על הדבורים
הן גרות יחדיו בקהילות
הן נהרסות כדי שנוכל לקחת מהן את הדבש
אוּמות רבות ועצומות
יושמדו בתוך שטחי המחיה שלהן

ענווה
אנו מבחינים בדוגמה הברורה ביותר לענווה
אצל הכבשים
אשר ייכנעו לכל חיה
וכשהם ניתנים כמאכל לאריות כלואים
הם עדינים כלפי האריות כמו כלפי אִמם
וכך לעתים קרובות
אפשר היה לראות
שהאריות נמנעו
מלהרוג אותם

* * * * * *
גופנו תלוי בשמיים
והשמיים
ברוח

* * * * * *
השמש איננה נעה.

 

[ארבעה קטעים בתרגום מהתרגום האנגלי, מתוך הכרך השני של המהדורה הדו-לשונית של המחברות של לאונרדו דא וינצ'י. שבירת השורות אינה במקור. המילה "רוח" בקטע השלישי = spirito. לאונרדו נולד ב-1452 ונפטר ב-1519].

• ליד קלמאת'

  אָנוּ עוֹמְדִים סָבִיב לְתוֹף הַנֵּפְט הַבּוֹעֵר
  וְאָנוּ מְחַמֵמִים אֶת עַצְמֵנוּ, אֶת יָדֵינוּ
  אֶת פָּנֵינוּ, בְּחוּמוֹ הַטָּהוֹר הַלוֹחֵךְ.

  אָנוּ מַגְבִּיהִים כּוֹסוֹת קָפֶה מַעֲלוֹת-אֵד
  אֶל שְׂפָתֵינוּ וְאָנוּ שׁוֹתִים אוֹתָן
  בִּשְׁתֵּי הַיָּדַיִים. אֲבָל סַלְמוֹן אֲנַחְנוּ

  דָּגִים. וְעַתָּה אָנוּ רוֹקְעִים בְּרַגְלֵינוּ
  עַל הַשֶּׁלֶג וְעַל הַסְּלַעִים וְנָעִים בְּמַּעֲלֵה הַנָּהָר,
  אַט-אַט, מְלֵאִים אַהֲבָה, אֶל עֵבֶר הָאֲגַמִים הַשְּׁקֵטִים.

• קלמאת' (Klamath) – נהר במדינת אורגון, ארה"ב (המדינה בה נולד קארבר)
• תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

נִצַּלְתִּי בְּקַלּוּת. הַמַּעֲבָר הָיָה קָצַר. אֶת שְׁאֵרִית יָמַי בִּילִיתִי תַּחַת מַסֵּכָה.

מִתּוֹךְ כַּמָּה פַּסְפּוֹרְטִים שֶׁהוּנְחוּ עַל שֻׁלְחָנִי בָּחַרְתִּי לִי אֶחָד שֶׁל יְהוּדִי.

שָׁנִים עָבְרוּ מֵאָז הֵנָפְתִי מוּל מַרְאַת בַּיִת-הַמָּלוֹן כַּף יָד יָמִין פְּרוּשָׂה לְצַד רָאשִׁי.

בַּמִּלְחָמָה, אוֹמְרִים, הָיוּ מִקְרֵי אַכְזָרִיוּת. "בְּמִלְחָמָה כְּמוֹ בְּמִלְחָמָה". מִשְׁפָּט קָצָר, בָּהִיר.

אֲנִי מֵסִיר מֵעַל שִׁכְמִי אֶת הָאַשְׁמָה כְּמוֹ חָלוּק בֵּית-הַמָּלוֹן הָרַךְ.

עָמַדְתִּי עַל מִרְפֶּסֶת כִּמְדוּמֶה וְכָל מִי שֶׁחָפַץ בְּכָךְ נִקְבָּץ וְהִתְאַסֵּף.

אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ יְלָדִים וִילָדוֹת חִלְּקוּ פְּרַחִים וְצָחֲקוּ. צָחַקְתִּי גַּם אֲנִי.

רָאִיתִי יוֹם אֶחָד אֶת נְאוּמִי לִפְנֵי הָהַמּוֹנִים וְלֹא הִכַּרְתִּי אֶת קוֹלִי.

אֲנִי מַבִּיט מִתּוֹךְ חַלּוֹן אֶל הָאוֹקְיָנוֹס. הֵן לֹא לָרִאשׁוֹנָה אֲנִי יוֹשֵׁב וּמְכַוֵּן אֶת הָאֶקְדָּח אֶל רַקָּתִי.

בְּעוֹד אַרְבַּע שָׁנִים אֶהְיֶה בֵּן 150 וְשׁוּב הַצֶּוֶת יַעֲרֹך לִי חֲגִיגָה צְנוּעָה.

אֶנְשֹׁף בְּכֹחַ בַּנֵרוֹת הָדַּקִּיקִים וַאֲכַבֶּה אֶת הַנֵרוֹת.

אֲנִי אָדָם זָקֵן וּכְנִרְאֶה שֶׁעוֹד שָׁנִים רַבּוֹת נוֹתְרוּ לִי. עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת.

קָרָאתִי בַּסְּפָרִים שֶׁרֹעַ אָשֵׁר אֵין לְתָאֲרו הִפַחְתִּי בָּעוֹלָם.

כֹּחַ פְּנִימִי דָּחַף אוֹתִי כְּפִי שֶׁהוּא דּוֹחֵף אֶת שְׁאָר הָאֲנָשִׁים.

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מִן הַמִּסְדְּרוֹן גְּרִירַת-רַגְלָיִים שֶׁל אָדָם. מִי הָהוֹלֵךְ?

אֲנִי מֵסֵב אֶת הָאֶקְדָּח מֵעִם רֹאשִׁי וּמִסְתַּכֵּל אֶל הַגַּלִּים וְאֶל הַיָּם. טָבוּעַ צָף עַל הַגַּלִּים.

כָּעֵת אָקוּם, אֵרֵד וְאֶסְתָּרֵק, וְאֶצְטָרֵף אֶל יֶתֶר הַזְּקֵנִים הַסּוֹעֲדִים.

 

מִתַּחַת לְבִרְכַּי הַמַּיִם הָרוֹתְחִים. כַּפּוֹת רָגְלַי עוֹמְדוֹת עַל אֲבָנִים קְטָנוֹת.

סָבִיב אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמֶּלְצַרִים מְקַשְׁקְשִׁים בְּכַפִּיוֹת וּמַנִּיחִים מַפִּית לְכָל סוֹעֵד.

הַאִם לִטְבֹּל אֶת הַיָּדָיִים אוֹ לְהִשָּׁאֵר חֲצִי בָּחוּץ חֲצִי בִּפְנִים שׁוֹאֵל אוֹתִי אַחַד הָאֲדוֹנִים.

הָיוּ יָמִים שֶׁבִּדְחִיפָה קַלָה הָיִיתִי מַעֲבִיר אֶת כָּל הָרֹאשׁ בֵּינוֹת לָסוֹרָגִים.

מִיָּד יַכּוּ בְּפַּעֲמוֹן וְיִקְרְאוּ לִסְעֻדַּת עַרְבִית. הַפַּחַד מֵהַפַּעֲמוֹן.

הָיָה בְּפְּרָג אָדָם שֶׁהִסְתַּכֵּל בְּצִיּוּרִים וְכָל מַה שֶׁקָּרָה לִפְנֵי הַבַּד הָיָה גָּלוּי לוֹ כְּמוֹ בְּתֵאַטְרוֹן.

עָמַדְתִּי פַּעַם מוּל חָבִית שֶׁל תַּפּוּחִים בְּמוּזֵאוֹן בְּעִיר שָׂדֶה לְיָד אֲגַם קָפוּא. הַכֹּל נִשְׁכָּח אוֹ יִשָּׁכַח.

לְאַט-לְאַט הוֹפְכוֹת רַגְלַי לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר בְּעוֹד אֲנִי צָף וּמְשׂוֹחֵחַ עִם הָאֲדוֹנִים הָרוֹחֲצִים.

אִם רַק אֶרְצֶה אַשְׁאִיר אוֹתָן לָלֶכֶת מֵאֲחוֹר וְאֶתְרַחֵק בְּלִי מַאֲמָץ לְאָן שֶׁרַק אֶרְצֶה.

הָיָה בְּפְּרָג אָדָם שֶׁבְּכִיסוֹ הָיָה נָעוּץ עֵט שֶׁהָיָה מַתְחִיל פִּתְאֹם לִדְלֹף אֶל תּוֹךְ הַכִּיס.

שָׁקַעְתִּי בִּכְתִיבָה כִּי לֹא הָיָה לִי מַשֶּׁהוּ אַחֵר לִשְׁקֹעַ בְּתוֹכוֹ.

הַמַּיִם מִסְתַּבֵּר עָלוּ עַד לְחָזִי וְעוֹד מְעַט יְחַמֵמוּ אֶת הַצַּוָּאר. הַפַּחַד מִנְּשִׁימָה.

הָיוּ בְּפְּרָג יָמִים שֶׁבֵּין הַסּוֹרָגִים הָיִיתִי בְּמְּעִיל עָבֶה חוֹלֵף כְּמוֹ הָרוּחַ בַּגְּשָׁרִים.

הָיָה לִי עוֹד דָּבָר אֶחָד לוֹמַר לָכֶם אֲבָל שָׁעוֹן צִלְצֵל בְּאֶמְצַע הַחֲלוֹם.

אֶת הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת אַגִּיד כְּבָר בְּצוּרַת בּוּעוֹת שֶׁיַּעֲלוּ אֶל פְּנֵי הַיָּם וְיֵעָלְמוּ.

 

• בַּלַיְלָה דְּגֵי הַסַּלְמוֹן יוֹצְאִים
  מִתּוֹךְ הַנָּהָר אֶל הָעִיר.
  הֵם נִמְנָעִים מִמְּקוֹמוֹת בַּעֲלֵי שֵׁם
  כְּמוֹ פוֹסְטֶר'ס פְרִיז, A & W, סְמָיְלִי'ז,
  שׂוֹחִים קָרוֹב לַבָּתִּים צְמוּדֵי
  הַקַּרְקַע בִּשְׂדֵרוֹת רַייט הֵיכָן שֶׁלִּפְעָמִים
  בְּשָׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת
  אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתָם מְנַסִּים לִפְתֹחַ אֶת יָדִיוֹת הַדְּלָתוֹת
  אוֹ נֶחְבָּטִים כְּנֶגֶד כִּבְלִי טֵלֵוִיזְיָה.
  אָנוּ עֵרִים וּמַמְתִינִים לָהֵם.
  אָנוּ מַשְׁאִירִים אֶת הַחַלּוֹנוֹת הַאֲחוֹרִייִם שֶׁלָנוּ פְּתוּחִים
  וְצוֹעֲקִים כְּשֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים קוֹל שִׁכְשׁוּךְ.
  בְּקָרִים הֵם אַכְזָבָה.

  

  וויליאם גארנט, השתקפות השמש בנהר דמוי עץ, סן פרנסיסקו, 1963

• תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

~

אֶת הַטַּעַם הַמַּר שֶׁל הַקֶּצֶף אֵינִי יָכוֹל לְהַעֲבִיר מִשְׂפָתַי.
אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַיָּמִים הָהֵם – חָלְפוּ.
אֲנִי עוֹבֵר בָּחֲנוּיוֹת הַסְּפָרִים וּמֵסֵב אֶת מַבָּטִי מִן הַכְּרִיכוֹת הַנוֹצֶצוֹת.
מַרְבִּית מַה שֶׁסֻּפַּר – הָיָה אֱמֶת.
פּוֹעֵל הַנִּקָּיוֹן אָשֵׁר גּוֹרֵף אֶת הָאַשְׁפָּה בַּמַּטְאֲטֵא שֶׁלוֹ יִגְרוֹף גַּם אֶת כּוֹסִי.
אֲנִי מֵרִים רַגְלָיִים כְּדֵי לָתֵת לוֹ מַעֲבָר וְהוּא מַבִּיט בִּי לִשְׁנִיָּיה בְּהַכָּרַת תּוֹדָה.
בִּרְבוֹת הַיָּמִים סִּגַּלְתִּי אֶת מִבְטָאָם שֶׁל אַנְשֵׁי הַאָרֶץ הַזֹּאת. לָמַדְתִּי לִהְיוֹת.
הָיָה מִי שֶׁיָּדַע לִנְקֹב בִּסְכוּם בָּרֶגַע הַנָּכוֹן.
אֶת הַנְּעַרִים מִן הַטִּירָה כְּבָר לֹא רָאִיתִי מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן. רֹב הַמּוֹרִים – אֵינָם.
מִי שֶׁנּוֹתַר – נוֹתַר לְבַד אוֹ הִתְעַטֵּף שְׁתִיקָה.
יֵשׁ וַאֲנִי נֵעוֹר בְּאֶמְצַע לַיְלָה וּסְבִיבִי כִּמְדוּמֶה עוֹלִים קִירוֹת וּמַדְרֵגוֹת.
בְּכִיס הַחֲלִיפָה הַזּוֹ שְׁמוּרָה עִמִי מַפָּה אֲבָל אֵינִי זוֹכֵר לְאָן הִיא מוֹבִילָה.
יָכוֹל הָיִיתִי לְהָנִיף אֶת אֶצְבַּעִי וְכָל הַמָּטוֹסִים הָיוּ חַגִים בְּמַעְגָּל.
בִּשְׁתֵּי מִלִּים הָיָה מַסְלוּל הַתְּעוּפָה הוֹפֵךְ שָׁטִיחַ פַּרְפַּרִים.
אֲנִי לוֹגֵם מִן הַמַּשְׁקֶה הַמְּקֻלְקָּל הַזֶה וּמִסְתַּכֵּל בִּשְׁעוֹנִי.
אֲפִילוּ כָּאן, הַשְּׁאֵלָה הַאִם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה אוֹ לְהִשָּׁאֵר.

אָרְצִ'י שֶׁפּ נִצָּב בְּרֹאשׁ כֶּבֶשׁ הַמָּטוֹס בִּנְמַל הַתְּעוּפָה בֵּן גּוּרְיוֹן, פֶבְּרוּאָר 2005

בַּתִּיק הַזֶה אֲנִי נוֹשֵׂא לֹא סַקְסוֹפוֹן אֶחָד.
מַקֵּל הָהֲלִיכָה נוֹקֵשׁ בְּמַדְרֵגַת בַּרְזֶל. אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹ נִזְכָּר
בִּיְדִידִי שֶׁרַק פְּסַנְתֵּר נוֹתָר מֵאֲחוֹרָיו.
הַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד בְּתֵל אָבִיב מֻכָּר לִי. מַה הוּא מְבַשֵּׂר?
אֲנִי מַבִּיט וּבְגַבִּי צִנּוֹר מָלֵא נוֹסְעִים.
אִישׁ לֹא דּוֹחֵק לָצֶאת. מֵעַל לְרֹאשֵׁיהֶם הַמִּזְוָדוֹת.
מֵעַל לְכּוֹבַעִי צִפּוֹר בִּנְקֻדָּה שֶׁבֵּין הָהַמְרָאָה וְהַנְּחִיתָה.
אֲנִי מַפְנֶה רָאשִׁי אֶל הַמָּטוֹס הָרֵיק. אֲוִיר חוֹלֵף לְכָל אֹרְכּוֹ. הַקֹּר.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ שֶׁעָלַיו אֵינִי יָכֹל כְּבָר לְהַרְחִיב אֶת הַדִּבּוּר.

הוּא נָהַג לִלְבֹּשׁ שְׁחֹרִים,

כְּמוֹ פָּקִיד בְּמִשְׂרַד בִּטּוּחַ,

מֻמְחֶה לְעִנְיָנִים אֲבוּדִים.

הָיִיתִי פּוֹגֵשׁ אוֹתוֹ בִּרְחוֹב אוּזֶ'נְדְנִיצָ'ה –      

מְמַהֵר בְּדֶרֶךְ כְּלָל לַחַשְׁמַלִּית –

וּבְמַרְתֵּף הָאָמָּנִים, מָקוֹם שֶׁכִּהֵן בּוֹ שָׁעוֹת רַבּוֹת,

בַּחֲגִיגִיּוּת, מְקַבֵּל עַל יַד שֻׁלְחָנוֹ

אָמָּנִים אֲחֵרִים, גַּם הֵם לוֹבְשֵׁי שְׁחֹרִים.

חָשַׁבְתִּי עָלָיו בַּאֲדִישׁוּת, כִּמְעַט בְּהִתְנַשְּׂאוּת,

כְּמוֹ אָדָם שֶׁעוֹד לֹא עָשָׂה בְּחַיָּיו כְּלוּם

וְהוּא מְגַנֶּה אֶת פְּגִימוּת הַדְּבָרִים הַקַּיָּמִים.

אֲבָל יוֹם אֶחָד, כַּעֲבֹר זְמַן רַב,

רָאִיתִי אֶת 'הַכִּתָּה הַמֵּתָה' וְהַצָּגוֹת אֲחֵרוֹת,

וְנֶאֱלַמְתִּי דֹּם מֵאֵימָה וְהִתְפַּעֲלוּת –

רָאִיתִי גְּוִיעָה שִׁיטָתִית,

הִסְתַּלְּקוּת, רָאִיתִי כֵּיצַד פּוֹעֵל

הַזְּמַן בְּתוֹכֵנוּ, הַזְּמַן הַתָּפוּר בִּבְגָדִים, בִּבְלוֹיֵי סְחָבוֹת,

וּבְתָוֵי הַפָּנִים הַמִּתְרַכְּכִים לְאַט,

כֵּיצַד פּוֹעֲלִים בְּתוֹכֵנוּ הַבְּכִי וְהַצְּחוֹק,

כֵּיצַד פּוֹעֲלִים הַשִּׁעֲמוּם וְהַגַּעְגּוּעַ, כֵּיצַד יָכְלָה

לִחְיוֹת בְּתוֹכֵנוּ הַתְּפִלָּה, אִלּוּ יָדַעְנוּ לְקַבְּלָהּ,

מַה הֵם בֶּאֱמֶת מַרְשִׁים צְבָאִיִּים רַאַוְתָנִיִּים,

מַהוּ הֶרֶג, מַה יְּכוֹלָה לִהְיוֹת הָאַחֲוָה

וּמַה הֵן מִלְחָמוֹת, גְּלוּיוֹת לָעַיִן אוֹ לֹא, נִקְלוֹת אוֹ לֹא,

מַה פֵּרוּשׁ לִהְיוֹת יְהוּדִי אוֹ גֶּרְמָנִי,

פּוֹלָנִי וְאוּלַי סְתָם בֶּן אָדָם,

מַדּוּעַ זְקֵנִים הֵם יְלָדִים

וִילָדִים שׁוֹכְנִים בְּגוּפוֹת זְקֵנִים

בְּקוֹמָה גְּבוֹהָה לְלֹא מַעֲלִית וְהֵם מְנַסִּים

לוֹמַר לָנוּ דְּבַר מַה, לְהוֹדִיעֵנוּ, אֲבָל הֵם מִשְׁתַּדְּלִים

בִּכְדִי, מְנוֹפְפִים לַשָּׁוְא בְּמִטְפַּחַת אֲפֹרָה,

מִשְׁתַּרְבְּבִים מֵהַסַּפְסָל-הַמְּחֻתָּךְ בְּאוֹלָר-שֶׁל-בֵּית-הַסֵּפֶר

– כְּבָר יוֹדְעִים שֶׁלֹּא נוֹתְרוּ לָהֶם אֶלָּא

אֵין סְפֹר אָפְנֵי הִסְתַּלְּקוּת,

פָּתוֹס שֶׁל חִיּוּךְ חֲסַר אוֹנִים,

אֵין סְפֹר אָפְנֵי פְּרֵדָה מֵהָעוֹלָם

וְהֵם אֵינָם שׁוֹמְעִים אֲפִלּוּ כִּי הַתַּפְאוּרוֹת הַמְּלֻכְלָכוֹת

שָׁרוֹת אִתָּם יַחַד, שָׁרוֹת בִּמְבֻיָּשׁ     

וְכַנִּרְאֶה עוֹלוֹת הַשָּׁמַיְמָה.

 

‏2003

 

מפולנית: דוד וינפלד

—————————————————

* טדאוש קנטור (1990-1915), צייר ובמאי פולני שפעל בקרקוב. 

פורסם בסטודיו 150, פברואר 2004.

עוד מִשל אדם זגייבסקי >>

 

·        במסיבה לפני כמה ימים ניסיתי לצלם את הילדים המתרוצצים בגן; רוב התמונות יצאו מטושטשות, "לא תפסתי". וגם אלו שיצאו חדות, לא היו תמונות של הילדים אלא של יצורים משונים, אחרים. זו היתה מסיבת פורים. חשבתי שהקריאה בשירה של מאיה בז'רנו דומה קצת לניסיון הצילום הזה: קשה לתפוס ו"להקפיא" אותה, וגם כשנדמה שמצליחים, היא כבר הפכה למשהו אחר, התגלגלה הלאה.

·        איך לדבּר על שירה המגדירה את עצמה כ"אינני מוגדרת"? ("עיבוד נתונים 54"). אולי מוטב לא לנסות להגדיר את המסרב להגדרה. אנסה לצעוד צעד אחד לאחור ולנסות להבין את ה"מניע" לסוג כזה של דיבור-מסרה-להגדרה, מה עומד "מאחוריה".

·        "קח שירים ואל תקרא / עשה אלימות בספר הזה", כתב מאיר ויזלטיר את השורות הידועות בפתח הספר "קַח" (1973). אצל ויזלטיר, האובייקט של ההמלצות "מעך אותו, צבוט אותו" הוא הספר. השירה של ויזלטיר נותרת מלוטשת וברורה, לא מעוכה ולא צבוטה, ורק במעטפת החומרית שלה (הספר), כלומר במקום שבו נכנסים קורא ויחסי קניין לתמונה, יש הצעה לאלימות. השירים – מוגנים. הבעיה היא עם הקוראים. והנה, מה שאצל ויזלטיר מתרחש במערכת היחסים שבין המשורר לקורא, אבל חולף מעל ראשה של השירה (זה לא נאמר כ"ביקורת" כמובן), מופנם אצל מאיה בז'רנו אל תוך השירה, אל תוך הטקסט.

·        אצל מ"ב האובייקט לצביטה ולמעיכה אינו הספר אלא השיר עצמו, ולא הקורא צריך לעשות את העבודה המלוכלכת של "מעך אותו, צבוט אותו", אלא זהו תפקידה של המשוררת. מ"ב מתכוונת "באמת" למה שאצל ויזלטיר הוא רק אלגוריה על יחסי משורר-קורא/צרכן.  

·        ברב-שיח על זכרונות ילדות שפורסם בכתב העת "גג" אמרה מ"ב: "הייתי משחקת באיזשהו מקום, ופשוט שוכחת את עצמי". לכאורה זהו רק זיכרון ילדות חסר משמעות מיוחדת, אבל לא. שהרי הזיכרון הזה שב ומופיע בתוך שיר, בתוך הקובץ המרגש "אנסה לגעת בטבור בטני": "כי עִם עצמי לגמרי הייתי מצויה באמצע משחק" (306). אם הייתי צריך לנסח הכללה בדבר ההבדל בין שירת מ"ב למרבית המשוררים הבולטים בני "דור המדינה" שקדמו לה, משוררים כמו זך, ויזלטיר, אבידן, יונה ווֹלך, ישראל פנקס, הוא בנכונות האמיצה של השירה הזו "לשחק באיזה מקום ולשכוח את עצמה".

·        המקום של השירה הזו הוא "איזה מקום" לא מוגדר, ועצם היותו כזה "איזה מקום" היא המאפשרת את השִכחה העצמית; כשהמקום המדומיין של השירה הוא מקום מוגדר (למשל: המשורר כמין נביא מול השומעים המצפים להכוונה, או המשורר כמיתולוג מול קהילה, או המשורר כדה-מיתולוג, או המשוררת כ"אישה" המוּדעת לנשיותה המשוררית מול קוראותיה וקוראיה), ממילא צומח בתוכו הקורא המדומיין, שתביעתו היא תמיד לדיבור שירי שאפשר לחלוק, לפענח. ואילו אצל מ"ב, בלשון השיר "שירת הציפורים – שירה ירוקה": "…הציפור שר ומאזין/ מופת שירתו טמון כנצח בראשו/ הוא שר ומאזין לעצמו/ מוחק ומשנה מתקן לפי השמיעה/ בבדידות; מכונת השירה התמימה/ מופלאה לעצמי" (עמ' 130) .

·        התביעה של עיקר שירת מ"ב מהקורא הוא להיכנס עִמה ל"איזה מקום" ו"לשכוח את עצמו". סוג כזה של קריאה אינו בודד בספרות העברית, אם כי מעולם לא היה מרכזי. בהקשר של השירה הישראלית, אפשר להבינו על רקע מה שאפשר לכנותו "נוסח האב" של כתב העת "עכשיו": יצירות כמו ה"וריאציות" של גבריאל מוקד, הפרוזה השירית של אמנון נבות ושל ישראל בֶּרָמָה, חלקים משירתו של דוד אבידן, שירתם המוקדמת של אהרן שבתאי ושל זלי גורביץ', ועוד. המשותף לכתיבת כל אלו, ואחרים, הוא האידיאל האוונגרדי שקלמנט גרינברג ניסח במאמריו "אוונגרד וקיטש" (1939) ו"ציור מודרניסטי" (1960). כדבריו: "המשורר האוונגרדי מנסה למעשה לחקות את אלוהים בבוראו משהו בעל תוקף רק מתוך עצמו, כפי שהטֶבע עצמו הוא בעל תוקף"; "התוכן ייטמע בצורה כל-כך, עד שלא יהיה אפשר לתמצת את יצירת הספרות, כולה או מקצתה, למשהו שאינו היא עצמה".

·        האמנות המודרניסטית, לפי גרינברג, ולענייננו – השירה, מתייחדת בכך שהיא מתכוונת אל המקום שבו היא מסתכנת בחריגה מעצמה. כדי להיות מה שהיא במופע טהור ומוגן, היא כל הזמן מצביעה על גבולותיה. הציור של מאנֶה מתעסק בפני השטח של הבד כדבר ש"מגביל" את ייצוג הממשות של הציור ולכן, מבחינת הנורמות של זמנו, עומד כל הזמן על הסף בין ציור ללא-ציור, כדי להמשיך ולהיות ציור.

·        מהו הדבר המקביל ל"פני השטח של הבד" אצל מאיה בז'רנו? לדעתי, השירה הזו מתכוונת בעיקר אל בחינתה של המוסכמה של קיום ה"דובר" בשיר, אל ה"אגו" השירי, ה"פרסונה" של המשורר.

·        השירה של מ"ב מנסה לנפּות מהשירה ומהדיבור השירי את כל מה שיכול להיות מושג באמצעים מילוליים חוץ-שיריים. זו הספקולציה שלי: מ"ב מרגישה שיש בשירה העברית שמסביבה יותר מדי "תוכן", יותר מדי "רעיונות" ו"סיפורים", שהמדיום השירי אינו הכרחי להם כביכול; שבהרבה ממה שקרוי "שירה" יש "עודפי פרוזה", שהשירה נגועה ביותר מדי ז'אנרים של דיבור: סיפורים, מכתמים, הטפות, מכתבים – והיא מחליטה לכתוב שירה שלא יהיה בה שום-דבר מלבד שירה, כאשר ה"שירה" מוגדרת כביכול כאותו דיבור הנמנע מדיאלוג עם כל אותם ז'אנרים פונקציונליים של דיבור; כל מה שאפשר "לתרגם" לתמטיקה, לפילוסופיה, לפוליטיקה – יסולק, ותישאר מול הקורא רק "השירה", דיבור הנושא את עצמו, שהוגדר מחדש בגבולות "מצומצמים" יותר אולי, אבל "מבוצרים" יותר, "נקיים" יותר – "שיריים" יותר.

·        ה"מובן מאליו" של השירה העברית, שאותו מ"ב מעמידה בספק, הוא הסיטואציה שבו קול שנובע מתודעה אחת (גם אם היא עוטה "מסכות", למשל כבשירתה של יונה ווֹלך) מדבר אל נמען. ברבים מאוד משיריה של מ"ב נוצר הרושם הפלאי, כי אין מי שמדבר ואין מי שמאזין; השירה כמו קיימת "באמצע", כלומר כמדיום. זו השירה הכי נטולת-אגו המוּכרת לי בשירה העברית: "שפיפה. גוחנת, בוצעת, מוצגת, גוהרת, גולשת, חופזת/ הולכת בעיקוב מלא" (עמ' 40). מי מבצעת את כל הפעולות הללו? האם יש מי שפועלת מאחורי הפעולה?

·        את הדיבור השירי לפי תפיסה כזו אין לתאר כ"צינור" של תקשורת בין משורר לקורא, אלא כ"ארגז החול" שמ"ב מתארת את עצמה משחקת בו. אפשר לתאר את עיקרה של השירה הזו כשחקן שחמט, שמשחק נגד הקורא ולפעמים נגד עצמו. מתבונן מן החוץ שינסה לתאר את המשחק הזה במונחים של תקשורת – ייכשל. על מנת לתאר את המשחק הזה יש ללמוד את כלליו, ויותר מזה, להתנסות בהם, לשחק אותם ובעצם להיות המִשחק. לכן עיקרה של שירת מ"ב היא שירה למשוררים, שירה ל"שחקנים" שמכירים את המשחק מבפנים וממילא פחות נרתעים מלשחק אותו.

·        למצב הזה, של שיר ש"תלוי באוויר", בלי "אני" וקול שמדברים אותו ובלי אוזן ותודעה שאמורים לקלוט אותו, יש ביטוי בשיר שכותרתו "אני", והוא מדגים את מעמד ה"אגו" של המשוררת הזו, אגו שהוא מדיום טהור, רק גשר אל משהו אחר, או בלשון האובייקטיבית של השיר – "כרטיס", כרטיס כניסה להופעה: "אני/ כרטיס כחול/ שורה שלוש/ כיסא שלישי" (לא מקום כל כך טוב באולם, אבל עדיין לא בשוליים הגמורים). ובהמשך: "אני כרטיס כחול/ ללא סימן של זמן/ דקיק מאוד/ חוצה את התקופות בחליפה מחוררת/ מיריות שהחטיאו את לבו/ ולבו נוכח/ ממשיך לפעול חזק/ כי הוא לעולם לא ימות" (עמ' 260). מה ה"מניע" לסגנון של מ"ב, מה ניצב "מאחורי" השירה הזו ודרכה לדבּר? השיר הזה מגלה משהו על התשוקה שעומדת מאחורי השירה הזו, נטולת ה"אני": זוהי תשוקת אַלמוות. אל-זמן. שהרי לפני רגע הבּריאה הכול עדיין פתוח. אני מדמיין את הילדה מאיה יושבת בארגז המשחקים ההוא ומשחקת, בעוד מעל ראשה עננים חולפים בהילוך מהיר, אנשים חולפים ומזדקנים, צבאות חולפים בסך… אבל הכרטיס "לעולם לא ימות" מפני שהוא מוגן בתוך המשחק, בְּזמן שאינו זמן השעון המתקתק אלא זמן שירי לגמרי. "כרטיס כחול ללא סימן של זמן". בתרגום לאנגלית זה יהיה גם "כרטיס עצוב".

·        שני חורים-בבטן: טבור הבטן של הקובץ "אנסה לגעת בטבור בטני" וה"חליפה המחוררת" של הכרטיס, כלומר נקבי-התלישה לאורך הכרטיס, לאורך הגוף של ה"אני" של המשוררת, שלעולם לא ייתלשו.

·        עכשיו גם מתברר עד כמה קשה "לגעת בטבור הבטן", כלומר במרכז הקיום: מכיוון שיש הרבה מאוד מרכזים כאלה, הרבה טבורים, אינסוף.

·        את ההיסוס לגעת בטבור הבטן – "אנסה" לגעת – אפשר להבין כהיסוס לקרוע את הכרטיס: ההיסוס לגעת בטבור, להיות "מישהו", להיכנס אל העולם, כניסה שהיא לידה אל מציאות, כלומר היקרעות והפיכה לבשר. בין הסרוב לגעת בטבור, המבטיח לשירה נצחיות אל-זמנית, לבין הנגיעה בטבור וההיקרעות אל הממשות ואל הזמן והזיכרון, מתקיימת שירתה של מאיה בז'רנו. אני מודֶה לָך מאיה על קיומה.

 

מאיה בז'רנו, תדרים: מבחר 1978-2004 וחדשים, הקיבוץ המאוחד 2005.

 

• שתי חידות וקטע ממכתב
• אנו אחיות רבּות
  מכאיבה פגישתנו כמו היפרדותנו זו מזו.
  גרות אנו בארמון,
  אך מוטב אם נכנה אותו "בית כלא"
  שכּן אנו סגורות שם ומוכרחות לעבוד לתועלת האדם.
  הדבר המוזר הוא שהדלתות נפתחות עבורנו לעתים קרובות,
  ביום ובלילה,
  ועדיין איננו יוצאות,
  אלא אם כן יוציא אותנו מישהו בכוח.
• אני דבר מיוחד.
  אין לי נפש ולא גוף.
  איש אינו יכול לראות אותי
  אך אפשר לשמוע.
  איני קיים רק לעצמי.
  רק בן אנוש יכול לתת לי חיים
  ככל שרק ירצה.
  וחיי הם רק כהרף עין.
  כי אמוּת כמעט ברגע היוולדי.
  וכך, לפי רצון אדם
  אוּכָל לחיות
  ולמות מספר בלתי מוגבל של פעמים בכל יום.
  לאלו הנותנים לי חיים איני עושה דבר.
  אך את אלו שעל-ידם אני נולד אותיר
  מלאי רגשות כאב
  למשך הזמן הקצר של חיי
  עד שאעלם.
• התמניתי לעבודה
  אשר תאפשר לי
  פנאי לכתוב מוזיקה
  רק כדי לשמח את עצמי.
  ואני מרגיש שאני יכול
  לעשות משהו בעל ערך בתהילה
  אשר רכשתי. אך תחת זאת עלי למות.

שני הקטעים הראשונים הם חידות "מי אני?" שכתב מוצרט. הקטע השלישי הוא קטע ממכתב שכתב מוצרט סמוך למותו בגיל 35. שני הקטעים האחרונים צורפו זה לזה והולחנו על ידי מייקל ניימן, ובוצעו, באנגלית, בספר השירים של מייקל ניימן מפי הזמרת אוּטֶה לֶמְפֶּר.