מתחת לשולחן

יש ליהודית הנדל סיפור נהדר בשם "שמלות המשי של גב' קליין". זה בספר "ארוחת בוקר תמימה" (הספרייה החדשה, אם יתמזל מזלכם תמצאוהו בדוכן). מבלי להיכנס לפרטיו, ברגע השיא בסיפור מבחינים באישה שהולכת "עם חצאית טלאים בצבעים של חום וכתום וסגול, ועל הבטן התנועע לה מרובע של משי שחור עם לבבות אדומים… ובתפנית חצי גוף ראיתי עכשיו מבריק מן הצד את המרובע עם הלבבות האדומים מוקף ריבועי משי מגן פרחי המשי של גב' קליין, [ראיתי את] גן פרחי המשי של גב' קליין זוהר עליה חתוך וחי". השמלה על הבחורה עשויה משאריות של שמלת אישה שמתה. הסיפור, שעוסק במכירת חיסול מתמדת, רואה איך שום דבר לא נעצר, אלא מתמחזר בלי הרף. האישה מתה אך שמלתה ממשיכה לחיות, בשינוי צורה, על גוף אחר.

נזכרתי בסיפור הזה כשעברתי לפני מספר ימים ליד דוכני "ידיעות ספרים" בשבוע הספר בכיכר רבין. עם פטירתו של יורם קניוק ז"ל מיהרה ההוצאה להציב שולחן מיוחד ועליו ספריו של המנוח. אין לי טענות נגד זה, ואפשר לראות את זה כמחוות כבוד יפה, אבל מהירותו של המעבר מאדם חי לערימת ספרים היה עבורי קצת מבהיל. הסתכלתי בדוכנים הרבים, ופתאום ראיתי את המובן מאליו הזה, שהספרים נחלקים לשניים: ספרים של סופרים שמתו מזמן (ישעיהו, דוסטויבסקי, גוגול) וסופרים שחיים וחותמים על ספריהם ומתלוצצים עם אנשי המכירות (כמוני למשל). מצד הקונים זה לא ממש משנה אם אתה חי או מת. זה ממש לא משפיע על הספר. רוב הקוראים ודאי לא יודעים כלל אם הם קוראים משהו של חי או של מת. הם ילבשו את השמלה שלך בין אם אתה חי ובין אם לא. וזה בסדר. העיקר שהשמלה תתאים להם איכשהו, והרי זה מוזר אם תתאים, זו היתה השמלה שלך פעם. המקרה של קניוק מבהיל קצת בגלל ההרגשה שביום רביעי, שבו נפתח שבוע הספר, הוא יכול היה עוד לחתום, וביום חמישי כבר לא. לספריו זה ממש לא אכפת.

קניתי את "תעודות לכיש" של נפתלי ה' טור-סיני. כותרת המשנה נפלאה: "מכתבים מימי ירמיהו הנביא", כלומר מסביבות שנת 600 לפנה"ס. אני עדיין בהתחבטות פנימית עזה, האם לרכוש, להשלמת ההרגשה, גם את שני כרכי ספר ירמיהו עצמו ב"עם עובד" מהסדרה הכחולה המבוארת. בכל מקרה, ב"תעודות לכיש" מפוענחים שברי חרס ועליהם כתובות חולין מסוף ימי בית ראשון. לכיש נחרבה בידי הבבלים (יש לה היסטוריה ארוכה של חורבנות). בחרס החמישי כותב מישהו, על פי הפענוח, "מי עבדך, כלב, כי שלחת אל עבדך את הספרים?". המילה "ספרים" משמעה כאן "מכתבים", אבל בתוך שבוע הספר היו עבורי הספרים לספרים ממש. לא נותר הרבה טקסט מלכיש – כמה חרסים, שברי מילים – כה קשה הפענוח עד שטור-סיני כותב כי "מה שנראה כמו קו מעל לאות הראשונה אינו אלא קו של לכלוך, וכל החרס הזה מלא קווים כאלה". הספרון שרכשתי הוא תמונת עתיד של היריד הזה, קצה הקרנבל.

הנה, זה קץ כל ספר: שברים מטושטשים, שלא ברור האם מה שכתוב בהם הוא מילה הרת גורל או "קו של לכלוך". ואפשר לראות את זה כבר בהווה, במעבר בין הדוכנים, ספרי הבישול (לבנים כל כך, אך טיפות הטיגון צפויות וידועות) לצד ספרי המקרא, ספרי הסודוקו לצד בן סירא המבואר, שירי זלדה לצד אני לא יודע מה. אם מה שאנו כותבים הוא קו של מילה או קו של לכלוך, לעולם לא נדע בביטחון. אבל כשמשווים את המולת שבוע הספר עם דממת חרסי לכיש בספרון של מוסד ביאליק יורדת מין דממה על הכיכר, כמו מחיצת זכוכית פתאום לפני הראש — זה לא חיזיון נעים.

 כמה דברים שהבנתי בחדר טייפולו, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק, 4.5.13

• שאפשר להרים כל דבר, למשל: עמוד שַיש, אם יושבים על ענן.
• שבגובה מסוים הכול אפשרי. למשל: האֵלים.
• שאפשר לצייר עננים וסלעים, אך מוטב לא לשכוח: זה מכחול ותו לא.
• שיש אנשים שעומדים וגבּם לעולם.
• שהאור מאַפשר.
• שבציור, ההבדל בין פסל לאדם מתבטל. ואולי זאת אמת.
• שכבר מותר לכתוב על התקרה.
• שיש מקום לכול: דגל אדום מתנפנף, חצוצרה – וקרחת.
• שאפשר להוציא זרוע מראש של מישהו. הצופה כבר יבין.
• שאין בעיה עם ראשי מלאכים, אבל גם סתם ציפורים יודעות לעוף גבוה.
• שאין לחשוש מהבלתי מובן: קרני פר גדולות אל מול כובע רחב שוליים מונף.
• שבמוקדם או במאוחר יהיה צורך במלאך.
• שיש אדם שרגליו מרחפות באוויר מעל גגות עיר רחוקים אבל גופו, ממותניו ומעלה, תחוב בתוך ענן. אמת: מתחת לכפות רגליו המרחפות מתה מישהי. בוכים עליה, מליטים פנים.
• שיש גמל על מעקה הבית. לרוב הוא מחופש לאדנית פרחים או לסורג חלוד.
• שאנשים מתקרבים עם הטלפונים הסלולריים לציורים לא כדי לצלם אותם אלא כדי לשוחח איתם. אבל הם מנתקים את השיחה לפני שלציור יש זמן לענות. ציורים הם כבדי דיבור, לפני המילה הראשונה הם נדרשים לכחכוח של רבע שעה.
• שאיני יודע איך לומר את זה. אולי ידעתי פעם ושכחתי.
• שהשמַים ייפתחו אם רק נרים את המכחול לכיוונם. והשמַים, כידוע, הם כדור, כלומר הם מצויים בכל הכיוונים.

דיוקן עצמי עם חנות ספרים משומשים סגורה בלילה ומודעת אבל, 29.4.13

שמעתי ביום שישי האחרון בהפתעה גמורה על דבר מותו הפתאומי של כרמי, בעל חנות הספרים המשומשים "צו קריאה" מול גן העיר. להערכתי לא עבר את שנתו ה-55. עברתי היום ליד החנות ומודעת האבל הכתה בי, שכן לראשונה גיליתי מה שם משפחתו, והוא הופיע, למרבה האירוניה, ליד האותיות ז"ל.  לא הייתי ממש חברו, אבל מכורח הנסיבות שוחחנו הרבה מאוד, כמעט תמיד בענייני ספרות. "הנסיבות", כלומר – מכרתי לו ספרים משומשים. מאות רבות של ספרים. אולי אלף בעשור. עד כדי כך שכשהיה רואה אותי נכנס עם שקיות היה אומר, "ברחמנות, ברחמנות". על חצי הספרים היה משלם סכום סמלי, את מחציתם האחרת הייתי משאיר לו בחינם. יש לי זיכרון די טוב ל"פרצופים" של ספרים, ולפעמים הייתי מוצא על המדפים אצלו ספרים שידעתי שהגיעו מספרייתי, ומי יודע אם לא עברו בדרך אצל קוראים אחרים וחזרו אל החנות אחרי מסע גלגולים נפתל. אפילו רכשתי ממנו פעם ספר שמכרתי לו שנה ומשהו קודם לכן. שמי עוד היה כתוב (אך מחוק על ידו) על העמוד הראשון. הוא עשה לי הנחה. להמשיך לקרוא מותו של מוכר ספרים משומשים

ספרו של יעקב ביטון הגיע מהדפוס אך עדיין לא מופץ לחנויות. אפשר לרכשו במכירה מוקדמת במחיר מוזל דרך אתר "אינדיבוק".

בימים אלו גם מופיע גיליון 100 של "הליקון" ובו מאה שירים שבחרו 102 משוררים, סופרים ואנשי ספרות. גם החוברת למכירה ב"אינדיבוק".

חשבו על חבריכם! רכשו שני עותקים – אחד למתנה!

אתמול ישבתי בבית הדפוס של אלי אורן בשדרות רוטשילד 109 בתל אביב לבדיקה אחרונה של "מחברות התבוסה", הספר של יעקב ביטון שאנו מוציאים ב"הליקון" בשבוע הבא. על השולחן היה הכול מפורק – העתקי שמש, דוגמת הדפסה ("אייריס") של הכריכה (השווא החסר בבי"ת יתווסף, הייתי צריך אותו למשהו אחר לרגע). רוב האנשים אינם מכירים את הספרים שלהם במצב כזה. הסתכלתי בסוס המכונף, הלוגו של הליקון, והיה נדמה לרגע שהוא ממריא אל איזה ספר אדום שהיה שם על השולחן. דוהר-עף בשדות הירוקים של הכריכה או מעליהם, מעבר להרים הלבנים של דפי הספר הזה. ונזכרתי באחד השירים מן הספר:

הַשְּׁקֵדִיָּה פָּרְצָה

לְאַט

בַּגִּנָּה עַל כִּסֵּא הָעֵץ

גִּלַּחְנוּ אֶת סַבָּא

קודם באה השקדיה, ורק אחר כך הסבא. יש כאן דימוי, כמובן, אבל לא ברור האם השיר מדמה את הסבא לעץ, או את העץ לסבא. לרוב בשירה האנושי הוא הבסיס, ואליו מדמים משהו. למשל, "שערך שחור כעורב"; העורב הוא רק מכשיר לדיבור על השיער. לא אצל ביטון. הוא רואה את הסבא והעץ דו-סטרית, שווים.

מה שהדימוי הזה מחביא הוא מה שאפשר לראות בתצלום: איך הצבע האדום שואף אל הצבע הדומה לו. בשיר זהו לא אדום אלא לבן. השקדיה פרצה כמו הזיפים הלבנים. אבל גם פריצתה גם הפוכה מהם. היא, הצעירה, פורצת לאט מתוך כבוד, כביכול, לזיפים הצומחים לאיטם. המילה לאט מתחברת למעלה ולמטה. אבל השקדיה אביבית, והסבא – בסתיו.

השיר רואה את ההבדלים ושוכח אותם. הכיסא מעץ, וגם השקדיה. סבא על כיסא העץ הופך לעץ, זיפיו – לפרחים. הגילוח כבר צופה את הנשירה של העץ, הגילוח הזה הוא נבואה על קץ האביב של העץ. מבחינת העץ, זה תער האפוקליפסה. כמו באחד השירים האחרים בספר, שבו מתנבא האבא: "שריפות הקיץ לפנינו". האש שהוא מדבר עליה אינה זרה, אינה "חיצונית".

ואז באה המילה "גילחנו". לשון רבים. מי גילח, כמה הם? שניים? שלושה? יותר? כמו טקס גדול, קרנבל, שבו כולם משתתפים בגילוח. אני כמעט מדמה המון אדם שם. במעגלים הרחוקים רק מספרים על מי ששמע על מי ששמע על אותו גילוח גדול. שם עומדים אנו, קוראי הספר. ממש שם. פתאום אני רואה את קצף הגילוח על העתקי השמש. גם הוא לבן. מחבר את הפרח לַפָּנִים.

זה בעיני ספר גדול ויקר. ניסיתי לכתוב שבחים. זה לא הלך. יש דברים שצריך רק לתאר אותם מקרוב. להמשיך לקרוא הגילוח

שיני שום קלופות מראש שלם, מעוכות
בצל וכרישה, קצוצים
400 גרם פול יבש מקולף (יש פול שנמכר מקולף, למשל בסופר "עדן". קילוף פול היא מלאכה מייגעת, לכן מאוד כדאי ללכת על הקלוף)
100 גרם עדשים שחורות או כתומות [אפשר קצת פחות פול וקצת יותר עדשים, אבל הפול צריך לשלוט]
שמן זית לסיר
קופסת עגבניות תמר (כ-400 גרם)
2 תפוחי אדמה לבנים גדולים
גזר אחד - הכנסתי כגחמה אקסצנטרית ברגע האחרון.
מלח ופלפל; כמון - 2 כפיות משמעותיות; מעט פלפל אדום [צ'ילי]
1.5 ליטר מים רותחים.
לטגן את הבצל והכרישה, להוסיף את שיני השום ולפני שישחימו, להוסיף את הקטניות ולערבב, 
אח"כ את תפוחי האדמה, אח"כ את העגבניות והתבלינים, אח"כ את המים הרותחים. 
אחרי הבאה לרתיחה - בישול שעתיים על אש קטנה
מומלצת סחיטת לימון לפני ההגשה מעל הצלחת.