מתחת לשולחן

בתערוכה החדשה, פוערת העיניים, מסמרת השיער ומרקידת הלב – הו, סעו לירושלים! – של המסכות הניאוליתיות במוזיאון ישראל (אוצרת: דבי הירשמן), שחזרתי ממנה אתמול בלילה, הבנתי אחרת לפתע, בירידה בכביש מספר 1, המכורסם לאורך כמו אחרי סעודת נחש-מפלצת, את שירו של אבות ישורון

הֱיֻ לִי
פָּנֶיךָ יָפִים
אֶל פָּנַי.

/
הֱיֻ לִי
פָּנִים אֶל
פָּנִים לִי.

/
פֶּה אֶל
פֶּה. הֶגֶה
אֶל הֶגֶה.

תמיד חשבתי על השיר הזה כתיאור של פנים אל מול פנים, דיאלוג חזיתי של שניים. בתערוכת המסכות, שאפשר לראות בהן גם את הצד הפנימי של המסכה, הבנתי כי השיר יכול לתאר פנים ומשהו מעין מסכה המולבשת עליהן. כלומר, שהשיר פונה אל האל (אן משהו מעין זה), ומבקש ממנו התאמה מושלמת אל פניו, פני המשורר: המשורר מבקש מהאֵל לחבוש את פניו האנושיים כמסכת אדם חיה. לא פנים אל מול פנים, אלא הפנים האמיתיים שפני הבשר נותנים להם ביטוי "גשמי" בעולם. הפה שמאחורי הפה, המילה שמאחורי המילה. אין כאן "לפנים" ו"מאחור", כי הפנים המבוקשים הם "בתוך" הפנים, הם הפנים היחידים.

מה אפשר לומר על המסכות האלה? לא גילן המופלג הוא המרשים, אלא היות לגמרי-לגמרי בהווה. ההבעה נמצאת מולנו, דוברת בלשוננו. הפנים האלה הם גם פנינו. אפשר לחקות את כל ההבעות האלה, לענות למסכות האלה. רגע של שיחה התחיל מזמן, ממתין למענה.

צורת הפנים פשוטה יחסית. אליפסה, סימטריה, עיניים, פה. על בסיס זה נוצר מגוון מדהים, אפילו בתערוכה קטנה של כתריסר מסכות. אפשר לחשוב עליהן כעל פנים שונים, וכך הם באמת, אבל גם, רק לצורך התרגיל המחשבתי, כביטויים שונים שאדם יכול לחלוף בהם בפרק זמן של כמה דקות. אילו לא הייתי חושש ממבטי המבקרים, הייתי סובב שם ומעווה את הפרצוף. כך צריך לבקר בתערוכה הזאת. לשקף אותה.  היות שלחבוש את המסכות לא יניחו לנו השומרים. והרי זה היה נהדר, לראות סוף-סוף את העולם מבעד לעיני יצירת האמנות, לא רק להביט בה בעינינו.

מה שיפה כל כך במסכות האלה הוא שגם לאחר שהן הוסרו מפני אדם, וגם לפני שנחבשו, הן חיות. אלו אבנים שמישהו, לפני 9,000 שנה, נפח בהן רוח חיים. הם ידעו הכול על אמנות, כבר אז. הכול. ועוד לפני כן. כך ודאי הרגיש אלוהים כשיצר את האדם עפר מן האדמה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. וזה קרה כמה קילומטרים מכאן, לא רחוק. סיפורה של אמנות ישראל מתחיל כאן, לא עם האמנות של "בצלאל" הישן. זוהי המורשת הגדולה שלנו. פתאום חשתי גאווה, גם לנו יש מונה ליזה. מכאן. וצריך מוזיקה לרגעים של התרגשות כזאת:

חדוה הרכבי, רָאנָא, שירים 2005-2012, הקיבוץ המאוחד, 2014

יש ברשותי שלושה עותקים של רָאנָא. את הראשון קיבלתי מההוצאה שאני רשום אצלה כנראה כמבקר ספרות, זכר לימים עברו; את השני קיבלתי מ"בית ביאליק" היות שאני אמור להשתתף בערב לכבוד הספר; את השלישי קיבלתי מהמשוררת עצמה עם הקדשה. עותק אחד נתתי כבר. הראשון שיבקש יקבל את העותק השני בדואר. את השלישי אשמור לעצמי, חי נפשי.

לא הייתי מזכיר זאת אילולי יש משהו בשפע הזה שכמו נובע במישרין מהספר עצמו. כשקראתי את הספר חשבתי, אחרי כמה עמודים, על ברליוז. הסימפוניה הפנטסטית במיוחד. השפע הזה שמתחיל וממשיך וממשיך בעוצמה פנימית, דמונית לפעמים, עד שהוא הופך לאיזה יש עצמאי שכמו מכפיל את עצמו מכוח עצמו. כמו שמש שאינה זקוקה לדלק מבחוץ אלא היא עצמה הדלק והמאור. וכמו אצל ברליוז תחושת המבנה או הלכידות היא מסוג אחר, לא גיאומטרי אלא מוזיקלי. החלקים מהדהדים זה את זה ומסתובבים סביב מרכז נעדר, כמו חגורת אסטרואידים מסביב לשמש שקופה. אני משתדל לא להפליג בדימויים. מה שאני מנסה לומר כאן הוא שהשירים עוסקים בדמות מרכזית אחת ופונים אליה, אבל הדמות הזאת נותרת שקופה וחסרה וחידתית ככל שקוראים עוד ועוד בספר. בלעדיה לא היו השירים נכתבים (גם השירים שבהם שְמה לא נזכר), אבל היא עצמה נסתרת שם במרכז. מכאן הממד הדתי של הספר: הפּנייה רבת העוצמה אל מישהו שהוא חשוב לגמרי – ונסתר לגמרי, בעת ובעונה אחת. מין קריאה גדולה אל הפתוח. אני מנסה לומר אולי שהספר הזה, ה"נָא" שלו, הוא ביסודו של דבר ספר תפילה ותחנונים. מין כתב-קודש יחיד של משהו מעין דת פרטית שכרגע יש לה מאמינה אחת (חדוה הרכבי), ותנ"ך שזה מקרוב נדפס.

הספר עולה לעוצמה מרבית עוד לפני השיר הראשון. כמו בסידור תפילה שכבר ריח הכריכה וְצִבְעָהּ והגופנים העתיקים מביאך אל סף בית המדרש. ראשית, הכותרת "רָאנָא". מה זה? שם פרטי? בעברית או בערבית? האם זה השֵם התמים "רנה" ששונתה צורתו? ואם כן, מה עושות שתי ה-א' לרינה שמשמעו בין היתר תפילה וגם שירה) התמים של השם? אני שומע בעיקר את ה"נא", את התחינה שעולה מן השֵם החדש. ולקריאת המוטו לספר, השיר "חיית הלילה" של אבות ישורון, אני שומע את "ראנא" (R,N,A) מהדהד בצליל מילים "הנוראה בנוראותיךָ" שֶבּו.

מכל מקום, הכותרת הטעונה (שמיכאל גורדון עיצב כמעין מראָה אטוּמה מרצדת, כְּסופה) מלווה בשיר הכואב והרועם של אבות ("אל תשליכני במערומים ובברקים וברעמים…"), ואז, ואנו עדיין לפני השיר הראשון, באה כותרת השער הראשון, שהיא קריאה עצומה, מעין "שמע ישראל" גדול: "כל המציאוּת אלי". לא פחות. הרי אפשר היה, כביכול, לסיים כאן את הספר וללכת הביתה ולהישכב על המיטה ולהסתכל בתקרה עד כניסת השבת.

אם לחזור לכותרת הספר, המבנה של הספר דומה לשורת מכתבים על מישהי ואליה. העניין הוא שלא ברור מיהי המישהי הזאת ומה טיבה. השירים מדברים שוב ושוב אל אותה "ראנא", בעשרות שירים (לפעמים בלי להכירה בשמה המפורש). אבל ריבוי הפניות לא מחדד ומבצר איזו דמות ברורה של זו שמדברים אליה ועליה, אלא להיפך, מפרק אותה לגורמים שונים, ובסופו של דבר הופך את ראנא למי שאין לה דמות הגוף, לאישיות שהיא רחבה ומורכבת מכדי להיכלא באיזו מסגרת ביוגרפית. לפעמים ראנא היא מי שאפשר לחבק אותה בדמעות (שיר 6), לפעמים היא דמות חלום (7), לפעמים היא לובשת את דמותה של "חית הלילה" עצמה (10), ודווקא בכך נחשפת מהותה יותר מבשירים אחרים; לפעמים היא שתיקה מוחלטת (12), לפעמים היא "קול מנוסֶה, מאופּק, צלול כמו ים זך, על בקבוקים ריקים" (12, בהמשך), ולפעמים היא הופכת לכלבת-חלל, כלומר לחיית-לילה (133). זה ספר עם הרבה קול, אבל בלי שום רעש.

"אני זוכרת ציפור שנרדמה בצד של החושך" (22). אם אפשר, אניח ליד הפסוק הזה את שֵם מבחר השירים של חדוה, "ציפור שבפנים עומדת בחוץ". ולא ברור אם ראנא בפנים או בחוץ. היא מוגדרת, אולי, על ידי הימצאותה מעבר לחלוקה הזאת. "הדמות האחרת זאת הדמות". זו חדוה מדברת אל ראנא, אבל אולי זאת ראנא מדברת לעצמה, דרך חדוה, בספר. זה לא משנה. יש איזה קול שמדבר כאן. שמתחנן "עני לי". האם המשוררת מבקשת מענה? האם המענה מבוקש ממנה, על ידי קול המדבר אליה מעברה השני של דלת-הדף?

כמו המוזיקה, הקולות בספר הזה, מקהלה שהיא גם קול אחד בלבד (כמו קולות כל הזמרים המצויים בראשו של ברליוז: "הָעַיִן הַדּוֹמַעַת הִיא הַרְבֵּה כְּלֵי נְגִינָה", 151) עומדים, עצמאיים, מין יקום, או גלקסיה. את הספר הזה כדאי לנסות לקרוא בקול, ואי אפשר לעשות זאת מבלי לאבד את הקול. אך מי שיעשה זאת, ולוּ באופן חלקי, ייצא מצדו השני רטוב כולו, כמי שטובל בעומק. עמ' 110: "נִזְכַּרְתִּי בִּמְצוּלַת הַיָּם צָפָה עַל שֻׁלְחָן הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי". זה ספר שיובש דפיו אינו אלא למראית עין. זהו חוף ים שאין בו מציל, ונכנסים למים כי יודעים שהם-הם ההצלה.

בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "קו אדום דק" יוצא לאור ספרי "תמונות של בשר". אפשר כבר להשיגו בהנחה באתר ההוצאה. יש שם גם הודעה על אירוע לכבוד הספר בחודש הבא ב"תולעת ספרים", כולם מוזמנים אל הספר ואל האירוע.

לפני כמה שבועות הייתי בבית הדפוס, וכשהמתנתי לגיליונות שיגיחו מן המכונות הגדולות צילמתי את התצלום העליון. מה שמצולם לפניכם הוא ספר; אנו לא רגילים לחשוב על ספר כך, אבל יש שם כמעט הכול: הניירות, הדיו, הכותב (מהצד השני של המצלמה), מכונות החיתוך והקיפול. וכמה ימים לאחר מכן, במקום אחר (דפוס וליגרף, פלורנטין) צילם מעצב הספר, ניר מטרסו, את העטיפה. אילו רק היינו יכולים להביט בעצמנו לפני שנולדו אבינו ואמנו ולראות כך את החומרים שמהם הוכן הספר שהוא אנחנו!

בעצם, מה שניסיתי לעשות בספר הזה הוא לחשוב על מהו בעל חיים באופן דומה: להפנות את המבט אל מה שמאחורי-מלפני-מצדדי הדבר המופיע לעינינו, שהוא תמיד, אכן, "במחבואים". ניסיתי לעשות זאת לא על ידי התבוננות ישירה ודיווח, אלא על ידי התבוננות בהתבוננויות של אחרים, אחרים שידעו להתבונן טוב ממני: אמנים, בעיקר ציירים. לראות איך ראה רמברנדט כלב וקונכייה, לראות איך ראה ברויגל קוף, לראות איך ראה דורֶה חמור… על מה שראיתי דרך ראייתם דיווחתי בספר הזה.

סיפור קצר באתר "בבל" עם סקיצה מאת המחבר. כאן >>>>

+

הליקון 104 – "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון" הגיע אתמול מהדפוס וניתן לרכישה ישירה מוזלת באינדיבוק.

גם ספר השירה החדש של יאיר אסולין, "מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)" נמצא שם.

+

ולזה אני מאזין שוב ושוב בשבוע האחרון. יוסל ברגנר אמר לי פעם שסקרלטי היא התרופה הטובה ביותר לעצבות.

הצטברו כמה דברים.

1. ביום שלישי הקרוב, 4.2.14, בשעה 19:00, ערב לספרו של עדי עסיס "ילד" (הליקון) ב"סיפור פשוט", שבזי 36 תל אביב. כמה מילים על הספר כאן.

2. יוצא לאור (הליקון) ספר השירה הראשון של יאיר אסולין "מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)". הספר יוצא בתנועת מלקחיים מתוזמנת עם הרומן החדש של יאיר, "הדברים עצמם" (חרגול-מודן). "מינכן" יופץ החל ממחר, בשלב ראשון לחנויות הספרים העצמאיות, וניתן לרכשו גם בפניה ישירה ל'הליקון'. התחלתי לקרוא ברומן, והפתיחה מבטיחה! נער בן 14 נמלט אחרי שגביע של מוּס שוקולד נשבר על ראשו בידי ילד אַלים – איזה דימוי חזק של השפלה והכתרה בעת ובעונה אחת, תחליף כיפה גרוטסקי. ביום שישי הקרוב צפוי ראיון עם יאיר במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".

3. בשבוע הבא יוצא גיליון מיוחד, מספר 104, של הליקון שכותרתו "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון". הכותרת לקוחה ממאמרו של חן ישראל קלינמן המופיע בחוברת. חן, יחד עם רון דהן (שפרסם לאחרונה ספר שירה דיגיטלי נפלא!) ואני ערכנו את החוברת. בפתח החוברת – שיר הייקו שתרגמו במיוחד מיפנית יואל הופמן עם רעייתו נורית. מתוכננים אירועים שונים סביב החוברת, פרטים יבואו. יש כבר דף פייסבוק.

4. עדיין עם בעלי החיים – ביום ראשון בבוקר אני מתייצב בדפוס חדקל להדפסת "תמונות של בשר" שיראה אור במהלך פברואר בסדרת "אדום דק" של הוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מבוסס על סדרת שיחות רדיו ב"אוניברסיטה המשודרת".

לקראת "חוק הספרים" הצפוי להיכנס לתוקף בפברואר מתגבר מאבק כיפוף הידיים בין הרשתות הגדולות ובין הוצאות הספרים על ההנחה שבה יימכרו הספרים מההוצאה לחנות. סטימצקי דורשת 63% הנחה, כלומר לשלם רק 37% ממחיר הספר להוצאה. בעבר היה אחוז ההנחה כמעט 80%. רק לשם הבהרה, כשאתה לוקח למישהו את הסחורה שלו ב-100% הנחה קוראים לזה שוד וזו נחשבת עבירה פלילית. יש עוד כברת דרך עד למצב הפלילי, אבל אי אפשר לומר שלא נעשתה התקדמות יפה. לא שתמורת הנחה עצומה זאת מתחייבות הרשתות לשרת את הספרים באופן יוצא דופן. הן נותנות את המינימום.

אני תוהה אם יש עוד ענף במשק הישראלי שבו תנאים משפילים כאלה מוכתבים ליצרנים. חוק הספרים, מתברר, סתם חור בגודל מטבע אבל הניח פרצה בגודל שטר. מחירי הספרים אכן יוקפאו לתקופה מסוימת, אבל הבעיה המערכתית נותרה בעינה. מן היושר לציין שגם הוצאות הספרים אינן "צדיקות", אם כי בהשוואה לרשתות הספרים הלוחצות אותן הן נראות ככאלה. גם הן משלמות לסופרים סכומים נמוכים מדי, וההישג של החוק לפיו תמלוגי המינימום יהיו 8% אינו מספק לדעתי, או שהוא מספק בבחינת "שכר מינימום". עד כדי כך הגיעו הדברים, שסדר גודל של 12%-15% תמלוגים מהמחיר הקטלוגי של הספר נחשב כיום נדיב.

כשאני שומע על הקרב בין רשתות הספרים למו"לים הגדולים (למעשה יש מעט מאוד מו"לים קטנים בישראל היום) אני נזכר בקרב ענקי ההר ב"הוביט". שני ענקים משליכים זה על זה אבנים גדולות. באמצע, כמו בכל מלחמה, כלואים הגמדים. הגמדים הם החשובים ביותר, זה הסיפור שלהם, אבל את הענקים זה לא מעניין.

אולי צריך לומר את המובן מאליו: הסופר (ובמקרה של תרגום – המתרגם) אחראי, אם אפשר לכמת את זה, ל-90% לפחות מהספר. בספר שהסופר (בהנחה שהוא סופר באמת) סיים את העבודה עליו כבר יש כמעט הכול. אם הספר הוא בניין, הרי שהסופר עשה את הארכיטקטורה, את השלד, את האינסטלציה, את החשמל, את הקרמיקה, את המטבח וכו'. כל השאר – ההוצאה והחנויות – עושים פיניש, ניקיון, משיגים טופס 4, רושמים את הנכס בטאבו ופותחים דירה לדוגמה לשיווק. תארו לעצמכם קבלן, שגם אחראי לארכיטקטורה, שהיה מקבל 8-10% מפרויקט בניה, בעוד קבלן הפיניש והניקיון ועורך-הדין היו חולקים ביתר ה-90%. זה המצב בשוק הספרים הישראלי.

ודאי: צריך (לרוב) לערוך, צריך להכין לדפוס, צריך להדפיס, וצריך לשלוח לחנות בטנדר ולעשות יחסי ציבור. צריך גם למכור בחנות. ועדיין, כל הפעולות האלו, מעריכה ועד המכירה, הן פעולות נלוות ומשניות ל"מוצר" שהוא כבר כמעט מוכן על שולחן הכתיבה.

יוצא שמי שמייצר 90% מהמוצר מקבל פחות מ-10% מהתמורה. זהו מצב של ניצול ושל עוול. הצעת החוק של ח"כ ניצן הורביץ להגביל את אחוז ההנחה של הרשתות ל-40%, אם תתקבל – והיא לא תתקבל כנראה – היא התקדמות, אבל עדיין, לפי הצעה מרחיקת לכת זאת, רשת החנויות תרוויח פי חמישה יותר ממני ככותב (כאמור, האחוז הנדרש כיום [63%] מקנה לרשת פי שמונה מהסופר, ובעבר – פי עשרה!).

אני יכול רק להעיד על הרגשתי הפרטית – אני מתקשה כבר שנים לחצות את סף חנויות הספרים של הרשתות הגדולות. אין מקומות רבים בעיר שאני לא נכנס אליהם מתוך רתיעה. זה אפילו לא עניין של עיקרון. הרי הכתיבה נועדה, בין יתר עניינים, ליצור משהו ששונה ממציאות זו של ענקי הרים המטיחים זה בזה סלעים. היא נועדה לתת גם לגמד מקום בעולם. בחנויות הספרים של הרשתות אני מרגיש כאורח בסלון של אחד הענקים האלה. הוא לא רואה אותי וממילא הוא רומס אותי. הניכור בין שני קצוות פס הייצור – שולחן הכתיבה מכאן ומדף הספרים בחנות שברשת מכאן – הוא עצום.

כשאני שומע על עוד אפיזודה מקרבות הענקים, התגובה הראשונית שלי, שאולי היא היסטרית אך היא בכל זאת התגובה, היא מיאוס ורצון עז לחדול מכל מה שקשור בספרות ובספרים חדשים. פשוט לא לשמוע את המילה "ספר" במובן של העשייה העכשווית. לפנות אל הספרים הישנים. לכתוב – כן. לפרסם ולהדפיס בדרך המקובלת, כשהסלעים מוטחים מכל עבר – לא בטוח. יש לי חוזה אחד לספר עיון שעומד לצאת בקרוב. על החוזה הבא לא אמהר לחתום. 63% הנחה (או כל אחוז מופקע, לצורך העניין) מִסֵּפֶר לא קיים, כלומר מאפס – זה אפס, וזה לפחות משהו שאני יכול לקבוע.

אני נמצא בעיצומה של קריאת הספר הכביר הזה, קריאת חובה, כמו שכתוב על כריכתו, במעשה תרגום (משה רון, מצרפתית) שהיה ודאי קשה מאוד, וכדרכם של מעשי תרגום גדולים יוצר נוסח עברי חדש, אפשרות חדשה של כתיבה בעברית. אפשר לדמות את הספר הזה, מעבר לכל המתואר בו, לזעקה אחת. כאילו אם נתרחק מהמוזיקה הספציפית נשמע מין "לאאאא" מתמשך. אבל בלי להגיד לא במפורש, רק על ידי התיאור, כלומר על ידי ההראיה הישירה הווירטואוזית. המדהים בספר הזה הוא שהזעקה היא רב-זמנית. הוא מונולוג של מעין מרגל, שנוסע כדי למכור סודות ב-300,000$, סודות על סוחרי נשק, חיילי מיליציה, מרגלים אחרים. הוא עצמו לא איזה צדיק אלא אדם שבא מתוך הטינופת. רב הזמניות של הזעקה משמעה שהוא עובר במרחב של איטליה ברכבת אבל גם נוסע במעלית בַּזְּמַן, למעלה ולמטה ובעיקר באלכסונים מרהיבים, וכך הופכת ההיסטוריה הרצחנית של "האזור", המזרח התיכון, הבלקן, אגן הים התיכון, אירופה, להתרחשות אחת בהווה שאינו נגמר. מישהו מאמין שם שהלבנונים הם הפניקים, וזה ההיגיון של הספר בתמצית. שלדי פיליו של חניבעל קבורים מתחת לרגלי חיילי נפוליאון, סרוונטס כחייל יורה בטורקים כשהמספר שותה כוס יין. מין ערימה של הכול, על ראש (או: מראש) של איש אחד, והקורא מוכנס לזה. זה כמו ספריית היסטוריה של אסונות ופשעים שהתמוטטה ברעידת אדמה, והספר הוא תנועת ההתמוטטות הזאת. הולנדי נאצי שנכלא בכלא בקהיר ושוכן בדירה של יהודים שגורשו מקהיר הוא דוגמה טובה לתנועה של הספר, שמקריסה (מלשון קריסה) מקומות וזמנים למין שקשוקה מצמררת וכתובה להפליא של ההיסטוריה של המרחב היחסית-קרוב לנו. יש הספר "מלחמה ומלחמה" של לסלו קרסנהורקאי, וזו היתה יכולה להיות גם הכותרת לספר הזה. אחרי שאתה קורא כמה עשרות עמודים של אנאר אתה נמלא כזאת עוינות לאלימות (אבל עוינות שמאוזנת על ידי כוח סיפורי קליל, דוהר ומענג), שהדבר האחרון שאתה רוצה לשמוע עליו הוא מלחמה או מבצע צבאי או משהו מעין זה. כמו בחילה ממחשבה על סוכריה אחרי אכילת שלוש עוגות קצפת בהיקף מלא. במקרה נתקלתי גם בסרטון הזה במהלך קריאת הספר, והוא גרם לי למחשבה. הבחור הזה שמנגן בוויולה מסרב לשרת בצבא לא בגלל שהוא לא מוכן, נגיד, להרוג מישהו, או להכות מישהו, או להפגיז שכונות. זה בכלל לא עולה על דעתו: מה שמטריד אותו הוא אקט שרוב האנשים היו תופסים כדבר "תמים" – לדרוש ממישהו אחר תעודת זהות. זהו. השפלה קלה יחסית. ואפשר להבין את העמדה הזאת בדיוק לאור המוזיקה שהוא מנגן והמלחינים שתמונותיהם תלויות מאחוריו: כאילו שמנקודת המבט של סוויטה של באך אפילו לעמוד במחסום ולדרוש תעודת זהות ממישהו שנתון לפיקוח שלך, ולכן נמצא כביכול בנחיתות ביחס אליך, הוא מעשה שלא ייעשה. מנקודת המבט של מתיאס אנאר הבעיה היא הרצחנות, לפעמים הרצחנות המשתוללת, שמלחמות מגיעות אליהן; מבחינת עומאר סעד לא צריך להגיע למצב שבו "קשה לדמיין את הצחנה שמפיצות חמש מאות ספינות על אוחזֵי המשוטים בכפייה, על המחלות, הטפילים והמזיקים שהן נושאות" אחרי ש"בתוך שתים-עשרה שעות 30,000 גוויות, כלומר למעלה מ-1,800 טונות של בשר ועצמות הצטרפו לדגים במים השקטים והתכולים" – כדי לסרב להשתתף בלוחמה. מבחינתו של סעד אפילו דיבור גס כלפי הזולת הוא חטא כלפי המוזיקה, או כלפי הרוח האנושית. הוא מעדיף לבלום הרבה לפני מצב שבו מישהו "סיפר לי איך הרג את בן-דודו, רב-טוראי בצבא, ברימון שזרק על הג'יפ שלו שהוביל תחמושת, [ו]שלושת נוסעיו הועפו באוויר בסילון אחד של בשר, מתכת ואש".