מתחת לשולחן

מכתב זה נשלח עתה בפקס לרבנות הראשית. וגרסה שונה במקצת שלו גם לשר החקלאות אורי אריאל, הממונה על ההיתרים ל"משולחים החיים".

ערה"ש תשע"ו

לכבוד הרבנים הראשיים הנכבדים

הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף

הנדון: בעיית כשרוּת חמורה

אדונים נכבדים,

בתוקף הממונים הראשיים על הכשרוּת במדינת ישראל, ברצוני להביא לידיעתכם את אחת מהזוועות הגדולות המתרחשות במקומותינו.

המדובר הוא ב"משלוחים החיים" במסגרתם מיובאים לארץ אלפי בני בקר ובני צאן בספינות, במשאיות, ובמטוסים. מדי כמה ימים מגיעים דיווחים על משלוחים בתנאים של אכזריות קיצונית.

במסגרת מכתב קצר זה אביא דוגמא אחת בלבד, שהגיעה לידיעתי היום:
"כ-1,500 טלאים צעירים נשלחו ביום ד' (9.9.15) מסרבּיה לישראל, ומשם בארבע משאיות בלבד […]. החום הקשה התיש את הטלאים שנלקחו בתנאי צפיפות קשים ומזוויעים". רבים מהם מתו במשלוח בייסורים [המדובר הוא בתקופת גל החום והאובך הקשה].

דיווחים מחרידים כאלה מגיעים לידיעת הציבור מדי מספר ימים. בעלי החיים משולחים בצפיפות למסע ארוך, בחום קשה, ללא דאגה למזון ולמים, ויש להניח שבמכות. במקרים רבים הם משולחים על גבי ספינות, מסע שהוא כשלעצמו עינוי קשה לבעל חי שלראשונה נעקר מן האדמה (תחושת הבחילה על הים היא עינוי מר). רבים מהם מתים בדרך בייסורים קשים, ומן הסתם גם טְרוּפֵי דעת.

מסכת עינויים זאת באה בנוסף על העקירה מבית גידולם, מאמם מיניקתם, ועל שחיטתם הצפויה.

קשה להעלות על הדעת התעללות קשה יותר.

אני מוּדע לכך כי על פי ההלכה שחיטה היא מותרת ומקובלת ואיני בא, במסגרת מכתב זה, לערער על כך. אך במצב הנוכחי רגע השחיטה הוא העינוי הפחות קשה של בעלי החיים האומללים.

האם ייתכן כי בעלי חיים שעוּנו כך ייחשבו ל"כשרים"? הרי ברור כי לא לכך התכוונה התורה כשהתירה בדיעבד אכילת בשר לאחר המבול, ולא לכך התכוונה התורה שבעל פה בהלכות שחיטה.

אי אפשר לצפות מסוחרי הבשר כי יגלו רחמנות. אך הרבנות, אם תכריז את ההכרזה המתבקשת כי בעל חי ש"צער בעלי חיים" שלו גדול מאות מונים מכל סבירות אינו כשר, תוכל להביא תיקון גדול לפשע מתמשך זה ולהציל גם אלפי יהודים אוכלי בשר מאכילת בשר הבאה בעבירה.

ברור כי צער "אבר מן החי", הנאסר במסגרת "שבע מצוות בני נח", הוא כאין וכאפס לעומת הצער הנגרם לבעלי החיים במשלוחים אכזריים אלו. שבו החיה כולה נעשית כאבר מן החי, הנתלש בעודה בחייה.

אודה לתשובתכם,

בברכת שנה טובה,

דרור בורשטיין

עדכון (27.1.16): תשובת הרב דוד לאו הגיעה היום. מי יודע, אולי זה יזיז משהו, ולו זעיר, במערכת. היות שהנושא ציבורי ולא אישי, אני מרשה לעצמי לפרסם את המכתב.

כלב שהיה משַמֵר [שומר על] צאנו של הבל. הוא היה שומרו [את הבל המת] מכל חיית השדה ומעוף השמַים. והיו אדם ועֶזרו [חווה] יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה.
בא עורב אחד, שׁמת לו אחד מחבריו, לקח אותו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם. אמר אדם: כָּעורב אני עושה. מיד לקח נִבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנהּ. להמשיך לקרוא הכלב של הבל

אלכסנדר מוקדון הלך אל המלך של קצה העולם, לאחורי הרי חושך. שלח אלכסנדר לקרוא למלך ההוא אל שערי מדינתו. יצא המלך לקראתו כשהוא נושא כיכר לחם עשויה זהב, על מגש של זהב. אמר לו אלכסנדר: לממונך אני צריך? ענה לו המלך לאלכסנדר: וכי לא היה לך מה לאכול בארצך שבאת עד לכאן? אמר לו אלכסנדר, לא באתי אלא מפני שברצוני לראות איך אתם דנים דיני ממונות בין אדם לחברו.

ישב אלכסנדר אצל המלך. יום אחד בא אדם והתלונן על חברו, ואמר: האיש הזה מכר לי חורבה, ומצאתי בה מטמון. זה שקנה אומר, חורבה קניתי, מטמון לא קניתי; וזה שמכר אומר, את החורבה ואת מה שבתוכה מכרתי לך.

אמר המלך לאחד מהם: יש לך בן? ענה לו, כן. אמר לאחר, יש לך בת? ענה לו, כן. אמר להם המלך, חתנו אותם, והממון יהיה לשניהם. ראה המלך את אלכסנדר שהוא יושב ותמה. שאל, מה, לא דנתי טוב? אמר לו, כן, טוב דנת. שאל המלך, אילו היה כמעשה הזה אצלכם, איך הייתם אתם דנים? אמר לו אלכסנדר, היינו הורגים את שניהם, שעלה על דעתם לא להעביר את המטמון למלכות, על פי החוק שלנו.

שאל אותו מלך את אלכסנדר: יורד אצלכם גשם מן השמים? אמר לו, כן. שאל אותו, האם זורחת אצלכם השמש? אמר לו, כן. שאל אותו, היש אצלכם בהמה דקה, כבשים ועזים, הזקוקים למשטחי מרעה מלבלבים מן הגשם והשמש? ענה לו, כן. אמר אותו מלך לאלכסנדר, תיפח רוחך על הנהגת חוקים ומשפטים כאלה. לא בזכותכם יורד הגשם ולא בזכותכם השמש זורחת עליכם בארצכם, אלא בזכות הבהמות. שכתוב, ״אדם ובהמה תושיע ה׳״: אדם בזכות בהמה תושיע ה׳.

(בראשית רבה, לז, א. מבוסס בשינויים קלים על התרגום הפרשני מארמית במהדורת ״מדרש רבה המבואר״, ירושלים תשמ״ו. המדרש נערך בסביבות שנת 420 לספירה).

בפסטיבל הסופרים האחרון, שהתקיים במתחם המפואר של אחת מהוצאות הספרים הגדולות, בעת נאומי הסופרים ואנשי המכירות ואנשי השיווק והעורכים הראשיים, נשמע כל העת ברקע מעין רעש טרטור, שהזכיר לאחת מן הסופרות רעש של מכונת תפירה ולאחרת רעש של מכונה לפריסת לחם. הרעש לא היה חזק מכדי לפגום בתחושה הכללית החגיגית, וגם כשחולקו ספרי הזהב, הפלטינה, הטיטניום וההליום, לא העיב הרעש על קול מחיאות הכפיים ודברי השבח ההדדיים, אם כי המשוררת זוכת פרס ספר ההליום לא הופיעה לקבל את הפרס היוקרתי. אחרון עלה לנאום מנכ"ל ההוצאה שאירחה את הפסטיבל. כוסו בידו, הוא ביקש מכל הנוכחים להשתתק לרגע, ואז להטות אוזן קשובה. לאחר כמה דקות הושלך הס, וכולנו יכולנו להאזין לרעש הטרטור החדגוני שבקע כמו ממעמקי האדמה, מתחת לרגלינו. המו"ל פתח דלת וירדנו למטה. שם, במתחם תת-קרקעי שגודלו היה בדיוק כגודל מתחם האירועים, ניצבה מכונה גדולה כלווייתן. הייתה זאת מכונת דפוס משוכללת חדשה, חשבנו, אך הייתה זאת למען האמת מכונת גריסה. אל הצד האחד שלה זרמו פנימה אלפי ספרים, ומן הצד השני יצאו מחברות לבית הספר ושאר מוצרי נייר ממוחזר. את רוב הספרים שהוא מדפיס, אמר המו"ל, הוא מוציא לאור כדי להזין את המגרסה. למען האמת, העסק המרכזי שלו הוא גריסה ומִחזוּר, לא הוצאה לאור. ההוצאה לאור היא כמו המכבסה שבחזית, המגרסה זה הקזינו שמאחורה. מדי שנה, התגאה, הוא גורס את רוב הספרים שהוא מדפיס, ומספק גם שירותי גריסה זולים לְמוציאים-לאור אחרים, שאין ידם משגת לרכוש מכונה כזאת. מיליון ספרים עוברים כאן כל שנה, אמר. אני גורס יותר ממה שאני מדפיס, העסק העיקרי שלי הוא המגרסה, אני חייב להדפיס כמויות כדי שיהיה במה להזין את המכונה, היא כמו מערבל בטון, אסור לכבות ולהדליק אותה כל פעם. למען האמת, אמר, תוך שנועץ מבט בחבילה של מחברות שורה, המשוררת זוכת פרס ההליום ירדה לכאן אתי, נתתי לה להיכנס ללווייתן עם המהדורה של כל כתביה. הן בית הדפוס שלי נמצא ממש מעבר לרחוב, הסביר, הבאנו את כל המהדורה שלה חם מהכריכייה, קל לה לגרוס כשזה עוד חם וזה חוסך לי הוצאות אחסון והפצה וכל מיני תקורות. והוא ניגש לערימת המחברות והניח עליה יד רכה וליטף, ובציפורן הזרת חתך את אריזת הניילון וחילק.

ביקרתי אתמול בתערוכה של דני קרמן בבית יד לבנים ברעננה (רח' אחוזה 147). ההרגשה היתה כאילו דמויות מציור גדול טיפוסי של בוֹש או ברויגל ברחו מהציור ונפוצו לכל עבר. יציאת הדמויות מהספרים מאפשרת להם גם להיפגש ולהתחבר זו לזו הופכת אותם לאזרחיות בקרקס נודד גדול. רק בשביל זה כדאי להגיע לרעננה.

אבל זה לא הכול. היתה לי הפתעה גדולה ומעוררת-מחשבה בסוף התערוכה. שם, בפינה ממש, הובאו כמה עבודות מוקדמות של דני. אחת מהן, הדיוקן הזה (צילום חובבני שלי), ממש עצרה את נשימתי. זהו הדפס (חיתוך לינולאום) – מגיל 16. נושא העבודות המוקדמות של אמנים הוא דבר שתמיד עניין אותי – הרגע הזה שבו האמן כבר אינו ילד-משרבט (מבלי להמעיט כמובן ביופי הרבה של שרבוטי ילדים) ודורך כבר על קצה השטיח של שפת האמנות. לפעמים יש שם הישגים שלא חוזרים אליהם משום שזהו רגע שבו התמימות והמיומנות נמצאות באיזון שאחר כך מופר בהכרח. מעניין שהדיוקן הזה דומה קצת לאופן שדני נראה היום, כמעין נבואה. ומי יודע, אולי המודל היה אביו או קרוב אחר, ומכאן הדמיון.

נפלא בעיני האופן שבו הזקן והכובע מקיפים את הפנים כשתי פרוות, ואיך הופעת הדיוקן מצד אחד ברורה ומצד אחד נראית כפנים שצוירו בגשם שיורד. או מבעד לחלון בגשם, או שהפנים עצמם גשומים. הכתף היא כבר לגמרי ממטרית, כמו פיסת נוף. בתוך כל הירידה הזאת הפנים שקטות מאוד, פונות פנימה אל השחור, כמעט נעלמות. להמשיך לקרוא הנהר

הרדיו הישראלי הוא אחד מהמקומות שבו מה שמכונה "זיכרון השואה" מבוזה בצורה הקיצונית ביותר. יותר מאשר, למשל, הכנסת האטום האירני לשיח השואה, הכנסה שאפשר להתנגד לה – אבל היא לא מופרכת מן היסוד. מופרך בהרבה הוא השיר המתנגן ממש עכשיו ברדיו, "גן השקמים", כמדומני בשירת אריק סיני. מי יכול להסביר לי מה הקשר בין שיר נוסטלגיה תל-אביבית לשואה? אין קשר. ברדיו הישראלי משמיעים ביום השואה שירים איטיים יחסית, רגשניים או רומנטיים, לא ריקודיים או קצביים, והמאזין אמור להיכנס להלך רוח נוגה וחסר מושא מוגדר. "להרגיש עצוב" באופן כללי. כלומר – לשכוח מהיהודים, מהגרמנים, מכל הגועל נפש.

אפשר לראות את השירים האחה באחת משתי דרכים: או שהם פשוט תחליף נוח בהרבה לעיסוק בחומרי הזיכרון האמיתי – שירים של הקהילות שנכחדו; שידור עדויות; שירה על השואה (למה שלא ייתנו לעשרים משוררים לקרוא את פוגת-מוות בתרגום זנדבנק עד שנדע אותו על-פה); מוזיקה מן הגטאות וכדומה. זה מה שהרדיו צריך היה לעשות, אבל למי יש כוח לשמוע שירים ביידיש? לכן זו העיסקה: נשדר לכם תחליף בידורי מקביל למה שקשור לשואה, ואתם תאזינו ותרגישו בסדר.

אפשרות שניה היא שכל השירים המושמעים אמורים לעבור רה-קונטקסטואליזציה (הכנסה להקשר-מחודש). הנה, עכשיו שמוליק קראוס עם "צר היה כל כך" – עלינו אולי כביכול לחשוב עליו כשיר שואה. "בן אדם כסנה מול השמים בו בוערת אש" – ודאי, טרבלינקה! לא אתפלא אם זו היתה האסוציאציה של העורך. אבל זה כל כך מופרך. כי אם זה תקף, מה עם גן השקמים? זה הגן של גטו לודז'? ו"תחזור, תחזור" של משינה, ששודר לפניו? האם איננו מסוגלים לחשוב על השואה שלא דרך המסננת הישראלית-ציונית-מקומית, המתבטאת כאן בשירי הזמר?