מתחת לשולחן

תמסיר (3 עמודים) לשיחה מחר (15/2) בתולעת ספרים (מזא"ה 7) ב-19:30, בהשתתפות מאיה ויינברג, חן ישראל קלינמן, ואני. לצפיה או הורדה והדפסה: >>>. נשמח לראותכם. נדבר בעיקר על עטלפים – בשירה, בציור, ובעולם. הנה אחד, חידתי, של ג'וזפה דה ריברה, מראשית המאה ה-17.

 

 

 

מוקדש לאבי לייב עם צאת ספרו מהכוכב הראשון עד לאחרית הימים בהוצאת כרמל.

 

הגענו למצפה הכוכבים בבוקר בגלל סגירת הכביש משיקולים ביטחוניים בעקבות מקרה רצח נוסף. השמש כבר עלתה, ידענו שהחמצנו את הכול. אבל היינו עייפים מהנסיעה ומההמתנה הארוכה, ולכן ביקשנו מהאסטרונום התורן לישון במצפה הכוכבים כמה שעות לפני שנשוב הביתה. הוא לא מבין, אמר. לישון? לישון מתחת כל הכוכבים האלה? הן השמַים זרועים כוכבים גם ביום. במשך שנים, אמר, עבד כמדריך לצפייה בכוכבים עם קבוצות של עיוורים. העיוורים באו בימים ובלילות, ההדרכות התקיימו גם בצהריים ובבוקר. הוא יכול לתאר את השמַים בכל שעה. רצינו לישון אבל הוא אמר, איך אפשר לישון מתחת היפעה הממשית והגדולה הזאת? הרי זה כמו לישון באולם קולנוע שמוקרנים בו בבת אחת אלפי סרטים טובים, ובמקרה שלנו כל הסרטים הם יצירות מופת. השמש כבר עלתה והוא אמר, יפה, בדיוק בזמן. בשמש אסור להביט, אבל אם תסתירו אותה בכף היד – הוא הסתיר אותה בכף היד בעבורנו – תוכלו לראות את פלוטו ואת מרקורי, ממש שם, לצדה, באור. הם שם, הם שם עכשיו, אני יודע, תאמינו לי. כל השמַים ידועים לי, הוא אמר, אני מכיר את התנועה הזאת כמו שוטר תנועה שכבר שלושים שנה עומד באי-תנועה בלב כלכותה ומכוון. הוא באמת היה קצת הודי, המדריך. ויש לי משרוקית, אמר, אני שורק והם ישר מתארגנים, אצלי אין תאונות דרכים, אצלי התנועה זורמת חלק כל שעות היממה. השמש, הוא אמר, היא מסתירה לנו – אבל אנו רואים, למרות עיוורוננו – את קבוצת הכוכבים "קַשָת". קַשָת הוא המזל שלנו; אנחנו תאומים, גילינו לו, והוא אמר, על אחת כמה וכמה. קשת אינה סתם קבוצת כוכבים, לחש. שהרי מי שמביט בקשת מביט הישר אל מרכז הגלקסיה. כן-כן, החור הגדול שבתקליט אֲרִיךְ נֶגֶן של אור וחושך. הרי כל החלל כולו זה חריצים, את זה גילה כבר אלברט איינשטיין, הוא אמר. אנחנו כל הזמן פונים אליו, לחור. אני אומר, הם פונים בתפילה לירושלים, פונים בתפילה למֶכָּה, אבל שם הוא המרכז האמיתי. מובן שיש עוד מרכזים, ובעצם – אין מרכז. אבל במונחים מקומיים זה המרכז. יותר מרכז מזה זה כבר מעבר להשגתנו, אמר, ושרק במשרוקית. הם יודעים היכן ירושלים אבל את מרכז הגלקסיה שכחו. הם עולים לירושלים להקריב קרבן, אבל למרכז הגלקסיה אין איש עולה, ושום קרבן אינו נחוץ שם. שום תפילה. אין שם כלום. המסה של החור שבמרכז היא כמו ארבעה מיליון שמשות. שום עֵז שחוטה לא תתקבל שם, לא. ולא סולת בלולה בשמן. תניחו לעזים המסכנות. תניחו לירושלים, הוא אמר. די, תלכו לישון. אני תמיד שומר מיטות כאן למאחרים ולעיוורים. תלכו לישון אמר, תניחו את הנשק שלכם, תלכו לישון, תלכו לישון כבר, אין לי כוח אליכם.

 

The Galactic Center in Infrared Image Credit: 2MASS Project, UMass, IPAC/Caltech, NSF, NASA

 

 

בהוצאת אפיק/הליקון רואה אור בימים אלה "בידיים ריקות שבתי הביתה", מבחר פסוקים מתוך אסופת ה"זנרין קושו", בליווי עבודות קליגרפיה של קזואו אישיאי. את הנוסח העברי הכינו איתן בולוקן ודרור בורשטיין בעבודה שארכה מספר שנים. בקרוב יהיה אפשר להשיג את הספר דרך האתר של "אפיק"ובהמשך גם בחנויות הספרים. אירועים שייערכו לרגל צאת הספר יפורסמו כאן בשבועות הקרובים.

הפסוקים נאספו במשך הדורות באסופות שונות, והם כוללים שברי שירה סינית, אמרות חכמים, מקורות שאינם ידועים, ועוד. לספר נוסף מבוא ויש בו גם הפסוקים בסינית וביפנית.

 

*

*

הָרִים רֵיקִים, אֵין זֵכֶר לְבוֹאִי וּלְלֶכְתִּי.

בְּאַחַד הַיָּמִים עוֹד נִפָּגֵשׁ – אֲבָל הֵיכָן?

 

*

*

גֶּשֶׁם עַרְפִלִּי מַסְפִּיג אֶת גְּלִימָתִי – אֲנִי מַבִּיט וְלֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ.

פְּרָחִים חִוְרִים נוֹפְלִים לָאֲדָמָה – אֲנִי מַאֲזִין וְאֵין קוֹל.

*

*

הַיָּרֵחַ עַל פִּסְגַּת הַר הְיַקוּג'וֹ – כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לִפְנֵי חֲמֵשׁ־מֵאוֹת תְּקוּפוֹת חַיִּים, מִי הָיִיתָ?

ביקרתי בחנות הספרים הנעימה ״חברותא״ ברחוב הל״ה בירושלים לפני מספר שבועות. עמדתי בחנות מול הספרים, שרובם ככולם ספרי קודש ומקצתם ספרי מחקר על ספרי קודש. הצבע השולט בחנות הוא החום של כריכות הספרים. זה שונה מאוד מהצבעוניות המתאמצת של הספרים החדשים בחנויות הרגילות. הזמן בחנות הזאת (ויש כמובן עוד כמותה) הוא אחר. רוב הספרים שם נכתבו לא לפני מספר ימים, חודשים או שנים – אלא לפני מאות, ואף מאות רבות. בעוד שבחנות ה״רגילה״ שם המחבר יופיע תמיד על הספרים, ולפעמים במובלט יותר מהכותרת, בחנות הקודש שם המחבר לא יופיע תמיד, והדבר אינו מעורר שום תמיהה, ואיש לא מטריח את עצמו לתהות על זהותו. ממילא, תעשיית התדמיות של סופרים דוממת שם. אף אחד לא יראיין את מחבר מדרש פרקי דרבי אליעזר וישאל אותו על חוויות נעוריו פשוט מפני שאיש אינו יודע מי חיבר את הספר. ״אין עם מי לדבר״. – כלומר, יש: עם הטקסט.  

בדיון הנמשך על חנויות הספרים – רשתות גדולות מול חנויות עצמאיות – מדברים בשבחן של החנויות העצמאיות מבחינות שונות. הן לא נכנעות לתכתיבי השוק לכאורה, ושוקלות שיקולים ספרותיים ולא רק מסחריים. יש בזה כמובן מן האמת, אבל אין זאת כל האמת. שהרי קל יותר למצוא ספר על אסכולת הנגרות הפינית-נורבגית או על קליגרפיה אינדונזו-קוריאנית בחנות ספרים עצמאית הנחשבת טובה מאשר מהדורה של ספר הזוהר, או אחד המדרשים החשובים, או גמרא, ר״ל. ויש להודות על האמת, שבכמה מסניפי הרשתות מדף היהדות חזק יותר מאשר בחנויות העצמאיות.  

מנקודת המבט של מלוא הטווח של הספרות העברית (האין זאת נקודת המבט הטבעית?), כל החנויות חסרות: החנויות החילוניות (עצמאיות ורשתות גם יחד) עוסקות לכל היותר במאה שנות ספרות, ולרוב בחמישים שנה. אם נניח שהתורה התגבשה בסביבות שנת 500 לפנה״ס, הרי שבחנות ישראלית ממוצעת יש ייצוג ל-2% מההיסטוריה של הספרות העברית. מצד שני, גם חנויות הספרים הדתיות חסרות מאוד, אמנם הרבה פחות מבחינת כיסוי הזמן, אך ההווה נעדר מהן כמעט כליל.

האם מופרך לפנטז חנות ספרים שיהיה בה מזה ומזה? מדוע שלא תהיה חנות אחת לפחות, שבה ישכנו על המדפים ספרי הקודש לצד ספרות עכשווית? 

אני מניח שיענו לי שאין צורך בחנות כזאת מפני שהקונים נחלקים לשתי קבוצות אקסקלוסיביות, כמו שני צדדים של כיור כשר. זה אולי נכון, אבל האם אין כאן גם היפוך של סיבה ותוצאה? האם חנות דמיונית כזאת לא היתה גם יוצרת את הקוראים שלה, עם מוכרים שהיו יכולים לדבר ולהמליץ על הספרים החומים ועל הספרים הצבעוניים? האם מופרז לחשוב שחנות כזאת היתה גם משנה את הספרות החדשה ואת הקריאה בספרות העתיקה (כלומר, את הספרות העתיקה)?

חנות כזאת היתה בנויה קצת כמו מוזיאון פעיל שמוכר את מוצריו. במקום קניין (מלשון קנייה) היה לחנות אוצר. והחנות עצמה היתה מנחה את האוצר מה נכנס פנימה. כי אולי עצם קיומם של הספרים העתיקים היה מסייע בידי האוצר בבחירה מה להכניס פנימה מהעשורים האחרונים. נניח על הסף שני כרכי תנ״ך מקראות גדולות כמו צמד דורמנים רחבי גרם, ונקווה שייתנו גם לנו לעבור את הסלקציה, הגם שאיננו ראויים. 

יעל סקלייה, ציורים חדשים, גלריה רוטשילד אמנות (שבוע אחרון לתערוכה)

זה אחד הציורים היפים בתערוכה שיש בה הרבה שיאים. המילה "שיאים" עלולה להטעות, כי הטון של הציורים האלה נראה צנוע או חרישי. אבל לא צריך יותר מכמה רגעים כדי להתחיל לחוש את המתחים הדרמטיים שהם מבליעים מתחת לטון המינורי ולפורמטים הקטנים. ככל שהדברים קרובים להיעלמות כמעט, ככל שהם רמוזים יותר, עוצמתם רבה יותר. בציור אחד אלו חריצים אנכיים זעירים שהשמים שואלים ממשטח הבד שמתחתם, חריצים ששבים ומופיעים "בהגדלה" בדמות חלונות צרים וגבוהים בבית עצמו. הבית עצמו, כמו בשירה של זלדה, אינו 'שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם', אלא פשוט חי על התהום הזאת, שכמו מטפסת מלמטה אל חלקו התחתון, כשרך של צל המכסה את הקיר כולו.

מתח דומה ניכר בצורה גלויה יותר בציור אחר, שבו משטח ירוק הופך כמו בבת אחת לסבך עצים כהה יותר. כוחו של הציור יובן, אני חושב, אם נחשוב עליו כדומה לנוף ימי – כלומר דינמי: כביכול המשטח וה"קיר" הם רצף אחד, כמו גל מתנשא שאינו נמצא שם הרחק, אלא מתקרב לעברנו. אבל גם כציור סטטי, העלייה האנכית הפתאומית מתוך המשטח הרציף עוצרת נשימה דיה. ומעבר להם, רכס ירוק ורכס חום ממשיכים את המפגש, בדרכם שלהם.

בציור "זֵר של חורף" (Winter Bouquet), המוצג למעלה, הבחנתי, לפני השפע שעולה מן האגרטל השחור, דווקא בצמד הצללים. יש שניים. ואולי זהו הציור בתמצית. מפני שהפריחה – עלים, פירות, אצטרובלים – שעולה מהאגרטל דומה ביסודו של דבר לשני הצללים האלה. מדבר אחד נולד שפע. וגם שני צללים הם "שפע" ביחס לצורת האגרטל האחת: מצורה אחת סגורה יש כבר תיאטרון צלליות קטן, שתי דמויות, פונות כל אחת לכיוונה. האור הוא, כמובן, דמות נוספת – כמו בכל תיאטרון צלליות.

זה מה שקורה גם למעלה. קשה לתאר את החשמל החושי שיוצרת הקרבה בין אצטרובל ולימון או תפוז (?). אפשר לחוש את זה אם מנסים ללעוס את הציור – לחוש את זה לא רק כצורות אלא גם כמרקמים וטעמים. הצורה העגולה והצבעונית של הפירות דומה מצד אחד לזו של האצטרובלים, אבל ההבדל חשוב לא פחות: מול האינטרוברטיות המסתירה של הצורות הצבעוניות בוקעים האצטרובלים החוצה, גלויים יותר, זקנים יותר, ענייניים יותר, מסתופפים עם הצעירים – כמו שני נערים שנקלעו אל צל בחצר בית קיט של קשישים. ומקבלים אותם יפה. אבל האצטרובלים אינם יבשים כפי שהם נראים – הרי הם חלק ממערכת הרבייה של המחטניים. אצטרובל הוא עניין לגמרי ארוטי.

המרחב כולו משתתף בזה. משחק הצורות והצבעים של הקירות והשולחן ממשיך את המגוון של הזר בשפתו שלו, הגאומטרית יותר. אם השולחן הוא אגרטל, הקירות הם פרחים שעולים מתוכו לכל עֵבֶר. הציור מעניק לצומח שלו פיסת 'שמַים' בדמות מרובע כחול כהה. הזֵר שואף לא רק למעלה אלא גם לשם, ומתחיל לנוע שמאלה, מצמיח מעין ראש ואוזניים, נהיה חי, ואז, ממש בקצה, חוזר אל החושך שממנו הגיח. כל הזר הזה, כל הציור בעצם, פועל כ'אצטרובל' אחד גדול, פותח אפשרויות מרובות משורש אחד, מעמיד מפץ-גדול קטן, מונח בשקט על שולחן הבית, מחכה להיראוֹת.

 

1.12.15

שמעתי זה עתה אצל הירקן ברדיו נאום קובלנה של מגדל עופות. הוא דיבר על ׳עלות הייצור׳ של קילו עוף. ופתאום הבנתי את זה: הוא (והוא לא היחיד כמובן) מתייחס לעצמו כאל יצרן של העופות. כאילו הם היו מזלגות או כוסות. במקום שיש יצור חי, הוא רואה דומם. זה דומה לאדם שיאכיל מזלג. — ואז המשיך וקבל על פגיעה ברווחי מגדלי העופות בידי מתווכים למיניהם.

אגב כך גם אמר על העופות כי ״לכך הם נוצרו״. כלומר, להביא לו רווח בסבלם ובמותם. זה כל כך עצוב, כי הוא לא מבין שגם אליו מתייחסים אינטרסנטים כלכליים כאילו ״לכך נוצר״: להיות חוליה בפס ייצור שתעשיר אותם. וזה עצוב מסיבה נוספת: אותו אדם ציטט, במתכוון או שלא, סיפור ידוע על רבי יהודה הנשיא:

ייסורים של רבי על-ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מה הוא? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה [העגל] ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה. אמר לו [רבי יהודה הנשיא אמר לעגל]: לֵך, לכך נוצרת [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך]. אמרו [משמים]: הואיל ואינו מרחם – שיבואו עליו ייסורים.

(מקור: http://anonymous.org.il/art392.html)

׳לכך נוצרת׳ הוא עיקרון. ומי שמקבל את העיקרון הזה ביחס לזולת חי כלשהו מזמן את העיקרון הזה אל חייו ואל חיי החברה שסביבו. העיקרון ההפוך האפשרי הוא, שאף זולת חי לא נוצר לשרת אותי ובוודאי שלא למות למעני.

לקראת סוף הראיון סיפר המראיין כי הוא אוכל 40 קילו ״עוף״ בחודש. נדמה לי ששמעתי נכון. אבל זו בטח התרברבות והכוונה לפרק זמן ארוך יותר.

לא הייתי כותב את הדברים הללו אילולי חשבתי שהשירה היא בין המקומות האחרונים שהמושג "אמת" יכול להיות שייך בהם. ויתרנו מזמן על הקשר בין אמת למסחר, פוליטיקה ותחומי כוח אחרים. עד כדי כך שברור לנו שאם מפרסמים מוצר ואומרים עליו א', רוב הסיכויים שהכול יכול להיות נכון עליו למעט א' (יש דבר אחד ברור לגבי קוקה קולה, והוא שהיא לא "טעם החיים"). כך גם בפוליטיקה. אם פוליטיקאי מבטיח ב', הרי ברור לנו שעלינו לצפות להיפך מב' לאחר הבחירות, והדוגמאות ידועות. בחלקה נידחת זאת של הקיום האנושי שלנו, אפשר היה להאמין שהמשורר רוצה לומר את האמת ולפעול לאורה. כמובן שמיד עולה השאלה, מי יודע "האמת" מהי. זה פתרון קל, שזורק את השיח מיד לשדה האמיתות היחסיות, שבו כל אחד יכול לומר הכול. "לי האמת שלי, לך האמת שלך". אבל איש לא מאמין בזה באמת. כל אחד, בפנים, יודע שמסעדות מסוימות טובות מאחרות, שמוזיקאים מסוימים טובים מאחרים, שפוליטיקאים מסוימים ראויים לכהן יותר מאחרים. לכן אף אחד לא באמת אוכל בכל המסעדות, אף אחד לא קונה את כל הדיסקים, ואף אחד לא מצביע לכל המפלגות. כמובן שכל אחד, אם יש בו טיפת ענווה, צריך לדעת שאין לו בעלות על האמת. לי בוודאי שאין בעלות עליה, אבל יש לי תחושה ביחס אליה ככל שהדברים נוגעים לטקסטים ספרותיים, ואני יכול לכתוב את עמדתי. שאחרים יכתבו את עמדתם.

להמשיך לקרוא הערה מנומסת בעניין "ערס-פואטיקה"