קטגוריה: שירה

מאת רובין בֶּקֶר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

אֶל מְסִלַּת הָרַכֶּבֶת בְּקַרְקָעִית הַקַּיִץ,

שָׂם עֲשָׂבִים מְלַבְלְבִים, אֲנִי חוֹזֶרֶת.

*

נַעֲרָה שְׁטוּחַת-חָזֶה בְּחֻלְצַת טְרִיקוֹ סְפוּגַת אֲדָמָה. אָהַבְתִּי

אֶת חֲשָׁאִיּוּת הֶעָרוּץ וְאֶת הָרֵיחַ הַשּׁוֹפֵעַ

*

שָׂם מָצָאתִי מַטְבְּעוֹת מְעוּכוֹת בְּגַלְגַּלֵּי רַכָּבוֹת, וְגֻלּוֹת

חֲלָבִיּוֹת, וְגַם סַכִּין חֲלוּדָה.

*

נִרְאֶה שֶׁהוֹשַׁטְתִּי יָד לְתַכְשִׁיט זוֹל

בָּעֵשֶׂב כְּשֶׁאַפָּהּ הַצַּר שֶׁל כְּלַבַּת הַקּוֹלִי

*

הִתְקָרֵב. הַטְּרִיז בִּשְׁלוֹשָׁה צְבָעִים שֶׁל רֹאשָׁהּ – דֶּגֶל מְדִינָה זָרָה.

אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי – אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַחֲזִיר אוֹתָהּ – הָדַפְתִּי

*

וְנֶעֱמַדְתִּי בְּשֶׁקֶט כְּדֵי שֶׁהִיא תִּשָּׁאֵר וְשֶׁאוּכַל לָגַעַת

בַּפַּרְוָה הַשְּׁחֹרָה הַשּׁוֹפַעַת שֶׁזָּרְחָה מִמֶּנָּה. הִיא לֹא בָּרְחָה.

*

כְּדֵי לִבְחֹן אוֹתָהּ רַצְתִּי בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה וְהִיא עָקְבָה אַחֲרַי בִּידִידוּת

כְּמוֹ הַכְּלָבִים בַּטֵּלֵוִיזְיָה. וּכְשֶׁהִתְיַשְּׁבָה, הִתְיַשַּׁבְתִּי, סְמוּקָה מִתַּדְהֵמָה

*

עַל מַזָּלִי הַטּוֹב, וְתָהִיתִי כַּמָּה זְמַן זֶה יִמָּשֵׁךְ. כָּל

הַקַּיִץ אוּלַי. לִטַּפְתִּי אֶת חָזָהּ הַלָּבָן וְאָמַרְתִּי בְּקוֹל, סְקוֹטְלַנְד.

*

הִיא זָקְפָה אֶת רֹאשָׁהּ כְּאִלּוּ הֶעֱלֵיתִי בְּאוֹב אֶת שְׁמָהּ

אוֹ אֶת שֵׁם מוֹלַדְתָּהּ, אוֹ אֶת הַמָּקוֹם שֶׁנְּבַקֵּר בּוֹ הַיּוֹם אַחַר הַצָּהֳרַיִם. מִן הַנַּחַל

*

שָׁתְתָה, וְקוֹל לִקְלוּקָהּ הִצִּית תַּאֲוָה חֲדָשָׁה,

לִהְיוֹת בַּעֲלַת הַיָּפֶה, וְהַתָּמִים, וְהַשּׁוֹתֵק.

*

*

לא יאומן, אבל התצלום הזה מציג כמה עשרות ביצים. לא ביצי עופות אלא ביצי חרקים: מקלונאים. הקדשתי להם פרק ב"עולם קטן" (ושם יש תצלום אחר של ביצים כאלה). הן מוגדלות כאן בהרבה: הגודל המקורי של רובן עד 3 מ"מ. הצלם הוא לבון ביס הזכור לטוב מתערוכת תצלומי החרקים במוזיאון הטבע בתל אביב לפני כמה שנים.

נזכרתי בתצלום כשקראתי את "האלפבית של העצים" תרגומו החדש של שמעון זנדבנק לשירי ויליאם קרלוס ויליאמס, מבחר נהדר ונחוץ. מה למשורר האמריקאי ולביצי חרקים? תשובה: תשומת הלב, המבט המגדיל מציאות פשוטה וזנוחה והופך "כמעט שום דבר" (גרגר זעיר) להופעה מרשימה, מפוארת, צופנת סוד.

*

שיר

כְּשֶׁהֶחָתוּל
טִפֵּס מֵעַל
רֹאשׁ

הַמְּזָוֶה
קֹדֶם רֶגֶל
יָמִין קִדְמִית

בִּזְהִירוּת
אַחַר־כָּךְ הָאֲחוֹרִית
נָחֲתָה מַטָּה

אֶל תּוֹךְ בּוֹר
הָעֲצִיץ
הָרֵיק

*

זהו הילוך איטי-שירי שנענה להילוך איטי-חתולי. בתרגום לעברית אנו רואים חתול מעל ראש – בבית הראשון – ומניחים לרגע שזה ראש של אדם. ואז מחליפים את התמונה, כי זה ראש המזווה – ופתאום כבר אין שם "חתול" אלא רגל של חתול, וזהירות כמעט מופשטת של תנועה – ועוד רגל של חתול – והמבט המתקרב כמו מפרק ומעלים את החתול ומשאיר שם משהו סמוי שבין חתול ואיטיות – ואז מפיל את הכול לתוך עציץ ריק, שהופך, מכוח המבט מלמעלה למטה ומקרוב (נקודת מבטו של החתול, כנראה), ל"בור" (המילה המקורית היא round ואני הייתי מתרגם פשוט "עיגול"). בשיר, החתול נעלם בתוך המעגל הפעור הזה והשיר עצמו, בחלק הלבן של הדף, כמו נהיה הפתח הריק שאליו נופל החתול (במציאות שמחוץ לשיר החתול פשוט יקפוץ החוצה תיכף; בשיר הוא שם לתמיד עד שנקרא את השיר שוב). זו דוגמה לאופן שבו המבט המשתהה והקשוב ב"שום דבר" יוצר מציאות אחרת, טעונה בתחושה גורלית, כמעט כמו בסיפור על העפלה להר ונפילה ממנו.

השירים היפים ביותר של ויליאמס, בעיני, ניחנים בסוג של קשב מגדיל ומשהה. לא תמיד זה עובד. בשיר-להיט שלו (פתק השזיפים הידוע, עמ' 83) זה מתפוגג די מהר. אבל בשיר אחר, פריט חסר כל משמעות כמו הספרה 5 על מכונית כיבוי אש נהיה לחזון כמעט נבואי (שאין לו "פשר", רק נוכחות):

*

הסִפרה הגדולה

בְּתוֹךְ הַגֶּשֶׁם

וְהָאוֹרוֹת

רָאִיתִי אֶת הַסִּפְרָה 5

בְּזָהָב

עַל

כַּבָּאִית

אֲדֻמָּה

נָעָה

מְתוּחָה

בְּלִי שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ בָּהּ

לִצְלִילֵי גוֹנְג

יִלְלוֹת צוֹפָר

רַעַם גַּלְגַּלִּים

דֶּרֶךְ הַכְּרַךְ הָאָפֵל

*

כל הרגילוּת העירונית הרועשת הזאת נהיית לחזון: הגם שה"זהב" אינו זהב אלא מתכת אחרת, אולי כרום; והגונג לא גונג משרה-שלווה של מקדש אלא נקישה רועשת, והרעם אינו רעם משמיים אלא קול מכני. השיר יוצר את גדולת הרגע, אבל לא באופן מאולץ, אלא מתוך קשב שמגלה מה שיש ברגע באמת, רק "בלי שישגיחו בו". כי יש שם אש רחוקה, ודחיפוּת להושיט עזרה, באפלה הגשומה, ואי-ידיעה של המביט היכן האש ומי באש. המשורר היה רופא במקצועו, והוא מבין מה זה להיות מוזעק, מה זה להיות אפוף להבות.

סוג המבט הזה, שיש בו כבוד עמוק לכל דבר במציאות, הוא מה שנחוץ למרחב שלנו, הנהרס בשם פנטזיות על עבר ועתיד טובים יותר, "גדולים" יותר. מבט השיר (ומבט הצלם של לבון ביס) פשוט מראים שמה שקורה מול העיניים יכול להיות כל כך מופלא ועשיר, שאינך רוצה שום דבר מלבד לחיות מרגע לרגע בלי הפרעות מיותרות, ובוודאי בלי אלימות מיותרת (משני צדדיה של החרב, שכדברי סימון וייל מטמאים במידה שווה), פשוט כדי להיות עם הקיים. מלחמה הורסת, מעבר לחיים של מיליוני אנשים, גם את הדקויות האלה, את יכולת המבט/קיום הזה. כי מי יכול לשים לב לחתול אחד או לביצת מקלון אחת או לספרה 5 בתוך הרס וסבל כה גדולים?

הספר הזה הוא גלגול חדש של מסורת שראשיתה בשירת סין של תקופת הטאנג. משם הגיעה ליפן ולשירת ההייקו, ומשם התגלגלה ושינתה צורה (ע"י עזרא פאונד ואחרים) לנוסח של ויליאמס. התרגום לעברית ולישראל הוא עוד צעד במהלך הזה של רוח-אדם מדברת, מתגלגלת ומתחדשת על פני מאות רבות של שנים ואלפי קילומטרים. זה ספר שיכול לפעול בעברית, ספר שמציע נוסח – גם כיום, גם כאן. ואולי במיוחד היום וכאן, במרחב שבו המבט מסוג זה כמעט אינו אפשרי.

נדודי לילה

מאת האנה פרייז

~

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

כּוֹשְׁלִים

דֶּרֶךְ חֲלוֹמוֹת בְּלִי דֶּלֶת,

בְּעֵת שֶׁמֵּעַל גַּגּוֹתֵינוּ

רוֹטְטִים הַשָּׁמָיִם מֵרֹב כְּנָפַיִם –

סִבְּכִים, קוּקִיּוֹת,

אֲנָפוֹת וּדְרוֹרִים –

גַּלִּים עוֹלִים

עִם נְשִׁימַת הַלַּיְלָה הַקְּרִירָה.

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

בְּעוֹד הֵן עוֹקְבוֹת אַחַר הַכּוֹכָבִים

(צוּפִיּוֹת וְגִדְרוֹנִים)

גָּבֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ הַנְּתוּנָה בְּצֵל,

מֵעַל עֵצִים נֶאֱחָזִים בַּסֶּלַע,

מֵעַל עָרִים מְסֻלְסָלוֹת בְּסֵבֶל.

אָנוּ סוֹגְרִים חַלּוֹנוֹת,

טוֹמְנִים אֶת פָּנֵינוּ –

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

בְּעוֹדָן מְשׂוֹחֲחוֹת

הוֹמוֹת וְשׁוֹרְקוֹת

דֶּרֶךְ הָאֲוִיר

שֵׁמוֹת סוֹדִיִּים

הַקּוֹשְׁרִים אוֹתָן זוֹ לְזוֹ.

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

בְּעוֹדָן עָפוֹת

(דָּמְיֵנוּ שֶׁמְּרִימִים אֶתְכֶם)

לְצַד יָרֵחַ וּמַגְנֵט,

מֵעַל יָם גַּלִּי

לְעֵבֶר מָקוֹם

(זִכְרוּ)

שֶׁמְּהַדְהֵד

בְּמַעֲרֵי-יַעַר קְדוֹשִׁים,

בְּחַלְלֵי עַצְמוֹתֵיהֶן,

אֶת הַשִּׁיר שֶׁמּוֹשֵׁךְ אוֹתָן

הַבַּיְתָה.

*

*

*

*

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

הוּא מַרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ

כֶּלֶב זָקֵן

*

(איסָא, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך הספר החדש: אוזני פרות: הייקו בעלי חיים)

*

מה יש לומר? בשיר אין דיבורים. עלייה לקבר. הנוכחים (כמה? אחד? קבוצה יותר גדולה?) הולכים ואין תיאור של שיחה.

מי קבור? איסא שׁכל שלושה ילדים קטנים ואישה. השיר מ-1823. בשנה זו מתה אשתו. ילדיו מתו עוד קודם. איני יודע אם הלוויה קשורה אליו אישית. אם כן, לפנינו המרה של אבל אישי לתמונה צדדית, שבאורח פלא מעבירה את תחושת החסר ואין-האונים של בני האדם החיים לאהבה כלפי הכלב.

הכלב זוכר. אולי הוא היחיד שזוכר. בלעדיו, אולי לא היו יכולים למצוא.

כמה זמן עבר? חודש? שנה? כבר כמה זמן הכלב זוכר?

ואת מה הוא זוכר בדיוק? את מי שנפטר? רק את המקום?

הוא עוד קולט ריח של אדם שאיננו? חש בנוכחותו?

והוא עצמו, הכלב, "זקן". כמה זמן עוד נותר לו? אולי לא הרבה. אך הוא עושה את תפקידו.

אכן, הכלב מראה את הדרך. אין זו רק הדרך משער בית הקברות אל חלקת הקבר. הוא מראה את הדרך בה"א הידיעה.

זה שיר שבו תמיד נמצאים באמצע. כבר אף אחד לא בבית. אף אחד לא הגיע לקבר. לאמצע הזה, שהוא האמצע של כל רגע הווה בחיים, השיר מביא אותנו ובו הוא משאיר אותנו.

[עיירה בצפון איטליה]

מאת ג'יימס רייט

מאנגלית דרור בורשטיין

*

מִחוּץ לְחַלּוֹנֵנוּ יֵשׁ עֵץ עֲרָבָה קָטָן, וּקְצָת אַחֲרָיו עֵץ תְּאֵנִים, וְאַחֲרָיו מַחְסַן אֶבֶן. אַחֲרֵי הָאֲבָנִים, הָעֵצִים הַנִּפְרָדִים נִהְיִים בְּבַת אַחַת לְבֻסְתָּן: לִימוֹן, מִימוֹזָה, הַרְדּוּף, אֹרֶן, בְּרוֹשׁ אֶחָד מֵהַצְּנוּמִים-גְּבוֹהִים, שֶׁמְּשׁוֹרֵר כִּנָּה כָּאן פַּעַם "נֵרוֹת שֶׁל אֲפֵלָה שֶׁיֵּשׁ לְכַבּוֹתָם בַּחֹרֶף", עוֹד עֵץ עֲרָבָה, עוֹד אֹרֶן.

הִיא עוֹמֶדֶת בֵּינֵיהֶם בִּבְגָדֶיהֶ הַיְּרֻקִּים הַפִּרְחוֹנִיִּים. עוֹרָהּ זָהָב כֵּהֶה יוֹתֵר מֵעֲצֵי הַזַּיִת בְּשֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר. לִפְנֵי שְׁעָתַיִם הִתְעוֹרַרְנוּ וְרָחַצְנוּ בָּאֲגַם. הָיָה זֶה כְּמוֹ לִשְׂחוֹת בְּתוֹךְ עוֹרֵק. כֹּל מָה שֶׁיָּכוֹל לִפְרֹחַ פּוֹרֵחַ מִסְּבִיבָהּ עַכְשָׁו. הִיא עֵין הַחֻרְשָׁה, עֵין הַמִּימוֹזָה, עֵיִן הָעֲרָבָה. בַּבְּרוֹשׁ שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיהָ אוֹחֶזֶת אֵשׁ.

---

מאת ויליאם קרלוס ויליאמס

תרגם מאנגלית ד"ב

*

אֲנִי מֻכְרָח לוֹמַר לָכֶם

הָעֵץ הַצָּעִיר הַזֶּה

שֶׁגִּזְעוֹ הֶעָגֹל הַמּוּצָק

בֵּין רְטִיבוּת

*

הַמִּדְרָכָה וּתְעָלַת הַבִּיּוּב

(מָקוֹם שָׁם מַיִם

מְטַפְטְפִים) צוֹמֵחַ

בְּגַּשְׁמִיּוֹת

*

אֶל תּוֹךְ הָאֲוִיר

בִּתְנוּפַת גַּל אַחַת

לְמַחֲצִית גָּבְהוֹ –

וְאָז

*

מִתְפַּצֵּל וּמִתְמַעֵט

שׁוֹלֵחַ הַחוּצָה

עֲנָפִים צְעִירִים

לְכָל הָעֲבָרִים –

*

גְּלָמִים תְּלוּיִים עָלָיו

הוּא הוֹלֵךְ וְדַק

עַד שֶׁדָּבָר לֹא נוֹתַר מִמֶּנּוּ

זוּלַת זוּג

*

זְרָדִים מוּזָרִים מְסֻקָּסִים

כְּפוּפִים קָדִימָה

כְּקַרְנַיִם בַּקָּצֶה הָעֶלְיוֹן

בהוצאת עם עובד יוצאת לדרך סדרת שירה חדשה: "שירה לעם". הספר הראשון הוא שהעולם פתאומי מאת גיא סער רוסו. הספר הגיע אלי במקרה. גיא הוא פַּסָל, וכשביקרתי בתערוכתו האחרונה (כמה מילים עליה כאן) מצאתי שיר שלו בקטלוג. חשבתי להוציאו בעצמי, אבל אחרי זמן מה הגיעה ההצעה מ"עם עובד".

הספר בנוי ממקבצי פסוקים, והקריאה בו שונה לגמרי מקריאה רגילה של כל טקסט אחר, מפני שיש בו עצירוֹת לא פחות מתנועת מילים. המבנה שלו גם מציע את עצמו לקוראים כמשהו שניתן לפירוק והרכבה, לבחירה. אין בו סיפור סמוי, כפי שקורה בספרי שירה רבים, למעשה כמעט אין בו "אני". אבל יש בו עולם, הוויה. מפתה לחשוב עליו כספר שעובד על הקורא עם אזמל מילולי (או מעין מחטי דיקור). אחרי שאתה יוצא מהספר נחצבו ממך כל מיני עודפים, עיניך ואוזניך וגופך הופנו לכל מיני מקומות חדשים.

זה ספר שיש בו תום ועומק, וצורה חדשה של כתיבה. לא יכולתי לצפות להתחלה טובה מזו. אתם מוזמנים לבדוק אותו באתר ההוצאה או בחנויות הספרים.

*

הספרים הבאים בסדרה (ב-2024) יהיו "מתוך מחברות ישנות" של רות דולורס וייס וספר שירים בפרוזה של משה אוחיון.

הַכֹּל נֶחֱמָס, נִבְגָּד, נִמְכָּר.

כַּנְפֵי הַמָּוֶת הַשְּׁחֹרוֹת שׂוֹרְטוֹת אֶת הָאֲוִיר.

הָאֻמְלָלוּת אוֹכֶלֶת אֶת הָעֲצָמוֹת.

אֵם כֵּן מַדּוּעַ אֵין אָנוּ אוֹמְרִים נוֹאָשׁ?

–

בַּיּוֹם, מֵהַיְּעָרוֹת הַסּוֹבְבִים

עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן נוֹשְׁפִים קַיִץ אֶל הָעִיר;

בַּלַּיְלָה הַשָּׁמַיִם הַשְּׁקוּפִים, הָעֲמֻקִּים,

מְנַצְנְצִים גָּלַקְסְיוֹת חֲדָשׁוֹת.

–

וְהַפִּלְאִי קָרֵב –

אֶל הַבָּתִּים הַחֲרֵבִים, הַמְּטֻנָּפִים.

וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה כָּךְ,

אַךְ הוּא חַי בְּחָזֵנוּ כְּבָר מֵאוֹת.

–

1921

–

[הלא-תרגום (על בסיס תרגומם של קוניץ והייוורד) מוקדש לזכרו של מתרגמה של אחמטובה, עמינדב דיקמן ז"ל, שהלך לעולמו לפני כשנה, ב-2 ביוני 2022. עמי היה, בלי ספק, גוער בי בחביבות תקיפה על שהרהבתי עוז ליצור את הנוסח הזה, במוזיקה זרה, אבל אחר כך גם מוצא בו איזה צד זכות, ולוּ מתוך אבירות].

ויליאם קרלוס ויליאמס

אישה צעירה ליד חלון

–

–

הִיא יוֹשֶׁבֶת

דְּמָעוֹת עַל

–

לֶחְיָהּ

לֶחְיָהּ בְּכַף

–

יָדָהּ

הַיֶּלֶד

–

בְּחֵיקָהּ

אַפּוֹ

–

מְהֻדָּק

לַזְּכוּכִית

—

—

ו"ס מֶרווין

שוב החלום

–

–

אֲנִי בּוֹחֵר בַּדֶּרֶךְ הַנּוֹשֵׂאת עָלִים בֶּהָרִים

נִהְיֶה קָשֶׁה לִרְאוֹת אוֹתִי אַחַר כָּךְ אֲנִי נֶעֱלָם לְגַמְרֵי

בַּפְּסָגוֹת – קַיִץ

מאת ג'יין הרשפילד

מאנגלית דרור בורשטיין

*

כַּמָּה מַהֵר חוֹלֶפֶת לָהּ עוֹנַת הַמִּשְׁמֵשִׁים –

דַּי בְּסוּפָה אַחַת שֶׁל לַיְלָה.

אֲנִי כּוֹרַעַת עַל הַקַּרְקַע, מְרִימָה אֶחָד. אַחַר-כָּךְ עוֹד אֶחָד.

אֲנִי אוֹכֶלֶת אֶת מָה שֶׁאֶפְשָׁר, לִפְנֵי הַחַבּוּרוֹת.

*

*