מתחת לשולחן

דורית מאירוביץ, הנוף הוא הנפש: מסות ומאמרים על משוררים ושירה, הוצאת קשב, 2011, 154 עמ', 84 ש"ח

אחרי שמתה דורית מאירוביץ – בתם של הצייר צבי מאירוביץ ז"ל ושל הסופרת יהודית הנדל – הזמין אותי אחיה של דורית, שוקי, לדירתה, על מנת לקחת ספרים מן המדף. דורית הייתה מבקרת וחוקרת ספרות, והמדפים היו גדושים אוצרות, שמהם בחרתי רק את ספריו של אבות ישורון במהדורות המקוריות, שאזלו מזמן. זה היה ב-2007. דורית, שלא פגשתי בה מעולם, הייתה בת 57 במותה. אני זוכר שסבבתי בדירה הריקה, והסתכלתי במדפים ובתיקיות הקרטון, ופתאום, להרף עין, הצטייר לי מקצוע הכתיבה על הספרות בצבעים קודרים ומייאשים, כאילו היו כל הרשימות שהושארו שם, וכל הספרים הישנים, לא מקור של עניין ושמחת המחשבה, כפי שאמורים היו להיות, אלא כארכיון של בית משפט המלא גזרי דין.

הספר שלפנינו מכנס כמה מהמאמרים שנותרו בתיקיות האלו, מאמרים של ראש מבריק ולב רגיש. תכננתי לסקור כמה ממאמרי הספר, אבל נבלמתי מיד במאמר הפותח, הדן בשיר אחד של המשורר והסופר הדגול יעקב שטיינברג. זהו מאמר מצמרר. לא רק בשל הניתוח החד כתער של השיר. זהו מאמר שראוי להילמד כמופת לקשב מקסימלי של קוראת, קוראת שניחנה הן בעין שרואה את ציורי השיר (למשל, ערב המתואר "כספוֹג-ענקים נורא"), והן באוזן ששומעת את קולו, את "סיפורו", ירושת שני הוריה, בלי ספק. אבל המצמרר במאמר אינו הדיון בשיר, אלא היותו וידוי מוצפן של המבקרת, וידוי נואש במסווה של מאמר ביקורת ענייני ומנומק.

להמשיך לקרוא "כדברי אהבה על שפתי איש מנוּגע"

טיוטות תרגום מתוך זנרין-קושו 

עֲנָנִים נִשָּׂאִים וּמַיִם זוֹרְמִים, עָלִים נוֹשְׁרִים וּפְרָחִים מְרַחֲפִים

כְּבָר זְמַן רַב מְאֹד עוֹשִׂים זֹאת רַק בִּשְׁבִילְךָ

*

פַּרְפַּר עָף פְּנִימָה וְחָלַף מֵעַל לַגָדֵר-הַחַיָּה.

אֲנִי תּוֹהֶה, צִבְעֵי הָאָבִיב – הַאִם הֵם עַתָּה בְּבֵית שְׁכֵנִי?

*

נְשׁוֹת הֶחָצֵר, כִּפְרָחִים, נֶאֱסָפוֹת בְּאַרְמוֹן בָּאָבִיב.

אֲבָל עַכְשָׁו רַק הַחָגְלָה עָפָה.

*

הַיָּרֵחַ בִּשְׁמֵי הַסְּתָו אָדִישׁ לָאַהֲבָה וְלַשִּׂנְאָה.

צְלָלִים שׁוֹקְעִים אַל תּוֹךְ הָגַנְגֵס בְּלִי לְהוֹתִיר סִימָן. להמשיך לקרוא חמישה מתוך זנרין-קושו וציור

"כוס התה שלי", ספר לילדים שכתבתי ואייר מאיר אפלפלד, יוצא לאור השבוע בהוצאת "עם עובד".

והנה תמונה אחת שאני אוהב במיוחד מתוך הספר (לחצו להגדלה): להמשיך לקרוא כוס התה שלי (פרסומת)

 

רעש זמזום נשמע מהחדר הסמוך הבוקר. חשבתי שהמנורה עומדת להישרף, אבל כשנכנסתי לחדר ראיתי אותה, שרועה על גבה, מפרפרת. שפירית. משהו הסתבך ברגליה, חתיכת מוֹך. הצלחתי לשחרר את הלכלוך בזהירות, אבל השפירית לא עפה משם. תנועותיה היו אטיות. השפירית היא החרק המהיר ביותר בטבע. אבל השפירית הזו הייתה דוממת כמעט. הנחתי אותה על ספר שהיה שם במקרה. לא ידעתי מה לעשות, השפירית אוכלת חרקים. אין לי חרקים. הנחתי לפניה חתיכת פלפל אדום. היה נדמה שהיא אוכלת אותו במאמץ.

כנף אחת שלה, הבחנתי, הייתה כמו נגוסה, קרועה בקצה. האם פצע זעיר כזה מונע ממנה לעוף? קשה להאמין. יש לה ארבע כנפיים ועיניים ענקיות. כל ראשה כמעט עיניים. היא יכולה להביט בראייה היקפית. השפירית זעירה ביחס אל גופי, כמובן, אבל כשמשווים את גודל העיניים, ההבדל מצטמצם מאוד. אני מביט בעיניה, ברור לי שהיא רואה אותי. אני מברר באינטרנט איך נראית שפירית גוססת. השפירית הזו גוססת. בקושי נעה. להמשיך לקרוא תמונות של בשר (5): השפירית

סַחְלָבִים צוֹמְחִים בַּאֲגַף נִסְתָּר בָּאַרְמוֹן.

לְעוֹלָם לֹא יֻצְּגוּ בָּרַבִּים. לְעוֹלָם לֹא יַפְסִיקוּ לָתֵת אֶת רֵיחָם.

* להמשיך לקרוא סַחְלָבִים צוֹמְחִים בַּאֲגַף נִסְתָּר בָּאַרְמוֹן

 

 

המנורה שבטריילר לסרטו החדש של בלה טאר, "הסוס מטורינו", מופיעה גם בסוף הסרט והיא שיאו. בשיחה אחרי ההקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשבת האחרונה רמז טאר באופן די ברור על הזיקה בין המנורה הדועכת ל"ויהי אור" של בריאת העולם בספר "בראשית". הזיקה היא של היפוך, והסרט הוא סרט של "ויהי חושך", וממילא גם סרט המבטל את עצמו, מפני שאין קולנוע בחושך (רק לקהל מותר להיות בחושך, אבל הסרט עצמו הוא מנורה; וכשהמנורה הזו נכבית, והסרט נטמע בחושך של הצופים, אין סרט). טאר אמר שזהו סרטו האחרון, אבל כמעט אפשר לומר שגם בלי ההצהרה הזו היה הסרט עצמו אומר זאת.

המנורה הזו היא ציטוט ברור, שיכול לסייע במקצת בהבנת הסרט. הציטוט הוא של המנורה מציורו של ון גוך "אוכלי תפוחי האדמה". גם בסרט, כמו בציור, מזונן של הדמויות הוא תפוחי אדמה מבושלים. תפוח אדמה אחד ליום עם מעט מלח. אבל בניגוד לציור של ון גוך, שבו יש שיתוף בין האביונים, והמחווה העיקרית בו היא של הענקה של מזון, אצל טאר האחווה הזו חסרה. במהלך הסרט מופיעה סיעה של צוענים ומנסה לשתות מהבאר של האב ובתו, אוכלי תפוחי האדמה. האב ובתו מגרשים את הצוענים. האב ובתו פועלים על פי הקוד של המערבון, של "הטוב והרע" ובלי לברר מי האורחים יוצאים אליהם בצעקות בגרזן. למרבה הפלא, מחוות ההענקה היחידה כמעט בסרט מתרחשת כאשר אחד הצוענים מעניק ספר תיאולוגי לבת בתמורה למים שלא שתה. מיד לאחר מכן מתייבשת הבאר ותהליך הדעיכה מואץ. בלי מי הבאר לא רק שאי אפשר לשתות, גם אי אפשר לבשל את תפוחי האדמה. בעוד שהסוסה של האב ובתו גוססת לאִטה, סוסי הצוענים חיים ובריאים. הצוענים היו יכולים להיות פתח מילוט עבור אוכלי תפוחי האדמה, אבל הם כלל לא שקלו זאת ובחרו לגרשם. אם יש "משגה" טראגי בסרט הזה, כאן הוא טמון: בהתרחקות ממה שוון-גוך מציע, בהתרחקות מהמנורה של ון גוך.

להמשיך לקרוא המנורה של ון גוך (על "הסוס מטורינו", בלה טאר)

המורה למתמטיקה

המורה למתמטיקה נכנס לכיתה  ואמר: הבוקר שכחתי הכול. את פעולות החשבון. חילוק ארוך. חיבור, חיסור. שכחתי את לוח הכפל. אפילו את המספרים. אני זוכר את המספר חמש בלבד. אבל אני לא מסוגל לכתוב אותו או לחשב בעזרתו. חמש. חמש. חמש. מאוד מוזר. אני יודע שהייתי פעם המורה למתמטיקה. שעל הלוח, בְּגירים, פתרתי משוואות ותרגילים. כל זה נגמר היום בבוקר. חשבתי לא לבוא בכלל. חשבתי לא לקום, לשכב עוד במיטה. חשבתי על המוות. אני בן ארבעים. עוד כמה רגעים, אמרתי לאשתי, עוד כמה רגעים זה יעבור. אני אשכב ואחכה. חמש דקות ודי, אמרתי לה. אבל כלל לא ידעתי כמה זה חמש דקות. תגידו לי אַתם, אמר אל הכיתה ההמומה, תגידו לי אַתם בבקשה, כמה אַתם, הילדים, וכמה המורה למתמטיקה.

להמשיך לקרוא בית הספר, 3 קטעים

שלושה רישומי אמהות (של דירר, רמברנדט וסרא) ומספר ציטוטים ממסה של ג'ון ברג'ר על רישום – חומר למפגש הראשון בסדרה חדשה של חמש שיחות של מאיר אפלפלד ושלי על אמנות הרישום, במכללת "עלמא" בתל אביב. השיחה הראשונה ב-14.7.11, בשעה 19:00. לפרטים נוספים ולהרשמה אונליין >>>

* * *

ג'ון ברג'ר, "רישום", 1953 [כמה ציטוטים]

מתוך: Selected Essays of John Berger

"For the artist drawing is discovery".

"קו, אזור של גוון, אינם חשובים כל כך כתיעוד של מה שראית, אלא מבחינת מה שהם יאפשרו לך לראות".

"כל סימן שאתה עושה על הנייר הוא אבן שממנה אתה ממשיך אל הבאה אחריה, עד שחצית את הנושא שלך כאילו היה נהר, והנחת אותו מאחוריך".

"רישום הוא תעודה אוטוביוגרפית של הגילוי של מישהו ביחס לאירוע מסוים – אירוע שנראָה, שנחרט בזיכרון או שדומיין. עבודה 'גמורה' היא ניסיון ליצור אירוע כזה. יש משמעות לכך שרק כאשר אמנים זכו במעמד גבוה יחסית של חופש אינדיבידואלי ו'אוטוביוגרפי' – הרישומים, כפי שאנו תופסים אותם היום, החלו להתקיים".

"יש כמה גורמים טכניים שמבחינים בין 'רישום עבודה' (working drawing) ועבודה 'גמורה': הזמן הארוך יותר הדרוש על מנת לצייר על בד או לפסל באבן; קנה המידה הגדול יותר של העבודה ה'גמורה'; הכורח של טיפול בו-זמני בצבע, איכות הפיגמנט, גוון, טקסטורה, מרקם וכו' לעומת ה'כתב המחובר' של הרישום, שהוא יחסית פשוט וישיר. אבל עם זאת, ההבחנה העקרונית היא בפעולה של תודעת האמן. רישום הוא ביסודו של דבר עבודה פרטית, הקשורה אך ורק לצרכיו של האמן; ציור או פסל 'גמור' הוא ביסודו של דבר ציבורי, עבודה מוצגת".

"נובעת מכך הבחנה דומה מנקודת מבטו של הצופה. לנוכח ציור או פסל הוא נוטה להזדהות עם הנושא, לפרש את הדימויים כשלעצמם; לנוכח רישום הוא מזדהה עם האמן, ומשתמש בדימויים על מנת להשיג התנסות תודעתית של ראייה מבעד לעיני האמן, כביכול". להמשיך לקרוא שלוש אמהות