קטגוריה: שירה

יש פסוק בישעיהו, "שִׁירוּ לה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם". כמה יפה הדימוי של שירה הבוקעת מספינות החולפות זו על פני זו, עולה מאִיים מבודדים, מהקצה הרחוק של ארץ רחוקה… יורדי הים לא שומעים זה את זה, תושבי האיים יעברו אולי את כל ימיהם בלי להפליג לאיים האחרים, אבל הם שרים ביחד.

אני כותב זאת כדי לספר על ספר קטן שפרסמתי באמצעים ביתיים – חוצָה דממה, מבחר ושירים חדשים של רחל קָרון (את השירים שכבר פורסמו ערך אורציון ברתנא). המשוררת יושבת באחד האיים הללו. לא פגשתי את רחל ואני יודע רק מה גילה (בערך) והיכן האי בישראל שבו היא מתגוררת. ספריה הגיעו אל האי שלי לפני כמה שנים בתיווכה של ענת לוין. שירתה שבתה את לבי מיד בפשטותה הדחוסה המכשפת, וכששלחה לי את שיריה החדשים הצעתי לה לצרפם למבחר משיריה הקודמים ולהוציא בספר קטן. הנה אחד משירי הספר:

נָחוּץ צִיּוּר מִסְגֶּרֶת

סְבִיב חַלּוֹן, בּוֹ יִצְנְחוּ עֲלֵי הָעֵץ

כְּמוֹ אֶגְלֵי הַגֶּשֶׁם הַשָּׁחוּם

לוֹ הֶאֱזַנְתִּי בִּשְׁנָתִי

/

וּבַבְּקָרִים, הָעֲנָנוּת עוֹלָה, כְּמוֹ עָשָׁן טָמִיר

בְּלֵב הַחֹרֶשׁ.

אֲנִי פּוֹנֶה אֶל הַדְּרָכִים

הַצְּדָדִיּוֹת, שָׁם הַגִּבְעוֹל נִרְכָּן

וּגְבִיעַ הַנִּצָּן שָׁבוּר

/

השיר שקט אבל כה דחוס במילותיו ובשתיקתו, מסתעף כסיפור חלום-הרפתקה של עמוּד אחד. שלכת העלים בחלון היא כגשם כהה, וזהו גשם הנשמע (רק?) מתוך שינה. המילה "אגלים" יכולה לתאר טיפות גשם אך לרוב תתאר טל, ולכן איכות הגשם כאן נעשית טלולה, חרישית יותר.

מדוע צריך לצייר מסגרת לעלים האלה, הנושרים כגשם טלול הנשמע בשינה? אולי כדי להפוך אותם לציור חי. לאחוז בהם.

אבל המשוררת משאירה את החלון מאחוריה בלי לצייר את המסגרת. היא נושאת את המסגרת במבטה ויוצאת לצייר עולם. ענני עשן טמיר עולים שם בלי אש, בלב החורש. עננוּת טמירה מיתמרת מעלה בתשובה לגשם-החלום, והחורש הזה הוא אולי מקורם של העלים הנושרים. יש כל כך הרבה חיים ברווח בין בתי השיר.

וכבר עברנו מחלום וחלון למסע. וכבר בדרכים הצדדיות. גביע הניצן הופך מצומח לגביע זכוכית, לכן הוא גם עשוי להישבר. ואיך נלגום מִשֶׁבֶר הפרח?

השיר לא אומר אם נמצא את הגבעול ואת הגביע ומה דמות לו לפרח הזה. רק יודעים שהוא שם. לשָם אנו מוּבאים ושם משאיר אותנו השיר.

עלינו להמשיך לחפש. לבד.

בכל פעם שאני קורא את השיר הזה איני בטוח שאוכל לצאת ממנו ולחזור.

נשים ואנשים ממרכז איינגר יוגה בירושלים תרגמו ללשונות שונות שיר שכתבתי על כרמל גת לפני שנתיים (התחושה שזה נכתב לפני מאתיים). השיר נכתב בסקוטלנד. עברתי שם ליד אגם מוקדם בבוקר, ולא היה שם איש, ופתאום, מבּין העצים, יצאה אישה, והייתי בטוח לרגע שזו היא, באותו הרגע זה היה ברור לי לגמרי, למרות שזה לא יכול להיות. ובכל זאת, גם כעבור שנתיים לא ברור מהיכן היא הופיעה ומה עשתה שם וגם לא לאן נעלמה אחרי רגע. חזרתי למלון עם חום גבוה ובמשך יממה לא יצאתי מהמיטה. השיר נכתב מתוך החום. האבל עוד לא תם. אולי אפילו לא ממש התחיל. אולי השנה?

[אפשר לגלול כאן או להוריד את הקובץ. תודה עמוקה למתרגמים]

מאת מארי אוליבר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

כָּרַעְתִּי בֶּרֶךְ

עַל קַו הַמַּיִם

וְאִם הַצִּפּוֹרִים הַלְּבָנוֹת שֶׁעָמְדוּ

בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים שָׁרְקוּ אַזְהָרָה כָּלְשֶׁהִי

הֲרֵי שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי אוֹתָהּ.

שָׁתִיתִי עַד לָרֶגַע שֶׁהוּא בָּא,

הִסְתַּעֵר לִקְרָאתִי,

כְּשֶׁזְּנָבוֹ חוֹבֵט

כִּצְרוֹר חֲרָבוֹת

הַמַּכְסֵחוֹת אֶת הָעֵשֶׂב,

וְתוֹךְ עֲרִיסַת פִּיו

שֶׁשּׁוּלֶיהָ שִׁנַּיִם

פָּעוּר –

וְכָכָה כִּמְעַט נֶהֱרַגְתִּי

מִטִּפְּשׁוֹת

בִּפְלוֹרִידָה הַיָּפָה.

אֲבָל לֹא.

קָפַצְתִּי הַצִּדָּה וְנָפַלְתִּי,

וְהוּא זָרַם וְחָלַף עַל פָּנַי, מָחַץ הַכֹּל בְּדַרְכּוֹ

כְּשֶׁיָּרַד בִּמְהִירוּת אֶל הַמַּיִם

וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ פְּנִימָה,

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר –

זֶה לֹא שִׁיר עַל טִפְּשׁוּת

אֶלָּא עַל כָּךְ שֶׁקַּמְתִּי מֵהָאֲדָמָה

וְרָאִיתִי אֶת הָעוֹלָם כְּמוֹ בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה,

כְּמוֹת שֶׁהוּא.

הַמַּיִם, מַעְגָּל שֶׁל זְכוּכִית שְׁבוּרָה,

רִפְּאוּ עַצְמָם בִּלְחִישָׁה אִטִּית

נָסוֹגוּ אָחוֹר

בְּזֹהַר פְּלָדָה מְלֻטֶּשֶׁת מוּל אוֹר,

וְהַצִּפּוֹרִים, בַּמַּפָּלִים הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל הָעֵצִים

פָּרְשׂוּ אֶת קִפְלֵי כַּנְפֵיהֶן הַמֻּשְׁלָגוֹת וְנִסְחֲפוּ הָלְאָה,

בְּעוֹד אֲנִי, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לִי מַזְכֶּרֶת, וּכְדֵי לְהִתְאוֹשֵׁשׁ,

הוֹשַׁטְתִּי יָד,

וְקָטַפְתִּי אֶת פִּרְחֵי הַבַּר מֵהָעֵשֶׂב הַסָּמוּךְ –

כּוֹכָבִים כְּחֻלִּים

חֲצוֹצְרוֹת אֲדֻמּוֹת כְּדָם

עַל גִּבְעוֹלִים יְרֻקִּים אֲרֻכִּים –

בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת, בְּיָדַי הָרוֹעֲדוֹת, נָצְצוּ

כְּאֵשׁ.

שני שירים מאת יאנג ואן-לי (1206-1127)

בעקבות תרגום דיוויד הינטון מסינית

*

*

פרפר שחור מעל להבת מבער קטורת

אָכַל מֵהַפְּרָחִים לָגַם טַל כְּמוֹ יַיִן

עַתָּה עָטוּי גְּלִימוֹת גְּזוּרוֹת מֵעֲרָפֶל שָׁחֹר וּכְפוֹר אַרְגְּמָנִי

בָּא וְהוֹלֵךְ וּמְרַפְרֵף מַעְגָּלִים סְבִיב הַמְּבַעֵר

הוּא לֹא שִׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁרִי רֵיחַ כֹּה רַב

*

*

קִינַת צִיקָדוֹת בִּשְׁתֵּי גָּדוֹת – בִּלְתִּי נִסְבָּל

הִדְלַקְתִּי נֵר וְהַיָּגוֹן נָמוֹג לִכְדֵי דְּמָמָה לָגַמְתִּי יַיִן

מִי הַנִּמְצָא פֹּה בַּסִּירָה? חָשַׁבְתִּי שֶׁהָעֶצֶב הוּא שֶׁלִּי

אֲבָל עַתָּה נוֹתָר פֹּה רַק מִפְרָשׂ וּמִתַּמֵּר עֲשַׁן הַנֵּר

*

*

יאנג ואן-לי (1127־1206, סין)

שני שירים בעקבות תרגום חדש לאנגלית של דיוויד הינטון

***

סִירָה קַלָּה כְּמוֹ עָלֶה שָׁטִים יוֹרְדִים בְּפֶלֶג בְּמוֹרַד הָהָר

וְאָז בְּבַת אַחַת נִשְׁפָּךְ הַפֶּלֶג הַיְשֵׁר לִנְהַר הֲיַאנְגְּצֶה הַגָּדוֹל

פִּתְאוֹם הַכֹּל נִהְיֶה שָׁקֵט לְגַמְרֵי בִּדְמָמָה אִישׁ לֹא אוֹמֵר דָּבָר

רַק רַחַשׁ הַגַּלִּים              גַּלִּים     וְהַתְחָלָה שֶׁל גֶּשֶׁם

***

שְׁזִיפִים חֲמוּצִים לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם שִׁנַּיִם מְכֻסּוֹת פְּלוּמָה

עֲצֵי בָּנָנָה מְטִילִים יָרֹק עַל וִילוֹנוֹת מַלְמָלָה שֶׁל תְּכֵלֶת

יוֹם כֹּה אָרֹךְ נֵעוֹר מִתַּרְדֵּמַת הַצָּהֳרַיִם רֵיק מִמַּחֲשָׁבָה

כֻּלִּי שַׁלְוָה רוֹאֵה יֶלֶד תּוֹפֵס פְּרָחִים נוֹשְׁרִים מֵעֵץ הָעֲרָבָה

***

מאת מארי אוליבר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מתוך שירים חדשים ונבחרים, כרך 2

*

וּמָה אִם מֵאָה גַּבְתָּאִים וְרֻדֵּי-חָזֶה יָעוּפוּ בְּמַעְגָּלִים סְבִיב רֹאשֵׁךְ? מָה אִם

הַזָּמִיר יָבוֹא אִתָּךְ הַבַּיְתָה וְיִהְיֶה לָךְ לְיוֹעֵץ? מָה אִם

הַדְּבוֹרִים יְמַלְּאוּ דְּבַשׁ אֶת קִירוֹתַיִךְ וּלְבַקָּשָׁתֵךְ יְמַלְּאוּ

אֶת קַעֲרָתְךָ? מָה אִם הַנַּחַל יִגְלֹשׁ בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה מַמָּשׁ לְיַד חַלּוֹן חַדְרֵךְ וְתוּכְלִי לְהַאֲזִין

לִתְפִלּוֹתָיו הָאִטִּיּוֹת בְּעוֹדֵךְ נִרְדֶּמֶת? מָה אִם הַכּוֹכָבִים יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם, אוֹ יִתְרוֹצְצוּ

אָנֶה וָאָנָה מֵעַל לָעֲנָנִים? מָה אִם תְּצַיְּרִי עֵץ, וְהֶעָלִים

יָקִימוּ קוֹל רַחַשׁ, וְצִפּוֹר תָּשִׁיר בְּעַלִּיזוּת מֵהָעֲנָפִים הַמְּצֻיָּרִים? מָה אִם תִּרְאִי לְפֶתַע

שֶׁהַמַּיִם הַכְּסוּפִים נוֹצְצִים יוֹתֵר מִמַּטְבְּעוֹת כֶּסֶף? מָה אִם סוֹף-סוֹף תִּרְאִי

שֶׁהַחַמָּנִיּוֹת, הַפּוֹנוֹת לַשֶּׁמֶשׁ כָּל הַיּוֹם, כָּל יוֹם – מִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד, אֲבָל הֵן עוֹשׂוֹת זֹאת –

יְקָרוֹת יוֹתֵר, מַשְׁמָעוּתִיּוֹת יוֹתֵר מִזָּהָב?

*

קוֹנְטוֹבֶלוֹ

מאת אומברטו סאבּא

תרגם מאיטלקית דני כספי

*

אָדָם מַשְׁקֶה אֶת שָׂדֵהוּ. וְאָז יוֹרֵד;

כֹּה תְּלוּלוֹת הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבְּמוֹרַד הָהָר,

עַד שֶׁנִּדְמֶה, בְּהִתְקַדְּמוֹ, שֶׁהוּא מַנִּיחַ כַּף רֶגֶל

.בָּרִיק. הַיָּם הָאֵינְסוֹפִי תַּחְתָּיו

*

שָׁב וּמוֹפִיעַ. עוֹדֶנּוּ מִתְנַשֵּׁף סְבִיב

פִּסַּת הָאֲדָמָה הָאֲפֹרָה, שֶׁעֲמוּסָה

זְמוֹרוֹת בַּסֶּלַע. יוֹשֵׁב לִי

בַּפֻּנְדָּק, אֲנִי לוֹגֵם מִן הַיַּיִן הַזֶּה, הַמָּרִיר.

*

השיר הנפלא הזה לקוח מ"מזמורים", קובץ חדש של מבחר שירי אומברטו סאבּא (1957-1883, מאיטלקית דני כספי, הוצאת קשב לשירה). כוחו של השיר הוא ביחס ההפוך בין 42 מילותיו לתחושת עומק ורוחב עצומים שהוא פותח ופוער. הוא מתחיל ממשהו פשוט – אדם בשדה, השקיה. אפילו ב"וְאָז יוֹרֵד" אינך מצפה למה שיבוא תיכף. אדרבא, "שדה" מעורר תמונה מישורית יציבה. אבל פתאום, כמו ברגעים האלה שנופלים אל שינה, נשמטת קרקע השיר, וה"יוֹרֵד" מתברר כמצוי על צלע הר, והמדרגות תלולות מאוד, תהומות קטנים. "כַּף רֶגֶל / בָּרִיק". לרגע מתלכדים המעבר בשיר והמעבר בהר. ברווח שאחרי "כַּף רֶגֶל" יש באמת ריק, אותו לא-דבר נמצא על הדף ובהר האיטלקי.

כאילו לא די בכך, מתחת לריק פרושׂ ים אינסופי. המעבר מהדימוי המוטעה של איכר נינוח בשדה לדימוי תלוי על בלימה הוא כה מהיר. הלב צונח עם הקריאה, תלוי לרגעים בין שמים וארץ במרווח הזה.

ואז, שוב, מרווח בין הבתים, ומהבית השני אני מבינים שהאיש נעלם לרגע בחלל הריק. כי הוא "שָׁב וּמוֹפִיעַ". ויכול היה גם שלא לשוב. ומאוד במפתיע פתאום המבט שוב מתקרב אליו. הוא, שלרגע אבד בין ריק ואינסוף, "מִתְנַשֵּׁף", קרוב לאוזנך כביכול, וסביב התנשפותו "זְמוֹרוֹת בַּסֶּלַע". הכול נהיה קרוב מאוד, בר-מישוש. יש משהו מן החלום במציאות הזו.

ואז שוב תפנית – פתאום, צמוד לסלע הרחוק! המשורר חושף את עצמו. הוא שם, יושב יציב מול האדם ההולך-נופל-נעלם-חוזר הזה; והוא אוחז זכוכית, לוגם יין בעודו רואה את הכורם ואת הגפנים שהן אולי מקור יינו. האלכסון המדומיין הזה בין כוס יין לצלע ההר המתוארת – מה יש בו? פליאה של הרואה את מקור היין שבכוסו, רואה את ההשקיה ואת הגפנים שמסבירים לו את הנוזל שנכנס עתה אל תוך גופו?

המרווח הזה בין ישיבה לוגמת והליכה תהומית; בין "תוצאה" קרובה (יין) ו"סיבה" רחוקה (גפן) היא כל כך… כל כך מה? איני יודע.

השיר בונה פרספקטיבה, תהום-חיבור כזו, בין יין וזמורות ובין אדם לאדם. ואנו, הקוראים, המביטים במשורר המביט בכורם מצטרפים לזה מעצם קריאתנו. אני ממש מרגיש את המשולש הזה עכשיו, כאילו מחלוני נשקפת קונטובלו, עיר שלא ביקרתי בה. המים יורדים-נופלים מהשמַים והכורם יורד-נופל בהר והיין המריר יורד בגרונו וממלא את הגוף ובא בידו הכותבת את השיר ומשם, אחרי כמעט 100 שנה, זורם אל ידו של המתרגם ואלינו, עכשיו.

מאת מארי אוליבר

מתוך שירים חדשים ונבחרים, כרך א

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

הַאִם רָאִיתָ אֵי פַּעַם

בְּחַיֶּיךָ

דְּבַר מָה

נִפְלָא יוֹתֵר

*

מֵאֵיךְ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ

מִדֵּי עֶרֶב

נִנּוֹחָה וּרְגוּעָה

צָפָה לְעֵבֶר הָאֹפֶק

*

וְאֶל תּוֹךְ הָעֲנָנִים אוֹ הַגְּבָעוֹת

אוֹ אֶל הַיָּם הַמְּקֻמָּט

וְנֶעֱלֶמֶת –

וּמֵאֵיךְ שֶׁהִיא מַחְלִיקָה שׁוּב

*

מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה

מִדֵּי בֹּקֶר

בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הָעוֹלָם

כְּפֶרַח אָדֹם

*

זוֹרֶמֶת מַעְלָה עַל שְׁמָנֶיהָ הַשְּׁמֵימִיִּים

נַגִּיד, בְּבֹקֶר קַיִץ מֻקְדָּם,

בְּמֶרְחַקָּהּ הַמַּלְכוּתִי הַמֻּשְׁלָם –

וְהַאִם חַשְׁתָּ אֵי פַּעַם כְּלַפֵּי מַשֶּׁהוּ

*

אַהֲבָה כֹּה פְּרָאִית –

הַאִם נִרְאֶה לְךָ שֶׁיֵּשׁ, בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, בְּלָשׁוֹן כָּלְשֶׁהִי,

מִלָּה נַחְשׁוֹלִית דַּיָּה

לָעֹנֶג

*

הַמְּמַלֵּא אוֹתְךָ

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ

מוֹשִׁיטָה עַצְמָהּ

בְּחַמְּמָהּ אוֹתְךָ

*

בְּעָמְדְּךָ שָׁם

בְּיָדַיִם רֵיקוֹת –

אוֹ שֶׁמָּא גַּם אַתָּה

הִפְנֵיתָ עֹרֶף לָעוֹלָם הַזֶּה –

*

אוֹ שֶׁמָּא גַּם אַתָּה

נִטְרְפָה דַּעְתְּךָ

בִּגְלַל כּוֹחַ,

בִּגְלַל חֲפָצִים?

*

מאת ו. ס. מרווין

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

1

מוות במדבר

לברוס מק'גרוּ

*

עָזַבְתָּ בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַכּוֹכָבִים הֵחֵלּוּ לְהֵעָלֵם

הַצְּבָעִים חָזְרוּ בְּהֵעָדֶרְךָ

הוֹתַרְתָּ לָנוּ אֶת הַצְּבָעִים

חוֹל וּסְלָעִים וְצִלְלֵי סוֹף קַיִץ

*

ברוס מק'גרו – צייר אמריקאי (1937־1999)

*

2

ג'יימס

מַגִּיעוֹת יְדִיעוֹת שֶׁחָבֵר בַּמֶּרְחָק

קָרֵב לְקִצּוֹ עַכְשָׁו

*

מֵרִים אֶת הַמַּבָּט רוֹאֶה פְּרָחִים קְטַנִּים

בְּעֵשֶׂב אֲבִיבִי מִבַּעַד לַחַלּוֹן

אֵינִי יָכוֹל לְהִזָּכֵר מָה שְׁמָם

*

ביום ראשון הקרוב, 1.2, ייפתח בבית עגנון קורס מקוון בן חמישה מפגשים: 'איך לקרוא שירה ולמה'. לימדתי את הקורס בסמסטר שזה עתה הסתיים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולבקשת בית עגנון יצרתי גרסה תמציתית שלו, המיועדת לקהל הרחב.

השיחות גם יוקלטו ויישלחו לנרשמים.

הקורס ינסה לענות על השאלות שבכותרתו מזוויות שונות, ובהן הגותו של ג'יימס הילמן, מחשבת השירה הסינית, מושג ה"דרך" היפני ומפגש התה בתרבות זו, ועוד. נקרא גם שירה עברית.

נפתח את הקורס בהתבוננות בדיוקן הזה, מאת פרנצ'סקו פוריני, ציור קטן שראיתי לפני כשנה בגלריה הלאומית באדינברו, סקוטלנד. זהו דיוקן של משוררת ששמה לא ידוע, ולדעה אחרת דיוקן אלגורי של השירה. ננסה, בתור התחלה, לענות לשאלה: איך נראית משוררת?

לצפייה בהקלטות