארוכה בלי לדבּר, ואז קם וחוזר לחדרו. נוזפים בו על כך והוא אומר, "לסוטרות יש מורים לסוטרות; לשסטרות [הדרכות] יש מורים לשסטרות. מדוע אתה נוזף בי?". ובמילים אחרות, הוא אומר: אני מורה לדממה.
בפרק 8, בשיר המלווה את השיחה (יש שיר כזה אחרי כל שיחה) נאמר: "ברגע שאתה מבין, גם המלמול של תינוק בן יומו, 'גוּ-גוּ, גא-גא', הוא הסבר מספק". לא צריך להסתבך בפילוסופיה יותר מדי, במילים על מילים על מילים. ברגע שאתה מבין, אפילו מלמול טרום-מילולי של תינוק מראה את התבונה היקומית, את יצירת השפה, את יכולת הלימוד הנובטת-מאליה של תינוק. המלמול התינוקי הוא פלא גמור והוא גם 'אומר' את זה. וגם כאן, כן, אפשר לדבּר מעבר למלמול, אבל לא כדאי לשכוח את המלמול כמעין איזון מפני ההשתלחות מילולית חסרת הרסן שכולנו מוּעדים לה.
עלי לקצר, ברוח הדברים האלה. הנה רק עוד שני דברים. בפרק 88 מצוטטת סוטרה: "כשאיני רואה את טבעי המקורי, מוטב שאתבונן אל המקום שאני נמצא בו, שבו איני רואה את טבעי המקורי". יש כאן עצה מעשית, כל הטריק הוא לזכור שכשאתה מרגיש אבוד, שאיבדת את הדרך, לזכור שזה בדיוק הסימן שאתה צריך לחפש את הדרך. הדרך היא לחפש את הדרך. ההבדל בין מצב של חיפוש דרך למצב של הליכה לאיבוד הוא עצום. במצב של הליכה לאיבוד אתה שקוע בתחושת ה"איבוד" והיא נוטה להתעצם, להסלים. במצב של חיפוש דרך אתה מתקן את הנתיב, שם לב היכן אתה, שואל שאלות. ואף אחד לא אמר שזה פשוט.
אי אפשר לסיים את הסקירה הקצרה הזו בלי הפרק המסיים, מספר 100. נזיר שאל את המורה: "בראשית היה רק מארג המקור הצלול של הבודהא [המונח 'בודהא' בהקשר של צ'אן הוא לרוב 'היקום' ולא האדם המסוים, סידהרתהה גאוטמה]; כיצד זה לפתע נוצרו מתוכו הרים ונהרות והארץ רחבת הידיים?". המורה ענה: "בראשית היה רק מארג המקור הצלול של הבודהא; כיצד זה לפתע נוצרו מתוכו הרים ונהרות והארץ רחבת הידיים?". כן: תשובתו של המורה היא ציטוט של השאלה! התשובה היא – שמוֹר על השאלה. שאלה מצוינת. וגם אתה כלול בשאלה. איך היקום עבר ממצב של 'המפץ הגדול' למצב שבו מישהו יושב כאן ומקליד או קורא? מצב-השאלה הזה הוא מה שראוי לחפש. "אין תשובות, יש רק מעמקים", כתב הינטון בפתח ספר אחר שלו.
מתחת לשולחן 
