אוטופיה מינית שהוגשמה: על "רומן וינאי" של דוד פוגל

דוד פוגל, רומן וינאי, עריכה: לילך נתנאל ויובל שמעוני, עם עובד, ספריה לעם, 2012.

רשימה להרצאה בבית ביאליק, 19.4.12

**

1. הנשיקה

את הרומן של פוגל כדאי לקרוא בהקשר של מהלך שנפתח בספרות העברית עם כמה סיפורים של ברדיצ'בסקי בשנת 1900. זהו מהלך של גילוי הארוטיקה, מהלך שהתקדם יד ביד עם גילוי אפשרויות של כתיבה, של ארוטיקה יצירתית. אצל ברדיצ'בסקי, בסיפורים של 1900, כמו למשל "עורבא פרח", הארוטיקה מהוססת מאוד. כותב גיבורו של ברדיצ'בסקי,

הנשיקה בכלל היתה חלומי היותר גדול בין משאות נפשי ותענוגותיה הרוחניים. לנשק נערה אשר אוהַב אותה ולהשתעשע בידה הרכה, זאת היתה תשוקתי היותר גדולה בהלך-נפשי.

שימו לב שברדיצ'בסקי מדבר על הנשיקה לאישה כתענוג רוחני ובלשון יחיד. נשיקה אחת. רוסט לעומתו "כיסה בנשיקות [את] תלולית הבטן" של גברת שטיפט, וזה עוד לפני שהוא מתפשט. אם ברדיצ'בסקי חפץ בנשיקה אחת, וגם אותה לא ממש קיבל, מיכאל רוסט מנשק ומנושק עשרות פעמים בספר הזה. כמות הנשיקות של רוסט הייתה יכולה לפרנס את כל גיבורי ברדיצ'בסקי המוקדם גם יחד ואת יורשיהם שלושה דורות.

אם זו נקודת הפתיחה של המהלך, הרי שאת הסיפור של פוגל, שנכתב ככל הנראה 10-12 שנה אחרי ברדיצ'בסקי, אפשר לתאר כהגשמה מלאה של כל הציפיות שאצל ברדיצ'בסקי רק מתחילות ללבלב. מדהים למדי איזה מרחק גמאה הספרות העברית תוך עשר שנים מבחינת הארוטיקה. לפנינו סיפור של אוטופיה מינית שהוגשמה במלואה. אם מיכאל, גיבור "מחניים" של ברדיצ'בסקי הוא הרצל, מיכאל רוסט של פוגל הוא בן גוריון. להמשיך לקרוא אוטופיה מינית שהוגשמה: על "רומן וינאי" של דוד פוגל

המסעדה האיטלקית

לא יכולנו לעמוד בזה יותר, הכול היה כל כך טעים, הניוקי קרם-תרד עם שקדי טוסקנה, והפרושוטו אה-לה סיינה בנגיעות חומץ בלסמי סיציליאני, והיין, הקיאנטי הפשוט, שאביו של השף מייצר ביקב שלו בסבסטיאנו דל-פיומבו שליד פירנצה. אתמול חזרתי מפירנצה, הייתי צריך לרמות את אבא, אין הרבה בקבוקים, אמר לנו השף, ואני גנבתי לאבא ארגז, כשהייתי קטן היו מצליפים בי על דבר כזה, אבל עכשיו, עכשיו הוא מרותק, מרותק לכיסא הגלגלים, עובר בין הגפנים על הכיסא, הכיסא הישן הזה, מתוצרת "פיאט", ניגף במהמורות ובאבנים שבכרם, כמה חם בקיץ באזור פירנצה, ואני ואחי מביטים בו, ולא עוזרים לו. איך אפשר לעזור לו, הוא מתעקש, ואז אנחנו מחכים כמה ימים וגונבים לו את הבקבוקים של השנה שעברה. והוא לא מבין, ועוד בציור ועוד בציר, הוא לא מבין לאן הולך היין, אבל הוא לא מפסיק לבצור. נו, איך היה? טעים? ואנו הנהנו במרץ, הניוקי, והפרושוטו, והמרק, הוי המרק – מה שׂמת במרק, ג'ובאני? מה זה צף שם? מה זה החתיכות האלה? זה טעים, הלשון מסתחררת מטעמים, איטליה עולה לי בין השיניים, זעק אבי, שאת יום הולדתו השמונים חגגנו, אני שומע את הדוּצֶ'ה  נואם לי מתחת ללשון הקטנה של הגרון! היה לכם טעים, שאל השף, ג'ובאני, שוב, ואנו אמרנו שוב שכן, שמעולם לא אכלנו אוכל כל כך מעודן ומסעיר, והוא אמר, הבלים, הרי אין בכלל חוש טעם, את מי אתם מרמים? הרי האדם יכול להבחין בארבעה טעמים בלבד, מתוק, מלוח, חמוץ וחריף. יש ארבעה טעמים, שלא יספרו לי סיפורים, כל העניין באוכל זה רק העיניים, רק העיניים אוכלות, ולמעשה אין חוש טעם בכלל, מדובר בארבעה סוגים של כאבים, החריף זה כאב, המתוק זה כאב, כמו שאומרים, "הכאב המתוק", הרי סוכר זה סם המוות, והחמוץ זה כאבי תופת, הרי כל הלשון של כל האנשים מלאה פצעונים ודלקת חניכיים, וכשהם אוכלים חמוץ זה עינוי, והמלוח זה כאב, כאב לקיבה, כאב לדם, אתם אוכלים עוד ועוד מלח, מה אתם, דגים בים? מאיפה הרעיון הזה של המלח, מאיפה, לקחת מהים, הים זה רעל בשבילך, אמר לאבי, שגלגל וגלגל מקרוני על מזלגו, ואתה לוקח מהים הרעיל ודוחף לאוכל. הרי מי מלח זו תרופה בדוקה לדלקת חניכיים, ומה זה המרק אם לא מי מלח, אתם שותים מֵי פֶּה, אתם מגעילים אותי, אתם משלמים מאות שקלים על מֵי פֶּה, על מי מלח, תלכו לים, תרתיחו סיר מֵי ים, שאג. לא. אין חוש טעם. זוהי המצאה של התעשייה, של יחצנֵי המזון, הם ישכנעו אתכם שאתם יכולים לטעום, אבל אתם לא יכולים, אתם לא מבדילים בין גבינות, ולא בין יינות, ולא בין פירות, הפירות מתוקים כולם באותו האופן בשבילכם, אבל איש לא יודה בזה. זה כמו כאב של כוויה, וכאב של סטירת לחי, וכאב של פצע פתוח, וכאב של רגל שבורה, ואתם קוראים לזה "טעם", ומשלמים אלפי שקלים לארוחה במסעדה שלי, אבל זו רמאות, אני מרמה אתכם בדיוק כמו שאני מרמה את אבא שלי, אמר השף לאבי, שהמשיך עדיין לצבור מקרוני ברוטב על מזלגו. אין חוש טעם, אנחנו מסדרים את האוכל יפה, את הצבעים של האוכל, את הצורות, כמו בציור, ואתם רואים שזה יפה ואומרים שזה טעים, הם רואים את העור השׂרוף ואומרים שזה פריך, הם רואים את הזיגוג המתועב הזה ואומרים, מתוק לי. בולשיט. הם רואים את הצהוב והמוח האומלל שלהם חושב על לימון ועל טעם של לימון, אתם רואים את האדום וחושבים שאתם טועמים את היין, אבל רוב בני האדם, מה אני אומר "רוב", כולם, ממש כולם, אמר לנו, וחבט על ידו של אבי שגלגלה כמעט חבילה שלמה של פסטה על מזלגו, כולם, וגם אתם, עיוורי צבעים. תלכו לים, תשתו מי ים במקום מרק, תאכלו חול רטוב במקום כל הבצק הזה, לכם זה היינו הך. אני רוצה עכשיו, אמר וקם, שתסתלקו מכאן ולא תשובו לעולם. אין לכם שום מושג כמה אני שונא אתכם. אבל אנחנו כמובן צחקנו והזמנו את תפריט הקינוחים.

קנה מידה

אנו מדברים על הרי האנדים "האדירים" או על הרי ההימלאיה "המתנשאים", כאילו היו בליטוֹת משמעותיות על פני כדור הארץ. אבל פני האדמה מחוספסים רק בקנה מידה אנושי. אם כדור הארץ הוא כדור באולינג, והאוורסט יונח עליו לפי אותו קנה מידה, גובהו של ההר יהיה פחות ממאית האינץ': בערך בעובי של נייר טישו. אם פני כדור הבאולינג יעוצבו כך שהם ייצגו בדיוק את פני כדור הארץ, מפסגות ההרים הגבוהות ביותר ועד לתהומות האוקיאניים העמוקים ביותר, עינינו לא יבחינו בהן, ואצבעותינו לא יחושו בחספוס; נוכל להשתמש בכדור הזה למשחק […]. על כדור באולינג, האטמוספרה לא תהיה עבה יותר מכמה גיליונות נייר, ואם נטביל את הכדור בקערת מים וננער אותו, שִכבת הרטיבות שתישאר צמודה לפני הכדור תהיה עבה דיה על מנת לייצג את האוקיאנוסים.

*

צ'ט ריימו, The Virgin and the Mousetrap, 1991.

הקישור באדיבות >>>

"כדברי אהבה על שפתי איש מנוּגע"


דורית מאירוביץ, הנוף הוא הנפש: מסות ומאמרים על משוררים ושירה, הוצאת קשב, 2011, 154 עמ', 84 ש"ח

אחרי שמתה דורית מאירוביץ – בתם של הצייר צבי מאירוביץ ז"ל ושל הסופרת יהודית הנדל – הזמין אותי אחיה של דורית, שוקי, לדירתה, על מנת לקחת ספרים מן המדף. דורית הייתה מבקרת וחוקרת ספרות, והמדפים היו גדושים אוצרות, שמהם בחרתי רק את ספריו של אבות ישורון במהדורות המקוריות, שאזלו מזמן. זה היה ב-2007. דורית, שלא פגשתי בה מעולם, הייתה בת 57 במותה. אני זוכר שסבבתי בדירה הריקה, והסתכלתי במדפים ובתיקיות הקרטון, ופתאום, להרף עין, הצטייר לי מקצוע הכתיבה על הספרות בצבעים קודרים ומייאשים, כאילו היו כל הרשימות שהושארו שם, וכל הספרים הישנים, לא מקור של עניין ושמחת המחשבה, כפי שאמורים היו להיות, אלא כארכיון של בית משפט המלא גזרי דין.

הספר שלפנינו מכנס כמה מהמאמרים שנותרו בתיקיות האלו, מאמרים של ראש מבריק ולב רגיש. תכננתי לסקור כמה ממאמרי הספר, אבל נבלמתי מיד במאמר הפותח, הדן בשיר אחד של המשורר והסופר הדגול יעקב שטיינברג. זהו מאמר מצמרר. לא רק בשל הניתוח החד כתער של השיר. זהו מאמר שראוי להילמד כמופת לקשב מקסימלי של קוראת, קוראת שניחנה הן בעין שרואה את ציורי השיר (למשל, ערב המתואר "כספוֹג-ענקים נורא"), והן באוזן ששומעת את קולו, את "סיפורו", ירושת שני הוריה, בלי ספק. אבל המצמרר במאמר אינו הדיון בשיר, אלא היותו וידוי מוצפן של המבקרת, וידוי נואש במסווה של מאמר ביקורת ענייני ומנומק.

להמשיך לקרוא "כדברי אהבה על שפתי איש מנוּגע"

חמישה מתוך זנרין-קושו וציור

טיוטות תרגום מתוך זנרין-קושו 

עֲנָנִים נִשָּׂאִים וּמַיִם זוֹרְמִים, עָלִים נוֹשְׁרִים וּפְרָחִים מְרַחֲפִים

כְּבָר זְמַן רַב מְאֹד עוֹשִׂים זֹאת רַק בִּשְׁבִילְךָ

*

פַּרְפַּר עָף פְּנִימָה וְחָלַף מֵעַל לַגָדֵר-הַחַיָּה.

אֲנִי תּוֹהֶה, צִבְעֵי הָאָבִיב – הַאִם הֵם עַתָּה בְּבֵית שְׁכֵנִי?

*

נְשׁוֹת הֶחָצֵר, כִּפְרָחִים, נֶאֱסָפוֹת בְּאַרְמוֹן בָּאָבִיב.

אֲבָל עַכְשָׁו רַק הַחָגְלָה עָפָה.

*

הַיָּרֵחַ בִּשְׁמֵי הַסְּתָו אָדִישׁ לָאַהֲבָה וְלַשִּׂנְאָה.

צְלָלִים שׁוֹקְעִים אַל תּוֹךְ הָגַנְגֵס בְּלִי לְהוֹתִיר סִימָן. להמשיך לקרוא חמישה מתוך זנרין-קושו וציור

תמונות של בשר (5): השפירית

 

רעש זמזום נשמע מהחדר הסמוך הבוקר. חשבתי שהמנורה עומדת להישרף, אבל כשנכנסתי לחדר ראיתי אותה, שרועה על גבה, מפרפרת. שפירית. משהו הסתבך ברגליה, חתיכת מוֹך. הצלחתי לשחרר את הלכלוך בזהירות, אבל השפירית לא עפה משם. תנועותיה היו אטיות. השפירית היא החרק המהיר ביותר בטבע. אבל השפירית הזו הייתה דוממת כמעט. הנחתי אותה על ספר שהיה שם במקרה. לא ידעתי מה לעשות, השפירית אוכלת חרקים. אין לי חרקים. הנחתי לפניה חתיכת פלפל אדום. היה נדמה שהיא אוכלת אותו במאמץ.

כנף אחת שלה, הבחנתי, הייתה כמו נגוסה, קרועה בקצה. האם פצע זעיר כזה מונע ממנה לעוף? קשה להאמין. יש לה ארבע כנפיים ועיניים ענקיות. כל ראשה כמעט עיניים. היא יכולה להביט בראייה היקפית. השפירית זעירה ביחס אל גופי, כמובן, אבל כשמשווים את גודל העיניים, ההבדל מצטמצם מאוד. אני מביט בעיניה, ברור לי שהיא רואה אותי. אני מברר באינטרנט איך נראית שפירית גוססת. השפירית הזו גוססת. בקושי נעה. להמשיך לקרוא תמונות של בשר (5): השפירית