קטגוריה: שירה

• לְאוֹר הַמְּנוֹרָה, בְּחֶדֶר פְּנִימִי, מְשׂוֹחֲחִים עַל מִרְמָה וּנְקָמָה.
   
   
• עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַנְּקִיִּים מֵאָבָק – גַּלִּים רוֹחֲצִים גַּלִּים.
   
   
• מְנֻתָּץ וּמְנַצְנֵץ, הַיָּרֵחַ בַּמַּיִם.
   
   
• הַבֹּקֶר בָּא – בְּכָל מָקוֹם אוֹתוֹ דָּבָר: גֶּשֶׁם עַל אֶלֶף בָּתִּים.
   
   
• כְּשֶׁכָּל גּוּפְךָ עוֹלֶה בַּלֶהָבוֹת – הַבֶּט אַל תּוֹךְ הָאֵשׁ.
   
   
   
   
   
   
   
  מתוך: זֶנְרִין קוּשוּ. גרסאות חופשיות מתרגומו של ויקטור סוגן הורי
   

דָּבָר אֵינוֹ קַיָּם אֶלָּא לְרֶגַע בְּצוּרַתוֹ וּבְצִבְעוֹ הַנּוֹכְחִיִּים.
דָּבָר אֶחָד זוֹרֵם אֶל הָאַחֵר וְאֵין לִתְפֹּס אוֹתוֹ.
לִפְנֵי שֶׁהַגֶּשֶׁם נִפְסָק אָנוּ שׁוֹמְעִים צִפּוֹר.
גַּם מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג הַכָּבֵד אֶפְשָׁר לִרְאוֹת פְּרָחִים לְבָנִים
וְאֵיזוֹ הַתְחָלַת צְמִיחָה.
בַּמִּזְרָח רָאִיתִי כְּבָר אֶת צֶמַח הָרִבָּס.
בְּיַפַּן, בָּאָבִיב, אָנוּ אוֹכְלִים מְלָפְפוֹנִים.
 
 
 
שונריוּ סוּזוּקי, שורות הסיום של Zen Mind, Beginner's Mind.

זה הספר (יצא לאור ב-1970), וכאן יש הקלטה נהדרת (קריין – פיטר קויוטי) של מבחר ממנו.
 
מאנגלית: דרור בורשטיין

רוברט ווייאט
שני שירי שועלים מתוך התקליט "קוּקוּלנד" (2003)
מאנגלית: דרור בורשטיין

 
השועל של טום הֵיי
 
הָבִיאוּ אֶת צוֹפְרֵי הָעֲרָפֶל,
הָעֲרָפֶל יָרַד.
הַמָּבוֹי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה סָתוּם יוֹתֵר.
 
מְעַט הָאוֹר שֶׁעוֹד יֶשְׁנוֹ,
מְפֻזָּר מִדַּי
לְהַצְבִּיעַ עַל אֵיזֶה כִּוּוּן
מְעַט הָאוֹר שֶׁעוֹד יֶשְׁנוֹ
אֵינוֹ אוֹמֵר לָנוּ דָּבָר.

 
 
בריאן השועל
 
בִּן לַיְלָה
בְּמַעֲלָה הַנָּהָר
כְּנֶגֶד הָרוּחַ
דֶּרֶךְ הַיַּבָּשָׁה

 

נדודי שינה של חורף / ריימונד קארבר
 
 
הָרוּחַ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהֵרָדֵם הַלַּיְלָה, רַק לִשְׁכַּב עֵרָה
וְלִזְלֹל, לְהַקְשִׁיב לַשֶּׁלֶג נֶעֱרָם כְּמוֹ לִקְרַאת
אֵיזוֹ מִתְקָפָה אַחֲרוֹנָה.
 
הִיא מְיַחֶלֶת שֶצֶ'כוֹב הָיָה כָּאן לָתֵת
מַשֶּׁהוּ – שָׁלֹשׁ טִפּוֹת וָלֶרִיאָן, כּוֹס
שֶׁל מֵי שׁוֹשַׁנִים – כָּל דָּבָר, לֹא מְשַׁנֶּה.
 
הָרוּחַ הָיְתָה רוֹצֶה לָצֵאת מִכָּאן
אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁלֶג. הִיא הָיְתָה רוֹצֶה לָרוּץ
עִם לַהֲקַת חַיּוֹת מְדֻבְלָלוֹת, כֻּלָּן שִׁנַּיִם,
 
מִתַּחַת לַיָּרֵחַ, לְרֹחַב הַשֶּׁלֶג, לֹא
מוֹתִירָה סִימָן, עֲקֵבוֹת אוֹ מַשֶּׁהוּ מֵאָחוֹר.
הָרוּחַ חוֹלָה הַלַּיְלָה.
 
 
 
 
מתוך "אִשִים" (1983)
מאנגלית: דרור בורשטיין
 
 
 
 
 
 
 

עליית הגג / ריימונד קארבר

 
מוֹחָהּ בַּעֲלִיַּת הַגַּג, שָׁם חֲפָצִים
אֻחְסְנוּ לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים.
 
מִזְּמַן לִזְמַן פָּנֶיהָ מוֹפִיעִים
בָּאֶשְׁנַבִּים הַסְמוּכִים לַקָּצֶה הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַבַּיִת.
 
הַפָּנִים הָעֲצוּבִים שֶׁל מִי שֶׁנִּכְלָא וְנִשְׁכָּח.
 
 
 
 
מתוך "נָתִיב חָדָשׁ אֶל הַמַּפָּל" (1989)
מאנגלית: דרור בורשטיין

 

אפשר גם להסתכל כאן

המתנה
 
מאת אוֹסטין סֶגְרֶסְט
 
מאנגלית דרור בורשטיין
מתוך כתב העת Blackbird, כרך 6 מס' 2 (2007)
 
 
 
שֶׁקֶט, סְנוּנִית
תְּקוּעָה בַּגָּרוֹן,
מְרֻכֶּזֶת בְּיָדַיִם
פְּשׁוּטוֹת; הֵן אוֹחֲזוֹת כַּר
קָטָן, מְנֻמָּר
(מְכֻכָּב בְּהַדְפָּסָה
קְלוּשָׁה) שֶׁעָלָיו
אֵפֶר אֲגוּדָל נָח. שֶׁל אִמִּי.
זֶה כָּל שֶׁנּוֹתָר
מֵהִתְרַסְּקוּת הַמָּטוֹס.
 
אֵילוּ מֶרְחַקֵּי אוֹר,
אֵילוּ אֶשְׁנַבִּים
וְקַוֵּי אֹרֶךְ
שֶׁל קוֹל וּזְמַן
כּוֹפְפוּ אֲגוּדָל זֶה
דְּחוּפִים בְּהִלַּת
לַהַבְתוֹ, לְהִכָּנֵס שׁוּב
לְכָאן, הַבַּיְתָה, לְהָאִיר
עַל הַכַּר הַזֶּה, לְהַאֲרִיךְ
אֶת מֶחֱוַת הַדְּאָגָה, אֶת הַלִּטּוּף?
 
 

אבות ישורון

1 ינואר, לילה
מתוך "השבר הסורי אפריקני", ספרי סימן קריאה 1974, עמ' 58.

בְּבֵית קָפֶה, מִצַּד הָרְחוֹב.
מִי שֶׁהָיוּ פֹּה – אֵינָם.
מִי שֶׁחָשׁוּב כְּמֵת
וּמִי שֶׁחָשׁוּב כְּנָם.

רַק סַדְרָן זָקֵן מִן הַקּוֹלְנוֹעַ
עִם לָבָן זָקֵן מִן "הַבִּימָה".
וְהַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה עַל הַגַּג
מְצִיצָה אֵלֶיהָ פְּנִימָה.

מְשַׂחֲקִים שַׁח. הַבַּיִת
קָפֶה מָלֵא דֵּצֶמְבֶּר.
שׁוֹמְעִים ג'וֹן בַּאֶז
שָׁרָה אַי רִימֶמְבֶּר.

יד טבת תשלב, 1 ינואר 1972

———–

זה שיר "קליל" לכאורה של אבות. אבל יש פער ברור בשיר בין הכותרת והתאריך (1 בינואר 1972) ובין מה שקורה בשיר – שהרי בית הקפה מלא "דצמבר". כלומר, השיר מציב את עצמו מיד כשיר של זיכרון. כשיר שפותח פער זמן קטן בין זמן הכתיבה וזמן ההתרחשות בשיר. ההבדל הזה בין "כוכב" השיר, דצמבר, ותאריכו-כותרתו צריכים הסבר.

שאלה שנייה: מה פשר הטעות הלשונית בפתיחת הבית השלישי? צריך היה להיות "בֵּית הקפה מלא…", ואם כבר, ב"דיבורית", "הַבֵּיִת קפה". אבל אבות כותב "הַבַּיִת / קפה". למה?

יש תשובה אחת לשתי השאלות. אבל לפני כן, אחזור רגע לתחילת השיר. בית קפה עם נעדרים. ה"מי שחשוב כמת" ("עני חשוב כמת", אבל כאן זה גם פשוטו כמשמעו אולי). השיר מלא כפילים: החשוב כמת והחשוב כנם, איש הקולנוע ואיש התאטרון, הדובה המציצה "אליה" (אל "הבימה", כילד מתגנב להצגה? אל תוכה-היא?), וכפי שנראה מיד, אבות ישורון וג'ון באאז. המציאות בעיר נפתחת לרגע כמו תאטרון או סרט, וגם השמיים משתתפים במחזה. כל השיר הוא גם פרודיה על נוסח אלתרמן-שלונסקי (לא איכנס לזה); ושחקני הקולנוע ושחקני "הבימה" הופכים פתאום לשחקני שח.

ואז – מופיע הבית. מתוך התל אביביות התאטרלית, הקסומה, הנוקטורנית, מופיע הבית. ברגע זה נשבר השיר. מפני שהבית הוא הבית החרב של אבות בפולין, והוא נדחק פתאום אל השיר ה"נחמד" כתזכורת. הוא מיד ישוב להיות "משועבד", ל"קפה", וייקרא כ"בית קפה" תוך התעלמות מן השיבוש. אבל ההטיה הזו יוצרת עיקום חזק בשיר, מעין קפיצה בה המרחב נפער בתוך המילה ומתפצל ל"בית קפה" תל אביבי ולבית בקראסניסטב, פולין. כל זה תלוי על הפער הזעיר בין צירה ופתח.

בית הקפה רוצה ללכת אל הבית החרב אבל השיר מחזיר אותו אל ההווה, אל תל אביב, אל העכשיו. "מלא דצמבר", דהיינו מלא "עכשיו". ואז הוא שומע את ג'ואן באאז ברדיו. והיא שרה את המילים I Remember. ג'ואן באאז הופכת כאן לכפילה של אבות ישורון. היא שרה על זיכרון, וזה הרי בדיוק מה שעושה השיר הזה – הוא שיר זיכרון ("הבית", וגם "מי שהיו פה" מהפתיחה). לכן כשהיא שרה I Remember היא גם דוברת בשביל אבות. כאילו נכתב, היא שרה על זה שאני זוכר. וזה גם "אַי", קריאת כאב. ה"אני" וה"כאב" בתוך מילה אחת. הכאב זוכר.

השיר נכתב בינואר על משהו שקרה בדצמבר, והוא אומר בכך דבר פשוט: שהוא שיר זיכרון. שהוא שיר של I Remember. שהזיכרון והשיר הם אותו דבר עבורו. בפער "ינואר / דצמבר" השיר, ב"קטן", יוצר את מבנה-המבט של הזיכרון ה"גדול", הזיכרון של "הַבַּיִת". אחרי המילה "הבית" צריכה לבוא שתיקה גדולה, צער פתוח רב, לפני שחוזרים ל"קפה" ולשיר שבשיר.

===

(שנים חשבתי שגילתי שאבות מתייחס לשיר של ג'ואן באאז "לסשה" שנאמר בו And I remember the holocaust. הזיהוי של הציטוט-כביכול התאים להפליא לקריאה בשיר, אבל התברר שזה בלתי אפשרי, כי השיר של באאז הופיע רק ב-1979, שנים אחרי כתיבת השיר של אבות. כתבתי לסוכן של באאז כדי לוודא זאת. כנראה שמדובר ב"אי ריממבר" משיר אחר. זאת טעות מעניינת, כמדומני).

רוברט בּליי – שלושה שירים
 
 
עץ חלול
 
אֲנִי רוֹכֵן עַל גֶּזַע כָּרוּת שֶׁל "עֵץ כֻּתְנָה", עֲדַיִן נִצָּב, בְּגֹבַהּ הַמָּתְנַיִם, וּמִתְבּוֹנֵן פְּנִימָה. אָבִיב מֻקְדָּם. דָּפְנוֹת הַמִּקְדָּשׁ הַסִּיאָמִי כֻּלָּן חוּמִוֹת וְעַתִּיקוֹת. הַדְּפָנוֹת עֻבְּדוּ בִּידֵי הַסְּבוּכִים. בְּתוֹךְ הַדְּפָנוֹת הַחֲלוּלוֹת פְּרָטִיּוּת וַחֲשָׁאִיּוּת, אוֹר עָמוּם. וַעֲדַיִן, יֵשׁ יְצוּר שֶׁפַּעַם מֵת שָׁם.
עַל רִצְפַּת הַמִּקְדָּשׁ נוֹצוֹת, נוֹצוֹת אֲפֹרוֹת, לְרַבּוֹת מֵהֶן חֹד לָבָן חָלִילִי. נוֹצוֹת רַבּוֹת. בְּתוֹךְ הַדּוּמִיָּה נוֹצוֹת רַבּוֹת.
 
 
מתוך "שישה שירי פרטיוּת חורפית"
 
כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי, שֶׁלֶג חָדָשׁ כְּבָר נָפַל.
אֲנִי לְבַד, וְעִם זֹאת מִישֶׁהוּ אַחֵר נִמְצָא אִתִּי,
שׁוֹתֶה קָפֶה, מַבִּיט הַחוּצָה אֶל הַשֶּׁלֶג.
 
 
מתוך "בדידות מאוחר בלילה ביער"
 
שִׂמְחָה לָלֶכֶת בַּיַּעַר הָעֵירֹם.
אוֹר הַיָּרֵחַ לֹא נִשְׁבָּר בֶּעָלִים הַכְּבֵדִים.
הֶעָלִים נָשְׁרוּ, וּכְשֶׁנָּגְעוּ בַּאֲדָמָה הָרְווּיָה,
הֵפִיצוּ אֶת הָרֵיחַ הָאָהוּב עַל הָחָגְלוֹת.
 
 
 

טיציאן, ונוס עם קופידון וחוגלה, 1550

מאנגלית: דרור בורשטיין
 
 
* העץ בשיר-בפרוזה של בליי הוא cottonwood שהוא סוג של צפצפה, אבל בחרתי להותיר את הכותנה בתמונה.
 
אל רוברט בּליי התוודעתי בזכות המבחר הנפלא שתרגם משה דור בהוצאת "קשב", "אנשים כמונו".  

לְהַסְבִּיר בְּמִלִּים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה
שֶׁהִפְלִיגָה מִמֶּנִּי סְפִינָה הַנּוֹשֵׂאת אוֹתִי
 
(אלחנדרה פיסארניק, "העץ של דיאנה" #13, מספרדית טל ניצן)
 

[אפשר גם להוסיף את המילה "איך" לפני תחילת השיר. השיר שואל איך להסביר את עצמו: השיר הוא ספינה הנושאת את המשוררת; כספינה הוא כבר במים אחרים; אבל צריך להסביר במילים של נמל המוצָא את הספינה המתרחקת ואת הנוסעת עליה, אולי נוסעת סמויה, נוסעת יחידה בלי ספק. הנוסעת מביטה מן הספינה ומן המים אל "העולם הזה", שבו אנו מצויים (וגם היא), ובעוד היא מדברת הולך הדיבור ומתרחק. השיר הזה הוא גשר בין הספינה הזו, המפליגה ממני, איתי, אלי. הוא שואל ומשיב, פוער ומאחה.]

 

לעוד רשימה בנושא והפניות >>>; לשירים בספרדית >>>. וגם:

 

הודעה חשובה

על ערב ספרותי לכבוד הספר

בלילה הזה, בעולם הזה

יום ד', 17 ביוני 2009, בשעה 19:30

ערב קריאה על ספרה של המשוררת הארגנטינאית-היהודייה אלחנדרה פיסארניק "בלילה הזה, בעולם הזה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ "לטינו" שראה אור בעברית ב-2005.

ישתתפו: טל ניצן, דרור בורשטיין, ענת גוטמן (מוסיקה).

 
סיפור פשוט – חנות ספרים, רחוב שבזי 36, נווה צדק, ת"א, 03-5107040
כניסה חופשית!

ספרי השירה החדשים הנפלאים של רועי צ'יקי ארד ושל שגיא אלנקוה הגיעו אלי באותו יום (היום), ולא הופתעתי לגלות שבספר של אלנקוה יש המלצה של צ'יקי, כי יש משהו משותף לשני הספרים האלו, שגורם לי לאהוב אותם כל כך. יש העצה הנודעת של עזרא פאונד, "make it new", שאני הבנתי כל השנים כפשוטה – תחדש. אבל בראיון מאיר ויזלטיר הציע הבנה אחרת, מעניינית יותר: לכתוב שירה כך שבכל קריאה המילים יהיו "טריות". ובמילים אחרות, לכתוב כך שנשימת הכותב תהיה מספיק נוכחת כך שהיא תעלה מן האותיות בכל פעם מחדש. שבכל קריאה השיר ייכתב בהווה, ולא "ישוחזר". כל מי ששמע תקליט שלושים או 300 פעם ועדיין הרגיש כאילו שמע אותו לראשונה יבין את זה בקלות.
 
בכל מקרה, שני הספרים האלו הם כאלה. ב"רובים וכרטיסי אשראי" (הוצאת פלונית) יש סוגי שיר שונים, אבל הכי מרשימים הם השירים הארוכים שבפתיחה. יש בהם שילוב לגמרי משכנע של התרחשות מיתולוגית-עירונית (בדיוק מהסוג שאלתרמן היה נתפס לו) עם מבט ודיבור מלאי כוח, גמישות וחיים. השירה כאן יוצאת מהפה. היא לא שירה של ספרים, כלומר שירה שהדיבור מבטיח לה את החיים שהזכרתי קודם. האופן שבו הדיבור הזה הוא תנ"כי ובהווה, בלי בעיה, הוא ממש נפלא – הרבה יותר משכנע בעיני מהרבה שירה דתית המשבצת את התנ"ך בכובד ראש "מדרשי". שורה כמו "תעל האש ותאכל את הקניון ואת בנותיו", למשל. מה שיוצא הוא פרודיה על נבואה שבאלכימיה נהדרת הופכת להיות נבואה מהיום. ומי יודע, אילו היינו יודעים באמת את שפת ישעיהו ויחזקאל, אולי היינו רואים יותר את ההומור שלהם במה שנראה לנו כיום כקלסיקה מרוממת ותו לא.
 
החיבור בין הספר של צ'יקי ארד והספר של שגיא אלנקוה ("קונכיה", הוצ' ירון גולן) מצוי בזיקה שלהם להייקו. הקונקרטיות המשמרת בשיר רגע של פליאה. שיר כזה של צ'יקי למשל, "טל קר המתייבש על זֵר / נבול / מתנת שר הבטחון" הוא חיבור חלק לגמרי בין פוליטיקה ישראלית ותמונה "יפנית". אצל אלנקוה זה למשל כך: "דרדרי דם צומחים בגרונה / הצהוב של השמש". או "קשתית צהובה כלפי התקרה / מעֵבר השמיים התכולים / מעֵבר החלל האינסופי". מבט למעלה, בשני השירים, מעט כל כך שמצליח לא "להכיל את המרובה" אלא לעמוד מולו, להצביע עליו. צהוב השמש הנשקף בעין (בקריאה של שני השירים של אלנקוה כדיאלוג), טיפת הטל (אצל צ'יקי) שכל המלחמה מקפיאה אותה. או (אלנקוה), "אני חוצה את החדר / כציפור שמפרכסת במעופה" – שיר שהוא גם תיאור של מהו שיר, מעבר ממקום למקום, פרכוס (מילה שמשמעותה התייפות ורעד גם יחד – הציפור מייפה משהו, מפרכסת משהו – גם אותנו, כמובן), מעוף.