כותב רילקה לרעייתו: "התאמיני שבאתי לפראג לראות סֶזאנים?". הארבעה בנובמבר 1907. רילקה חוזר ברכבת מפראג לברסלאו, אחרי שביקר בתערוכה של ציור מודרני, שהוצגו בה ארבעה מציורי סזאן. "באתי לפראג לראות סזאנים": והרי פראג היא עיר הולדתו של רילקה. הוא נסע אל עיר הולדתו על מנת להתבונן בציורים, לא על מנת לבקר משפחה או בית. כי הציורים הללו הם עבורו בית ועיר.
רילקה כותב על סזאן מתוך הבנה עמוקה בציור, אבל מבטו הוא של משורר, מכיוון שהדבר החשוב שהוא רואה אצל סזאן הוא הדיבור. אחד הציורים שרילקה רואה בפראג מתואר במכתבו כך: "נוף של כְחול-אוויר, ים כחול, גגות אדומים, מדברים זה עם זה בלשון ירוקה ונפעמים מאוד מן השיחה הפנימית, מלאי ידיעה הדדית" (עמ' 83). ובמקום אחר: "בעצם רציתי להגיד עוד זאת על סזאן: שמעולם לא הראה איש זולתו בצורה כזאת, עד כמה אמנות הציור מתרחשת בין הצבעים לבין עצמם, שיש להניחם לגמרי לנפשם כדי שיסתדרו ביניהם. השיח והשיג ביניהם – הרי זו אמנות הציור כולה" (עמ' 67). השיחה והדיבור שרילקה שומע אינם מתרחשים אצל סזאן רק בין הצבעים, אלא בין כל יסודות הציור. סזאן, למראית עין, מצייר בדים קפוצים, חסומים, ללא אוויר, מכסה פיסה-פיסה של הבד עד שכל נקודה על הבד מקבלת, כדברי קלמנט גרינברג, מעמד שווה. למרות הרושם החסום הזה, סזאן הוא צייר דיאלוגי מאין כמוהו: הכל בתוך ציוריו מצוי בדיבור עם משהו אחר, ואת הדיבור הזה רילקה שמע היטב. דיבורם של חסרי הקול, דיבור שבין גג-בית לרקיע, שבין סכין לתפוח, שבין אגם להרים.
באחד המכתבים האחרונים רילקה נזכר בציור, ובסוף תיאורו כותב: "אבל על המדף החשוף, סמוך לבּד הלבן, יש עוד חפץ נוסף – הייתי רוצה לחזור לתמונה כדי לברר מהו. אלא שהסלון אינו קיים עוד, ובעוד כמה ימים תיפתח שם תערוכת מכוניות, שיעמדו שם, ארוכות ומטופשות, כל אחת והאידֶה-פיקס שלה בנוגע למהירות" (עמ' 78). הציור שרילקה מתאר במכתב זה הוא "השעון השחור" משנת 1870 בערך.
רילקה זוכר היטב את פרטי הציור: השעון, הכד, הלימון, הצדף, אך אינו מצליח להיזכר בעוד משהו שהיה שם. הדבר הנעדר הזה כמו משתלט בבת אחת על הציור ועל ה"סלון" הפריזאי שבּו הוצגה תערוכת סזאן ב- 1907, שנה אחרי מות הצייר. המכוניות שרילקה כבר רואה בנסיעתן מושכות אחריהן ומעצימות את ההעדר הזה, את הידיעה כי סביר מאוד שרילקה לא יראה את הציור הזה שוב בימי חייו. המפגש בציורי סזאן כולם נתפס פתאום מצדו הטראגי. הולכים ומתרחקים ממנו, מכוחה של הרכבת המקרטעת לברסלאו שבּה הוא יושב וכותב בקושי, רילקה, בכתיבתו, הולך והופך את הציורים למילים, לפרוזה. הכחול, הפיגמנט, הופך למילה "כחול". איזה פער. רילקה כותב את המכתבים כדי לשמר את הציור, ותוך כדי כך ממית בעל כורחו את הצבע ואת הצורה, מתרגמם למילים. החפץ המוזר שבציור, על פי אחת הדעות, הוא קסת דיו: כמה סמלי. החפץ שרילקה אינו זוכר הוא החפץ שבו הוא טובל את עטו וכותב עכשיו. עטו נוטל מקסת הדיו את השחור, מגיר אותו אל דפיו, הולך ומבין כי הבית הזה, הציור, הוא בית שדיירו תמיד נידון לגירוש ממנו.
הציור כבית: "יצירות אמנות הן תמיד תוצר של היות-בסכנה, של הליכה-עד-הסוף למעמקי חוויה, עד המקום שאיש אינו יכול ללכת הלאה משם" (עמ' 12). ציורי הנוף של סזאן לוקחים את המתבונן פנימה על מנת לנטוש אותו בחצי הדרך. עבור סזאן, כל שביל הוא גם סף-תהום. בתוך הציור. "באמצע" הציור. כל ציור מכיל חיים (התרחשות) אבל גם מוות (סוף). דרך אבל גם תהום. זהו הריאליזם של סזאן במובן העמוק. כי "ככה זה בחיים". הסכנה שרילקה מדבר עליה טמונה בבד, בצבע. סזאן מציע אמנות שמותירה את המתבונן בה מושלך בתוכה, נופל, שואל "מאין יבוא עזרי". מול נוף של סזאן אינך עוד בחלל המוזיאון, אבל גם אינך מול יצירה שצלחתָ עד תום. לא יצאת משם. הנך באמצע, בפנים, ביחד עם הציור. מתוך המקום הזה, מתוך האימה הזו, עליך להאזין, להתבונן. עזרךָ יבוא מן האַיִן, מכמה צבעים שהונחו על בד.
נשוב לטבע הדומם של השעון השחור. הכל עובר כאן טרנספיגורציה מתמדת, כל דבר מדבר את עצמו ומתגלגל באחר, תוך שהאחר מתהווה בתוכו, ב"אני". כל "אני" מבין את עצמו בציור זה דרך "אתה". כל דבר מוצג הן כדבר, והן כאפשרות אחרת של אותו הדבר: הכוס מול האגרטל הנפתח-הפורח, כוס פשוטה מול כוס פורחת; האגרטל שעל השעון מול הקונכיה ומול בבואתו. השעון נטול המחוגים כמו נזרק אל הלימון ואל התוך השחור של קסת הדיו: הזמן הופך לפרי ולחומר-כתיבה. סזאן רואה את הזמן בתוך הפרי, הפרי הוא עבורו זמן שנתגשם, הבשיל, וכך גם הדיוֹ, הכתיבה, הציור: אחיזת הזמן האבוד במילים, בצבעים. העט, המכחול, כמחוג האבוד של השעון הזה.
שעון שגלָה מן הזמן, קונכיה שגלתה מן הים. שניהם שותקים כפליטים, כעקורים. אילמות השעון מול רחש הגלים שנדם. תקתוקו של השעון חסר כאן ממש כפי שרחש הים האמיתי נעדר: רחש הגלים המשוער שבצדף הזה צריך להישמע כאן על רקע התקתוק האילם של המחוגים העקורים. הגלות-מזמן של השעון דוברת אל הגלות-ממרחב של הצדף; שניהם ביחד יוצרים הרמוניה מלנכולית של תוגות. באופן דומה משוחחים רילקה וסזאן במכתבים הללו. שיחה שקיומה אינו אפשרי (סזאן כבר מת מזה כשנה), והיא בכל זאת מתרחשת, ותמשיך להתרחש מעתה ואילך. ההולך בשבילי נופיו של סזאן מצוי תמיד לפני הכל. אף פעם לא יגיע לסוף הדרך מפני שהדרכים של סזאן תמיד קטועות.
"טבע הווייתו של אָמן", אומר רילקה, היא "השכיבה בצד המצורע" (עמ' 62). את הדיאלוגיות של סזאן יש להבין לאור משפט זה. הוא משפט המקביל לגמרי ל"הכחול זעק לכתום והירוק לאדום" (עמ' 68) בציור של סזאן. לכן ציוריו של סזאן, בדיאלוגיות האסתטית שלהם, מציעים אתיקה. הסורג (grid) שכמו-מוּרָד בכמה מציוריו על מנת לחסום את הגישה בפני המעונינים בריגושים קלים ומרהיבים, שהאימפרסיוניזם מעניק לא אחת, הופך בתוך הציור למפת "משבצות" המשוחחות זו עם זו ומלמדות גם אותך, הצופה, לשוחח. לשוחח כאסיר, מבעד לשׂבכה המוּרדת, בינך ובין זולתך, בינך ובין העולם, בינך ובין עצמך. דיבור מתוך הבדידות. דיבורה של יצירת האמנות.
רילקה שמע את דיבור המשבצות והחפצים של סזאן. מי גר בנופים הללו ה"מדברים זה עם זה בלשון ירוקה"? שוכני הבתים הללו יוותרו חבויים לעולם: לעולם לא תושג כאן התקדמות ומכאן שבתי סזאן לעולם יוותרו מחוץ לתחומנו. אלא אם נבין כי אלו בתינו שלנו. בתים אלו רשומים על שמנו. אנו מביטים בהם מבחוץ ומבפנים בעת ובעונה אחת. אחד מציוריו המוקדמים של סזאן (1873) נקרא ביתו של התלוי. יותר מטקסט אחד על סזאן מציין כי אין זכר ל"תלוי" כלשהו בקורות חייו של סזאן באותה תקופה. אולי התלוי הוא המתבונן בציור. הרי ציור מראה לך תמיד עולם שיהיה גם אחריך, ושהיה גם לפניך, לפני שבאת להביט בו. זמן הציור תמיד אדיש לך. אבל קורה שהוא נבקע. סזאן מראה לך את ביתך כאשר מותך מצוי בו ומבהיק מתוכו. הנך מצוי בעת ובעונה אחת בתוך הבית, מת, ומחוץ לו, חי עדיין. הנך רואה בציור הזה עולם שכולל את העדרך בעוד מבטך נוכח; מבט בלתי אפשרי, המפציר בך לא לגור בבית הזה. פתאום אתה "מסוגל כל רגע להניח את ידך על האדמה כאדם הראשון" (עמ' 67) ולהחליט לחיות.
מתחת לשולחן 