צפיתי בעניין רב ואפילו בהתרגשות בתוכנית של אייל שָׁנִי על העגבנייה. בפרקים הבאים אצפה בהמשך. בעיניי הסדרה הזו אינה רק על הנושא המסוים שלה – עגבנייה במקרה של הפרק הזה – אלא על משהו יותר עקרוני ביחס לאוכל וביחס לכל דבר. בתוכנית הבישול הרגילה אנו נפגשים במצרכים על השולחן, הסיר כבר רוחש, ואחרי כמה דקות הופכים המצרכים לתבשיל. הסדרה של שני הולכת בכיוון ההפוך. הבישול עצמו מוצג כאן כמעט כפרודיה על הבישול בתוכנית הבישול הז'אנרית. כך, הפרק נפתח ב"מתכון" שאינו אלא סחיטה של עגבנייה על פת לחם טבולה בשמן זית. הבישול המורכב כאן הוא רוטב עגבניות עם פלפלים ושום לפסטה. ברור שהכוונה היא לסרב למצופה מתוכנית שף.
שני הולך כאן כנגד המצופה מהמזון במסגרת של טלוויזיה – להיות מוצר חסר היסטוריה, מוכן לצריכה. העגבנייה שלו מוצגת בהקשרה, מתוך תשומת לב. במילים אחרות, שני מראה איך מאחורי כל דבר – אפילו עגבנייה – יש "עולם". כל מי שמחפש משהו לקנות מכיר את זה. יש "עולם" של מצלמות, "עולם" של מדפסות לייזר, "עולם" של שעונים. כלומר, כל "מוצר" מסתיר מאחוריו אנשים, מומחים, משוגעים לדבר, רשת ענפה של יחסי מסחר וידע, היסטוריה, יחסי כוח. עגבניות שמיוצאות לאירופה ונמכרות שם בעשרות יורו, עגבניות של חקלאים גדולים החולשים על מאות דונמים מול שדה בן דונם אחד של חקלאי פלסטיני, קניינים משוודיה שבאים לכאן, בוחרים את הזן שלהם ודנים את הזנים האחרים בחממה לדחייה, עגבניות על פס ייצור בדרך לשחיטה ולאריזה כרסק, עגבנייה שמגיעה ממקסיקו לים התיכון, כלומר תוצר-לוואי של גילוי אמריקה, ועוד ועוד.
המבט של שני לא מבטל את הצריכה ואת אכילת העגבנייה. אבל הוא מבין שהמרווח שבין הוצאת המוצר מהמקרר ואכילתו אחרי הבישול הוא רק קצה-קרחון. קחו את המאכל הפשוט והטעים הזה – פת לחם, שמן זית, מיץ עגבנייה ומלח – מדובר בשילוב של ארבעה "עולמות" שונים (חיטה, זית, עגבנייה, מלח) שלהתחקות אחריהם יידרש זמן רב, ובעצם בלתי מוגבל. מי שמתרגז על שני (ראיתי טוקבקים כאלה) מתרגז על זה בדיוק. על ההתעכבות, על המחשבה, על ההתבוננות בדבר שאינו אלא "מטריאלי", כביכול. כלומר, הוא מתרגז על השירה שבדברים. יש אנשים שקוראים עיתון בזמן שהם אוכלים.
מה שיפה בעיני, במילים אחרות, בתוכנית הזו הוא המפגש עם בעל מקצוע שלא לוקח את המקצוע שלו כמובן מאליו. בעל מקצוע שנדהם ומתפלא על המובן מאליו של מקצועו. כמו סופר שילמד מחדש את האלף-בית, את התחביר. זה נדיר מאוד, בכל מקצוע. זה "מעכב" אותו, כמובן: במקום לגשת מיד לבישול הוא צריך לנסוע לשדה! ולצד השדה יש חממה! ולצד החממה – מכולת וארגז קטן של עגבניות בלי טעם. אין לזה סוף. הרעב כבר מציק, אבל קשה לחזור עכשיו. יש משהו קפקאי במהלך הזה, במובן זה שנגיסה אחת בירק פשוט מחייבת, כביכול, נסיגה אינסופית והתפזרות אינסופית, הליכה אחורנית ולצדדים. העגבנייה כביכול מונחת על השולחן אבל אתה מאיץ עוד ועוד למסדרונות רחוקים, צדדיים, מביט בה כל הזמן, גם מבעד לקירות, גם מתוך מרתפים שכלל לא שיערת את קיומם.
מתחת לשולחן 
