מותו של מוכר ספרים משומשים

אבן גבירול, ת"א

דיוקן עצמי עם חנות ספרים משומשים סגורה בלילה ומודעת אבל, 29.4.13

שמעתי ביום שישי האחרון בהפתעה גמורה על דבר מותו הפתאומי של כרמי, בעל חנות הספרים המשומשים "צו קריאה" מול גן העיר. להערכתי לא עבר את שנתו ה-55. עברתי היום ליד החנות ומודעת האבל הכתה בי, שכן לראשונה גיליתי מה שם משפחתו, והוא הופיע, למרבה האירוניה, ליד האותיות ז"ל.  לא הייתי ממש חברו, אבל מכורח הנסיבות שוחחנו הרבה מאוד, כמעט תמיד בענייני ספרות. "הנסיבות", כלומר – מכרתי לו ספרים משומשים. מאות רבות של ספרים. אולי אלף בעשור. עד כדי כך שכשהיה רואה אותי נכנס עם שקיות היה אומר, "ברחמנות, ברחמנות". על חצי הספרים היה משלם סכום סמלי, את מחציתם האחרת הייתי משאיר לו בחינם. יש לי זיכרון די טוב ל"פרצופים" של ספרים, ולפעמים הייתי מוצא על המדפים אצלו ספרים שידעתי שהגיעו מספרייתי, ומי יודע אם לא עברו בדרך אצל קוראים אחרים וחזרו אל החנות אחרי מסע גלגולים נפתל. אפילו רכשתי ממנו פעם ספר שמכרתי לו שנה ומשהו קודם לכן. שמי עוד היה כתוב (אך מחוק על ידו) על העמוד הראשון. הוא עשה לי הנחה.

על מותו שמעתי עוד ביום שישי, אבל רק היום, לפני כשעה, כשעברתי ברחוב אבן גבירול, וראיתי את המודעה ומאחוריה את הספרים, הפך המוות מוחשי. עמדתי מול הזגוגית וראיתי את צלליתי משתקפת שם, ביני ובין הספרים הרבים, שכמה מהם היו פעם שלי. חשבתי איזה מקצוע מיתולוגי הוא מקצוע מוכר הספרים המשומשים, המעביר את הסיפורים והמידע מאדם לאדם, פותח שוב ושוב ספרים שדינם היה להיסגר או להיזרק. אנו אומרים "חנות ספרים משומשים", אבל ספר משומש, חשבתי, בניגוד לרכב משומש, הוא ספר חי יותר, ולא חי פחות. ספר חדש הוא ספר שלא נולד. כשקוראים בו פעם אחת הוא כמו ילד. וככל שקוראים בו יותר – אדם אחד או אנשים רבים – ככל שהוא "משומש" יותר, הוא מתחייה, מאיר יותר, דוהר יותר בעולם.

הספרים עמדו בדממה על המדפים. וראיתי – רואים זאת בתמונה – שגם אני, כמו כל אחד, הוא ספר כזה. מרעיש עד כמה מקום נצבע ומקבל משמעות לאור נסיבות. לפני שבוע זו היתה סתם חנות ספרים סגורה בלילה. היום היא הפכה לבית-עלמין סמלי. הספרים לא סתם היו שם, מאחורי מודעת האבל, אלא שהו שם בדממת מוות. מסביב נמכרו מיצי הפרי וההמבורגר הטבעוני, אבל ממול נפערה קובייה של שקט סופי. לפני שפניתי משם חשבתי שאולי אין החזון הזה קודר כל כך, אחרי הכול. שאולי אפשר לחשוב על מצבות בבית קברות כמו על חנות ספרים משומשים, להבדיל מבית גנזים. כל אחד נטמן כדי לחזור מתישהו, חנות הספרים המשומשים מבשרת אולי שיש סיכוי לעוד קריאה, שיש סיכוי לחזור. כל קריאה תהיה כמובן שונה מאוד. אתה מוכנס שם למדף כדון קיחוטה ונשלף ממנו כעבור איזה זמן, והנה אתה ספר אחד – ספר שירה אולי, ספר מסות, ספר טלפונים. אבל עיניים שוב קוראות בך. לאט נמתחו הקווים מן הספרים שבחנות, לאחור ולפנים, אל מדפים בבתים אחרים, אל בתי דפוס קרובים ורחוקים, אל קוראים שטרם נולדו. חבל על דאבדין.

10 מחשבות על “מותו של מוכר ספרים משומשים

  1. דרור אתה מרגש בכתיבתך!
    נכון וקיים חיי הספרים בעולמנו מתקיים ככול שקיימים על המדפים גם אם בסקציה של משומשים
    שמו של האיש חי,מת, כמה אירוני
    תמר דוברובסקי

  2. תודה, דרור. ראיתי את מודעת האבל ביום שישי בבוקר ליד כיכר המדינה ומייד ידעתי במי מדובר, שמעתי את שמו רק פעם אחת בחיי (מבוטא על ידי מישהו אחר) ובכל זאת ידעתי. קניתי שם לא מעט ספרים.

  3. כמה עצוב. איש מקסים ואוהב ספר.
    כשעוד קניתי ספרים (עכשיו אני שואלת בספריות) נהגתי לבקר אצלו פעם בחודש.
    בספרייתי יש את "יוליסס" לשעבר שלך, דרור. טרם הספיקותי.
    נקווה שהחנות תמשיך להתקיים.

  4. תודה רבה דרור. היה איש מקסים ואוהב ספר. קניתי שם הרבה. ביום האחרון של הביקור האחרון שלי בארץ, בדצמבר, עוד הספקתי לעבור אצלו ולקנות. הוא היה שקוע בשיחה עם קונה על ספרות רוסית. נהניתי להקשיב.

  5. עיניים שוב קוראות בך. אתה חי מחדש. תודה דרור. ביקרתי לא מעט בחנות הזאת ותמיד גיליתי שם הפתעות.

  6. היי דרור, אני חושבת שספרים הם כמו עצים. ציפורי קוראים מבקרות בהם, בונות קנים, חולפות הלאה.
    אהבתי את הפוסט על הביקור במטרופוליטן, תודה 🙂

  7. שלום דרור, הקשבתי עכשיו לפודקאסט שלך עם קובי מידן באנשים בלילה ולפני כן לסדרה שלך באוניברסיטה המשודרת, תמונות של בשר. נהניתי והערכתי.

    בתגובה לתמונה של חנות הספרים האבלה למעלה, אני רוצה להתייחס למודעת האבל עצמה. אני חי בלונדון וכאן אין מודעות אבל ברחובות או על בתים ובתי עסק (אני כמעט בטוח שגם אין בעיתונים–שם יש obituaries שזה שונה). מודעות אבל לא שייכות לתרבות המקומית, ונדמה לי שגם בשאר אירופה זה לא קיים. זה משהו יהודי או אולי אפילו ישראלי? לא יודע. כיום, גם בלי להכיר את המת יש משהו שמזעזע אותי לראות מודעת אבל בארץ. כל מודעת אבל. כשחייתי בארץ התרגלתי לזה אבל לאחר שנים של חיים בארץ אחרת מראה המודעה: הקור, הסכמטיות, הזילות החומרית והעיצובית, וגם חוסר האישי במודעה מכים בי. למה זה כך? כאילו יש רק את הדרך המזעזעת והקרה הזו להודיע לעולם על מותו של איש.

סגור לתגובות.