קטגוריה: פרוזה

מוקדש לאבי לייב עם צאת ספרו מהכוכב הראשון עד לאחרית הימים בהוצאת כרמל.

 

הגענו למצפה הכוכבים בבוקר בגלל סגירת הכביש משיקולים ביטחוניים בעקבות מקרה רצח נוסף. השמש כבר עלתה, ידענו שהחמצנו את הכול. אבל היינו עייפים מהנסיעה ומההמתנה הארוכה, ולכן ביקשנו מהאסטרונום התורן לישון במצפה הכוכבים כמה שעות לפני שנשוב הביתה. הוא לא מבין, אמר. לישון? לישון מתחת כל הכוכבים האלה? הן השמַים זרועים כוכבים גם ביום. במשך שנים, אמר, עבד כמדריך לצפייה בכוכבים עם קבוצות של עיוורים. העיוורים באו בימים ובלילות, ההדרכות התקיימו גם בצהריים ובבוקר. הוא יכול לתאר את השמַים בכל שעה. רצינו לישון אבל הוא אמר, איך אפשר לישון מתחת היפעה הממשית והגדולה הזאת? הרי זה כמו לישון באולם קולנוע שמוקרנים בו בבת אחת אלפי סרטים טובים, ובמקרה שלנו כל הסרטים הם יצירות מופת. השמש כבר עלתה והוא אמר, יפה, בדיוק בזמן. בשמש אסור להביט, אבל אם תסתירו אותה בכף היד – הוא הסתיר אותה בכף היד בעבורנו – תוכלו לראות את פלוטו ואת מרקורי, ממש שם, לצדה, באור. הם שם, הם שם עכשיו, אני יודע, תאמינו לי. כל השמַים ידועים לי, הוא אמר, אני מכיר את התנועה הזאת כמו שוטר תנועה שכבר שלושים שנה עומד באי-תנועה בלב כלכותה ומכוון. הוא באמת היה קצת הודי, המדריך. ויש לי משרוקית, אמר, אני שורק והם ישר מתארגנים, אצלי אין תאונות דרכים, אצלי התנועה זורמת חלק כל שעות היממה. השמש, הוא אמר, היא מסתירה לנו – אבל אנו רואים, למרות עיוורוננו – את קבוצת הכוכבים "קַשָת". קַשָת הוא המזל שלנו; אנחנו תאומים, גילינו לו, והוא אמר, על אחת כמה וכמה. קשת אינה סתם קבוצת כוכבים, לחש. שהרי מי שמביט בקשת מביט הישר אל מרכז הגלקסיה. כן-כן, החור הגדול שבתקליט אֲרִיךְ נֶגֶן של אור וחושך. הרי כל החלל כולו זה חריצים, את זה גילה כבר אלברט איינשטיין, הוא אמר. אנחנו כל הזמן פונים אליו, לחור. אני אומר, הם פונים בתפילה לירושלים, פונים בתפילה למֶכָּה, אבל שם הוא המרכז האמיתי. מובן שיש עוד מרכזים, ובעצם – אין מרכז. אבל במונחים מקומיים זה המרכז. יותר מרכז מזה זה כבר מעבר להשגתנו, אמר, ושרק במשרוקית. הם יודעים היכן ירושלים אבל את מרכז הגלקסיה שכחו. הם עולים לירושלים להקריב קרבן, אבל למרכז הגלקסיה אין איש עולה, ושום קרבן אינו נחוץ שם. שום תפילה. אין שם כלום. המסה של החור שבמרכז היא כמו ארבעה מיליון שמשות. שום עֵז שחוטה לא תתקבל שם, לא. ולא סולת בלולה בשמן. תניחו לעזים המסכנות. תניחו לירושלים, הוא אמר. די, תלכו לישון. אני תמיד שומר מיטות כאן למאחרים ולעיוורים. תלכו לישון אמר, תניחו את הנשק שלכם, תלכו לישון, תלכו לישון כבר, אין לי כוח אליכם.

 

The Galactic Center in Infrared Image Credit: 2MASS Project, UMass, IPAC/Caltech, NSF, NASA

 

 

בעקבות ההצלחה השיווקית של הספר שמחברו בחר להישאר בעילום שם ואף הסתיר את זהותו מהוצאת הספרים שפרסמה אותו, ובמקום תמונתו הציב על העטיפה תצלום של פני בבוּן, החלו עוד ועוד סופרים ומשוררים לפרסם את ספריהם בשמות בדויים ולהציב על עטיפות ספריהם תמונות של בבוּנים וקופים אחרים. שנה לאחר המהפכה, מדווח המגזין הספרותי של ה"טיימס" במדורו "מהנעשה בעולם הספרות", מכירות כל הוצאות הספרים בישראל את הסופרים המפרסמים אצלן רק בשמות העט שלהם. המועמדים לפרס ספיר לשנת 2015, מדווח ה"טיימס" ביבושת, הם שתי גורילות, קוף מקוֹק, אורנג-אוטנג מבכירי סופרי "דור הפלמ"ח", וכמה שימפנזים שזה להם פרסום ראשון.

 

עמדנו והתפעלנו מן החומה, מן הלבנים האיתנות שהונחו שם מהודקות יפה-יפה. היה ברור לנו ששום צבא פולש לא יעבור את המחסום הרב הזה שבהרים, כך שאנחנו מוגנים לגמרי מן הצד הטוב של החומה, ובטוחים, ויכולים לחלוץ כפות ידיים מן הכפפות ולהניח על הצד שלנו, שהיה חם משמש כל היום הזה, בעוד הצד המופנה אל הצפון ואל שבטיו הוא קר – הן די בקור הצד ההוא כדי למחוץ את הפולשים, אמרנו. ורכנו בינות לחרכי הירי ודמיינו איך נירה בכל מי שיעז להתקרב. בהזדמנות זאת גם סקרנו את הפיתוחים דמויי-הפרח שהיו שם בחומה, רק בעבור הפיתוחים דמויי-הפרח היה כדאי כל המסע הזה ברגל אל קצה החומה הסינית, אמרנו בקול רם ובחדווה בעטנו בחומה, כדי לבדוק את עמידות הקיר, שכמצופה לא נע ולא נסדק ולא גנח ולא נשבר – רק כף רגלנו התקפלה קצת. הו החומה הסינית הגדולה, כמה שמחים אנחנו שהגענו כדי להישען בנחת על גבֵּך, אל אריחייך הזוהרים כקשקשי הדרקון. אבל היה שם מין חייל-זקיף, והוא שמע אותנו מדברים, והוא אמר לנו שלא, שזאת בכלל לא החומה הסינית, אלא רק קיר תמך צדדי, מעין פיגום לברז הכיבוי, שלא ראינו עוד בעצם כלום.

 

 

סיפור קצר באתר "בבל" עם סקיצה מאת המחבר. כאן >>>>

+

הליקון 104 – "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון" הגיע אתמול מהדפוס וניתן לרכישה ישירה מוזלת באינדיבוק.

גם ספר השירה החדש של יאיר אסולין, "מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)" נמצא שם.

+

ולזה אני מאזין שוב ושוב בשבוע האחרון. יוסל ברגנר אמר לי פעם שסקרלטי היא התרופה הטובה ביותר לעצבות.

19 בדצמבר 2012. הגיעה מיפן חבילה בדואר. ידעתי שזו כוס תה, עבודת קרמיקה, שהזמנתי. פתחתי את החבילה – הכול היה עטוף כאתרוג בקופסת הקרטון, בתוך קופסת עץ מעוטרת קליגרפיה. הרתחתי מים וניגשתי לפתוח. לא אגיד “בידיים רועדות”, אבל בכל זאת בהתרגשות קלה. הסרתי את המכסה. הכוס הייתה שבורה לגמרי, מנופצת לרסיסים ממש, כאילו מישהו רמס אותה ברגליים. יצאתי מהבית לכיוון הדואר כדי לשאול מה עושים. לקחתי את השברים בתוך שקית כהוכחה, הייתה לי הרגשה עמומה שלא יאמינו לי, שפקידת הדואר תאשים אותי ששברתי את הכוס בזדון כדי לחלץ את כספי הביטוח.

כשיצאתי לרחוב נתקלתי באחות סיעודית שגרה ליד. היא היתה בדרכה לאיכילוב. היא אמרה לי, אדוני, זה שבור. שאלתי אותה על שביתת האחיות הנמשכת, והיא אמרה, כן, גם הגוף נשבר, מתרסק בפנים, אבל אתם לא מוכנים להכיר בזה בשום אופן, היום בבוקר ראיתי איש בן מאה מת, אני טיפלתי בו חצי שנה, באו ולקחו אותו כמו שאתה לוקח את השקית שלך לזבל. אתם בזים לאחיות כי אתם בזים לעתיד. אתם יוצאים למלחמות בגלל שאתם בזים לעתיד. רווחים של מלחמה מתקבלים מהר מאוד, אני יודעת את זה, בעלי היה בצבא 20 שנה. במלחמה נשברים אנשים ומגיעים לבית החולים, אבל אתם לא רוצים להשקיע באחיות כי אתם בזים לשבורים ולעתיד, אתם לא מאמינים שתישברו, אתם מאמינים שלא תמותו, ואם תמותו זה יהיה נקי, מתוך שינה, בבית מלון בשווייץ, באוויר הטוב. השבורים לא יכולים לצאת למלחמה, ומי שלא יוצא למלחמה אפשר לקחת בשקית ולזרוק. מבחינתכם האחיות פחות חשובות מעובדי הנמל, כי את עובדי הנמל צריכים כדי להכניס את הפּצצות ואת האוכל, כולם כאן רעבים, הם מביאים פרות מאוסטרליה בספינות. בעלי עשה כסף יפה מפצצות, ואני הלכתי לעבוד כאחות סיעודית בשכר רעב למרות שזה הרתיח אותו, הוא אמר לי, את הולכת לסיעודית נגדי, את רוצה להרתיח אותי. אמרתי לו, כן, אני הולכת לסיעודית נגדך, אני רוצה להרתיח אותך. ג’יפ לבן גדול עצר לידה, והיא נכנסה בלי להיפרד לשלום.

נכנסתי לדואר, לקחתי מספר. ישב לפני קשיש עטוף צעיף מכבי תל אביב צהוב, שאמר לטלפון הסלולרי, “לא לא, אני בדואר. אתה שומע? אמנון ליפקין שחק מת היום. הוא היה הרמטכ”ל פעם. אני הכרתי את אמו. היא היתה אחות בהדסה בירושלים. גם ליפקין שחק מת בהדסה. אבל אמא שלו כבר לא הייתה שם. היה לו סרטן הדם, אמרו בחדשות. לא ידעתי שאפשר לחטוף סרטן בדם. זה מעביר בי צמרמורת. מה? לא לא, יש תור ארוך. הגיעה הודעה על חבילה מחו”ל. אני לא יודע מה זה. לא הזמנתי שום דבר. אני יושב בדואר, יש כאן מסכים. כתוב כאן שבסין חושבים שעוד כמה ימים יהיה סוף העולם, ושהשלטונות עוצרים את מי שמפחד מזה. טוב, ננתק, זה כבר בטח מאה דולר השיחה הזו. אני בדואר. בכלל, בזמן האחרון לא טוב לי בחיים. שלום ילד. אחר כך נדבר. שלום. — שלום”.

 

(פורסם ב"עכבר העיר" לפני מספר חודשים)

כשהייתה נזכרת בו הייתה נזכרת בְּמָיוֹנֵז. בינה לבין עצמה היא גם כינתה אותו בשם הזה: "המיונז", עשרים שנה אחרי שכבר נפרד ממנה. היה לו איזה עניין עם המשחה הלבנה. אהב אותה מאוד. למרוח על חלה. ועם ביצה קשה. רק אחרי כמה חודשים שהיו נפגשים התגלה מדוע הוא לא מעוניין לצאת למסעדות: הוא לא אוהב שום אוכל. רק המיונז. של תלמה. היא ביררה ואז הכינה לו ביתי. לפי מתכון של שף. שלושה כוכבי מישלן: הוא לא נגע בזה. הריח, הוא אמר, זה כמו דגים. והוא דגים שנא. רק מיונז רגיל. חלה. ביצה קשה. קצת מלח. היה אוכל את זה כל יום לצהריים. בבוקר ובערב – חטיפים. ולפעמים אכל גם מיונז לארוחת הבוקר. כך, בכפית, ישר מהקופסה. ליקק את זה כמו דבש. פעם תפסה אותו תוקע אצבע למקרר, בלילה.

הם, לא צריך לומר, נפרדו. מוזר, חשבה. היה נדמה שהדיאטה לא השפיעה על תפקודו הגופני. היא אהבה לשכב אתו. והוא היה אדם נעים בסך הכול. אבל מגיל ארבע-עשרה קרה שם משהו. אפשר לומר שהוא סגד למיונז כמו לאליל. הוא גם שטף את הקופסאות והעמיד בפירמידה ענקית. שלחו פעם צלם ופרסמו עליו כתבה גדולה. הם נפרדו כמו שזוגות רבּים נפרדים. למעשה, הם נפרדו כי היא הייתה צוחקת כל הזמן, וזה הרגיז אותו. שניהם מצאו בני זוג, שניהם עכשיו הורים לילדים. הכול בסדר, באמת. אבל קורה שהיא תופסת את עצמה עומדת ובוהה, בסופרמרקט, וחושבת איך הייתה, לפני שנים רבות כל כך, שוכבת עם המיונז ואיך היו עכשיו יכולים להיות נשואים, והיא הייתה מורחת לילדים – לציקי ועומרי – לא-לא, היא לא תקיא על מיכלי הקטשופ, היא תיאחז קצת בְּעֶגְלַת הסורָגים וזה יחלוף.

רואה אור בימים אלו בהוצאת "כתר" >>>

לפתיחת הספר (לקראת סוף העמוד) >>>

 

ניסינו לעודדו והזכרנו לו את ימי הזוהר, אלו שאחרי הקמבֶּק, איך הוזמן לחקות את שר הביטחון במסיבה שיזם שר הביטחון עצמו. זה סוקר בכל העיתונים אז, בעמודים הראשיים, הזכרנו לו את תמונות הענק שלו, מחופש לשר הביטחון, לצד שר הביטחון, הה, איך חלפו עשרים ומשהו שנים. הוא היה גדול החקיינים, והוא חיקה את שר הביטחון ושר הביטחון השיב לו בקולו. השׂר נקרע מצחוק. לאחר מכן ביקשו כל שרי הממשלה כמעט חיקוי כזה, וכוכבו דרך. השיא היה כשהוא חיקה את כל הממשלה בבת אחת, כולל נשיא המדינה והרמטכ"ל, הוא הוסיף להם גם את קפטן מכבי תל אביב בכדורסל, וכולם דיברו בישיבת ממשלה מיוחדת כביכול, בתוכנית טלוויזיה ביום העצמאות. הוא ממש ערך שם ישיבת ממשלה שלמה, והעלה הצעות לסדר היום, ושר האוצר התנגד בטענת ש"אין לי גרוש בקופה, איפה אתם חיים", ושר האנרגיה דפק על השולחן ואמר ש"האנרגיה במשרדי מוגבלת, יהודים!", תמיד היה אומר את זה, ושר הביטחון אמר בנועם, במבטאו הגרמני הקל, שהכול טוב ויפה, אבל לא על חשבון תקציב הביטחון, וראש הממשלה פסק שבמדינה דמוקרטית, ושר המשפטים תיקן את כיפתו והדגיש, "יהודית ודמוקרטית", את המילה יהודית השמיע בקול רועם, את המילה "דמוקרטית" בלע כשֶרֶץ. קפטן מכבי תל אביב כדורסל כדרר שם בין כל השרים ומדי פעם העלה הצעות חוק ממשלתיות, צילמו אותו כמובן בכל תפקיד בנפרד וצירפו את כל התפקידים בעריכה. זה שודר לעיני מיליוני צופים, היה אז רק ערוץ אחד, ממיליוני בתים שמענו את הצחוק. ההופעות מיהרו להגיע אחר כך, הוא באמת עשה קמבק מדהים, לא היה ערב שלא הופיע בו. ניסינו להזכיר לו את כל זה כדי לעודדו, אבל הוא רק הניד בקושי בראשו. צחקנו באופן מופגן גם מדברים שלא הצחיקו אותנו אז, לפני עשרים ומשהו שנה. כאב הלב לראות אותו, את מלך הבידור הזה, אדם שהיה זוקף אצבע וכבר היה הקהל נשפך, מוטל חיוור, רזה, קלוש. אתה זוכר את החיקוי של לאה גולדברג?, אמרה פתאום הנכדה שהגיעה מקנדה, אמרו לה שלא תהיה עוד הזדמנות. "לאה גולדברג, אתה זוכר, סבא?", חזרה ליד אוזנו הענקית. ובאמת עיניו ברקו פתאום. הוא כמו נדרך, גופו הפך משמיכה רפויה לגוף. הגישו לו כוס מים והוא, לתדהמת האחות הסיעודית, גמע אותה עד תום. עזרנו לו להזדקף במיטתו. הוא כחכח בגרונו. אחרי חודשיים כמעט בלי תזוזה במיטה, פתאום פעל עליו שמה של המשוררת ככוח פלאי. ידענו, ידענו מה יבוא. ידענו שהוא יחקה עכשיו את לאה גולדברג, והחיקוי הקבוע שלו היה השיר המתחיל ב"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה". כבר מלמלנו את המילים הפותחות את השיר. מאות פעמים חיקה אותה, לאה גולדברג עצמה סלדה מן החיקוי, הפצירה בו שיחדל, אבל הוא לא נעתר, הוא קרא את השיר בקולה בכל הזדמנות. הוא הרים את אצבעו, הס הושלך בחדר, לא, הס הושלך כמדומה במחלקה כולה. הוא פתח את פיו, הוא שר את הפּסוק: "אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם", קולו היה קולו של מתי כספי. ואז השתתק וצנח לאחור על הכר. "נוּ-נוּ, מר צוקר", נזפה בו האחות הסיעודית והביטה בנו במבוכה, "עכשיו קִלקלנו לנכדים את המצב-רוח לכל ראש השנה, מה?". אבל בשנה שלאחר מכן, בדיוק בערב ראש השנה, כל זה חזר על עצמו במדויק, הכול קרה שנית.

חיפשנו את העיר האסורה, על פי המפה זה היה במרחק של כמה דקות הליכה, יצאנו בשש בבוקר כדי להיות ראשונים ליד שערי העיר האסורה, יצאנו לרחוב, התחלנו ללכת, היה שם רחוב קצר במפה, שני סנטימטרים, היה צריך ללכת ישר, בלי פניות, בלי צמתים, רק רחוב ישר וקצר, השעה היתה כבר 6:25, שיערנו שנגיע בעוד דקות ספורות, אבל ליתר ביטחון שאלנו כמה מנקי רחובות שלא הבינו את הסינית שלנו, וענו לנו באנגלית שנשמעה כהולנדית בפי קוריאני, והצביעו ביד אחת כאומרים, "ישר, ישר", ואכן המשכנו ללכת ישר, אחד הילדים תהה אם לא כדאי שנציץ בקנה-המידה של המפה, אבל כבר היתה השעה כמעט 7, כמה רחוק זה יכול להיות, נזפתי בו, מכל מקום לא היה קנה מידה למפה, אבל שני סנטימטרים זה קרוב באופן אבסולוטי, הסברתי בידענות. אחרי שש שעות של הליכה בקו ישר נעצרנו שוב לנוח, שתינו מים, תייר נורבגי ניגש אלינו, ובאנגלית שנשמעה כיפנית בפי גרמני אמר לנו, ודאי, העיר האסורה, זה ממש כאן, עוד שמונים קילומטר, אולי רק שבעים וחמישה, אין פניות, פשוט ללכת ישר כל הזמן עד שתראו את הפגודות. המים כמעט נגמרו, החלטנו לישון על ספסל ולהמשיך למחרת בבוקר, רצינו להגיע לעיר האסורה, על פי המפה הבנו כי עברנו שני מילימטרים של מפה מתוך שני הסנטימטרים, לא נורא, התעודדנו, אנחנו בכיוון. היו שם ספסלים שנראו מזמינים לשינה, היה צריך לחצות שם כביש אחד וזהו, סמטה צרה בת עשרה נתיבי תנועה בכל כיוון, הערב ירד על בייג׳ינג, החלטנו שמוטב שנחצה את הכביש בזוגות, למקרה שחלקנו יידרס, היה שם מעבר חציה מוסדר ואור ירוק, אבל האור הירוק התחלף לאדום תוך כמה שניות, וכך היינו מוצאים את עצמנו על איי תנועה בהמתנה לירוק נוסף, ביחד עם עוד כמה מאות מקומיים, היו שם מהגרי עבודה מקמבודיה שפתחו דוכני מזון מהיר על אחד מאיי התנועה לאחר שנואשו מלחצות את הכביש. "הילדים שלנו ישלימו את חציית הכביש, אנחנו כבר לא נזכה", מלמלו בצרפתית שנשמעה כהונגרית בפיו של צ׳כי, רק למחרת הבחנתי שאשתי ושלושה מן הילדים לא לצדי, היה שם מנוף שבנה מחלף שֶׁבַע-מִפְלָסִי מאז שנות השמונים, עליתי למנוף, מרחוק נשקפה העיר האסורה, אני כמעט בטוח שהבחנתי בְּפגודה, הושטתי יד והיה נדמה שהרעפים ממש בקצה הציפורניים, היה קשה לומר, הערפיח התיישב על העיניים כמו סמרטוט רצפה כבד ולח, נרדמתי על המנוף. למחרת העיר אותי מנהל העבודה בבעיטות, הוא היה ישראלי, חברה ישראלית קיבלה את הזיכיון לעבודות התשתית בכל הרובע הזה של בייג׳ינג, בסינית רהוטה הצביע על ידיות העגורן, התיישבתי, התחלתי לְשַׁנֵּעַ שם קורות בטון.

סבתא אמרה, את המטבעות האלה שמרתי לכם, כמה? שישים? שבעים שנה? זה מטבע של שניים וחצי דולר. זה מאה פֶּזוֹס מקסיקני. הכול זהב טהור. היא ביטאה את המילה "זהב" – "זהף". יש כאן בטח מאתיים אונקיות. היום הזהב בשמַים. היום אונקיה זה שלוש מאות דולר. קניתי בזול, עכשיו אני מעבירה לכם. הנה גם כל התכשיטים שלי. גם אתם התכשיטים שלי, אבל אלו תכשיטים מזהב, ואתם לא מזהב, אמרה. טבעת נישואין. מבעלי הראשון. שנרצח. שנוֹרה. בצד הפנימי חקוק המשפט שהוא היה אומר. כבר אי אפשר לקרוא, היו לו משפטים די עמומים. בכל אופן, ברור שמדובר פה בזהב. הגרף של הזהב עולה, שנים אני עוקבת. שישים, שבעים שנה, אני שומרת את המטבעות הנדירים האלה, את התכשיטים. בכלל, אני אוהבת להגיד את המילה "תכשיט". בכל מקום שהיינו מבקרים, היינו קונים זהב. המקומות שונים מאוד, כן, עד שזה מגיע לזהב. זהב זה זהב. את רואה את השרשרת הזו? היא בת מאתיים, השרשרת, אבל הזהב עצמו הוא בן מאות מיליוני שנים. עד שנוצר זהב עובר קצת זמן. זה לא מהיום למחר. אני שומרת את המטבעות-זהב האלה כבר שבעים שנה, אבל זה רק קצה הקרחון. "קרחון", אין שום קרחון. זה רק ביטוי. קרחון זהב. למה לא. אני שומרת. בשבילכם. ואתם תשמרו את זה הלאה. הנה הקופסה. גם הקופסה – קופסת זהב. תסתכלו ואז תסגרו ותשמרו את זה לילדים שלכם, לנכדים שלכם. הזהב אוהב לשבת בחושך. לחכות. "תני לזהב לחכות", בעלי הראשון אהב לומר. הוא היה מדבר אל הזהב. תפסתי אותו לא פעם. נכנס לחדר, מכבה את האור, פותח את הקופסה, מדבר אל הזהב כמו לפסיכולוג. וגם אני אל הזהב דיברתי.

זהב לא אוהב שמסתכלים בו. זהב אוהב זמן. זמן וזהב, זה בגימטרייה אותו מספר יוצא, אמרה, וחישבה בראש כדי לוודא ואמרה, כן, בדיוק. בעלי הראשון נרצח עם הטבעת על האצבע. בגלל הטבעת הוא נרצח. הרי סיפרתי את זה כבר אלף פעמים. אבל להוריד את הטבעת הם לא הצליחו להוריד. מצאתי אותו לפני המשטרה, תמיד אני מגיעה לפני המשטרה. הוא עוד מלמל, "פֶּסְיָה, הטבעת". לא משנה. עכשיו אני נותנת את הכול. בשעה טובה. גם הטבעת שם, ודאי. השודדים לא הצליחו להוריד, אני הורדתי בלי בעיה. בבית עלמין, כשבאתי לזהות אותו, זיהיתי אותו לפי הטבעת, הרי ירו בו מקרוב. זהב יש ביקום מעט מאוד. הרוב זה הליום ומימן. אני הלא הייתי לבּורנטית. זהב יש רק פתיתים. טבעת הֶלְיוּם, זה היה אפשר למכור בזול. אני אומרת, הזהב הוא חומר די נדיר. כמה זהב יש כבר בכל כדור הארץ, אולי בניין מלא זהב אם ימלאו. לא ימלאו, זה מפוזר, למרות שבעלי, וגם אני, היה לנו חלום להשתלט על הזהב של העולם. הכול. מי שאוהב זהב רוצה את הכמות כולה, מי שאוהב זהב רוצה שלא יהיה לאחרים. זהב זה לא יהלומים מלוטשים, יהלומים זה אבנים קטנות, מפוזרות, אבל זהב, יש הרצון לקחת את הכול ולהתיך הכול לבלוק אחד. בעיקרון זה אפשרי. אחד. כמו אלוהים, אני אומרת, ככה הזהב. אבל פיזרו את הזהב, וחלק קטן ממה שפיזרו נמצא אצלי כאן בקופסה. שעות של חרדה, ימים של חרדה, יכול לישון רק מי שאין לו שום זהב בבית. עכשיו אולי אצליח קצת לישון סוף-סוף, שבעים שנה שלא עצמתי עין. עכשיו אני אישן. אני אישן – אתם תתעוררו. כן, הזהב שלי יעיר אתכם, ירתיח מלמטה כמו מרק מתחת למזרון. תיקחו הכול, תציצו מה יש בקופסה ואז תשימו בכספת, בעוד שישים-שבעים שנה תציצו שוב לבדוק, תיתנו לנכדים. – אבל אנחנו, כמובן, לקחנו את כל הזהב שלה ובריצה, בדהרה ממש, שעטנו לסוחר התכשיטים הכי קרוב. מכרנו לו הכול. חזרנו עם הכסף המזומן אל הדירה, ישבנו וספרנו שוב ושוב, התחלנו לחלק את הזהב בין כל הנכדים. זה לא היה זהב כבר, אבל כך אמרנו, "נחלק את הזהב". ידינו רעדו. שמענו קול במדרגות. הקול עָלָה. באתי לבדוק מה שלום כל הזהב שלי, אמרה בקושי והלמה בדלת, תפתחו.

4.3.11