קטגוריה: רשימות על אמנות

החל מיום שלישי הקרוב (13.11.12) בשעה 20:30 תשודר במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" של גל"צ סדרת שיחות שלי, תחת הכותרת "תמונות של בשר". השיחות יהיו לזמן מה נגישות גם דרך האינטרנט. יש מגעים להוצאתן כספר קטן.

בסדרה "תמונות של בשר" אני מתבונן בכשלושים ציורים והדפסים המתארים בעלי חיים. השיחות פותחות בציורי טבע-דומם המתארים בעלי חיים שהומתו לצורך אכילה או במהלך ציִד, ומסתיימת בציורים המציעים זיקה אחרת, לא אלימה, בין אדם וחיה. התמונות מובאות הן מן המסורת המערבית (ציירים כמו גויא, שארדן, רמברנדט וקרווג'ו וגם כמה ציירים ישראליים) והן מן המסורת של המזרח הקדום (אשור) והמזרח הרחוק (באדא שנרן הסיני, איקיו סוג'ון היפני).

הסדרה מנסה להקיף תחומים שונים מעולם החי כפי שהוא משתקף בתמונות, ולעסוק בנושאים שונים. ביניהם: אכילת בשר, ציד של חיות טרף, דיג, חיות מחמד (כלבים), גני חיות, קורבן (עקדת יצחק), בעלי חיים כסחורה, קניבליזם וחרקים.

סדרת השיחות היא גם ניסיון לאתגר את המדיום הרדיופוני על מנת "לראות" ציורים בעזרת האוזניים; למאזינים המעוניינים בכך הציורים נגישים דרך האינטרנט בקישור http://www.scribd.com/doc/109453352. אפשר להוריד דרך הקישור קובץ pdf ובו כל ציורי הסדרה, מחולקים לפי סדר השיחות. אם מישהו מתקשה בהורדה דרך הקישור הוא מוזמן לכתוב אלי ואשלח לו במייל. ואפשר לנסות קישור אחר להורדה >>>

תדרי גל"צ לפי אזור בארץ >>>

בימים שני ורביעי, במסגרת אותו סמסטר, ישודרו שיחות של צבי טריגר (על "פשעים נגד הפטריארכיה") ושל קציעה עלון (על שירה מזרחית בישראל).

בציורים סיניים עתיקים אנו נתקלים כדבר שבשגרה בתופעה שמבחינת הנוהג בציור המערבי היא מוזרה ואף מזעזעת. לצד הציור המקורי של האמן אנו מוצאים תוספות רבות, מאוחרות, של ידיים אחרות: חותמות אדומות בגדלים שונים של אספנים (מקיסרים-אספנים ל"סתם" אספנים), והן תוספות כתובות בכתב קליגרפי. בסטנדרטים המערביים, מדובר בהשחתה של יצירת האמנות. רק תארו לעצמכם מה היה דינו של מי שהיה ניגש לרישום של רמברנדט או לרפי לביא במוזיאון ומוסיף עליו חותמת או כמה פסוקי שיר! הרי אפשר להיירות על מעשה כזה. ואפילו אם הייתה היצירה בבעלותו הפרטית של אותו פלוני, מעשה כזה לא היה נעשה, ואילו היה נחשף, היה מוקע כבלתי מוסרי ופוגם אנושות בערך העבודה.

להמשיך לקרוא הסוס: הערה בעניין פרשנות ספרותית

שלושה רישומי אמהות (של דירר, רמברנדט וסרא) ומספר ציטוטים ממסה של ג'ון ברג'ר על רישום – חומר למפגש הראשון בסדרה חדשה של חמש שיחות של מאיר אפלפלד ושלי על אמנות הרישום, במכללת "עלמא" בתל אביב. השיחה הראשונה ב-14.7.11, בשעה 19:00. לפרטים נוספים ולהרשמה אונליין >>>

* * *

ג'ון ברג'ר, "רישום", 1953 [כמה ציטוטים]

מתוך: Selected Essays of John Berger

"For the artist drawing is discovery".

"קו, אזור של גוון, אינם חשובים כל כך כתיעוד של מה שראית, אלא מבחינת מה שהם יאפשרו לך לראות".

"כל סימן שאתה עושה על הנייר הוא אבן שממנה אתה ממשיך אל הבאה אחריה, עד שחצית את הנושא שלך כאילו היה נהר, והנחת אותו מאחוריך".

"רישום הוא תעודה אוטוביוגרפית של הגילוי של מישהו ביחס לאירוע מסוים – אירוע שנראָה, שנחרט בזיכרון או שדומיין. עבודה 'גמורה' היא ניסיון ליצור אירוע כזה. יש משמעות לכך שרק כאשר אמנים זכו במעמד גבוה יחסית של חופש אינדיבידואלי ו'אוטוביוגרפי' – הרישומים, כפי שאנו תופסים אותם היום, החלו להתקיים".

"יש כמה גורמים טכניים שמבחינים בין 'רישום עבודה' (working drawing) ועבודה 'גמורה': הזמן הארוך יותר הדרוש על מנת לצייר על בד או לפסל באבן; קנה המידה הגדול יותר של העבודה ה'גמורה'; הכורח של טיפול בו-זמני בצבע, איכות הפיגמנט, גוון, טקסטורה, מרקם וכו' לעומת ה'כתב המחובר' של הרישום, שהוא יחסית פשוט וישיר. אבל עם זאת, ההבחנה העקרונית היא בפעולה של תודעת האמן. רישום הוא ביסודו של דבר עבודה פרטית, הקשורה אך ורק לצרכיו של האמן; ציור או פסל 'גמור' הוא ביסודו של דבר ציבורי, עבודה מוצגת".

"נובעת מכך הבחנה דומה מנקודת מבטו של הצופה. לנוכח ציור או פסל הוא נוטה להזדהות עם הנושא, לפרש את הדימויים כשלעצמם; לנוכח רישום הוא מזדהה עם האמן, ומשתמש בדימויים על מנת להשיג התנסות תודעתית של ראייה מבעד לעיני האמן, כביכול". להמשיך לקרוא שלוש אמהות

ביום שישי הקרוב, 29.4.11, בשעה 12:00, ייערך שיח גלריה במסגרת התערוכה "סגור את פיך ואמור מילה אחת" בגלריה רוטשילד אמנות, שד' רוטשילד 140, קומה 2, ת"א.

במרכז המפגש – הדגמה של קליגרפיה יפנית על ידי קזואו אישיאי, המציג בתערוכה.

בשיחה אדבר על פתק שנותר בעזבונו של הצייר צבי מאירוביץ' (שאינו מוצג בתערוכה הזו). הפתק נמצא באתר המוקדש ליצירתו של מאירוביץ'.

כולם מוזמנים.

יש משהו מוזר בקעקועים. בלי לשפוט את היופי שבהם – זה בוודאי עניין של טעם – יש בקעקוע על גוף אנושי חיבור בין שני תחומים, ובעצם בין שני זמנים: זמן הגוף האנושי, וזמן הציור. במוזיאון אנו מרגישים את ההבדל בין השניים. אנו עומדים מול ציור כלשהו חמש דקות או שעתיים, ולפעמים חוזרים אליו שוב ושוב. אבל בעוד הציור נותר זהה לעצמו (אם מתעלמים משינויים מיקרוסקופיים שעוברים על החומרים שלו, ושבציורים שצוירו בצבעים טובים ונשמרו בסביבה נאותה לא יהיו גלויים לעין) – אנו משתנים בקצב מהיר. בעשר שנים חייך משתנים לרוב שינוי גדול, שלא לדבר על גופך. הציור נותר כמעט זהה בפרק זמן של עשרות ואף מאות שנים. לפעמים הוא גם תלוי באותה נקודה בחלל במוזיאון. להמשיך לקרוא הערה על קעקועים

כותרת התחריט היא "המפה", אבל אין כאן מפה. זו מפת דרכים עלומה ששתי הנערות רכונות עליה. רוב הציירים היו ממלאים את החסר. אבל, כפי שאמר פעם אלן ווטס, הדבר החשוב ביותר, בחיים ובאמנות, הוא לדעת מתי להפסיק. ההתאפקות הדרסטית כאן היא ההעזה, ולכן גם היופי. ברור שהאמנית, מרי קאסאט, ראתה שכל פרט שהיא תוסיף למפה שבה מעיינות הנערות רק יגרע ממנה ויחליש את התמונה; שרק במצבה הנוכחי זוהי מפה פתוחה, מפה שמסמנת לא מקום מסוים אלא את עצם האפשרות לנסוע, ללכת, לגלות, וגם ללכת-לאיבוד ולטעות. כל מתבונן יכול לשרטט את המפה המיועדת לו. השולחן עגול וכולנו מסתופפים סביבו. להמשיך לקרוא המפה

את הציור הזה ראיתי בלובר ממש כמה רגעים אחרי בהייה מרותקת ומדוכאת בציור הטלה המנותח של גויא, ציור של חיה שחוטה שקרובה כל כך לרגעי חייה האחרונים עד שעצם הצבתה לנגד עינינו כדבר מת שאפשר לציירו – מזעזעת. כתבתי עליו כאן. אתמול קראתי במאמר של ג'ון ברג'ר על גויא הערת אגב על ציור הקצָב: הוא טבע דומם שמסרב להיות טבע דומם. עניינו הוא בהצבעה על החיים שנשללו שם.

והנה, בגלל מקריות של תלייה וסמיכות בזמן, מוצג באחד החדרים הסמוכים לאולם הספרדי של הלובר הציור הנפלא הזה של קונסטבל. להמשיך לקרוא תמונות של בשר (3): קונסטבל

1. קנדינסקי

עיר ברקע שכמו התקרבה מדי וגגותיה התאדמו ממאמץ. בית אחד מביט החוצה בזוג עיניים כהות. אין אלו הזגוגיות הכהות של משקפי השמש שמאחוריהן עיניים בהירות: אלו העיניים עצמן. מעל לעיר מין קשת צהובה, מין חבּורה על השמיים. אישה נעצרת בשביל. הכול מואר מאוד, כלומר מכיל גם צל כבד, כבד כזפת. להמשיך לקרוא שלוש ערים

מהרגע הראשון אנחנו כבר בַּתּוֹר, ספק עוקפים את התור בחשאי – ספק רק צופים בו. עוד פָּנים ועוד פָּנים: אין אלו פנים זוהרים של דוגמניות פרסומת המחייכות אלינו מעל כבישים ראשיים: אלו פנים שחיים ממשיים עיצבו, פנים שלא מוֹכרות לנו דבר. לאחד לוגו של טויוטה על הכובע. כמה זה עצוב. כאן אין איש נוסע במכונית מהירה, כאן העמידה וההזדחלות מדברות. נדמה שהתור אינסופי. מחכים למשהו. עד שיתגלה למה מחכים, כל אחד מוזמן לצרף את ציפייתו ואת המתָנתו לתור הזה.

רובם גברים, עד שאפשר להניח שהנשים הבודדות בתור נמצאות שם כמחליפות של גברים שלא יכלו להגיע. וזה חשוב, מפני שבסוף התור מחכה דווקא אישה. המון גברים למרגלות אישה אחת, יש בזה משהו מיתולוגי. היא תתגלה כשהמצלמה תגיע לראש התור. חלון ייפתח, והתור יתחיל לנוע, ממשיך את תנועת המצלמה (צלם – רוֹבּי מילר) שנעצרה עכשיו – כלומר, התור מגיע לא רק אל החלון אלא גם זורם אל תוך הפריים, לעוד פעם אחת, הופעה שנייה של האנשים שראינו בעמידתם, לפני שייצאו מהבמה לתמיד.

האישה הזו מחלקת לחמניות ושתייה חמה לכל אחד מהאנשים. הביטו בְּפָנֶיהָ: היא מחייכת לכל אחד מהם בחום שאי אפשר לזייפו. תנועתה מכאנית, כמו צ'רלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים", אבל מתוך האילוץ המכאני הזה, ומתוך סירוב לו, היא מביעה שוב ושוב אנושיות נדירה, קורנת. נראה שהתנועה אינה עולה לה במאמץ. היא מברכת כל אחד ואחד מהם במאור פנים, ורושמת משהו. ברור שהיא הייתה שם אתמול, שהיא תהיה שם מחר. קשה לדמיין אותה מחוץ למקום הזה. הרי התור כולו תלוי בה למחייתו. היא לא תאכל ולא תשתה. רק תעניק. חיוך, שתי מילים, והמזון. כמה זה רחוק משיח המלצרים המוכר לנו, מה"טעים לכם?" הרשמי, מתוכניות המזון, מבכי המתמודדים לצלילי מוזיקה "מרגשת" ב"ריאליטי" של השפים, מהמלל העודף על אודות מסעדות, מסעות קולינריים, חומוסיות מיתולוגיות, יין גדול בשלוש מאות אלף דולר, כוכבי מישלן, רביולי בטוסקנה, ביסטרו בוטיק, סטייק מיושן, ארוחה עסקית, סושי גורמה.

להמשיך לקרוא התור

אדגר דגה, רשימות ואמרות על אמנות

רשימות הכנה לשיחה השניה (4.11.10, 19:00) בסדרה חמש הערות על שפת הציור

מקורות: Artists on Art בעריכת גולדווטר וטרווס (פנתאון 1945); Degas by Himself בעריכת קנדל (ברנס & נובל, 2004). תורגם מאנגלית

 

1.

"נראה לי שכיום [1856-7], אם אמן רוצה להיות רציני – לנתק לעצמו נישה מקורית קטנה, או לכל הפחות לשמר את שלמוּת אישיותו – עליו לשוב ולשקוע בבדידות. יש יותר מדי דיבור ורכילות מסביב; לכאורה ציורים נעשים, משל היו מחירים בשוק ההון, על ידי תחרות בין המשתוקקים לרווח (…). כל המהומה הזו מחדדת את האינטליגנציה שלנו אבל מעוותת את שיפוטנו".

2.

"ציור הוא משהו שלשם עשייתו נדרשים רמאות, ערמומיות והונאה כמו בתכנון של פשע… האָמן אינו רושם מה שהוא רואה, אלא מה שהוא חייב לגרום לאחרים לראות. רק כשהוא אינו יודע כבר מה הוא עושה, הצייר יוצר דברים טובים… ציור הוא בראש ובראשונה תוצר דמיונו של האמן; אסור שציור יהיה העתק… האוויר שאנו רואים הציורים של אמני העבר הוא לעולם לא האוויר שאנו נושמים".

3.

"זה טוב ויפה להעתיק מה שאתה רואה; הרבה יותר טוב לרשום מה שאינך יכול כבר לראות אך נותר בזיכרונך. זהו תוצר של טרנספורמציה שבה הזיכרון והדמיון פועלים ביחד. אתה משחזר רק מה שהדהים אותך, כלומר את מה שהכרחי. באופן כזה, זיכרונותיך ודמיונותיך משוחררים מעריצוּת הטבע. לכן ציורים שנעשו באופן הזה, בידי אדם שטיפח את זיכרונו ומכיר את אמני העבר הדגולים ואת מקצועו, הם כמעט תמיד ציורים מרשימים – התבוננו בדלקרואה". להמשיך לקרוא צהוב – איזה דבר נורא (דגא)