פיירו דלה פרנצ'סקה, המדונה וישוע הילד במחיצת מלאכים, 1460-1470, מוזיאון קלרק לאמנות, ויליאמסטאון
עוד לפני הכניסה לחדר, מתוך חנות הספרים והמזנון, היא קוראת לך בלחישה. זוהי עיר קטנה בצפון מסצ'וסטס (ויליאמסטאון, Sterling and Francine Clark Art Institute, Williamstown), ואינך מצפה למצוא אותה כאן. אבל היא כאן, במחיצת המלאכים, עם התינוק. וכרגיל בתמונות כאלה, שום דבר בהעתקים המצולמים שראית לא מכין אותך לנוכחות הממשית של התמונה, לאור הבוקע ממנה, לחומריות שלה שאפשר לדרוך עליה כמו על כוכב-לכת.
מרים יושבת וישוע התינוק על בִּרכה, עירום. הם מוקפים ארבעה מלאכים. כולם שותקים ומביטים. כל הפיות סגורים. כל העיניים דרוכות, אבל בשקט רב. מרים מחזיקה פרח. התינוק מושיט שתי ידיים. זה הרגע. הוא הולך ונמשך מאז 1460-1470 בערך. נוח לי לחשוב ששנת הציור היא 1470, כלומר 500 שנה לפני לידתי. ולא סתם מחמת המספר העגול, אלא מפני שהציור עניינו, אני חושב, בלידה.
אבל לפני כן. אני מציין לעצמי שכנף המלאך השני מימין – צבעה דומה לצבע גלימת האמא. מהמקום שבו אנו עומדים נראה שהכנף כמו מחוברת לגוף האם. כלומר, המלאכים האלו והאמא אינם לגמרי זרים זה לזה. היא לא אחת מהם, אבל גם לא זרה להם.
המלאך הימני והשמאלי יפים כמעט לבלי נשוא. ידו של המלאך הימני המצביעה אל התינוק גדולה מאוד, גדולה מדי, והוא כולו הצבעה כבדה, מין תמרור דרכים שאתה נתקל בו באמצע הלילה ויודע שהדרך נשברה. עינו של המלאך הזה, במבט מקרוב, כמעט נופלת ממקומה. גלגל העין חורג מן העפעף, התחתון. המבט החורג מעבר לסף עצמו הוא צדו השני, המשלים, של ההצבעה. יש כאן משהו כל כך חשוב, שהוא מושך, כמו בגרביטציה, את היד ואת העין.
ישוע התינוק מושיט שתי ידיים אל פרח שלא ניתָן לו. ידיו כמו מביטות בדבר היפה והמעורפל שחומק ממנו. כך הציור הזה פועל עלינו. מוגש – ונלקח. נוכח מאוד, ושותק, לא נגיש. יש שבעה פרחים בדגם שנמתח בין רגלי המלאכים הקיצוניים. הנה, פשוטו כמשמעו, גם אנו מתבוננים בפרחים: חשבו עליהם כעל המסגרת התחתונה של ציור.
יש חור שחור מטריד בגלימה התחתונה של האמא. מין משפך לא נעים של חושך, בין הפרח השלישי והרביעי (הנ"ל) מימין. איני יכול להוכיח את זה, אבל נדמה לי שהוא קשור לאיבר המין הלבן של התינוק. איני יודע מה לומר על זה לעת עתה.
חגורות שני המלאכים בשמאל "ממשיכות" זו את זו. גם בשמאל הן יוצרות קו המשכי המחלק את הציור לשניים, לרוחבו, כמו קו אופק. ביחד עם פתח השמלה של האמא הם יוצרים צלב לא גיאומטרי. הצלב הזה "מחבר" שני דברים בציור: את פתח השמלה-הרחם של האמא ואת איבר המין של הילד. מרחם יוצא איבר מין זכרי. וזה סוד גדול: העובדה שנקבה מולידה זכר. המלאכים מעידים על זה. אם כך, הצלב הסמוי "יושב" בציור בכפל תפקידים: גם כתזכורת לצליבה ולמוות, וגם כחיבור של אמא ותינוק, כמעט כחבל טבור.
פניהם של המלאכים אפרפרות, שונות מאוד מפני המלאכים שבימין. ודאי נכתב על זה הרבה אבל אין לי ספרייה כאן, ואני רק מציין זאת לעצמי. האם אלו מלאכים מצדם האפל של השמַים, מצד המוות? הלא ידוע לנו כי התינוק הזה דינו נחרץ. לא אל פרח הוא הולך אלא אל ייסורים. אולי מלאך המוות אינו שד בוער אלא גבר צעיר ויפהפה, בפרופיל, מתבונן בשקט, כמו צייר, ממתין.
האם ישוע מושיט ידו רק אל הפרח או שמא גם אל המלאך הזה, אל יופיו? איני יודע. מכל מקום, המלאך בלבן מטיל צל, כלומר יש לו בשר, גוף כלשהו, בעולם המצויר. אין זה חזון בעלמא.
החלוקה אינה שווה משני צדי ציר האורך של הציור. צד ימין נראה "כבד" יותר, שהרי יש בו שני מלאכים, חצי אמא ותינוק, לעומת רק שני מלאכים וחצי אמא בשמאל. אבל הפרח מאזן את הציור. כלומר, את מה ש"חסר" בצד של הפרח אנו "מעבירים" אליו מן התינוק. וכך, הפרח הופך להיות משהו חי, התינוק כמו זורם אליו. עינינו נדרשות כדי ליצור את התנועה הזאת.
האמא אוחזת בפרח. היא לא מעניקה ולא מונעת אותו מן התינוק. זהו מצב תמידי של אמצע שיש בו כן ולא, או "אולי" שאין לו סוף. רווח קטן שהוא הרווח שבין אמא לבנה, רווח שנוצר עם הלידה ואי אפשר לחיות בלעדיו. היא מציגה לילד את העתיד, במובן זה של משהו הנמצא תמיד קדימה, לפניך, במרווח. המרווח הזה משמעו גם לידה, גם מוות. היל מושיט ידיים אבל לא מסתער. ההושטה היא העיקר כאן, ההשתתפות בהצבעה על המרחק יותר מאשר ניסיון לגשר עליו. אולי כך מבקש מאתנו הציור להתבונן: בהושטת עיניים.
צד שמאל של מטפחתה עשוי בד. אפשר לחוש אותו, לראות אותו. אך צד ימין (ימין שלנו) עשוי שקיפוּת קלה, אוויר, על סף אי-ראייה. זה המרחק בין ידי התינוק והפרח. מרחק שלא נמדד בסנטימטרים.
בחלל יש עמודים שנחות עליהם כותרות הבניין. הכול עשוי שיִש לבן. רגל האמא, בתמיכתה האיתנה, דומה מאוד לעמודים האלה. ברווח הקטן שבין זרועה הימנית וגופה מציץ עמוד כזה, כמו פרשן הלוחש לנו את מהותה הסודית של האישה הזאת.
כשיצאתי מהמוזיאון ראיתי את זה, עלה על עלה, וחשבתי לעצמי, הרי זה בדיוק אותו דבר.
קנלטו, קפריצ'ו: כנסיה עגולה מכוסה כיפה, המאה ה-18, המוזיאון לאמנות, ווסטר (Worcester), מסצ'וסטס, ארה"ב
המיוחד במוזיאונים הקטנים יותר הוא שלא מרבים לצלם את העבודות שבאוספיהם, וכניסה אליהם היא לפעמים כניסה רעננה לגמרי, אל ציורים פחות איקוניים של ציירים גדולים, ואל ציורים של ציירים דחויים. מעבר לכך, הגודל הסביר של המוזיאונים הללו, שלא שוכנים בארמונות אלא בבתי מידות קטנים יותר, מאפשר היכרות לא מטביעה עם האוסף. יש מוזיאונים כאלה, למשל, בבודפשט (המוזיאון לאמנות) או במדריד (תיסן). היום מצאתי את עצמי במוזיאון לאמנות של ווסטר, עיר השוכנת כשעת נסיעה מערבית לבוסטון. המקום מלא אוצרות מנצנצים, נפלאים. שבר תבליט קיר אשורי, ראש מצרי, קערית סינית… הכול במידת אדם. בינתיים אכתוב קצת על ציור קטן של קנלטו, צייר שרק לשמע שמו חולפת בי צמרמורת, ששוכן כאן.
אולי צריך רק להצביע. עוד ועוד פרטים ההופכים לשלמות של רגע מלא דיוק. שרידי מבנה עתיק, אדם מאחוריהם, חולף כמותם בזמן, נשען לרגע על כותרת של עמוד, לצדו עמוד בהיר שנפל, הצמחייה כבר מכסה אותו כמו גלים את הספינה הטרופה; הלאה משם – עמוד נוסף, כמו מין גזע-אבן [וכמה דומה עמוד החורבה למבנה הכללי של הכנסייה הבנויה – הדגם המקיף, החור במרכז! – הווה ועבר מדברים) הקורא לענפים הירוקים שמעליו; הקיר הוורדרד, בעזרת פסל של חיה בפינה, שואג דרך הצלב אל העננים שבפינה הימנית העליונה שצבעם כמעט כצבעו; שני אנשים, "תאומים", משוחחים במרכז, ממש כמו שני ברושים בשמאל ושני צריחים דקים ורחוקים יותר – איננו שומעים לא את שיחת אלה ולא את שיחת אלה; כל מיני מוטות דוקרים את השמַים כמו בתפילה – אישה, האיש הנ"ל, עמוד דק ודרמטי כמו סולו כינור שאין לו סוף, צלב; אניצי צמיחה מבצבצים מהכיפה הרחבה כמו שיער מראשו של קירח; עיגול גדול, מרהיב, הפונה אלינו ועליו ציור שאינו שונה כל כך מפרט הציור של שתי הנשים שלמרגלות התורן (מוט האישה היושבת למרגלות התורן, אולי מוט הליכה, מול התורן עצמו, פרודיה קטנה שנועדה רק לעינינו) – כמו "זוּם אין" שקיים שם לעיני כל, אלא שהוא היה קיים לפני ששתי הנשים האלה התיישבו ממול. ועוד ועוד, עוד הוא שם המשחק. העוד הגדול של כל רגע במציאות, אגבי ככל שיהיה. זו כנסייה בדויה, אבל מה שרואים כאן הוא את התפילה שנערכת מחוץ לה, כלומר את התפילה שבחלל הכנסייה הנמצא מחוץ לקירותיה, הכנסייה הגדולה ששמה – העולם.
לפעמים הדברים שכתובים בספרים דולפים החוצה אל המציאות שמסביבם. אדם כותב על אהובה בדויה ופוגש אותה אחרי כמה ימים בהשקת הספר. הוא מספר לה את זה, היא לא מאמינה לו, חושבת שזה טריק של חיזור; מישהו כותב על זכיה גדולה בפיס ואחרי כמה ימים מפסיד את כל כספו.
דבר דומה קרה עם הספר החדש בסדרת ספרי השירה של "הליקון" – ספרו של עדי עסיס, "ילד". השליש הראשון של הספר הוא מחזור שירה שעניינו בני זוג וילד שמסרב לבוא. יש זריקות, וטיפולים, והפלה היא תמיד הפחד. המציאות הזו יכולה להסביר גם את המבנה של המחזור הזה, מעין גישושים שיריים שכל אחד מהם מגיע ממקום אחר, בטון מעט שונה, פעם כך ופעם אחרת, פעם בארה"ב ופעם פה, כמהמר שמנסה בכל פעם מספר אחר על הרולטה.
והנה, הספר הודפס לפני כשבועיים. ציפיתי לעותקים הראשונים, אבל לידתו הראשונה של הספר היתה לידת הפלה. כל עטיפות המהדורה הראשונה הודבקו באופן שגוי, והיה צורך להדפיס את הכול מהתחלה. לקח לי קצת זמן להבין למה הידיעה על הדבק השגוי מטרידה אותי יותר מהסביר. זו הייתה תקלה טכנית סימבולית. הרי הרפיפוּת, חשבתי, הרי על זה בדיוק השליש הראשון של הספר. מה שאנו קוראים בדיבור היומיומי היריון ש"נתפס" או לא. מכונות הכריכייה עשו לספר ג'סטה אופראית. הם יצרו לו רחם ההולם את תוכנו. משל למה הדבר דומה, לספר על כסף שהיה נעטף, בטעות, בשטרות גדולים.
*
בַּחֲלוֹמִי אַתָּה
תִּינֹקֶת
מְלֻפֶּפֶת סָדִין
עַל מִטַּת בֵּית חוֹלִים,
שְׂעָרָהּ שָׁחוֹר מְקֻרְזָל
הַקִּירוֹת עֲרֻמִּים, שֶׁמֶשׁ
לְבָנָה
*
יש בספר של עדי עסיס עוד שני חלקים. החלק השני הופך לגמרי את הפואטיקה של הראשון. אם הראשון הוא מהוסס ומתייחס ל"סיפור" של ילד ממשי-נעדר (שככל שהוא נעדר הולכים ואוהבים אותו יותר – הוריו שלא יהיו אך גם הקוראים) הרי שהחלק השני מגשים את היעדרו של הילד בכך שהוא מציג תודעה "ילדית" קיימת של משורר. אין להבין את "ילדית" כפשוטו – הכוונה לפריעה של התודעה, שיש לה ניחוח ניאו-דאדאיסטי, פריעה שמחברת בעיקר, שוב ושוב, בין שדות ועולמות רחוקים. הנה הוא שוב, גיבורנו הדבק. אם בשיר שצוטט קודם, מהחלק הראשון, מודגש בעיקר הפער בין הסדין לשמש הלבנה (בין שני הלבנים, כמין מקף מקורזל עבה שאינו מחבּר דבר – השיער השחור), בין הזָכר של "אתה" לחלום על תינוקת – הרי שבחלק השני חיבור הוא שם המשחק. כך זה מתחיל (אני מביא רק שני בתים):
גיליון ה-100 של "הליקון" כלל בחירות של מאה שירים אהובים בידי 102 משוררים, סופרים, עורכים ומתרגמים. בערב ההשקה של הגיליון בבית ראובן (ביאליק 14 ת"א, יום שני הקרוב, 12.8, החל משעה 19:00, כניסה ללא תשלום) ייקראו מאה שירים (קצרים) אחרים בידי עשרה משוררים ומשוררות. כל אחד מהם בחר עשרה שירים אהובים עליו, וכך נציין את הופעת גיליון המאה עם מעין גיליון מאה אחר, שיבוצע "חי". זה יהיה מרתון מאתגר ויש להניח שהבחירות יהיו מעוררות. איני יודע מה יקרא כל אחד. חילקנו את הערב לשניים כדי לאפשר התאוששות ופינוי הפצועים לקבלת עזרה ראשונה. תהיה גם מוזיקה (להקת להקת). להלן המודעה. אפשר כמובן להפיץ.
מתחת לשולחן 