מתחת לשולחן

בתבליט מצרי זה נחלבת פרה לצד העגל שלה. המצרי החולב מפנה גבו אל העגל ואל הפרה, וממוקד בעטינים. הוא חולב לתוך כלי, שנראה קטן למדי, אולי כלי של ליטר. מה שהוא אינו רואה, אך אנו הצופים מוזמנים לראות על ידי האמן, הוא שהפרה בוכה. דמעה גדולה יורדת מעינה. אחד מהסודות השמורים ביותר של תעשיית החלב הוא העובדה הנראית מובנת מאליה, שלפיה כדי שיהיה לפרה חלב היא צריכה ללדת – ממש כמו נשים אנושיות. דומה שלא אטעה אם אניח שרוב הילדים חושבים שלפרות יש תמיד חלב בעטיניהן, ושנוזל זה מיועד לשתיית האדם ("אני מייצרת חלב לגבינה", איה פלוטו). כך נעשה השוד לנורמלי בתפיסתנו. אבל החלב של הפרה שייך לעגל שלה, ולכן כדי שילד ישתה כוס חלב יש לקרוע את הילד של הפרה מעל אמו.

בתבליט המצרי ייתכן שייתנו לעגל לינוק אחרי נטילת החלב על ידי האדם, שהיא כאמור בממדים יחסית קטנים בתמונה זאת, אך אפילו זה מביא את הפרה לבכי. היא בוכה כי היא רוצה להיניק את בנה, אך מישהו אחר נכנס לתמונה, כמו גוזל קוקייה פולש המסלק את ביצי הציפור מן הקן. כל אחד יכול לתאר את עוצמת הבכי של אותה פרה אילו היה העגל עצמו נלקח ממנה, כמו בתעשיית הבשר של ימינו, ולא רק החלב, יחד עם כל החלב שלה, ועל ידי מכונת שאיבה בפס ייצור. החלבן המצרי אולי דיבר איתה, אולי ליטף אותה.

מה שראה האמן (או האמנית) הקדום הזה בצורה מדהימה, הוא את הזיקה בין צורת כלי החלב וצורת הדמעה: כלי החלב הוא דמעה גדולה. כמו בביטוי "יהלומי דם", אפשר לדבר על "חלב דמעות". אמן מצרי אחד, לפני 4,000 שנה, ראה את מה שתעשיית החלב רוצה שאיש לא יראה.

אמילי סנט ג'ון מנדל, תחנה אחת-עשרה, מאנגלית שרון פרמינגר, בבל 2017.

בספר "לגיהינום ובחזרה: אירופה 1914–1949" של איאן קרשו מוקדש התיאור הבא לשפעת הספרדית שהכתה אחרי מלחמת העולם הראשונה: "מגפת השפעת ששטפה את היבשת בשנים 1918–1919 הוסיפה למאזן עוד המוני מתים בשיעור כפול ממספר הנופלים בשדות הקרב של אירופה" (תרגמה כרמית גיא, עם עובד/אופקים 2016, עמ' 108). זה הכול. משפט אחד. קרשו הוא היסטוריון דגול (אגב, דומה שספריית אופקים מעט הגזימה בדגש ששמה על ספרים על התקופה שבין שתי מלחמות העולם), אבל משפט כזה קצת מערער את אמוני בכתיבת היסטוריה. השפעת הספרדית קטלה לפי הערכות מתונות 40 מיליון איש תוך פחות משנתיים. אם סבל בממדים כאלה זוכה למשפט אחד בספר היסטוריה, איך אני יכול לסמוך על הספר? מה עוד הוא מסתיר? לא פלא שרבים אינם יודעים על השפעת הזאת; על הקרבות של מלחמת העולם הראשונה מפתה יותר לכתוב, הם דרמטיים יותר, ספרותיים יותר, מרבבות אנשים ונשים צעירים במיטות בבתי חולים.

הרומן הנהדר "תחנה אחת-עשרה" מצליח במקום שבו כתיבת ההיסטוריה מתקשה. זה רומן, והוא אינו מתיימר "לכסות" משהו מעבר לעלילתו ודמויותיו. גם הוא מתאר מגפה ויראלית של שפעת קטלנית, שבזמן קצר מכחידה כמעט את כל המין האנושי (מעריכים כי שרדו חצי אחוז ממנו). אבל המחברת (ילידת 1979) מצליחה לחדור, כביכול, את המשפט ההיסטוריוני האנונימי הנ"ל ולתאר רשת של גורלות אנוש ייחודיים בתוך ההתרחשות הזאת. כוחו העיקרי של הספר, בעיני, הוא לא בתיאורי העולם החדש-ההרוס, ולא במורכבות של היחסים בין הדמויות – ושני אלו עשויים להפליא – אלא במבטה של המספרת ביחס לציר הזמן. התנועה של מבטה בין הזמן שלפני פרוץ המגפה ובין הזמן שאחריה היא הישג גדול. היא רואה את האנשים לפני ואחרי רגע אחד של משבר עולמי. ילדה על בימת תיאטרון, בתפקיד ללא-מילים ב"המלך ליר" שתקבל תפקיד ראשי בספר הזה; השחקן שמגלם את המלך; מישהו שיעלה לבמה בניסיון להציל את המלך כשהוא יתמוטט, ועוד. מבט המספרת כאן נע במעין קשתות של זמן, מהעבר עד ההווה ובחזרה, בעולם שבו דומה שהזמן ההיסטורי קרס, ורצף אינו אפשרי עוד.

ההשפעה של התנועה הזאת קדימה ואחורה בזמן מצמיתה, מפני שהיא מאירה מחדש (גם עבורי כקורא) כל דבר בהווה, כלא-מובן-מאליו. לא יכולתי שלא לאמץ סוג כזה של מבט ביחס לחיי ולעולם בכלל, ויש משהו מערער בהתבוננות כזאת ביחס לעצמנו ולזמננו. כמו תנועת ראש רצופה ימינה ושמאלה שמביאה לסחרחורת. הוא כה מערער עד שחדר לחלומותי ביומיים האחרונים שבהם קראתי אותו, אבל על החלומות לא אספר כאן.

הספר משרה מלנכוליה מפני שיש בבדיון שלו גרעין של אמת-אפשרית, כמו השפעת הספרדית הנ"ל. הבסיס לפנטזיה הוא ההיסטוריה, ולא איזו המצאה פרועה שמושלכת אל עתיד שאין בינו ובינינו כל קשר. עלתה בי תחושה מוזרה בקריאה כאילו המתואר כאן לא הומצא אלא כבר התרחש, וזה נראה לי כמו המרב שספרות בדיונית יכולה להשיג. בציור של אונורה דומייה מתואר רצח על בימת תאטרון שבו הקהל נראה כמגיב במלוא הרצינות למשהו שהוא – ככל הנראה – רק הצגה. הספר הזה מתחיל בסצנה כזאת בדיוק, וכוחו הגדול הוא שהוא יכול להביא את הצופים/קוראים בו לתחושה דומה.

 

נ"ב

ועוד ספר.

 

 

בריכת חורף קטנה בתוך גן בוטני בקיבוץ בעמק האֵלָה. אביב. רק במקום כזה אפשר לראות עד כמה פעילים החרקים. רצים ושבים, תופרים בחוטים לא נראים את כל הגן, רוכסנים זריזים מזמזמים או חרש, נעלמים כל הזמן ומופיעים. בקושי נראים, לא נתפסים, מותירים סימנים קלושים על המים, אדוות ששורדות לשבריר שניה אחרי שהם כבר במקום אחר. […]

[פורסם במקור באתר ירח חסר: הייקו בעברית. להמשך קריאה לחצו על התמונה]

הביזון הזה, פרט של המין הנכחד ביזון ערבות, ייחודי כל כך כי הוא מתקפל פנימה. לא תוקף, לא בורח, לא מלחך עשב. הוא חי עם עצמו, בתוך גופו. תחושת החיוּת והעדינות העולה ממנו (וביזון הוא חיה מאוד חזקה) בלתי נתפסת, הוא נמצא ברגע סטטי של התכנסות. הוא יפה מאוד, אבל יותר מזה – הוא חי מאוד. חי כקפיץ. יש לו פוטנציאל נצחי של השתחררות. תנועתו המתקפלת פנימה, המתכנסת, היא גם, באופן פרדוקסלי ומרגש, הפניית מבט, או הצצה, אל המתבונן. גופו נמצא בין היראוּת להסתתרות בתוך עצמו, כמעט כמו ציפור הטומנת ראש בתוך גופה.

ראשו יוצר מעין משולש קטום, או טרפז, הממקד את כל גופו בחתך שאותו הוא מלקק. מהעין מוביל קִוְקוּו אל הפה; מעין המחשה גרפית של מבט החיה. אוזנו פונה מאִתנו והלאה, ולא קעורה לכיווננו. האוזן מתכנסת פנימה כמו הגוף; היא מעין בת זוג של העין, נמצאת על הסף בין תקשורת להתכנסות. הזיקה בין ה"חוד" של העין ובין חוד הקרניים יוצר מורכבות רגישה ביותר בין עוצמה ופגיעוּת. קשה שלא להשתאות לרגישות שבגילוף הקרניים: אחת מהן חקוקה ואחת מגולפת, והדבר יוצר תחושת עומק וחיים.

פיו נוגע במשהו שיכול להיות פצע בצד גופו. היות שהביזון הזה היה חלק מכלי עזר להטלה של כידון אפשר לשער שיש זיקה כלשהי בין כלי ההטלה והביזון. לפי דעה אחת גוּלף הביזון רק אחרי שבירת הכלי, והצורה נבעה מצורת שבר הכלי, שעוררה את דמיונו של האמן לראות בה את החיה (תופעה דומה אנו מוצאים במערות מאותה תקופה, שבהן לפעמים מצוירת החיה בתוך גומחה נתונה בכותל הסלעי). מצד שני, יש כלֵי הטלה דומים שבהם החיה היא חלק מן הכלי השלם, למשל כלי הטלה שבקצהו סוס מנתר. מכל מקום, דבר אחד די ברור: היה אדם, לפני שנים רבות, שפצע של חיה, כאֵב של חיה, היו בעבורו מניע ליצירה.

קשה לי להבין את תיאור היצירה כ"ביזון המלקק עקיצת חרק". סימן הפצע של חרק יהיה קטן בהרבה, ולמעשה בלתי נראה מתחת לפרווה. הפרופורציות מלמדות על פצע גדול בהרבה מעקיצה, והיות שמדובר בחלק מכלי נשק, נראה לי ברור שהסימן הוא של פצע ציִד. במילים אחרות, נראה לי שיש ניגוד בין כלי הנשק שהתגליף הוא חלק ממנו, נשק המשמש לקטילת בעלי חיים, ובין תיאור הביזון, שהוא מלא תשומת לב וחמלה. זוהי אמנות מלאת חמלה שמשתלבת בתעשיית כלי הציִד הקדומה ומדברת על הציִד "מבפנים". על כלי הציד הוא מתאר את הקורבן, אך לא כצייד שחוגג את תבוסת אויבו אלא כחבר; כמעט כמו אותה קסדה שעליה כתוב "בשר הוא רצח" בתקליט הידוע של "הסמיתס".

אם חמלה לבעלי חיים היא טרנד, הרי שלפנינו דוגמה משנת 12000 לפנה"ס. אולי טרנד, אבל איזו התמדה!

כְּפוֹר רִאשׁוֹן הַשָּׁנָה

עָגוּר חוֹלֶה

נִרְאֶה בַּמֶּרְחָק

            (בוסון, מיפנית: איתן בולוקן)

 

הצייר יוסל ברגנר נפטר לפני שעה קלה בביתו בגיל 96. צילמתי אותו לפני כחודש, בסטודיו, מלוכלך כרגיל בצבעי שמן ואפוף ריח טרנפנטין. במדריך לסמוראי "בצֵל העלים" יש הנחיה לפיה הסמוראי, אפילו אחרי שראשו נכרת, צריך להיות מסוגל לעשות עוד פעולה אחת בנחישות. יוסל לא היה סמוראי, אבל הוא פעל ככה. כל עוד יכול היה לרדת לסטודיו ולאחוז מכחול, ירד וצייר.

הלווייתו מחר, 19.1.17, ב-14:00, בבית העלמין בקיבוץ עינת.

היום התקיים בחנות הספרים "המגדלור" אירוע קריאה עם ילדים לספר "מעיל ושמו שמואל". אחרי קריאת הסיפור ושיחה עם הילדים עברנו לפעילויות שונות שארגנה אפרת לוי, מאיירת הספר, ובהן צביעת אחד הציורים מתוכו, שהודפס בהגדלה. כשראיתי את זה הבנתי פתאום מה פירוש קריאה, ולא רק בספרות ילדים: נפרשת בפניך מפה, ואם היא הופכת לְעולם אתה יכול ללכת עליה ולהיכנס לתוכה. בעצם, בכל דף בספר שאנו נשאבים אליו אנו נוהגים כמו הילדים האלה שקפצו אל הדף פשוטו כמשמעו, והתערבבו בדמויות שבספר. אחת הילדות אף ניסתה להיכנס מתחת לציור והכניסה את כפות רגליה מתחת לדמות המצוירת בפינה השמאלית התחתונה. לרגע נוצרה דמות שחציה מצוירת וחציה חיה. האם  לא בדיוק כך אנו מתחברים אל דמויות בסיפור?

—

מרית בן ישראל במסה מרחיבת דעת על הספר >>>

ראיון על הספר >>>

דף הספר בהוצאת "כתר" >>>

זהו ככל הנראה הינשוף המכונה בעברית שָׂעִיר (Scops owl). יש כ-45 מינים חיים של הינשוף הזה. הערב יורד על העץ העירום בצבעים שכּמו שאולים מֵחָזָן של הציפורים. ככל הנראה הינשוף ירד ותפס את מקומו של הדרור שבאוויר. שני הדרורים גוערים בינשוף. נסו לדמיין את זה: מישהו שגודלו ומשקלו פי כמה משלכם מגיע אליכם הביתה ותופס את המקום. המישהו הזה דומה לכם, אבל יכול להרוג אתכם במכה אחת. נגיד, גורילה. יש לכם אב קדמון משותף אבל התרחקתם כבר מאוד. ינשוף ודרור רחוקים כל כך: ציפור שיר מול ציפור טרף, ציפור יום מול ציפור לילה. קוסון הקפיד, כמדומה, לצייר אותן מאותה פָּלֶטָה של צבעים כדי להדגיש את הדמיון ולא רק את השוני הברור.

בתמונה, הכנף של הדרור סמוכה לכנף של הינשוף, אבל המרווח הזה נוצר במשך מיליוני שנים, שמפרידות בין הדרורים ודורסי הלילה על ה"עץ הביולוגי". הינשופים התקיימו לפחות לפני כ-25 מיליון שנה (The House of Owls, טוני אנג'ל); יש אף המקדימים את ראשיתם סמוך לסוף עידן הדינוזאורים, 67 מיליון שנה לפני ההווה (The Hidden Lives of Owls, לי קלווז) והם נמנים על אחת משושלות הציפורים העתיקות ביותר. השעיר הוא ינשוף פחות עתיק, אבל אלו סדרי הגודל; על פי ג'ניפר אקרמן (The Genius of Birds) יש הסבורים שהדרורים הפכו למין מובחן רק לפני 10,000 שנה, בסמיכות ובזיקה למהפכה החקלאית של בני האדם. לפי גישה אחרת הדרורים הם כבני 500,000 שנה. כך או אחרת, בהשוואה לינשופים – הדרורים זה מקרוב באו.

התמונה מדמה מצב בלתי אפשרי: קשה לדמיין דרור שיישב כך ליד ינשוף [* הערה מאוחרת: ראו דיון וקישורים בתגובות]. מצבו של הדרור שמתחת לענף מייצג את התגובה הטבעית של ציפור מול עוף דורס: מנוסה. אבל נדמה שקוסון החליט להקנות לדרור שעל הענף אומץ חריג. הוא גוער בינשוף ללא מורא ומקרוב, בעוד הינשוף נועץ מבט נִכחו, כמי שאין בפיו מענה. זוהי פנטזיה במסווה של ציור-טבע, פנטזיה על יכולת עמידה מול כוח עדיף, דורס. קוסון מראה כי למרות אמצעי הקטילה של הינשוף (טפרים, שמיעה חדה, ראיית לילה, מקור מאונקל, מעוף חרישי) אין הוא יצור אחר לחלוטין מהדרור. הדרור והוא הם קרובי משפחה רחוקים. לשניהם כנפיים, זנב, מקור, אחיזה דומה בעץ ובעיקר צבעים דומים מאוד. בתמונה אחרת, דומה, של קוסון, דרור אחד בורח והדרור השני כבר לפות, מת, בכפו של נץ גדול.

מה שעושה אוהרה קוסון הוא לאפשר את הדיבור, את התוכחה, מן הצד החלש. הבריחה אפשרית ואינסטינקטיבית, אבל בציור היא אינה הכרחית. האם חשב קוסון על הֶקשר פוליטי יפני? איני יודע. אבל הציור הזה רלבנטי לימינו אנו ויהיה תמיד רלבנטי בכל מקום שבו תהיה היררכיה של כוח. ראו את הפרט הפשוט הזה: מה שנראה כאוזני הינשוף – מול פיו של הדרור, במיוחד הדרור המעופף. שני "סהרים" דומים בצורתם, קטן וגדול. לאמיתו של דבר הציצות שנראות כאוזניים אינן אוזני הינשוף, אבל המבט של רוב המתבוננים בציור יראה בהן אוזניים, ונראה שכך גם התייחס אליהן הצייר. הינשוף לא מגיב, ואולי בעוד רגע ישסע את הדרורים. אבל בינתיים, להרף-העין המתמשך שהאמנות מאפשרת, המקור הקטן וה"אוזניים" הגדולות דומות ומתאימות, ויש ענף אחד שאפשר לשבת עליו ולהטיח ביקורת.

---

וכמה הודעות:

1. ב-8.1.17 בשעה 17:00-18:00 מפגש לילדים בני 4-7 בערך על "מעיל ושמו שמואל" עם אפרת לוי, מאיירת הספר, ואתי. חנות "המגדלור", לבונטין 1, תל אביב. כניסה ללא תשלום אך נדרשת הרשמה מראש. לפרטים >>>
2. הקלטתי את הספר הנ"ל ל"אייקאסט". זה כאן. ביום ראשון תעלה לקישור גם הקלטה של דורון תבורי לספר "טיט".
3. ב-12.1.17 בשעה 18:00-21:00 מפגש לרגל פרסום מבחר ההייקו בעברית החדש "קֹמֶץ" ב"פסיכודהרמה", קמפוס ברושים, תל אביב. משתתפים: יעקב רז, ליאת קפלן, יובל אידו טל, אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, ואני. הספר לא יימכר בחנויות עד למפגש זה. הכניסה בתשלום מראש.

קְרִיאוֹת הַקּוֹפִים

מִן הַפְּסָגוֹת

מְהַדְהֲדוֹת בָּעֵמֶק בְּרַכּוּת

לִדְרָשָׁה זוֹ

הַקְשֵׁב הֵיטֵב

 

(בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן, תירגם מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת קשב)

 

*

קריאה לפעולת חירום: השר אלקין מרעיב את 1,250 הקופים הניצולים בחוות מזור!

לאחר שהגשנו את בג״ץ שמורת הקופים נגד המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, ולמרות הודעת המדינה כי תנסה למצוא מקור תקציבי מול משרד האוצר, עד כה לא עשתה המדינה מאומה בנושא וברור כעת כי מטרתה האמיתית היא למשוך זמן ולגרום למצב בו הקופים גוועים ברעב וכך להיפטר מהם.

בינתים, תקציב שמורת הקופים אזל ובחודש הבא לא יהיה עוד הסכם עם החווה.

כל המאמצים שעשינו להעביר אותם לשמורה בחסות המדינה, כולל הבג״ץ שהגשנו, לא צלחו נכון לרגע זה (ראשון 25.1.16 שעה 20:00) ונותרו ימים  ספורים. לשמורת הקופים לא תהיה כל יכולת להאכילם או לטפל בהם החל מהחודש הבא.

1

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: נוֹחַ לָהֶן לַבְּרִיּוֹת לְהַגְדִּיל לָהֶן כְּנָפַיִם וְלִפְרֹחַ בָּאֲוִיר, וְאַל יִמָּסְרוּ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ תַּחַת יַד מֶלֶךְ חָנֵף.

אסתר רבה, פתיחתא, ט (המאה ה-6 לספירה). "חנף": "המרבה להשמיע דברי שבח כוזבים או מוגזמים, דברים חלקלקים וכד' כדי לשאת חן" (מילון רב-מילים)

2

בעשר שנות תצפית צפתה [ג'יין] גודול בשמונה מנהיגי [חבורות שימפנזים], שכל אחד ואחד מהם הגיע לפסגה בדרכו המיוחדת. אחד נדחף על ידי אֵם שתלטנית, שדרשה ממנו לאיים על כל זכר והתערבה בכל מעשיו עד שיריביו קצו בטרחנותה. השני שלט תחילה בִּטְרִיאוּמְוִירָט עם שני שותפים, והצליח לסכסך ביניהם. השלישי עשה רושם אדיר על החבורה על ידי תיפוף בפחים. הרביעי היה אלים ושלט בכוח אגרופיו, ועוד.

אנה בלפר-כהן, תולדות האדם הקדמון, אוניברסיטה משודרת 1992, עמ' 22-23.

3

כדור הארץ הוא בימה קטנה מאוד בתוך זירה קוסמית רחבת ידיים. חשבו על נהרות הדם שנשפכו בידי כל אותם מצביאים וקיסרים על מנת שיוכלו, אפופי תהילה וניצחון, להפוך לאדונים של חלק קטן מנקודה. חשבו על מעשי האכזריות האינסופיים שנעשו בידי תושבי פינה אחת של הפיקסל הזה כלפי התושבים של פינה אחרת של הפיקסל, שכמעט אין להבחין ביניהם. עד כמה תכופות אי-ההבנות שלהם, עד כמה להוטים הם להרוג זה את זה, עד כמה לוהטות שנאותיהם. ההתרברבויות שלנו, החשיבות העצמית המדומיינת שלנו, אשלייתנו לפיה יש לנו מקום מיוחס ביקום – נקודת האור החיוורת הזאת קוראת על כל זה תִּגָּר.

קרל סייגן, מתוך: Pale Blue Dot: A Vision of the Human Future in Space, Random House, 1994

הדברים מתייחסים לתצלום של כדור הארץ שנעשה בידי החללית וויאג'ר 1 בשנת 1990 ממרחק של 6 מיליארד ק"מ: