מתחת לשולחן

נדודי לילה

מאת האנה פרייז

~

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

כּוֹשְׁלִים

דֶּרֶךְ חֲלוֹמוֹת בְּלִי דֶּלֶת,

בְּעֵת שֶׁמֵּעַל גַּגּוֹתֵינוּ

רוֹטְטִים הַשָּׁמָיִם מֵרֹב כְּנָפַיִם –

סִבְּכִים, קוּקִיּוֹת,

אֲנָפוֹת וּדְרוֹרִים –

גַּלִּים עוֹלִים

עִם נְשִׁימַת הַלַּיְלָה הַקְּרִירָה.

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

בְּעוֹד הֵן עוֹקְבוֹת אַחַר הַכּוֹכָבִים

(צוּפִיּוֹת וְגִדְרוֹנִים)

גָּבֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ הַנְּתוּנָה בְּצֵל,

מֵעַל עֵצִים נֶאֱחָזִים בַּסֶּלַע,

מֵעַל עָרִים מְסֻלְסָלוֹת בְּסֵבֶל.

אָנוּ סוֹגְרִים חַלּוֹנוֹת,

טוֹמְנִים אֶת פָּנֵינוּ –

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

בְּעוֹדָן מְשׂוֹחֲחוֹת

הוֹמוֹת וְשׁוֹרְקוֹת

דֶּרֶךְ הָאֲוִיר

שֵׁמוֹת סוֹדִיִּים

הַקּוֹשְׁרִים אוֹתָן זוֹ לְזוֹ.

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

בְּעוֹדָן עָפוֹת

(דָּמְיֵנוּ שֶׁמְּרִימִים אֶתְכֶם)

לְצַד יָרֵחַ וּמַגְנֵט,

מֵעַל יָם גַּלִּי

לְעֵבֶר מָקוֹם

(זִכְרוּ)

שֶׁמְּהַדְהֵד

בְּמַעֲרֵי-יַעַר קְדוֹשִׁים,

בְּחַלְלֵי עַצְמוֹתֵיהֶן,

אֶת הַשִּׁיר שֶׁמּוֹשֵׁךְ אוֹתָן

הַבַּיְתָה.

*

*

*

השנה האחרונה היתה החמה ביותר ב-125 אלף השנים האחרונות, כך מעריכים. מיליארדי אנשים חשופים לטמפרטורות גבוהות עד סכנה. שינוי מגמה לא נראה באופק. ולמה שייראה? המצב אצלנו, מלחמה חדשה, מראה שבני האדם אינם מבינים היכן הם נמצאים. בוחן מציאות לקוי קוראים לזה, כמדומני.

ההתחממות והשלכותיה לא מעניינים אף אחד במציאות שבה ״מחממים את הגזרה״ באופן יזום. ״אנו״ כולל את כל המעורבים, אויב וידיד. אפשר מבחינתי גם להניח ש״אנחנו״ צודקים לגמרי, ״בני אור״, כפי שהגדיר זאת מקור מדיני בכיר, אבל מה זה משנה? הטיטניק לא מתנגשת בקרחון כי הוא נמס. ובכל זאת היא שוקעת. בני אור, בני חושך, כולם ישקעו במצולה. מחלקים רובים לאזרחים. אולי אפשר יהיה לחסל את משבר האקלים (שהוא משבר של יצורים חיים) בעזרת נשק אוטומטי?

הסיוט שאנו חיים בו נוגע גם לתחושה שאנו תקועים בעבר רחוק מבחינת תפיסת המציאות. הדבר היחיד שהשתנה הוא עוצמת האלימות, כוח האש, האכזריות. כאילו לפנינו גרסה חדשה של מאורעות תרפפ״ו, והשחקנים לא אותם שחקנים אבל התפקידים במחזה לא השתנו, רק הכול כואב יותר, ממושך יותר. חיים מבוזבזים של אלפים ושל מיליונים. גם אני כלול במתבזבזים.

בסרט הנפלא Aftersun אב ובת סקוטים בחופשה בטורקיה. עניינים קטנים של התבגרות, של משפחה. של זיכרונות. יש בסרט היפה שתי הבלחות שוברות לב אל העתיד. סופי, הילדה שברוב הסרט בת 11, פתאום נראית בעתידה, והיא בת עשרים ומשהו. בסך הכול 10 או קצת יותר שנים חלפו. אנשים בגיל 53 (כמוני) יודעים שעשור עובר ביעף. הילדה נהייתה אישה צעירה. אביה – לא ברור היכן הוא. היא צופה בו ובה בווידאו שמבחינת צופי הסרט הוא ההווה של הסרט. מה שאני מנסה לומר הוא, שעצם הקיום, פשוט להיוולד ולפעמים להוליד ילדים, יש בזה כל כך הרבה קושי (וכמובן גם חסד ויופי). בעצם חלוף הזמן הפשוט והרגיל של 10 שנים בחיים ״רגילים״, עם כל המורכבות שלהם הוא אתגר כל כך מורכב ומקור כל כך פורה לצער, שלא ברור לי איך ייתכנו בכלל מלחמות, איך יש לאנשים כוח למטלה האיומה הזאת, מעבר לכל מה שהחיים והעולם תובעים.

המלחמה נראית לי כמו מין בקשת פטור מהחיים, פטור מכל מה שחשוב. איך הגענו למצב הזה? האם אי פעם לא היינו בו?

 

*

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

הוּא מַרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ

כֶּלֶב זָקֵן

*

(איסָא, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך הספר החדש: אוזני פרות: הייקו בעלי חיים)

*

מה יש לומר? בשיר אין דיבורים. עלייה לקבר. הנוכחים (כמה? אחד? קבוצה יותר גדולה?) הולכים ואין תיאור של שיחה.

מי קבור? איסא שׁכל שלושה ילדים קטנים ואישה. השיר מ-1823. בשנה זו מתה אשתו. ילדיו מתו עוד קודם. איני יודע אם הלוויה קשורה אליו אישית. אם כן, לפנינו המרה של אבל אישי לתמונה צדדית, שבאורח פלא מעבירה את תחושת החסר ואין-האונים של בני האדם החיים לאהבה כלפי הכלב.

הכלב זוכר. אולי הוא היחיד שזוכר. בלעדיו, אולי לא היו יכולים למצוא.

כמה זמן עבר? חודש? שנה? כבר כמה זמן הכלב זוכר?

ואת מה הוא זוכר בדיוק? את מי שנפטר? רק את המקום?

הוא עוד קולט ריח של אדם שאיננו? חש בנוכחותו?

והוא עצמו, הכלב, "זקן". כמה זמן עוד נותר לו? אולי לא הרבה. אך הוא עושה את תפקידו.

אכן, הכלב מראה את הדרך. אין זו רק הדרך משער בית הקברות אל חלקת הקבר. הוא מראה את הדרך בה"א הידיעה.

זה שיר שבו תמיד נמצאים באמצע. כבר אף אחד לא בבית. אף אחד לא הגיע לקבר. לאמצע הזה, שהוא האמצע של כל רגע הווה בחיים, השיר מביא אותנו ובו הוא משאיר אותנו.

הפרה הזאת עוצרת אותי, פשוטו כמשמעו, מפני שהיא ספק יצור חי ספק קיר בלימה. הגוף ממלא עוד מהמרווח שמתחת לבטן והרגליים נעשו זעירות, מעין מקורי ציפור או כפות רגליים של רקדנית באלט. הארגון מחדש של צורת הפרה יוצר שילוב מרשים מאוד של כובד, חסימה, עמידה מול קיר – וקלילות, הליכה מרפרפת.

זו פרה קיר. היא כמעט אוסרת עליך לעבור לצד השני שלה. הזמנתה אינה, כמו בדרך כלל בפיסול, להקיף אותה מכל צדדיה, אלא לראותה כמעין תבליט שמגיח מן האוויר. לעצור, לעצור לגמרי.

לכך יש להוסיף את זרימת העץ. הפרה הזאת זורמת מראש לזנב בנימים עדינים של עץ האגוז. אפשר לחשוב על הזרימה הזאת כביטוי של החיים שבה, או לדמיין אותה הולכת בתוך שקיפות המים.

קרניה גם הן שינו את צורתן, הפכו למעין ניצנים. העץ המוחלק בשילוב עם החודים האלה מערבב בתודעה הנוגעת תחושת דקירה עם רכות קטיפתית. ה״דקירה״ אינה נוגחת או פוצעת, אלא בעצמה נעימה למגע. ובאמת, הפסל הזה, אחרי שהוא עוצר אותך, ואחרי שמבחינים בזרימתו, מבקש בעיקר לדמיין מגע. זאת פרת ליטוף. קיר ליטוף.

מהצד השני, שאינו מצולם כאן, נישא ומתנודד עטין עץ גדול, מלא חלב-עץ, נמשך לאדמה.

ועם כל העדינות הזאת, העיצוב המופשט של ראש הפרה מאפשר לראות שם גם צוואר ערוף, כאילו הראש חסר. כובד העטין גם הוא יכול להזכיר כי מדובר בחיית משק, המעוצבת לצרכי האדם, ממש כמו שהאמן מעצב את העץ לצרכיו. בתוך העדינות החלקה הזאת ישנו כאב, יש אלימות.

כתם מטושטש כהה בצד ראשה, מתנת העץ, נפקח בה לעומתנו כעין גדולה.

——

---

על אהרן בצלאל (1925-2012) ראו: גדעון עפרת, אהרן בצלאל: עיבורים, אתר ״המחסן של גדעון עפרת״, 6.1.2011.

[עיירה בצפון איטליה]

מאת ג'יימס רייט

מאנגלית דרור בורשטיין

*

מִחוּץ לְחַלּוֹנֵנוּ יֵשׁ עֵץ עֲרָבָה קָטָן, וּקְצָת אַחֲרָיו עֵץ תְּאֵנִים, וְאַחֲרָיו מַחְסַן אֶבֶן. אַחֲרֵי הָאֲבָנִים, הָעֵצִים הַנִּפְרָדִים נִהְיִים בְּבַת אַחַת לְבֻסְתָּן: לִימוֹן, מִימוֹזָה, הַרְדּוּף, אֹרֶן, בְּרוֹשׁ אֶחָד מֵהַצְּנוּמִים-גְּבוֹהִים, שֶׁמְּשׁוֹרֵר כִּנָּה כָּאן פַּעַם "נֵרוֹת שֶׁל אֲפֵלָה שֶׁיֵּשׁ לְכַבּוֹתָם בַּחֹרֶף", עוֹד עֵץ עֲרָבָה, עוֹד אֹרֶן.

הִיא עוֹמֶדֶת בֵּינֵיהֶם בִּבְגָדֶיהֶ הַיְּרֻקִּים הַפִּרְחוֹנִיִּים. עוֹרָהּ זָהָב כֵּהֶה יוֹתֵר מֵעֲצֵי הַזַּיִת בְּשֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר. לִפְנֵי שְׁעָתַיִם הִתְעוֹרַרְנוּ וְרָחַצְנוּ בָּאֲגַם. הָיָה זֶה כְּמוֹ לִשְׂחוֹת בְּתוֹךְ עוֹרֵק. כֹּל מָה שֶׁיָּכוֹל לִפְרֹחַ פּוֹרֵחַ מִסְּבִיבָהּ עַכְשָׁו. הִיא עֵין הַחֻרְשָׁה, עֵין הַמִּימוֹזָה, עֵיִן הָעֲרָבָה. בַּבְּרוֹשׁ שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיהָ אוֹחֶזֶת אֵשׁ.

---

מאת ויליאם קרלוס ויליאמס

תרגם מאנגלית ד"ב

*

אֲנִי מֻכְרָח לוֹמַר לָכֶם

הָעֵץ הַצָּעִיר הַזֶּה

שֶׁגִּזְעוֹ הֶעָגֹל הַמּוּצָק

בֵּין רְטִיבוּת

*

הַמִּדְרָכָה וּתְעָלַת הַבִּיּוּב

(מָקוֹם שָׁם מַיִם

מְטַפְטְפִים) צוֹמֵחַ

בְּגַּשְׁמִיּוֹת

*

אֶל תּוֹךְ הָאֲוִיר

בִּתְנוּפַת גַּל אַחַת

לְמַחֲצִית גָּבְהוֹ –

וְאָז

*

מִתְפַּצֵּל וּמִתְמַעֵט

שׁוֹלֵחַ הַחוּצָה

עֲנָפִים צְעִירִים

לְכָל הָעֲבָרִים –

*

גְּלָמִים תְּלוּיִים עָלָיו

הוּא הוֹלֵךְ וְדַק

עַד שֶׁדָּבָר לֹא נוֹתַר מִמֶּנּוּ

זוּלַת זוּג

*

זְרָדִים מוּזָרִים מְסֻקָּסִים

כְּפוּפִים קָדִימָה

כְּקַרְנַיִם בַּקָּצֶה הָעֶלְיוֹן

בהוצאת עם עובד יוצאת לדרך סדרת שירה חדשה: "שירה לעם". הספר הראשון הוא שהעולם פתאומי מאת גיא סער רוסו. הספר הגיע אלי במקרה. גיא הוא פַּסָל, וכשביקרתי בתערוכתו האחרונה (כמה מילים עליה כאן) מצאתי שיר שלו בקטלוג. חשבתי להוציאו בעצמי, אבל אחרי זמן מה הגיעה ההצעה מ"עם עובד".

הספר בנוי ממקבצי פסוקים, והקריאה בו שונה לגמרי מקריאה רגילה של כל טקסט אחר, מפני שיש בו עצירוֹת לא פחות מתנועת מילים. המבנה שלו גם מציע את עצמו לקוראים כמשהו שניתן לפירוק והרכבה, לבחירה. אין בו סיפור סמוי, כפי שקורה בספרי שירה רבים, למעשה כמעט אין בו "אני". אבל יש בו עולם, הוויה. מפתה לחשוב עליו כספר שעובד על הקורא עם אזמל מילולי (או מעין מחטי דיקור). אחרי שאתה יוצא מהספר נחצבו ממך כל מיני עודפים, עיניך ואוזניך וגופך הופנו לכל מיני מקומות חדשים.

זה ספר שיש בו תום ועומק, וצורה חדשה של כתיבה. לא יכולתי לצפות להתחלה טובה מזו. אתם מוזמנים לבדוק אותו באתר ההוצאה או בחנויות הספרים.

*

הספרים הבאים בסדרה (ב-2024) יהיו "מתוך מחברות ישנות" של רות דולורס וייס וספר שירים בפרוזה של משה אוחיון.