"בריצה למאה מטר אין מקום לשוטטות"

"תפרחת בלתי מסוימת": מבחר תרגומים ופרפרזות

 Indeterminate Inflorescence: Notes from a Poetry Class

מאת Lee Seong-bok

נכתב במקור בקוריאנית. מתורגם כאן מן התרגום לאנגלית. בספר יש 470 קטעים כאלה.

***

דימוי (Image) אחד ויחיד יכול לשאת ולהעביר רגשות רבים; רגש לא יכול לשאת ולהעביר ולוּ דימוי אחד.

*

שירים שנכתבו בכוונה תחילה הם עבירה כנגד השירה.

*

תדע מתי הגיעה השורה האחרונה רק כשתגיע אליה. כפי שתדע איך יבוא עליך מותך רק כשתמות.

*

שיר דומה לקבוצת כוכבים: פרטים שיש להם מכלול ברור.

*

בריצה למאה מטר אין מקום לשוטטות.

*

הכברת מילים מתרחשת כשאינך אומר מה שבאמת רצית לומר.

*

אל תנסה להפוך תקריות בחייך לשירים; נסה להפוך תקריות בחייך למטפורה של חיים.

*

התקנת שובָך מושכת ציפורים לבוא ולגור בו. כך, כתיבת שירה גורמת לחיים להיספג בך.

*

עוויתות ונחירות של כלבים בשנתם שוברות את לבי. נמצאים בהן גם אמי, ילדיי, אני עצמי. בלתי אפשרי לא לדבּר על דברים כאלה! עצבותנו היא ההוכחה שאיננו יכולים לשכוח את הדברים האלה ושלא שכחנו.

*

בדברים שאנו משליכים מאיתנו, שם נמצא האני האמיתי שלנו. הספרות היא שמצילה את הדברים שננטשו על ידי העולם.

*

אומרים שרעשי הרקע של המפץ הגדול נקלטים בטלוויזיות אחרי שעות השידור. אל תתעלם מרעשי הרקע של היומיום. יש בהם שירה.

*

התבונן היטב בכל דבר, לא חשוב מה. שריד של רוק יבש בקצה פה, כתם שמנוני על וֵנטה במטבח, טיפת שתן בשירותים… משוררים מחזירים משמעות לכל מה שאיבד אותה. הם עושים את העבודה שהאֵלים הזניחו.

*

המשורר הטוב יכול להראות שהרגיל מדהים כמו שיא גינס.

*

השירה מעדיפה את אפלת הכמיהה מאשר את שמחת הפגישה.

*

הצד האחורי של מישהו לא משקר. החזית עשויה להסוות משהו.

*

הפרט כשלעצמו אינו חשוב אבל בהקשר מסוים הוא קריטי. כמו קצה בגד שנתפס בדלתות של רכבת נוסעת.

*

אין משמעות נתונה. המשמעות היא תהליך חיפושה ויצירתה של המשמעות.

*

יש דברים שאי אפשר להסביר אבל אפשר להראות. למשל, ילד, ביום הלוויית אביו, משחק בנרות ומכבה אותם בנשיפה.

*

שפה ברמה של כיתה ח' די בה לכתיבת שירה.

*

אמנות היא הניסיון להפוך שני דברים שונים לדבר אחד חדש, שלם.

*

שיר נכתב כמו אנטנה של רדיו שנמשכת מתוך עצמה.

*

שיר יכול לשאת 2-3 קונקשנים, כמו בתחבורה ציבורית. אף אחד לא מחליף 5-6 כלי תחבורה בנסיעה אחת.

*

הכתיבה היא תהליך של חיפוש אחר חדר קצת יותר אנושי מהחדר שלנו. הכול יהיה שונה בחדר הזה. אפילו מקלות האכילה.

*

שירה היא הרצון לחיות את חייך ולמות את מותך. במילים אחרות, היא הניסיון לשנות את המילים "לחיות" ו"למות" מסביל לפעיל.

*

שירה היא כמו ברק שעולה ומזגזג מתוך מים.

*

שירה היא החיפוש והגילוי של מה שאיננו יכולים לחיות בלעדיו. ההתנערות מכל שאר הדברים היא מה שהשירה יכול להעניק לנו.

*

ספרות היא כמו ליצן-לוליין שהולך על חבל. מקל הוא הכלי הכי שכיח שיש, אבל כמוט איזון ללוליין הוא עניין של חיים ומוות.

*

שיר הוא מסע קצר מהידוע ללא ידוע.

*

שירה אינה מדברת, היא מסתירה מילים. או מדברת תוך הסתרת מילים. להסתיר עצבות זאת בעצמה עצבות.

*

שירה היא מה שיש לעשות כשאין שום דבר אחר שאפשר לעשותו.

*

הכתיבה היא ניסיון לשינוי נקודת המבט על החיים. לא שינוי החיים עצמם.

*

אם נדרשת הערת שוליים זאת אינה שירה.

*

אל תנסה ליצור שירה, הנח לשירה להיכנס. אי אפשר ליצור נהר, אבל אפשָר לאפשֵר לו לעבור.

*

כתוב כאילו ידך אינה שייכת לך, אלא לעיפרון.

*

הכתיבה היא החיים שמדברים על עצמם דרכך.

*

לא תיתכן שירה מתוך בורוּת, טינה או שנאה. זו אמת נצחית.

*

שינוי בחיים נוצר משינויים זעירים בנקודת המבט, וכל שיר יכול ליצור את השינוי הזה.

*

העולם שאנו חיים בו איננו העולם עצמו, אלא מושג של העולם. משמעות הדבר שאפשר לארגן מחדש את המושג בכל עת.

*

אין טוב ורע בחיים, רק בגרות וחוסר בגרות. ההבנה הזו היא בגרות.

*

לשנוא אדם אחד משמעו לשנוא את כל האנשים, ואהבה לאדם אחד משמעה אהבת כל האנשים.

*

כתיבת שירה היא קרב אבוד, כמו גמל-שלמה שמתייצב לקרב נגד מריצה. אבל אם את זה לא נוכל לעשות, מה נוכל?

ישראל אלירז: מעין אזכרה

באמת קצת מבהיל איך שהזמן עובר. עשר שנים? אתה בטוח? ג'ק קורנפילד אמר פעם שהדקה האחרונה נעלמה אל העבר ביחד עם הדינוזאורים; הדקה האחרונה בלתי-מושגת כמו דקה מלפני 100 מיליון שנה. על כל פנים, ב-23 במארס נציין עשור לפטירתו של ישראל אלירז, וגם יום הולדת 90. ביקשו ממני להנחות סדנת כתיבה של "כתיבה בעקבות" והתאריך המוצע היה בדיוק תאריך יום-השנה, ומטבע הדברים הצעתי ללכת בעקבות אלירז. לפרטים ולהרשמה ראו נא כאן. שימו לב גם לשלושת המפגשים שלפניי, בהנחיית מיטב המשוררות והמשורר. נקרא בספר הזה ובעקבותיו גם ננסה ללכת, בישיבה, במגדל שלום, בגבהים האלה.

כוחם של הבית, הגן, החלום

סנטוריני. תצלום: stéphanie Gromann

פגשתי את המשורר מרדכי (מוטי) גלדמן פעמים רבות מאוד, אבל הפגישות הללו היו כלא היו. כוונתי לכך שבצירוף מקרים מוזר ביותר פגשתי בו שוב ושוב, כשֶגרתי בצפון הישן בתל אביב, בתחנת האוטובוס של קו 5 ברחוב יהודה המכבי לכיוון מרכז העיר. הפגישות היו כה תכופות עד שהיינו מחליפים מבטים כביכול-כבר-לא-מופתעים-אבל-כן כל אימת שקרו ומהנהנים במבוכה. היה לי מנהג מוזר לכתוב לאשתי הודעה בנוסח אחיד: "מוטי גלדמן. קו 5" בכל פעם שזה קרה. אבל הפגישות היו אגביות, תמיד רק סמול-טוק בתחנה או באוטובוס. היום אני מצטער על כך, כי היה לי מה לומר לו על שיריו, ונראה שהעולם, בצירופי מקריו, דחק בנו לשוחח, אבל החמצתי את ההזדמנות בגלל נסיבות המפגשים. שבתי ונזכרתי בו כששלפתי היום (לצורך שיעור באוניברסיטה העברית) את ספרו "מילאנו" (הקיבוץ המאוחד, 1988), הקרוי על שם כיכר מילאנו הסמוכה לאותה תחנה, ונזכרתי כמה יפה הספר הזה. מוטי צריך היה לחגוג בפסח הקרוב יום הולדת 80, והקריאה בשיר הזה היא מעין מחווה מאוחרת לאוטובוס שכבר עזב את התחנה.

זה שיר על איי סנטוריני, הנראה בתחילה כשיר על "גן עדן". איזו שורת פתיחה מתנגנת – "שָם ישנתי בשמַים". אבל סנטוריני אינו אלא שריד של הרי געש, והלגונה שבתוכו היא לועו של ההר שקרס לתוך עצמו והתמלא במי הים. השינה בשמַים, "בין כוכבים רוטטי אור", מקבלת איכות אחרת לגמרי כשיודעים שזו שינה על לוע של הר געש שהביא לחורבן של תרבות שלמה. "צפוּנות הלילה השקוף העמוק" למעלה מדברות עם ה"תהום שיכור המים" למטה. השיר מתרחש בין תהום לתהום, בין לוע "מנצנץ כספספים" (זהרורי אור) שהשתכר מרוב מֵי ים, לשמים  "רוטטי אור". השיר מדהים אותי ביכולתו ליצור תחושת "תולה ארץ על בלימה" (איוב) בתוך נוף ממשי. בתצלום האוויר תחושת הבלימה הזו ניכרת. היופי בשיר הוא ש"על בלימה" יש יומיום שקט, נערות דואגות לו בשיא העדינות ("נגעו במיטתי"), וגרניום "גידל פרחיו". אני חושב שאסע בקרוב לסנטוריני.

אך אז השיר, כמו האי עצמו, קורס לתוך עצמו. אם היה נדמה שזה שיר על חיים יפים ושקטים אחרי האסון, בא החלום בעמוד השני, וברוב עניין הופך את אסון בני האדם להווה מתואר. הכוח הוא בפירוט החושי של מראות וקולות. "כלבים וכלובי ציפורים". כאן גלדמן האנין הופך לרגעים לצייר אקספרסיוניסטי – שחור ולבן של פיח-שלג, אדמה נבלעת בים אדום.

התרבות כולה נעלמת "כתעתוע מוח", כהזיה חולפת. זהו חלום על "כפרים חולמניים", כלומר זהו חלום על מציאות שהיא כחלום בעצמה. בזמן שלוקח לקרוא את השיר הזה תרבות יכולה להפוך לאַין. והמילה "מורס" מביאה את כל החורבן הזה להווה של המאה ה-20. וה-21.

השיר מסתיים במעט נחמה. "אך אנשים התעקשו ושבו / וציפורים זעירות שבו אף הן". המשורר הוא אחד מהאנשים ששבו. הוא כמובן לא מפליטי החורבן – זה קרה לפני כ-3,500 שנה. אבל הוא בכל זאת מן השבים ומן הזוכרים.

"כאן באי האנושי העיקש / ידעתי את כוחם של הבית, הגן, החלום". אני נאחז בשורה הפשוטה והמרעישה הזאת, במילים האלה: "יָדַעְתִּי אֶת כֹּחָם שֶׁל הַבַּיִת, הַגָּן, הַחֲלוֹם". מסביבנו בני אדם שואפים להיות כ"זעם היסודות", כ"צד התוהו של היוצר הגדול". עינינו הרואות בני אדם הנוהגים כהרי געש לצד פומפיי. השיר של גלדמן מנסה להעמיד שירה – האין היא "בית, גן וחלום"? – מול חלום החורבן, להוציא יבול מ"עפר מר", ליצור "צלמים חדשים", כמו השיר הזה.

לַנְּשָׁמָה

ו. ס. מרווין
לַנְּשָׁמָה

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מתוך Migration

הַאִם יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהִי
אִם כֵּן
הַאִם אַתְּ מַמָּשִׁית
כָּךְ אוֹ כָּךְ הַאִם אַתְּ
אַחַת אוֹ רַבּוֹת
אִם רַבּוֹת
הַאִם אַתֶּן בְּבַת אַחַת
אוֹ שֶׁמִּתְחַלְּפוֹת
בְּלֹא לַעֲנוֹת

הַאִם הַמַּעֲנֶה שֶׁלָּךְ
הוּא עֶצֶם הַשְּׁאֵלָה
אַתְּ עוֹמֶדֶת בִּשְׁאֵלוֹת
בְּלִי סוֹף
שֶׁל מִי הַשְּׁאֵלָה
אֵיךְ הִיא מַתְחִילָה
מֵאַיִן בָּאָה
אֵיךְ בִּכְלָל
גִּלְּתָה אוֹתָךְ
מִבַּעַד לַקּוֹל
שֶׁל עַצְמָהּ
בְּלֹא דָּבָר מִלְּבַד
בּוּרוּתָהּ לְהַדְרִיכֵנָהּ

איש ונער

פּיישנס אָגבָּבִּי

איש ונער

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ

וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ."

(בראשית כב, י)

פְּתַח אֶת הַתְּרִיס, בֵּן. לִרְוָחָה. אֲנִי לֹא מֵת עֲדַיִן.
שָׁמַעְתָּ אֶת הַבָּרָד? זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ טִגּוּן עָמֹק.
אִמְּךָ אוֹמֶרֶת שֶׁבָּרָק שֶׁמַּבְלִיחַ וּמְזַגְזֵג בּוֹ-זְמַנִּית
מְבַשֵּׂר צָרוֹת. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.
אֵיךְ הֵם, הַשָּׁמַיִם? כְּחֻלִּים-אֲפֹרִים? אֲפֹרִים-כְּחֻלִּים?
הַלְּוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי גַּם לִרְאוֹתָם. הֵם כְּמוֹ צְלִיל
הֶקֵּפִי עִם תְּמוּנָה קְלוּשָׁה.
מָה הַטַּעַם? אֲנִי גּוֹסֵס. תֵּן לִי אֶת יָדְךָ.
שָׂעִיר מִיּוֹמְךָ הָרִאשׁוֹן הָיִיתָ. נוֹלַדְתָּ זָקֵן.
יָדַעְנוּ שֶׁאִמְּךָ מְצַפָּה לִתְאוֹמִים,
הִיא צִפְּתָה לְבֵן וּבַת. אָחִיךָ יַעֲקֹב
עָקַב אַחֲרֶיךָ, אָחַז בַּעֲקֵבְךָ, מַתְקִיל מִלֵּדָה.
הוּא דּוֹמֶה לְאִמְּךָ. אַף פַּעַם
אַל תִּבְטַח בְּאִשָּׁה. הוּא מִתְכַּוֵּן לְנַהֵל אֶת הָעֵסֶק,
אֲבָל אַתָּה הָיִיתָ הָרִאשׁוֹן. יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹמַר לְךָ…
נוֹתְרוּ לִי כָּל כָּךְ מְעַט הֲנָאוֹת. תְּבַשֵּׁל לִי אֶת זֶה?
זֶה בְּסֵדֶר. קַח אֶת הַוּוֹלְבוֹ. אֲנִי לֹא הוֹלֵךְ
לְשׁוּם מָקוֹם, מָה? בֵּן, אֲנִי יוֹדֵעַ.

מִי שָׁם? בֵּן, זֶה אַתָּה? חָזַרְתָּ כָּל כָּךְ מַהֵר?
עֲזֹב אֶת זֶה. אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי סֵנִילִי?
נִפְרַדְתִּי מֵחוּשׁ אֶחָד שֶׁלִּי
לֹא מֵחֲמִשָּׁה. תִּתְקָרֵב קְצָת. אֲנִי לֹא נוֹשֵׁךְ.
יֵשׁ לְךָ רֵיחַ כְּמוֹ לִבְנֵי הַבְּכוֹר אֲבָל קוֹלְךָ
קוֹל יַעֲקֹב. זֹאת אֲמוּרָה לִהְיוֹת בְּדִיחָה?
סְלַח לִי, בֵּן. אֵלּוּ בֶּטַח תּוֹפְעוֹת הַלְּוַאי,
זֶה לֹא הַגִּיל שֶׁהוֹרֵג אוֹתְךָ, אֵלּוּ הַתְּרוּפוֹת.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר מִדַּי פִּלְפֵּל בַּנָּזִיד.
בְּסֵדֶר. שָׁמַרְתִּי אֶת זֶה קָבוּר בְּתוֹכִי מַסְפִּיק זְמַן.
עֲשֵׂה לִי טוֹבָה קֹדֶם, תִּנְעַל אֶת הַדֶּלֶת
וְאִם אָחִיךָ יִדְפֹּק, אַל תַּעֲנֶה.

אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ אֶת זֶה. אֲפִלּוּ לֹא אִמְּךָ.
חֲבָל שֶׁלֹּא הִכַּרְתָּ אֶת סַבָּא שֶׁלְּךָ. כֻּלָּנוּ
גְּזוּרִים מֵאוֹתוֹ אָרִיג גַּס. זֵהִים,
הָיִיתִי הַבֵּן הַיָּחִיד, אַבָּא שֶׁלִּי וַאֲנִי
עָשִׂינוּ הַכֹּל בְּיַחַד, אִישׁ וְנַעַר.
בְּדִיּוּק מָלְאוּ לִי שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה. אָבִי הֵעִיר אוֹתִי מֻקְדָּם,
"אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְסִיבוּב בָּאוֹטוֹ". הָיוּ שָׁם שְׁנֵי אֲנָשִׁים
שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי, לְאֶחָד מֵהֶם בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
לְיָדִי הָיָה שֵׂעָר שָׁחֹר וַעֲוִית עַצְבָּנִית.
לַמְּכוֹנִית הָיָה רֵיחַ שֶׁל זֵעָה וְעוֹר נִשְׂרָף.
הַנְּסִיעָה אָרְכָה נֶצַח. אַף אֶחָד לֹא דִּבֵּר.
הַדָּבָר הַבָּא שֶׁאֲנִי זוֹכֵר זֶה הַמִּשְׂרָד.
כִּסֵּא מְנַהֲלִים שָׁחֹר עֲנָקִי, שֻׁלְחָן,
טֵלֵפוֹן, הָעִצּוּב הָיָה מְיֻשָּׁן
אֲבָל בְּרָמָה. לֹא הָיָה שָׁם אַף אֶחָד חוּץ מִמֶּנִּי וּמֵאַבָּא.
"שֵׁב, בֵּן". מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי קָטָן כָּל כָּךְ.
וְאָז הוּא עָשָׂה אֶת הַדָּבָר שֶׁזִּעְזֵעַ אוֹתִי יוֹתֵר
מִכָּל מָה שֶׁקָּרָה מֵאָז. הוּא קָשַׁר אוֹתִי.
קָשַׁר אוֹתִי לַכִּסֵּא. לֹא, לֹא הִתְנַגַּדְתִּי.
הוּא הָיָה הָאַבָּא וְהַמִּלָּה שֶׁלּוֹ הָיְתָה הַחֹק.
הוּא הִצְמִיד אֶקְדָּח בְּחָזְקָה אֶל הַמֵּצַח שֶׁלִּי,
אֶל הָעַיִן הַשְּׁלִישִׁית. שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שָׁנָה חָלְפוּ לְנֶגֶד עֵינַי.
וְאָז הִתְפּוֹצֵץ צִלְצוּל הַטֵּלֵפוֹן.
צִלְצֵל שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים לִפְנֵי שֶׁהוּא עָנָה.
הוּא לֹא דִּבֵּר. רַק הִנִּיחַ אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת
וְיָרָה לְכִוּוּן הַמְּנוֹרָה.
מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְנוּ עַל זֶה. בַּמְּכוֹנִית
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, הִבְחַנְתִּי בַּשֵּׂעָר הָאָפֹר שֶׁלּוֹ
לָרִאשׁוֹנָה. אַף פַּעַם לֹא הֶאֱשַׁמְתִּי אוֹתוֹ בָּזֶה,
הֵבַנְתִּי. הוּא תָּמִיד עָמַד בְּהַבְטָחָתוֹ.
הוּא הָיָה יוֹרֶה. וְהוּא יָדַע שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ אֶת זֶה.

בָּרוּךְ תִּהְיֶה, בֵּן. אֲנִי בְּסֵדֶר. אֲנִי חַיָּב לִישֹׁן.
תָּעִיר אוֹתִי בְּעוֹד שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת. אֶשְׁתֶּה לְחַיֵּי זֶה.
מִי אַתָּה? מִי? אֲנִי זָקֵן מִדַּי לָזֶה.
אִם אַתָּה מִי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה, אָז מִי לַעֲזָאזֵל
יָשַׁב עַל הַמִּטָּה שֶׁלִּי, לְמִי סִפַּרְתִּי אֶת הַסּוֹד?
חָיִיתִי יוֹתֵר מִדַּי. חֲבָל שֶׁהוּא לֹא לָחַץ עַל הַהֶדֶק.
אֵיפֹה הַתְּרוּפוֹת שֶׁלִּי? אֲנִי אִישׁ מֵת.
יֵשׁ לִי שְׁנֵי בָּנִים… בָּרָק מַבְלִיחַ וּמְזַגְזֵג…
מִי שֶׁמַּגִּיעַ רִאשׁוֹן מְקַבֵּל שֵׁרוּת רִאשׁוֹן. חֲטָאֵי הָאָב…
סְלַח לִי, בֶּן. הוּא חִכָּה שְׁמוֹנָה צִלְצוּלִים.
אֲנִי מִצְטַעֵר, אֲנִי חַלָּשׁ מִדַּי עַכְשָׁו. שְׁאַל אֶת אָחִיךָ.
יוֹתֵר מִדַּי מֶלַח. אֵין לִי תֵּאָבוֹן.
הוּא הֶאֱפִיר בִּן-לַיְלָה. אֵיפֹה הַתְּרוּפוֹת שֶׁלִּי?
מָה הַשָּׁעָה? הֵיכָן אֲנִי? וּמִי אַתָּה?
יֵשׁ לִי רַק בֵּן אֶחָד. אַף פַּעַם לֹא הָיוּ לִי שְׁנַיִם.

על המקיף אותי / מאת מארי אוליבר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מתוך שירים חדשים ונבחרים, ב' (2004-2005)

לְכָל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת, אֲנִי תָּמִיד

צְרִיכָה עָלֶה אוֹ פֶּרַח, אִם לֹא

שָׂדֶה שָׁלֵם. בַּאֲשֶׁר לַשָּׁמַיִם, אֲנִי כֹּה מְאֹהֶבֶת

בִּפְרָאוּת בְּהַמְצָאוֹתֵיהֶם הַיּוֹמְיוֹמִיּוֹת,

כְּחֻלִּים קְרִירִים אוֹ אֲפֹרִים כְּחָתוּל אוֹ מְלֵאִים

בִּסְפִינוֹת עֲנָנִים, שֶׁפָּשׁוּט אֵינֶנִּי יְכוֹלָה

לוֹמַר מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת בְּלִי לְפָחוֹת

מְלוֹא שָׁמַיִם אֶחָד. מָה עוֹד? צָרִיךְ מַיִם,

נַחַל אוֹ בְּאֵר, נָהָר אוֹ אוֹקְיָנוֹס, אֶחָד מֵהֶם

חַיָּב לִהְיוֹת שָׁם. עַל מְנַת שֶׁהַלֵּב יִהְיֶה שָׁם. שֶׁהָעֵט

יִתְמַקֵּם. שֶׁהָרַעֲיוֹן יוֹפִיעַ.

קיר מערבי

מאת ו. ס. מרווין

מתוך "הגשם בעצים", 1988

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

בָּאוֹר הַסָּתוּר אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם

כְּשֶׁהֶעָלִים מַבְהִירִים אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָאֲוִיר

הַצְּלָלִים נְמַסִּים וְהַמִּשְׁמְשִׁים מוֹפִיעִים

עַכְשָׁו שֶׁהָעֲנָפִים נֶעֱלָמִים אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַמִּשְׁמְשִׁים

עַל אֶלֶף עֵצִים מַבְשִׁילִים בָּאֲוִיר

הֵם מַבְשִׁילִים בַּשֶּׁמֶשׁ לְאֹרֶךְ הַקִּיר הַמַּעֲרָבִי

אֵינְסְפוֹר מִשְׁמְשִׁים מַבְשִׁילִים בְּאוֹר יוֹם

מָה שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם

מֵעוֹלָם לֹא הִבְחַנְתִּי בַּמִּשְׁמְשִׁים הָאֵלֶּה מִתְנוֹדְדִים בָּאוֹר

הָיִיתִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּבֻסְתָּנִים לָנֶצַח

מִבְּלִי לְהַבְחִין בַּיּוֹם שֶׁבַּמִּשְׁמְשִׁים

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת בְּשֵׁלוּת הָאֲוִיר הַצָּלוּל

מִבְּלִי לָגַעַת בַּמִּשְׁמְשִׁים שֶׁבְּעוֹרֵךְ

מִבְּלִי לִטְעֹם בְּפִיךְ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבַּמִּשְׁמְשִׁים

הליכה אל הגשם

מאת ו. ס. מֵרווין

מתוך "הגשם בעצים" (1988)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

בַּלַּיְלָה שֶׁל יוֹם הֻלַּדְתִּי

הִתְעוֹרַרְתִּי מֵחֲלוֹם

שֶׁל הַרְמוֹנְיָה

וּלְפֶתַע שָׁמַעְתִּי

אִישׁ זָקֵן לֹא אָבִי

אָמַרְתִּי אֲבָל הָיָה זֶה

אָבִי מִתְנַשֵּׁם אֶת שְׁמִי בְּנָפְלוֹ

עַל מַדְרֵגוֹת הָאֶבֶן בַּחוּץ

מַמָּשׁ מִתַּחַת לַחַלּוֹן

בַּגֶּשֶׁם

אֵינִי יוֹדֵעַ

כַּמָּה פְּעָמִים

קָרָא

עַד שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי

שָׁכַבְתִּי

בַּחֶדֶר שֶׁל הוֹרַי

בַּבַּיִת הָרֵיק

שְׁנֵיהֶם מֵתוּ

בַּשָּׁנָה הַהִיא

וְהַגֶּשֶׁם יָרַד

מִכָּל עֵבֶר

הַקּוֹל הַיָּחִיד

ו. ס. מרווין / אתמול

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

חָבֵר שֶׁלִּי אוֹמֵר לֹא הָיִיתִי בֶּן טוֹב

אַתָּה מֵבִין

אֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי מֵבִין

הוּא אוֹמֵר לֹא הָלַכְתִּי

לִרְאוֹת אֶת הוֹרַי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ

וַאֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ

אֲפִלּוּ כְּשֶׁגַּרְתִּי בְּאוֹתָהּ הָעִיר הוּא אוֹמֵר

הָיִיתִי הוֹלֵךְ אֲלֵיהֶם אוּלַי פַּעַם

בְּחֹדֶשׁ וְאוּלַי אֲפִלּוּ פָּחוֹת

אֲנִי אוֹמֵר הוֹ כֵּן

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָלַכְתִּי לְבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁלִּי

אֲנִי אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי

הוּא שָׁאַל אוֹתִי עַל הַחַיִּים שֶׁלִּי

אֵיךְ אֲנִי מִסְתַּדֵּר וְהוּא

הָלַךְ לַחֶדֶר שֶׁלְּיַד

לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לָתֵת לִי

הוֹ אֲנִי אוֹמֵר

וּמַרְגִּישׁ שׁוּב אֶת הַקֹּר

שֶׁל יָדוֹ שֶׁל אָבִי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

הוּא אוֹמֵר הָאַבָּא שֶׁלִּי הִסְתּוֹבֵב

בַּמִּסְדְּרוֹן וְרָאָה אוֹתִי

מִסְתַּכֵּל בַּשָּׁעוֹן וְהוּא

אָמַר אַתָּה יוֹדֵעַ אֶשְׂמַח אִם תִּשָּׁאֵר

וּתְדַבֵּר אִתִּי

הוֹ כֵּן אֲנִי אוֹמֵר

הוּא אוֹמֵר אַבָּא שֶׁלִּי

אָמַר בֶּטַח

יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה לַעֲשׂוֹת

אוֹ אוּלַי אַתָּה צָרִיךְ לְהִפָּגֵשׁ

עִם מִישֶׁהוּ אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהַחְזִיק אוֹתְךָ

אֲנִי מַבִּיט הַחוּצָה מֵהַחַלּוֹן

חֲבֵרִי מְבֻגָּר מִמֶּנִּי

הוּא אוֹמֵר אָמַרְתִּי לְאַבָּא שֶׁלִּי שֶׁהוּא צוֹדֵק

וְקַמְתִּי וְעָזַבְתִּי אוֹתוֹ אָז

אַתָּה יוֹדֵעַ

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי צָרִיךְ לָלֶכֶת לְשׁוּם מָקוֹם

וְלֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר

[השיר המוקרא שונה במקצת מהנוסח המודפס]

בשבח הטירוף, מסוג מסוים

מאת מרי אוליבר

מתוך הספר "שירים נבחרים וחדשים", כרך 2 (2005)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

בַּעֲרָבִים קָרִים,

סָבְתָא שֶׁלִּי,

שֶׁחֲצִי מִתְּבוּנָתָהּ הָיָה בְּבַעֲלוּתָהּ –

הַחֵצִי הַשֵּׁנִי הִתְעוֹפֵף בַּחֲזָרָה לְבּוֹהֶמְיָה –

פָּרְשָׂה עִתּוֹנִים עַל רִצְפַּת הַמִּרְפֶּסֶת

כְּדֵי, כָּךְ אָמְרָה, שֶׁהַנְּמָלִים מֵהַגִּנָּה יוּכְלוּ לִזְחֹל מִתַּחְתָּם

כְּמוֹ מִתַּחַת שְׂמִיכָה, וּלְהִתְחַמֵּם,

וּמָה אֲאַחֵל, מָה אֲאַחֵל לְעַצְמִי,

מִלְּבַד זֹאת: כְּשֶׁכָּךְ יַכֶּה בִּי בְּרַק הַשָּׁנִים,

שֶׁאֶהְיֶה כְּמוֹתָהּ עִם מָה שֶׁנּוֹתָר, הָאַהֲבָה הַזֹּאת.