מתחת לשולחן

[גם אני קיבלתי הצעה מפתה הבוקר ישירות למייל. אמנם ללא נספח מפות. תרגמתי אותה והוספתי כמה הדגשות. הטקסט מובא כלשונו:]

כמה קישורים ואירועים במרוכז.

1. במוסף "הארץ" של היום רשימה על טיול לבית הכנסת בבית אלפא (שלמעשה נמצא בחפציבה) ולמשכן האמנות בעין חרוד לתערוכת חיים סוטין.
2. ביום רביעי הקרוב, אירוע לזכרו של אהרן אפלפלד בהשתתפות בנו, מאיר, ובהשתתפותי. תמול שלשום, יואל משה סלומון 5, ירושלים. 29.120 בשעה 19:00.
3. על ציפורים ואבנים, שיחה בין גלילי שחר וביני, בהנחיית נוית בראל, על ספרו של גלילי "האבן והמילה" (מוסד ביאליק) ועל "לטובת הציפורים". תולעת ספרים, מזא"ה 7, תל אביב, 17.2.20 בשעה 19:00. מובטח כיבוד טבעוני זעום.
4. ב-27 בפברואר, ארוע ל"פליטי אור" עם מאיה ויינברג ואיתי, "סיפור פשוט", שבזי 36 תל אביב, 19:00.

זה הכול.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו באי[ם] בספינה. והיה רבי אליעזר ישן ורבי יהושע נעור. נזדעזע רבי יהושע וננער רבי אליעזר. אמר לו: מה זה יהושע, מפני מה נזדעזעת? אמר לו: מאור גדול ראיתי בים. אמר לו שמא עיניו של לויתן ראית? – דכתיב (איוב מא, י) ״עיניו כעפעפי שחר״.

נזכרתי באפיזודה על הים למשמע החדשות מאוסטרליה. שם בוער ים של אש ומעריכים כי מיליארד בעלי חיים טבעו בו עד כה. העשן באוויר שקול לעישון 34 סיגריות ביום גם עבור בני האדם. עד כה נשרפו שטחי יער בגודל שלמעלה מכפליים שטח כל מדינת ישראל (57,000 קמ״ר נכון לתחילת ינואר). רשימת הסבל והנזקים עוד ארוכה.

את הסיפור הזה צריך לקרוא בהקשר של יחסיהם המורכבים של שני גיבוריו (שהגיעו לקרע וחרם בפרשת תנורו של עכנאי). אבל כאן רציתי להעיר על עניין אחר. בקטע הנ״ל מבבא בתרא (עד ע״ב) מופרעת הפלגה בחיזיון מטלטל. הזעזוע מעיר את הישן. עד שהוא נשאל מה ראה נעלם המראה. הוא ראה מאור גדול בים. מאור גדול הוא כנראה משהו הדומה לשמש (בראשית א, טז). אולי פשוט כוכב זורח במעמקי הים. רבי אליעזר מנסה להבין מה זה היה והוא חושב על הלווייתן הנזכר בספר איוב, ליתר דיוק על עיניו, מפני שעיניו מתוארות שם במטפורה של זריחה.

ואז נפסק הסיפור. אין תשובה מרבי יהושע. לא ידוע מה הוא ראה. כוכב, לווייתן או משהו אחר לגמרי. סביר שרבי אליעזר לא היה רחוק מן האמת ומה שעבר שם היה איזה יצור ים זוהר. העניין הוא שהדמיון של הסיפור, העולה מהשיחה הקצרה, משווה חיה אחת לכוכב, למאור גדול. באוסטרליה דעכה גלקסיה קטנה. מי שגר עם חיה יודע שהיא מקור אור. קשה לדמיין מיליארד שמשות כבות ומותירות פינת יקום בהריסות.

הרעב של השריפה הנוכחית מתקרב לתיאבון הבוער של האכילה האנושית. חברת מקדונלד לבדה מוכרת 35 מיליון קילוגרם בשר בקר כל שנה. חברת קנטקי פרייד צ׳יקן חיסלה, מראשית הקמתה, למעלה ממיליארד וחצי תרנגולות. ואלו נתונים על שתי חברות בלבד. יש עוד. אני תוהה אם בתקופת השריפה חלה ירידה כלשהי במכירות החברות האלה, באוסטרליה או בעולם. אני מניח שלא. כי מה הקשר? אין קואלות בתוך הלחמנייה.

תל אביב, ינואר 2020

ציור יום הכיפורים של גוטליב הועבר למקום טוב יותר בחלל המוזיאון ביחס לפעם שעברה שכתבתי עליו ועל כך ראוי מוזיאון תל אביב לתודה. אני חוזר לציור הזה שוב ושוב. זה "משמר הלילה" שלנו. עם השנים אני מרגיש שאני הולך ונכנס לציור הזה, למרחב שלו. גם היום באתי, ביקור ראשון בשנה החדשה.

זה ציור על א/נשים וספרים. הדבר כל כך ברור עד שקל להחמיץ אותו. יש בו כעשרה ספרים על כעשרים דמויות. איני זוכר כרגע שום ציור מן המסורת האירופית שיש בו כל כך הרבה ספרים ביחס למספר הדמויות. הזכרתי את "משמר הלילה": תרגיל כמעט מבדח יהיה לדמיין את אנשי המיליציה האזרחית שם אוחזים בספרים. זה לא ייתכן, ממש כפי שאי אפשר לדמיין את היהודים של גוטליב אוחזים חניתות וחרבות כמו אצל רמברנדט. זה שההיסטוריה הפכה את הבלתי אפשרי לרגיל, זה עניין אחר.

האחיזה היא יותר מסתם החזקה. הספרים והאצבעות תחובים זה בזה כמו באחיזת ידיים המשלבת אצבעות. במקרה של ספר התורה שבמרכז, האחיזה היא של חיבוק. כך מחזיקה מרים, אמו של ישוע, את תינוקה בציורים הנוצריים; היהודי כאן מחזיק טקסט כמו תינוק.

אפשר לתאר את הציור כסצנה של מועדון קריאה. כמובן, היהודים יקראו לקריאה זו "תפילה" או "קריאת התורה", אבל במבט מבחוץ זה מה שזה. אנשים ונשים עם ספרים, מחוברים לספרים. העולם התורני התחיל השבוע מחזור חדש של לימוד "הדף היומי". פרופ' אביגדור שנאן העיר כי לומדי הדף היומי הם מועדון הקריאה הגדול בעולם. לומדים דף תלמוד מדי יום, ומסיימים פעם ב-7 שנים. האחיזה של האצבעות בדפים יוצרת מטפורה חיה של איש-ספר ואישה-ספר. לא במובן השגור (של "מי שעוסק בספרות"), אלא באופן מוחשי. אנשים שמחוברים לספרים שלהם פיזית. ישראל אלירז כתב פעם שהוא לא יכול לצאת מהבית בלי ספר. אולי יש שני סוגי אנשים בעולם: אלו שמבינים מה שאלירז אמר וכל האחרים.

הציור נעשה מהזיכרון ובעזרת תצלומים. לא ארחיב, אבל יש בו אנשים ונשים שחלקם מזוהים. הצייר מופיע שלוש פעמים, כילד, כנער וכבוגר (הוא צייר את הציור כשנה לפני פטירתו, בגיל 23 בלבד). היום הבנתי משהו פשוט. בית הכנסת הוא מרחב שבו זמנים נערמים זה על גבי זה. לכן הצייר יכול להיות שם בכל גיל של חייו. המקום נשאר ואתה יוצא ובא. כמו מראָה שתשקף אותך בכל גיל. כל אחת מהדמויות היתה/תהיה שם בגילאים אחרים. הזקן הלבן היה שם לפני שמונים שנה. עם אותו ספר.

זה מועדון קריאה רציני, שגם בו יש, כמובן, בעיות ורשלנות ובהייה ושעמום, איני מנסה לעשות אידיאליזציה. ובכל זאת, התרבות המכונה "חילונית" יכולה ללמוד משהו מהיחס הזה לספרים. אין ממש דבר דומה אצלנו. הקאנון של הספרות הישראלית נפרץ מכל כיוון ולא ברור מהו, ובעיקר לא ברור מי קורא בו. מדוע אין מועדון קריאה של "דף יומי" ב"תמול שלשום" (עגנון) או ב"זכרון דברים" (שבתאי) וכדומה? אולי כי ההיגיון של התרבות החילונית במצבה הצרכני הנוכחי הוא של תחלופה. הארון מלא ספרים אך קונים שוב ושוב את "החדש". כתב על זה בצורה נוקבת ומבריקה יחיל צבן בספרו "ספרים הרבה". החיבור הגופני לספרים, הכנסת האצבעות פנימה כמו למים קרירים ביום חם, הולכת ונעלמת.

החיבור הזה בין ספר ואדם דומה לחיבור בין אדם ואדם. בציור, בצד ימין מתואר גוטליב הנער, אולי לקראת בר-מצווה, בסמוך מאוד למי שהור כנראה אביו. הם כה קרובים, שעיניהם כמעט מתמזגות. כך תוחב היהודי שכתבתי עליו בפוסט הקודם אל פניו לספר.

לאורה, ארוסתו של גוטליב, מתוארת פעמיים בציור (כמה מזעזע לדעת כי האישה הצעירה הזו, שבחרה לנתק את יחסיה עם הצייר התגלגלה בסופו של דבר להולנד ומשם נשלחה בחזרה למולדתה, פולין, לכיוון אושוויץ – מאותו מחנה שממנו נשלחה אתי הילסום). ראו איך היא יוצאת וצומחת מתוך ראשו של הצייר השקוע בשרעפים, כהמשך של כובעו, כמחשבה שהתגשמה. משם היא רוכנת אל האוזן של אמה, לוחשת משהו.

והיא באמת יוצאת מתוך ראשו. כי האמת שהוא לבד. הוא מצייר את הציור בווינה. דרוהוביץ', עירו (ועירו של ברונו שולץ, עוד צייר יהודי, וגם סופר, כמובן) – רחוקה. זה אולם של רפאים, עולם רחוק וחתום של ספרים, נשים ואנשים. כל שנותר לו בווינה הוא המכחול והזיכרון. מהתפילה נותרה רק דממה. אני פתאום מבין עוד דבר מובן-מאליו: הדממה הזאת. זהו בית הכנסת השקט ביותר שאי פעם היה. פתאום אני שומע, כלומר רואה, איך כולם, כולן, שותקים לגמרי. הקול היחידי שנשמע בציור הוא קול הלחישה הזה של ארוסתו על אוזן אמו. והלחישה הופכת למבט של האם המופנה היישר אלינו. עיניה מלאות בלחש הזה, שלעולם לא נדע מה היה תוכנו. אבל נדמה לי שגוטליב לא היה מצייר אותן כך אילולי היה הלחש קשור בו, מוסב עליו. בד כהה עולה אל הצד הימני של הספר הפתוח של האֵם. כאילו בניסיון לשמוע, דרך המילים המודפסות, מה אומר הפה לאוזן. לשווא.

מעל ראשן, מעבר ומעל לפרגוד, נוהגת הילת הוויטראז'. ואז אני רואה דמות ששכחתי שקיימת בציור. היא כה חבויה, עד שקל לא לראותה. העמוד המרכזי מסתיר אותה, ועין אחת – יש ב"משמר הלילה" עין כזאת – בוקעת ונוקבת. היא כמעט נספגת בכחול של הפרגוד. כמו זיכרון שמתחת זיכרון, כמו רמץ עמום ומהבהב בעומק ערימת קרשים שרופים. היא אפורה כזיכרון. יש עטרה לראשה. היא מסתכלת לי ישר בפּנים. עמוד כבד מסתיר אותה. מי את?

עלי להתנצל. אולי יש לפתוח רווח גדול יותר בין ספרים, אבל יש אילוצים. מכל מקום, אחרי ספר הציפורים יוצא בימים אלו גם ספרון עטלפים, שאותה הובילה מאיה ויינברג ואני סייעתי. באתר ההוצאה ("אפיק") תוכלו לקרוא כמה עמודים ממנו.

הספר הוא מפגשים מזוויות שונות ורבות ביצורים הנפלאים האלה, שהם שכנינו. כתבנו סדרה של פרקים קצרים שיש בהם עובדות, שירה, הייקו, ציור, מדרש, וגם כמה מפגשים אישיים עם "פליטי האור". במהלך הכתיבה נתנה לי מאיה לשחרר כמה עטלפים מכף ידי אל הלילה, וזאת היתה אחת החוויות המפעימות של חיי. אף היא מתוארת, עד כמה שאפשר, בספר.

חשבנו להתחיל כאן סדרה בשם "שכנים" שתוקדש לבעלי חיים קרובים. אם יעמוד הכוח נוציא גם ספרי תנים, פרות ומי יודע מי עוד – השכנים רבים וכולם דורשים תשומת לב.

ב-27 בפברואר נערוך השקה זעירה לספר ב"סיפור פשוט" בנווה צדק, תל אביב.

מחר תפורסם במוסף "הארץ" רשימה שכתבתי על תערוכת החרקים החדשה במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט בתל אביב. הרשימה נמצאת כבר עכשיו במהדורה המקוונת. אני מצרף כאן גם קישור לאתר הנפלא של הצלם, לבון ביס (שימו לב לאפשרויות ההגדלה שם). וגם מנצל את ההזדמנות להתנצל בפי הדבורים והנמלים על טעות הקלדה מביכה שעשיתי במהדורת הדפוס (ולא אחזור עליה כאן, תמצאו לבד) אך לפחות תוקנה במהדורה המקוונת.

אני שמח להודיע על ספר חדש, לטובת הציפורים, בהוצאת ידיעות ספרים. הכותרת לקוחה ממשפט של מנדלי מוכר ספרים בספרו "תולדות הטבע" מלפני יותר מ-150 שנה: "וכל איש הלא יוכל לעשות דבר־מה לטובת הציפורים". הספר הוא על נדודים, שירה, מלאכים, דרורים, ועוד. הוא מאורגן כקריאה כרונולוגית בספרות העברית: מתחיל כמדומני בבריאת העופות בבראשית א' ובשירתם בתהלים ק"ד ומסתיים ב"רקוויאם לציפור" של אלכס חנקין.

בין כל שני פרקים מופיעות ציפורים של אוהרה קוסון (יפן, 1945-1877), שגם הקקדו על הכריכה הקדמית – שלו. על חלק מהציפורים היפניות גם כתבתי בספר.

הספר יעופף בהדרגה לחנויות הספרים. עתה אפשר להזמינו במבצע כזה או במבצע כזה.

בַּאי ג'וּ־יִי 

מסינית: יובל אידו טל ויואב רפופורט

 

שנת לילה בין גשמי סתיו

 

קַר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה לַיְלָה קַר בְּחֹדֶשׁ סְתָו שְׁלִישִׁי

אִישׁ אֶחָד זָקֵן בְּבַטָּלָה בְּרוּכָה

רוֹבֵץ עָצֵל אֶת אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוּא יְכַבֶּה אַחַר כָּךְ

בְּמַעֲמַקֵּי קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם שְׁנָתוֹ יְפֵהפִיָּה

מַלְהִיט בַּכְּלִי אֶת לַהֲבוֹת הָאֵפֶר שֶׁכָּבוּ

וְהַנִּיחוֹחַ מַעֲמִיק אֶת חֹם סְדִינָיו וְהַשְּׂמִיכָה

בָּא הַשַּׁחַר קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם

עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ

 

מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.

שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.

הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.

הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.

השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.

בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.

שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.

לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.

השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ?  מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.

כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.

אנו עומדים על שפת האגם. ארבעתנו רואים את העצים והמים. תחילת סתיו 2013. השׂיבה האדומה-חומה-ארגמנית-חרדלית של העצים החלה להסתמן פה ושם. אבל הירוק עוד שולט, סובב את המים המתוקים. ארבעתנו מביטים בזה. לא ידעתי מה גודל האגם. לא ידעתי אם יהיו אנשים סביבו (יש, אבל מעטים מאוד). אני מבין פתאום את כוח הספרות. אני הגעתי לכאן בשליחוּת של יומנים וספרים שנכתבו על המקום ועל סביבתו ובָמקום. אשתי וילדיי לא. הם רואים עצים, מים ושמַים. אני שומע גם מילים, מחפש רוח רפאים של האיש המוזר שחי כאן שנתיים לפני יותר מ-150 שנה, אך מדבר היישר אל האוזן,  כקרוב עד מאוד. אין מבט אחד עדיף על משנהו. במובן מסוים אשתי והילדים יורדים אל האגם ואל היער הסובב נכון יותר, נקי יותר, כמו שאותו האיש ירד. להנרי דיוויד ת'ורו לא היה את "וולדן" (Walden) כיצירה מודפסת, כמעין עובדה טבעית נוספת, כשהגיע לכאן מעיר הולדתו הסמוכה קונקורד, בתחילה כמבקר תכוף ואחר כך כמעין נזיר בבקתה (הוא שהה בה שנתיים, חודשיים ושני ימים). אחרי שאתה קורא פסקה כמו זאת (היומן, 13.6.1851) –

המים זורחים באור פנימי כמו רקיע על הארץ. העומק השקט והשלווה וההוד של המים! כמה מוזר שהאדם מעריך זהב ויהלומים, כשיסודות כה יקרים הם בהישג יד. ראיתי נהר רחוק לאור ירח, והוא לא השמיע כל קול, ובכל זאת זרם אל הים, כפי שעשה לאורך היום. […] השמים נקשרים בארץ, וכמוהם כרקיע המונח למרגלותיך.

אינך יכול בעין נקיה להביט במים שכך תוארו. אתה רואה אותם דרך עיניו של הסופר. זה כוחה של הספרות, שהיא עומדת בינינו לבין העולם, כמין ענן שגם חוצץ אך גם מדגיש את יופיו של הדבר המסתתר.

איני יודע אם זה טוב או רע, רצוי או מאוס. מי שקורא ספרות ברצינות ימצא את עצמו רואה דברים כמו "רקיע מונח למרגלותיו" בכל מיני מקומות. נקווה שאין סתירה של ממש. שהמילים יעשו עמנו חסד ויתפוגגו, כמו שלט שמופיע ונעלם. או כמו שלט שמופיע קצת אחרי הטבילה במים, בלא כל חציצה.

ת'ורו כותב (היומן, 3.2.1852): "הסופר המשכנע עומד באופן גופני מאחורי המילים שלו, עם חוויותיו. הוא לא עושה ספרים מִסְפרים. הוא היה שָם בעצמו". איך לכתוב על האגם לא דרך הספר-על-האגם? למצוא מקום חדש, שלא נכתב עליו דבר? כדי לעשות זאת, אצטרך לחזור לשם. כי "בלתי אפשרי לזכור את השבוע שעבר. נהר השִכחה זורם בפיתולים רבים לאורך כל השנה, מבדיל עונה אחת מחברתה" (9.5.1852).

טבילה. היות והיינו בטוחים שמדובר במעין מקום קדוש, לא תיארנו לעצמנו כי מותר יהיה לטבול באגם וולדן ממש כפי שלא ראוי לטפס על הכותל המערבי. אין לנו בגדי ים או מגבות. אבל בקתה של חנות תיירים צפתה את מצוקתנו. לצד כתבי ת'ורו ואמרסון אנו קונים בגדי ים עם רישום של דג מיומני ת'ורו ומגבת תואמת.  וגם חולצת טריקו עם ההדפס. אם כבר. האגם כמעט קיצי ומזמין. עכשיו זה לא מקום להתבודד בו. המים צלולים ורוחצים כל מילה. חשבתי לקרוא כאן בכתביו, אבל הספר נותר סגור בתיק.

חודש וחצי אחרי כן בני משפחתי חזרו לתל אביב ואני נשארתי לעוד חודשיים וחצי במסצ'וסטס. הורדתי אותם בשדה התעופה בניו יורק וחזרתי למסצ'וסטס במכונית, ורק אחרי שעה של נסיעה הבנתי, על פי כיוון השמש השוקעת, שאני נוסע דרומה ולא צפונה. כמה ימים אחרי שנפרדנו חזרתי לאגם ואחר כך עוד כמה פעמים. הסתיו כבר העמיק. העצים האדימו והשלכת גברה. דבר לא נותר מאגם האור. בבגד הים לא היה עוד שימוש. עכשיו, כשביקרתי כאן לבדי, בסיוע מזג האוויר, האגם הפך ממקום של רחצה למקום של התבוננות מִנֶּגֶד. מה שהיה מקום להיכנס אליו ביחד, הפך למקום לישיבה על סִפו, כמו מול מראָה. הוא כתב ב-6.10.1851:

באמצע האגם ניסינו לשמוע הד. בעודנו חותרים במורד הזרם בגבנו לירח, ראינו באופן מובחן את ההשתקפות של כל עץ וכל גבעה משני עברי המים. השתקפויות מהדהדות אלה – צל אל חומר – מרשימות את המטייל ומשרות תחושה של הרמוניה וסימטריה, כמו כשמקפלים נייר מוכתם ונוצרת צורה – שניוּת שהטבע אוהב. מה שאתם רואים לרוב הוא רק מחצית. הגעתי הביתה בעשר.

עם כל ביקור ירדו הטמפרטורות יותר ויותר עד שבדצמבר כבר היה קשה אף לעמוד על שפת האגם ליותר מכמה דקות. הרוחצים הספורים נעלמו לגמרי בימי הקור. ת'ורו כותב על מראה העצים המזהיבים שעל אחד מהם נשענתי: "מראה עצים אלה משפיע עלי יותר מהזהב של קליפורניה" (4.1.1853). אני חושב שהבנתי דבר או שניים ביושבי על שפת האגם הזה, לצד האדם הזה שכתב בלי הפסקה (גם בשבילי) אך הבין שפתיתי השלג "מושלמים הרבה יותר ממה [שהוא] יוכל לרשום" (14.1.1853). פתחתי את ספריו שם. ספרים שמעוררים רצון להביאם אל מקום היוולדם, לקרוא בהם על אדמת צמיחתם – זה סימן טוב שהם שווים משהו. אבל מדוע?

"אני עובר על גדותי מרוב חיים, אני עשיר בחוויות שאין לי שפה לתארן, ולכן יהא הטבע השפה שלי, והיא תהיה מלאה שירה" (10.5.1853).

מוסף ספרים של "הארץ" פועל בשנים האחרונות, מעת לעת, כמעין מגרסה. לצד המגרסות המשמשות את הוצאות הספרים כדי להיפטר מעודפי התוצרת החומריים, מתפקד מוסף "ספרים" בעקביות כמגרסה מעודנת יותר אך יעילה לא פחות להתמודד עם הספרים בעודם מפרפרים, בעודם בחיים. לאחרונה גרס מר יהודה ויזן את עבודתו של המתרגם הגדול דוד וינפלד, האחראי לשיר כמו זה – או כמו זה – שירים  שאף אילו היו היחידים שהעביר המתרגם לעברית היה די בכך כדי לתקוע מוט ברזל בשיני המכונה האימתנית של המבקר ולקעקע אותה – ויש כמה עשרות שירים כאלה שווינפלד מסר לנו.

היום קראתי ביקורת מאת עמיתו של ויזן, מר טינו מושקוביץ, על הספר שערכתי – מרסיסייד מאת עמיחי שלו (הוצאת אפיק-הליקון). המשותף לסדר היום הביקורתי של שני המבקרים הוא עמדת משגיח הכשרוּת. העמדה הבסיסית היא כי תפקידו של המבקר הוא למצוא פירורי חמץ במטבח העומד לפי חול המועד פסח. עמדת הפתיחה היא, במילים אחרות, חשדנות. הספר אשם אלא אם יוכח אחרת. לא מפתיע שמר ויזן מצא פרורים של שורות מוצלחות-פחות בעבודת המתרגם של וינפלד. אפשר לגשת כך אפילו לתנ"ך ולטעון שספר "בראשית" הוא "קפיצה מעל הפופיק" (לשונו של ט"מ) בגלל פסוקים העוסקים בגנאלוגיה (א' הוליד את ב').

מושקוביץ כותב על שורת הפתיחה של הספר: "שוטף דמעות בכיורי רכבות". כי "אחרי שורה כזאת הרצון להמשיך בקריאה פוחת מאוד". ראשית, מוטב לכתוב "רצוני". הרי "הרצון" הכללי הזה אינו קיים. מכל מקום, הוא מודה שהוא לא רצה לקרוא את הספר מיד אחרי קריאת ארבע המילים הראשונות בו. זה ראוי להערכה, כי הוא חושף את הקלף הבסיסי שלו – התנגדות לספר.

אבל למה אסור לפתוח בדמעות? כותב ט"מ: "מה, ככה ישר עם הדרמה? איפה החיזורים, הדייטים, האינטימיות? שום קורא סביר לא יחווה את הדרמה הזו באופן ראוי — כי לא ניתן לו שום רקע שעל בסיסו אפשר לפתח קרבה, רגש, ובעקבות כך הזדהות עם הסיטואציה". כאילו שמראֶה של אדם בוכה ברכבת הוא חסר משמעות כי לא יודעים "מה הרקע"! כאילו שאין כאן משהו המסביר את עצמו! והרי כל יצירות המוזיקה הגדולות מתחילות כך. מיד, מיד לתוך העניין. למיסה הגדולה של באך יש "חיזורים"? לסימפוניה החמישית של בטהובן יש "דייט מקדים"? לספר בראשית יש פתח-דבר? מה, ככה, ישר עם הדרמה של בריאת העולם? לא טוב. והרי אין שום רקע על אלוהים ההוא, אז איך תיווצר "הזדהות עם הסיטואציה" של הבריאה?

איני רוצה להתמקד בביקורות האלו סעיף-סעיף. זה מייגע. גם כך לא נוח לי המצב של תגובה מאת "בעל עניין". אני מעריך את מחויבותם של המבקרים הנזכרים לספרות ולשירה, ולא תוקף אותם (למדתי שצריך להבהיר את זה כי ההנחה המקובלת אצלנו היא שכל תגובה היא יציאה למלחמה). זה שיח בתוך קהילת הספרות. אני רק חושב שיש במכונה שלהם איזה קפיץ עוין ומונוטוני, מורשת כתב העת "עכשיו", שכדאי להם לברר עם עצמם. יש משהו קצת מוזר במבקר שכל הזמן נגד.

הנקודה היא שמה שנראה בביקורות המגרסה כנימוקים רציונליים הוא במקרים רבים קביעות שרירותיות שהמבקר לא נותן לעצמו דין-וחשבון עליהן. למשל, ט"מ כותב על "המטאפוריות המיותרת והגמלונית" כביכול של עמיחי שלו. לדבריו, "במקום למסור את הדברים כפשוטם, נעשים ניסיונות מיוזעים לייפות אותם". והרי הצירוף "ניסיונות מיוזעים" הוא בעצמו מטפורה גמלונית. אין לי עניין לבקר את סגנונו של המבקר, רק להצביע על כך שהוא לא מודע מספיק לעצמו, שהוא כמו משגיח הכשרות הנ"ל התר אחר פרורי לחמנייה במטבח, כשבכיסו חצי פיתה. לגופו של עניין, איני מבין מה מגושם בתיאור "אוויר כְּבַד-מאפרות". זהו תיאור מבריק התופס את העשן ואת הכובד החומרי גם יחד.

כל מטפורה היא "גמלונית" כי מטפורה יוצרת חיבור מוזר בלשון. הדיבור בכלל הוא עניין גמלוני למדי כשהוא מנסה לומר אמת. ו"הדברים כפשוטם"? בשירה?! הרי פשוטם של דברים הוא כה מורכב.

אבל העניין אינו בהיטפלות לפרט זה או אחר בביקורת. העניין הוא צד הרחמים, או ליתר דיוק צד החמלה. אין יצירה שאי אפשר לראותה מצד פגמיה. אין ספר שיעמוד מול שיני הפלדה של המגרסה. מבקר שניגש אל הספר מתוך עוינות (שספק אם הוא מודע לה) ימצא בו – כמה מפתיע! – רק אישוש לעוינותו. במקום להעביר אל הקורא פואמת אֵבֶל חד פעמית, או שירה מצילת-חיים כשל זביגנייב הרברט (בתרגום וינפלד) אנו עסוקים בפרורי החמץ. ובינתיים עובר הפסח ועוברים החיים.

איך אפשר אחרת? "שוטף דמעות בכיורי רכבות" – במקום לפסול את הפסוק מכוח הנחה ש"בראשית ברא" בא מוקדם מדי, אפשר לראות את התמונה, להבין: הדמעות, עם מֵי הכיור, ניגרים ומתווים קווי מים ארוכים ודקים בין מסילות הברזל, טפטוף לאורך אנגליה. זוהי תמונה נפלאה של מעין כתיבת-בכי על האדמה, כתיבה תמה ואבודה לגמרי. ובספר שעניינו טביעה בבריכה, יש לפסוּק זה, דווקא במקומו, משמעות עצומה מפני שהוא כמו זורם אל אותה בריכת אסון, או שהיא מנבּיעה אותו.