קטגוריה: שירה

כשאני רואה ציור כמו זה (נא להגדיל על מסך גדול) התגובה הראשונה היא מין אאאאההה המתארך לרוחב המגילה, כמעט כמו הקול שיוצא מול דבר קצת מפחיד, או כמו ברכבת עקלתון בלונה-פארק. כל מי שראה דרורים יודע שאי אפשר לראות ולזכור את מה שמצויר כאן כתמונה קפואה. גם אילו היו מסתדרים ככה בעולם, אי אפשר "לצלם" את הרגע הזה מהתבוננות. הדרורים האלה הם מומצאים לגמרי, ובה בעת ההמצאה נובעת מהתבוננות והיכרות של מציאותם בטבע. הצייר הוא כמו חקיין שמכיר פוליטיקאי כל כך טוב שהוא יכול לדבר בקולו בכל סיטואציה.

הדרור הראשון משמאל מגרד (או אוחז) את ראשו בידו ומהרהר בהבעה ספקנית. הדרור השני הוא למעשה שניים, ומה שנראה במבט ראשון ככנף של אחד מהם הוא שתי הכנפיים של חברו: דרור מחביא דרור בשרוולו. הדרור השמאלי צוחק. אולי זה הצמוד אליו סיפר לו בדיחה.

אחר כך דרור אחד גבוה יותר, מתבונן למטה, אל מרגלות העץ, מקנה למגילה הרוחבית ממד מרומז של גובה. לצדו מופיע מעין דרור דו-כיווני, כלומר שניים צמודים הפונים ימינה ושמאלה. אחד מהם מביט בחבר שהתהפך. כנפו הימנית של ההפוך מצביעה אל זה שעף ומתקרב. מיד יפנו לו מקום על העץ.

הם דרוכים זה אל זה, פונים זה אל זה בערנות, יוצרים משולשים וצמדים, מדגימים תשע דרכים להיות דרור. רוח חיים נושבת לרוחב המגילה והיא נהיית כמעט ל"מגילה עפה", כמו בספר זכריה (ה, א). וגם העץ משתתף בחייהם בכל מיני הערות צורניות קטנות ומבריקות. רק ראו איך הענף בימין משתתף עם הכנף של הדרור ההפוך ביצירת מעין כלי קיבול לדרור המנמיך. או איך לזנבו של הדרור המביט לארץ מלמעלה עונה ענף קצר.

בעודי כותב את השורות האלה אני שומע ורואה את הדרורים בבניין שממול, וכאילו לא עברו אלף שנה, וכאילו אין הבדל בין סין לכאן.

***

עצי האֶדֶר

מארי האו

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

***

שָׁאַלְתִּי אֶת קְבוּצַת עֲצֵי הָאֶדֶר מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת:

אֵיךְ רָאוּי שֶׁאֶחְיֶה אֶת חַיַּי?

הֵם אָמְרוּ, שְׁשְׁשְׁ… שְׁשְׁשְׁ…

אֵיךְ רָאוּי שֶׁאֶחְיֶה, שָׁאַלְתִּי, וְהֶעָלִים, כִּמְדֻמֶּה, רָחֲשׁוּ וְקָרְנוּ.

צִפּוֹר קָרָא מֵעָנָף בִּשְׂפָתוֹ,

וּמֵעָנָף, מִקְּצֵה הֶחָצֵר, עָנָה צִפּוֹר אַחֵר.

סְנָאִי טִפֵּס בִּזְחִילָה עַל גֶּזַע,

וְאָז לְאָרְכּוֹ שֶׁל עָנָף.

עִמְדִי מִלֶּכֶת, חָשַׁבְתִּי,

רְאִי לְכַמָּה זְמַן תּוּכְלִי לָשֵׂאת זֹאת.

נַסִּי לַעֲמֹד מִלֶּכֶת, וְלוּ לְכַמָּה רְגָעִים, בְּעוֹדֵךְ

לוֹגֶמֶת אוֹר          נוֹשֶׁמֶת

בהוצאת "ספרי בלימה" רואה אור בימים אלו ספר חדש, המביט לארץ: תהלים קד כציור נוף סיני. זוהי קריאה קרובה בשיר אחד, שיר הטבע היפה והחשוב ביותר בעברית, לטעמי, ואבן הפינה לכל דיון עברי באקולוגיה.

הקריאה מנסה לתאר את תהלים קד מתוכו, מתוך הקשבה לשיחותיו הפנימיות, וגם כמעין ציור נוף סיני מילולי, בעברית, לאור מחשבת הנוף בתרבות זו.

הספר רואה אור במהדורה דו-לשונית, עברית-סינית. את התרגום לסינית הכינה יאנג לאו.

זו הזדמנות להודות ליוסי שוויג שלא נבהל למחשבה לפרסם ספר שחציו סינית ואף שמח בה, ליפעת שחם, עורכת הספר, שזה כבר ספרי השלישי שזכה במבטה, לתמי בורשטיין עורכת הלשון in-house פשוטו כמשמעו, ליואב רפופורט עורך התרגום לסינית ולמעצבת טל גרגיר המעשירה את מדפינו בספרים יפים רבים כל כך. הגהתה של ענבל גרין היתה כה נמרצת, עד שגילתה שתי טעויות ניקוד בטקסט של תהילים כפי שהופיע אצלי. בנאים רבים לבית קטן למדי! תודות נוספות בתוך הספר.

נוסח אנגלי של הטקסט (מעט קצר יותר), בתרגומו של גבריאל לוין, מופיע בגיליון החדש של כתב העת "דיבור" (אוניברסיטת סטנפורד) והוא נמצא כאן.

את הספר אפשר להזמין ישירות מן ההוצאה. גונב לאוזניי שהוא כבר נמצא באדרבא בירושלים ובקרוב יגיע לחנויות עצמאיות נוספות.

*

בהלווייתו של יואל הופמן אמר הרב כי הנפטר ביקש ממנו שלא יינשאו הספדים וכי ייקרא רק מזמור תהילים קד, וכך היה. אני חושב שיואל היה שמח לראות את הכריכה האחורית של הספר הזה:

בכתב העת "הבא להבא" בעריכת עודד כרמלי פורסם טקסט (מעין מסה סיפורית או סיפור מסאי) שכתבתי בתגובה ספונטנית לקול קורא לתחרות על משוררים נשכחים. אני מביא אותו כאן ומנצל את ההזדמנות להפנות לשני הספרים הנזכרים בטקסט, שלמרבה הפלא עוד נמכרים בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" במחיר הנייר, כמו למבחר משיריו בהוצאת מוסד ביאליק ולתרגום חשוב אחד שלו בהוצאת כרמל.

***

לספר "פרטים"

לספר "מחזור פתוח"

למבחר "ימים"

לתרגום לספר המופת "הכובד והחסד" מאת סימון וייל

צ'רלס רייט
אחרי קריאה בדוּ פוּ, יוצא החוצה לבוסתן הזעיר
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מִמִּזְרָח לִי, מִמַּעֲרָב לִי, קַיִץ בְּשִׂיאוֹ.
שְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁלְּךָ עֲמֻקָּה יוֹתֵר מִבְּכָל מָקוֹם אַחֵר.
צִפּוֹרִים עָפוֹת הָלוֹךְ וָשׁוֹב לְאֹרֶךְ הַמִּדְשָׁאָה
מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת
כְּשֶׁהַלַּיְלָה נִסְחָף כְּסִירָה קְטַנָּה.
מִיּוֹם לְיוֹם יֵשׁ בִּי פָּחוֹת תּוֹעֶלֶת לְעַצְמִי.
כְּמוֹ הַצִּפּוֹר הַחַקְיָנִית הַזֹּאת,
אֲנִי מְעוֹפֵף מִדָּבָר אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ.
לְמָה אוּכַל לְצַפּוֹת בְּגִיל חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע?
מָחָר יִהְיֶה חָשׁוּךְ.
מָחֳרָתַיִם יִהְיֶה יוֹתֵר חָשׁוּךְ.
כַּלְבֵי הַשָּׁמַיִם מְיַלְּלִים.
גַּחְלִילִיּוֹת גּוֹרְרוֹת מַעְלָה אֶת דִּמְמַת הָעֶרֶב מֵהַדֶּשֶׁא הַלַּח.
לְתוֹךְ הֲמֻלַּת הָעוֹלָם, לְתוֹךְ הַתֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁל הַיּוֹמְיוֹם,
לֵךְ בְּשֶׁקֶט, בְּשֶׁקֶט.

*

ויליאם סטאפורד
עם בתי קיט, בת 7, על החוף
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

טִפַּסְנוּ עַל הַדְּיוּנָה הַגְּבוֹהָה
מִשָּׁם צָפִינוּ וְיָרַדְנוּ:
הָאוֹקְיָנוֹס הִצִּיג מוֹפַע
הִשְׁתַּתַּפְנוּ בְּכָךְ שֶׁטִּפַּסְנוּ.

גַּלִּים דִּלְּגוּ מֵעַל מִכְשׁוֹלִים וּבָאוּ
הַיְשֵׁר מִן הַסְּעָרָה.
מָה יַבִּיעַ מַבָּטֵנוּ?
קִיט חִכְּתָה לִי שֶׁאַחְלִיט.

אִם תַּעֲמֹד עַל גִּבְעָה כָּזֹאת,
מָה תֹּאמַר לְיַלְדָּתְךָ?
הָיָה זֶה נוֹף מֻחְלָט.
הַגַּלִּים דָּהֲרוּ, רְחוֹקִים וְקָרִים.

"כַּמָּה רָחוֹק תּוּכַל לִשְׂחוֹת, אַבָּא,
בִּסְעָרָה כָּזֹאת?"
"כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ", אָמַרְתִּי,
וּבְדַבְּרִי, שָׂחִיתִי.

*

ויליאם סטאפורד
פתיחת המאמר דרך לכתוב (A Way of Writing)
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

האדם הכותב אינו כל כך מישהו שיש לו משהו לומר, אלא מישהו שמצא דרך ליצירת דברים חדשים שהוא לא היה חושב עליהם אילו היה מנסה לומר אותם. כלומר, הוא לא שואב ממאגרים קיימים אלא עוסק בפעילות שמביאה אליו רצף של סיפורים, שירים, מסות, מחזות, חוקים, פילוסופיות, דתות […].

כבר בבית הספר, כשהתחלתי לנסות לכתוב דברים, חשתי בעושר הזה. דבר הוביל לדבר; העולם נתן ונתן. עכשיו, אחרי כעשרים שנות ניסיונות, אני מתבסס על העושר הזה. זה רעיון שקשה להיאחז בו, שקשה לומר אותו, ואולי הוא גם מטריד עבור חלק מהאנשים, כי נובעים ממנו כמה דברים מוזרים.

דבר אחד כזה הוא חשיבותו של קֶשֶב פשוט. כשאני כותב, אני אוהב שיהיה לפניי מרווח זמן שבו לא יפריעו לי. עבורי, זה בדרך כלל הבוקר המוקדם, לפני שכולם מתעוררים. אני לוקח עט ונייר, מביט מבעד לחלון (לרוב חשוך שם), וממתין. זה כמו דיִג. אבל איני מחכה הרבה, כי תמיד משהו נוגס בקצה החכה – וכאן הקֶשֶב מתעורר. כדי להתחיל אקבל כל דבר שעולה לי בראש. ותמיד משהו עולה, כמובן, לכל אחד מאיתנו; אנחנו לא יכולים להפסיק לחשוב. לעתים אסתפק ברושם מיידי: קר עכשיו, או חם, או חשוך, או מואר, או משהו באמצע… האפשרויות אינסופיות. אם כתבתי משהו, הוא יעזור לדבר הבא להגיע, וכבר יצאתי לדרך. אם אני מאפשר לתהליך להימשך, יעלו דברים שכלל לא חשבתי עליהם כשהתחלתי. הדברים האלה, גם אם הם משונים או חסרי ערך, מתחברים זה לזה איכשהו. ואם אתן להם להסתדר בזה אחר זה, דברים מפתיעים יקרו.

אם אתן להם להסתדר…. יחד עם הקֶשֶב הראשוני, קיימת נכונות נוספת: אני חייב להיות מוכן להיכשל. אם אני רוצה להמשיך לכתוב, אני לא יכול להתעקש על רף גבוה. אני חייב להיכנס לפעולה ולא לתת לשום דבר לעצור אותי, או אפילו להאט אותי. כשאני אומר "רף" אני לא מתכוון ל"נכונוּת", לאיות, לפיסוק וכן הלאה. פרטים אלה הופכים אוטומטיים עבור כל מי שכותב לזמן מה. אני מתכוון לנושאים כמו משמעות חברתית, ערכים חיוביים, עקביות וכו'. אני מתעלם מהם בתוקף. משהו טוב יותר, גדול יותר, קורה: אני עוקב אחרי תהליך שמוביל בצורה כל כך פרועה ומקורית לטריטוריה חדשה, שכרגע לא ניתן לשפוט ערכים, משמעות וכו'. אני יוצר משהו חדש, משהו שלא נשפט בעבר. מאוחר יותר אחֵרים – ואולי אני עצמי – ישפטו. עכשיו, אני עומד לגלות משהו, וכל הסחת דעת עלולה לפגום.

הרשימה פורסמה היום במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", בלי המוזיקה:

פסיעה אחת לתוך שטח אחוזת הטירה ושקט משתרר, ובתוכו כבר נוצצים ציוצים של ציפורי שיר בקור בוקר נובמבר. עצי צינית, שביערות הם לרוב שיחים המלווים אלונים, צומחים כאן כעצים לכל דבר, מגביהים לראווה את פאר עליהם המשוננים ופירותיהם האדומים, כגמדים שהתענקו.

בית צ׳רלטון, גרניץ׳, לונדון. שני עצי ערמון-סוסים עירומים, גבוהים מאוד, בחצר האחורית. סנאי מופיע על אחד מהם ומתקרב אלי להביט. אני אומר לו כל מיני דברים. והוא מקשיב. אחר כך הוא מתחיל לרדוף סנאי אחר סביב הגזע, כשני פרפרים במעוף זוגי. קול ציפורניהם סובב את הקליפה הלחה, ותוך כדי כך עולה ויורד על עץ הערמון. וכבר לא ברור מי רודף ומי נרדף. הם מקשטים את גזע העץ בתנועתם המהירה, העולה ויורדת, נכרכים כנחש פרוותי בליטוף של זנבותיהם הרכים, עד שהקשר בין הרודפים ניתק והם נפרדים ונעלמים בין ענפי עצי הענק.

באתי הנה כי שמעתי שנמצא כאן עץ התות הכי עתיק בבריטניה. כבן 400 שנה. עץ שצומח כזמן שצומחים מחזותיו של שייקספיר. האחוזה נמצאת בראש גבעה. עליתי משכונת הנהר ברגל. הקדמתי לבוא. הגן עוד סגור. מבעד לסורגי השער אני מביט בשקט ששוכן בתוכו, שקט שהבשיל כפרי של לילה, מביט בכמיהה כמי שבא ממחוזות המלחמה ושב אל ביתו אך גילה כי המפתח אבד לו.

ומתברר כי העץ העתיק אינו שוכן בתוך הגן אלא בחוץ. מרחוק אני מבחין בירוק הבהיר של עליו ובענפיו השחורים. הוא מוקף גדר נמוכה. מנעול צהוב גדול תלוי על פשפש שרק לגננים נועד. האם יש כאן גנן זקן שכבר עשרות שנים דואג רק לעץ הזה, כמשרת רב-טקט בסרטים בריטיים? האם הייתי מוכן לקבל את המשרה הזאת? כל בוקר להגיע, לברך את העץ האחד הזה, כל בוקר לשבת לצידו, לדאוג למחסורו, לכתוב את קורותיו?  

העץ העתיק התפצל לארבעה גזעים. עלים רבים, ירוקים, בהירים, חלודים ברובם בכתמי שלכת מבצבצים מענפיו המסוקסים. שכבות עבות של טחב מכמה מינים, פטריות טריות מבצבצות ממנו. שבור, אכול, שחור, חי. עקום, מפוצל, למוד סבל, חי. מדוע אף ציפור לא נחתה עליו בהיותי כאן? מרבד עבה ולח של עלי שלכת של עצי דולב סמוכים ושל עליו-שלו מרפד את תחומו.

הוא היה עץ אחד והפך לארבעה, פונה לארבע רוחות השמים, כארבעה אלים-אחים קשישים או כחיות הקודש בחזון יחזקאל.

כמה זקן אתה, מובס למראה. אך כמה בהירים עליך, כמחשבות ישיש על נעוריו. והמחשבות עודן זוכרות את הירוק, לא: המחשבות עודן ירוקות, גם אם אחזה בהן שלכת. אני מרים מחשבה אחת כזאת ומניח בין דפי הפנקס. הוא עושה כמיטב יכולתו. וקיים כמיטב יכולתו. האדמה שממנה צמח קרובה מאוד גם אל רום צמרתו, אך הוא עודו שר צרוד בעלי נעוריו.

קָפֶה בַּטִּירָה

צִנְצָנוֹת רִבָּה כֵּהָה

"מֵהָעֵץ שֶׁלָּנוּ"

–

פֶּרַח בּוֹהִינִיָּה פָּעוּר
וּמֵאִיר בְּשֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף
וְעָנָף קָטָן תּוֹמֵךְ בּוֹ
לְיַד תַּצְלוּמֵי חֲטוּפִים

*

רָצִיתִי לִכְתֹּב

מִלִּים אֲחָדוֹת

אַךְ יָדִי הָאוֹחֶזֶת

בָּעִפָּרוֹן

הִזְכִּירָה לִי אֶת

יָדְךָ הַקְּטוּעָה

מֵרִמּוֹנֵי הַנֶּפֶץ

שֶׁהָדַפְתָּ לְהַצִּיל

אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ שָׁם.

אַתָּה שֶׁתִּכְנַנְתָּ

מִשְׂחֲקֵי כַּדּוּרֶגֶל

בֵּין יְלָדִים

יְהוּדִים וְעַרְבִים

נִלְקַחְתָּ בַּשֶּׁבִי

וְלֹא נִפְדֵּיתָ

וְסָבַלְתָּ כְּאֵב

וְלֹא נִפְדֵּיתָ

וְנוֹרֵיתָ מִתַּחַת

לָאֲדָמָה.

שִׁמְךָ פֵּרוּשׁוֹ: צְבִי

(כְּשֵׁם סָבִי).

הַשִּׁיר מוֹשִׁיט יָד,

אוֹחֵז בְּיָדְךָ

הַחֲסֵרָה

מְנוֹפֵף בָּהּ

לְעֶבְרֵנוּ

*

7.10.24