עמדנו והתפעלנו מן החומה, מן הלבנים האיתנות שהונחו שם מהודקות יפה-יפה. היה ברור לנו ששום צבא פולש לא יעבור את המחסום הרב הזה שבהרים, כך שאנחנו מוגנים לגמרי מן הצד הטוב של החומה, ובטוחים, ויכולים לחלוץ כפות ידיים מן הכפפות ולהניח על הצד שלנו, שהיה חם משמש כל היום הזה, בעוד הצד המופנה אל הצפון ואל שבטיו הוא קר – הן די בקור הצד ההוא כדי למחוץ את הפולשים, אמרנו. ורכנו בינות לחרכי הירי ודמיינו איך נירה בכל מי שיעז להתקרב. בהזדמנות זאת גם סקרנו את הפיתוחים דמויי-הפרח שהיו שם בחומה, רק בעבור הפיתוחים דמויי-הפרח היה כדאי כל המסע הזה ברגל אל קצה החומה הסינית, אמרנו בקול רם ובחדווה בעטנו בחומה, כדי לבדוק את עמידות הקיר, שכמצופה לא נע ולא נסדק ולא גנח ולא נשבר – רק כף רגלנו התקפלה קצת. הו החומה הסינית הגדולה, כמה שמחים אנחנו שהגענו כדי להישען בנחת על גבֵּך, אל אריחייך הזוהרים כקשקשי הדרקון. אבל היה שם מין חייל-זקיף, והוא שמע אותנו מדברים, והוא אמר לנו שלא, שזאת בכלל לא החומה הסינית, אלא רק קיר תמך צדדי, מעין פיגום לברז הכיבוי, שלא ראינו עוד בעצם כלום.
מתחת לשולחן 
פלוגות הלילה של וינגייט לימדו אותנו שהתקפה קטנה מרתיעה יותר מכל חומה שמשדרת. " אני מתגונן כי אני מפחד ממך"
החומה הסינית קו מז'ינו קו ברלב – הכל קרס.
אהבתיאהבתי