קטגוריה: רשימות על אמנות

ביום שישי הקרוב, 29.4.11, בשעה 12:00, ייערך שיח גלריה במסגרת התערוכה "סגור את פיך ואמור מילה אחת" בגלריה רוטשילד אמנות, שד' רוטשילד 140, קומה 2, ת"א.

במרכז המפגש – הדגמה של קליגרפיה יפנית על ידי קזואו אישיאי, המציג בתערוכה.

בשיחה אדבר על פתק שנותר בעזבונו של הצייר צבי מאירוביץ' (שאינו מוצג בתערוכה הזו). הפתק נמצא באתר המוקדש ליצירתו של מאירוביץ'.

כולם מוזמנים.

יש משהו מוזר בקעקועים. בלי לשפוט את היופי שבהם – זה בוודאי עניין של טעם – יש בקעקוע על גוף אנושי חיבור בין שני תחומים, ובעצם בין שני זמנים: זמן הגוף האנושי, וזמן הציור. במוזיאון אנו מרגישים את ההבדל בין השניים. אנו עומדים מול ציור כלשהו חמש דקות או שעתיים, ולפעמים חוזרים אליו שוב ושוב. אבל בעוד הציור נותר זהה לעצמו (אם מתעלמים משינויים מיקרוסקופיים שעוברים על החומרים שלו, ושבציורים שצוירו בצבעים טובים ונשמרו בסביבה נאותה לא יהיו גלויים לעין) – אנו משתנים בקצב מהיר. בעשר שנים חייך משתנים לרוב שינוי גדול, שלא לדבר על גופך. הציור נותר כמעט זהה בפרק זמן של עשרות ואף מאות שנים. לפעמים הוא גם תלוי באותה נקודה בחלל במוזיאון. להמשיך לקרוא הערה על קעקועים

כותרת התחריט היא "המפה", אבל אין כאן מפה. זו מפת דרכים עלומה ששתי הנערות רכונות עליה. רוב הציירים היו ממלאים את החסר. אבל, כפי שאמר פעם אלן ווטס, הדבר החשוב ביותר, בחיים ובאמנות, הוא לדעת מתי להפסיק. ההתאפקות הדרסטית כאן היא ההעזה, ולכן גם היופי. ברור שהאמנית, מרי קאסאט, ראתה שכל פרט שהיא תוסיף למפה שבה מעיינות הנערות רק יגרע ממנה ויחליש את התמונה; שרק במצבה הנוכחי זוהי מפה פתוחה, מפה שמסמנת לא מקום מסוים אלא את עצם האפשרות לנסוע, ללכת, לגלות, וגם ללכת-לאיבוד ולטעות. כל מתבונן יכול לשרטט את המפה המיועדת לו. השולחן עגול וכולנו מסתופפים סביבו. להמשיך לקרוא המפה

את הציור הזה ראיתי בלובר ממש כמה רגעים אחרי בהייה מרותקת ומדוכאת בציור הטלה המנותח של גויא, ציור של חיה שחוטה שקרובה כל כך לרגעי חייה האחרונים עד שעצם הצבתה לנגד עינינו כדבר מת שאפשר לציירו – מזעזעת. כתבתי עליו כאן. אתמול קראתי במאמר של ג'ון ברג'ר על גויא הערת אגב על ציור הקצָב: הוא טבע דומם שמסרב להיות טבע דומם. עניינו הוא בהצבעה על החיים שנשללו שם.

והנה, בגלל מקריות של תלייה וסמיכות בזמן, מוצג באחד החדרים הסמוכים לאולם הספרדי של הלובר הציור הנפלא הזה של קונסטבל. להמשיך לקרוא תמונות של בשר (3): קונסטבל

1. קנדינסקי

עיר ברקע שכמו התקרבה מדי וגגותיה התאדמו ממאמץ. בית אחד מביט החוצה בזוג עיניים כהות. אין אלו הזגוגיות הכהות של משקפי השמש שמאחוריהן עיניים בהירות: אלו העיניים עצמן. מעל לעיר מין קשת צהובה, מין חבּורה על השמיים. אישה נעצרת בשביל. הכול מואר מאוד, כלומר מכיל גם צל כבד, כבד כזפת. להמשיך לקרוא שלוש ערים

מהרגע הראשון אנחנו כבר בַּתּוֹר, ספק עוקפים את התור בחשאי – ספק רק צופים בו. עוד פָּנים ועוד פָּנים: אין אלו פנים זוהרים של דוגמניות פרסומת המחייכות אלינו מעל כבישים ראשיים: אלו פנים שחיים ממשיים עיצבו, פנים שלא מוֹכרות לנו דבר. לאחד לוגו של טויוטה על הכובע. כמה זה עצוב. כאן אין איש נוסע במכונית מהירה, כאן העמידה וההזדחלות מדברות. נדמה שהתור אינסופי. מחכים למשהו. עד שיתגלה למה מחכים, כל אחד מוזמן לצרף את ציפייתו ואת המתָנתו לתור הזה.

רובם גברים, עד שאפשר להניח שהנשים הבודדות בתור נמצאות שם כמחליפות של גברים שלא יכלו להגיע. וזה חשוב, מפני שבסוף התור מחכה דווקא אישה. המון גברים למרגלות אישה אחת, יש בזה משהו מיתולוגי. היא תתגלה כשהמצלמה תגיע לראש התור. חלון ייפתח, והתור יתחיל לנוע, ממשיך את תנועת המצלמה (צלם – רוֹבּי מילר) שנעצרה עכשיו – כלומר, התור מגיע לא רק אל החלון אלא גם זורם אל תוך הפריים, לעוד פעם אחת, הופעה שנייה של האנשים שראינו בעמידתם, לפני שייצאו מהבמה לתמיד.

האישה הזו מחלקת לחמניות ושתייה חמה לכל אחד מהאנשים. הביטו בְּפָנֶיהָ: היא מחייכת לכל אחד מהם בחום שאי אפשר לזייפו. תנועתה מכאנית, כמו צ'רלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים", אבל מתוך האילוץ המכאני הזה, ומתוך סירוב לו, היא מביעה שוב ושוב אנושיות נדירה, קורנת. נראה שהתנועה אינה עולה לה במאמץ. היא מברכת כל אחד ואחד מהם במאור פנים, ורושמת משהו. ברור שהיא הייתה שם אתמול, שהיא תהיה שם מחר. קשה לדמיין אותה מחוץ למקום הזה. הרי התור כולו תלוי בה למחייתו. היא לא תאכל ולא תשתה. רק תעניק. חיוך, שתי מילים, והמזון. כמה זה רחוק משיח המלצרים המוכר לנו, מה"טעים לכם?" הרשמי, מתוכניות המזון, מבכי המתמודדים לצלילי מוזיקה "מרגשת" ב"ריאליטי" של השפים, מהמלל העודף על אודות מסעדות, מסעות קולינריים, חומוסיות מיתולוגיות, יין גדול בשלוש מאות אלף דולר, כוכבי מישלן, רביולי בטוסקנה, ביסטרו בוטיק, סטייק מיושן, ארוחה עסקית, סושי גורמה.

להמשיך לקרוא התור

אדגר דגה, רשימות ואמרות על אמנות

רשימות הכנה לשיחה השניה (4.11.10, 19:00) בסדרה חמש הערות על שפת הציור

מקורות: Artists on Art בעריכת גולדווטר וטרווס (פנתאון 1945); Degas by Himself בעריכת קנדל (ברנס & נובל, 2004). תורגם מאנגלית

 

1.

"נראה לי שכיום [1856-7], אם אמן רוצה להיות רציני – לנתק לעצמו נישה מקורית קטנה, או לכל הפחות לשמר את שלמוּת אישיותו – עליו לשוב ולשקוע בבדידות. יש יותר מדי דיבור ורכילות מסביב; לכאורה ציורים נעשים, משל היו מחירים בשוק ההון, על ידי תחרות בין המשתוקקים לרווח (…). כל המהומה הזו מחדדת את האינטליגנציה שלנו אבל מעוותת את שיפוטנו".

2.

"ציור הוא משהו שלשם עשייתו נדרשים רמאות, ערמומיות והונאה כמו בתכנון של פשע… האָמן אינו רושם מה שהוא רואה, אלא מה שהוא חייב לגרום לאחרים לראות. רק כשהוא אינו יודע כבר מה הוא עושה, הצייר יוצר דברים טובים… ציור הוא בראש ובראשונה תוצר דמיונו של האמן; אסור שציור יהיה העתק… האוויר שאנו רואים הציורים של אמני העבר הוא לעולם לא האוויר שאנו נושמים".

3.

"זה טוב ויפה להעתיק מה שאתה רואה; הרבה יותר טוב לרשום מה שאינך יכול כבר לראות אך נותר בזיכרונך. זהו תוצר של טרנספורמציה שבה הזיכרון והדמיון פועלים ביחד. אתה משחזר רק מה שהדהים אותך, כלומר את מה שהכרחי. באופן כזה, זיכרונותיך ודמיונותיך משוחררים מעריצוּת הטבע. לכן ציורים שנעשו באופן הזה, בידי אדם שטיפח את זיכרונו ומכיר את אמני העבר הדגולים ואת מקצועו, הם כמעט תמיד ציורים מרשימים – התבוננו בדלקרואה". להמשיך לקרוא צהוב – איזה דבר נורא (דגא)

 

לא, הרי הלילה אינו באמת נראֶה כך, הרי זה מואר מכדי להיות לילה במקומות מסוימים וחשוך מדי מכדי להיות לילה (עירוני) במקומות אחרים. השמש שקעה, הכוכבים אינם נראים, והמסך עולה על הדרמה הקדחתנית של החשמל. כבל חשמל מזרים בחזית התמונה לא חשמל סמוי אלא אור. עמוד חשמל אחד שולח לימין חושך – ולשמאל אור. או שמא הפנס שמעליו הוא המאיר את הכבל השמאלי?

מאיר או מואר? שהרי הפנס מקבל את אורו מהכבל, אבל, בציור, גם מוֹסר לו אור. הנה, אולי זה העניין בתמצית, בתערוכה הזו ובציור בכלל: תחלופה של אורות. מעגל חשמלי. מן הצד השני, פנס רחוב אחר, תאום, כמו שני הולכי רגל של חצות המנופפים לשלום זה לזה משני עברי הכביש, או ככלבי לילה הנובחים זה אל זה. אני חושב על המשמר של הפתיחה של "המלט". ראו את הקו האלכסוני הצהוב, המפעים, על הפנס המרוחק יותר, כתמרור שטרם הומצא, תמרור של אור המורה אל השמיים ואל פס אורות שבמרחק. אורות רחוקים, שמכאן נראים כאור אחד, כנורת ניאון אחת ענקית המשתרעת כענקית רחבה ודקה לכל מלוא האופק. ועמוד החשמל הקרוב, על שתי זרועותיו הפרושות כמאזניים, שוקל את העיר כולה שהפכה לפס-אופק רחוק, כאֵל ששליחותו עלומה, הפורש כפיים של חושך ואור וקורא למרחקים.

להמשיך לקרוא מאיר בלילה

יש אתר חדש שאמור לאפשר התבוננות בציורים ברזולוציה של 28 מיליארד פיקסל. פי 3,000 ממצלמה דיגיטלית רגילה. זה מוצג כהתקדמות וכהישג טכנולוגי. אבל האם זה באמת כך?  לכאורה, כמה שיותר גדול יותר טוב. אפשר לראות יותר, אפשר לחשוף כל פרט זעיר ולהפוך אותו לשווה בגודלו לכל פרט אחר. עיטור של פרח על שולחנה של מרים גדול יותר מראשו של המלאך המבשר. בתיאור זה כבר טמונה, כמובן, הביקורת. ההיגיון של הניפוח (blow-up) הוא זללנות של המבט. האתיקה שלו היא של חמדנות. במילים אחרות, ההנחה העומדת מאחורי הטכנולוגיה היא שלראות ציור טוב משמעו לראות אותו באופן מפורק ומוגדל. ייתכן שכיום יש אמנות שהולמת מבט כזה, אבל לאונרדו לא צייר כך והציור אינו מבקש את המבט הזה. אינך אמור להביט בציור כמו מדען המביט בחיידקים, ואיש לא ישתמש בטלסקופ לשם התבוננות בצלחת פטרי או במיקרוסקופ – לשם התבוננות בגלקסיות. אבל מה שהוא מובן לגמרי לאנשי המדע הוא עדיין לא מובן לאנשי התרבות, אולי בגלל רגש נחיתות מסורתי של מדעי הרוח ביחס למדעי הטבע. להמשיך לקרוא 28 מיליארד פיקסל

ב-13.10.10 תיפתח בגלריה הלאומית בלונדון תערוכה מקיפה מציוריו של קנלטו ובני זמנו. הסיבה היחידה כמעט שיכולה לגרום לי לקנא קצת בבעלי ממון או בתושבי מרכז אירופה היא היכולת להגיע לתערוכות כאלו מדי פעם. הייתי נותן הרבה כדי לגור שבועיים בתערוכה הזו. יום-יום, חמש-שש שעות.

קנלטו הוא, לצד פיטר ברויגל, הצייר הגדול של ההרמוניה של הריבוי. אמנותו היא היכולת לראות את העולם כאוסף אינסופי של פרטים באינטראקציה, ולהעמיד אותם על הבד בלי בדל של קקופוניה. מעניין לראות עד כמה ירדה האמנות מבחינה זו. כיום, כמאתיים וארבעים שנה בלבד אחרי מותו של קנלטו, ציירים רבים מאוד מתקשים בהעמדת מבט כולל אפילו בשניים-שלושה אובייקטים. מכשירי הראייה השתכללו לאין ערוך – אנו יכולים למשל לצלם תמונות פנוראמיות ברזולוציה גבוהה, אבל הדבר לא תרם כלל ליכולת הקומפוזיציונית הזו – להיפך. במובן זה, קנלטו הוא אחד מגדולי הז'אנר של "העיר האידיאלית", הגם שהעיר שלו – ונציה בעיקר – היא ביסודו של דבר ריאלית ממש. אבל קנלטו הצליח, שוב ושוב, ליצור את העיר הממשית הזו כעולם מאוזן ושמח, למרות – ואולי בזכות – הרעש, הקולניות, הצפיפות, התחבורה, הקרנבל של היומיום ששמו ונציה.

להמשיך לקרוא ההייקו של קנלטו