מתחת לשולחן

 

 

המנורה שבטריילר לסרטו החדש של בלה טאר, "הסוס מטורינו", מופיעה גם בסוף הסרט והיא שיאו. בשיחה אחרי ההקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשבת האחרונה רמז טאר באופן די ברור על הזיקה בין המנורה הדועכת ל"ויהי אור" של בריאת העולם בספר "בראשית". הזיקה היא של היפוך, והסרט הוא סרט של "ויהי חושך", וממילא גם סרט המבטל את עצמו, מפני שאין קולנוע בחושך (רק לקהל מותר להיות בחושך, אבל הסרט עצמו הוא מנורה; וכשהמנורה הזו נכבית, והסרט נטמע בחושך של הצופים, אין סרט). טאר אמר שזהו סרטו האחרון, אבל כמעט אפשר לומר שגם בלי ההצהרה הזו היה הסרט עצמו אומר זאת.

המנורה הזו היא ציטוט ברור, שיכול לסייע במקצת בהבנת הסרט. הציטוט הוא של המנורה מציורו של ון גוך "אוכלי תפוחי האדמה". גם בסרט, כמו בציור, מזונן של הדמויות הוא תפוחי אדמה מבושלים. תפוח אדמה אחד ליום עם מעט מלח. אבל בניגוד לציור של ון גוך, שבו יש שיתוף בין האביונים, והמחווה העיקרית בו היא של הענקה של מזון, אצל טאר האחווה הזו חסרה. במהלך הסרט מופיעה סיעה של צוענים ומנסה לשתות מהבאר של האב ובתו, אוכלי תפוחי האדמה. האב ובתו מגרשים את הצוענים. האב ובתו פועלים על פי הקוד של המערבון, של "הטוב והרע" ובלי לברר מי האורחים יוצאים אליהם בצעקות בגרזן. למרבה הפלא, מחוות ההענקה היחידה כמעט בסרט מתרחשת כאשר אחד הצוענים מעניק ספר תיאולוגי לבת בתמורה למים שלא שתה. מיד לאחר מכן מתייבשת הבאר ותהליך הדעיכה מואץ. בלי מי הבאר לא רק שאי אפשר לשתות, גם אי אפשר לבשל את תפוחי האדמה. בעוד שהסוסה של האב ובתו גוססת לאִטה, סוסי הצוענים חיים ובריאים. הצוענים היו יכולים להיות פתח מילוט עבור אוכלי תפוחי האדמה, אבל הם כלל לא שקלו זאת ובחרו לגרשם. אם יש "משגה" טראגי בסרט הזה, כאן הוא טמון: בהתרחקות ממה שוון-גוך מציע, בהתרחקות מהמנורה של ון גוך.

להמשיך לקרוא המנורה של ון גוך (על "הסוס מטורינו", בלה טאר)

המורה למתמטיקה

המורה למתמטיקה נכנס לכיתה  ואמר: הבוקר שכחתי הכול. את פעולות החשבון. חילוק ארוך. חיבור, חיסור. שכחתי את לוח הכפל. אפילו את המספרים. אני זוכר את המספר חמש בלבד. אבל אני לא מסוגל לכתוב אותו או לחשב בעזרתו. חמש. חמש. חמש. מאוד מוזר. אני יודע שהייתי פעם המורה למתמטיקה. שעל הלוח, בְּגירים, פתרתי משוואות ותרגילים. כל זה נגמר היום בבוקר. חשבתי לא לבוא בכלל. חשבתי לא לקום, לשכב עוד במיטה. חשבתי על המוות. אני בן ארבעים. עוד כמה רגעים, אמרתי לאשתי, עוד כמה רגעים זה יעבור. אני אשכב ואחכה. חמש דקות ודי, אמרתי לה. אבל כלל לא ידעתי כמה זה חמש דקות. תגידו לי אַתם, אמר אל הכיתה ההמומה, תגידו לי אַתם בבקשה, כמה אַתם, הילדים, וכמה המורה למתמטיקה.

להמשיך לקרוא בית הספר, 3 קטעים

שלושה רישומי אמהות (של דירר, רמברנדט וסרא) ומספר ציטוטים ממסה של ג'ון ברג'ר על רישום – חומר למפגש הראשון בסדרה חדשה של חמש שיחות של מאיר אפלפלד ושלי על אמנות הרישום, במכללת "עלמא" בתל אביב. השיחה הראשונה ב-14.7.11, בשעה 19:00. לפרטים נוספים ולהרשמה אונליין >>>

* * *

ג'ון ברג'ר, "רישום", 1953 [כמה ציטוטים]

מתוך: Selected Essays of John Berger

"For the artist drawing is discovery".

"קו, אזור של גוון, אינם חשובים כל כך כתיעוד של מה שראית, אלא מבחינת מה שהם יאפשרו לך לראות".

"כל סימן שאתה עושה על הנייר הוא אבן שממנה אתה ממשיך אל הבאה אחריה, עד שחצית את הנושא שלך כאילו היה נהר, והנחת אותו מאחוריך".

"רישום הוא תעודה אוטוביוגרפית של הגילוי של מישהו ביחס לאירוע מסוים – אירוע שנראָה, שנחרט בזיכרון או שדומיין. עבודה 'גמורה' היא ניסיון ליצור אירוע כזה. יש משמעות לכך שרק כאשר אמנים זכו במעמד גבוה יחסית של חופש אינדיבידואלי ו'אוטוביוגרפי' – הרישומים, כפי שאנו תופסים אותם היום, החלו להתקיים".

"יש כמה גורמים טכניים שמבחינים בין 'רישום עבודה' (working drawing) ועבודה 'גמורה': הזמן הארוך יותר הדרוש על מנת לצייר על בד או לפסל באבן; קנה המידה הגדול יותר של העבודה ה'גמורה'; הכורח של טיפול בו-זמני בצבע, איכות הפיגמנט, גוון, טקסטורה, מרקם וכו' לעומת ה'כתב המחובר' של הרישום, שהוא יחסית פשוט וישיר. אבל עם זאת, ההבחנה העקרונית היא בפעולה של תודעת האמן. רישום הוא ביסודו של דבר עבודה פרטית, הקשורה אך ורק לצרכיו של האמן; ציור או פסל 'גמור' הוא ביסודו של דבר ציבורי, עבודה מוצגת".

"נובעת מכך הבחנה דומה מנקודת מבטו של הצופה. לנוכח ציור או פסל הוא נוטה להזדהות עם הנושא, לפרש את הדימויים כשלעצמם; לנוכח רישום הוא מזדהה עם האמן, ומשתמש בדימויים על מנת להשיג התנסות תודעתית של ראייה מבעד לעיני האמן, כביכול". להמשיך לקרוא שלוש אמהות

טיוטות תרגומים מתוך זֶנְרִין-קוּשוּ (מן הנוסח האנגלי)

*

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא הַמִּקְדָּשׁ,

אֲבָל הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֶת קוֹל פַּעֲמוֹנוֹ.

*

עֶשֶׂר שָׁנִים, אֵינִי יָכֹל לָשׁוּב.

שָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ בָּאתִי.

*

דֻּבְדְּבָנֵי הַהַר זוֹרְחִים כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת;

צִפּוֹרֵי הַנָהָר שָׁרוֹת בְּקוֹל נוֹזְלִי.

*

אֶתְמוֹל בְּלַיְלָה קָרְאוּ אַוְוזֵי הַפֶּרֶא;

הָרוּחַ הַטְּהוֹרָה הֵפִיצָה סְתָו עַל פְּנֵי עֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים מִילִין. להמשיך לקרוא "שָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ בָּאתִי"

במערכון המצחיק הזה שכתב יוסף אל-דרור מספר דב נבון על בניין כל כך יוקרתי (שנמצא בתל אביב, מאחורי גן העיר, וכיום נראה קצת פחות יוקרתי מאשר בשנות התשעים, אז צולם המערכון), עד שהמעלית שלו הופכת להיות הפנטזיה של טייסים ומקום התוועדות לנשיאים בדימוס. במהלך דבריו הוא משווה בין המעלית של הבניין היוקרתי למעלית שבבניין שלנו, האנשים הרגילים, שהיא מלוכלכת ועולה במהירות של "רכבת העמק". רכבת העמק בדיבור הישראלי היא באמת משל למשהו עתיק ואטי, משהו שאפשר לנצח אותו בהליכה. אבל יש עוד צד לרכבת העמק, והוא מתקשר באופן מעניין למערכון הזה ולמעלית היוקרתית של הבניין, התקוע באופן תמוה למדי במרכז תל אביב, בוהק בלובנו המשתדל להיות קצת "עיר לבנה".

העניין הוא שרכבת העמק היא למעשה מקטע קצר למדי במערך מסועף של מסילות ברזל של האימפריה העותמנית. זהו קו בין חיפה לכנרת, ליתר דיוק לצֶמח, שאז נקראה סמח. מסילת הברזל הזו הייתה יכולה להוביל אותך הישר לדמשק, ואך לפני כמה עשורים יכולת לצאת מחיפה ב-8 בבוקר ולהגיע קצת לפני 8 בערב לדמשק, כעולה מלוח הזמנים הזה. זה לא כל הסיפור: בתחנת אדרעי היית יכול להחליף רכבת לעמאן, ומשם להדרים לאורך חצי-האי ערב עד לעיר מדינה, או צפונה, דרך לבנון, לתורכיה והלאה לבלקן ולבולגריה.

המפה הגיאוגרפית לא השתנתה. אבל תמונת המרחב העולה ממסילת הברזל של האימפריה העותמנית שונה באופן קיצוני, אפילו מהמם, מתמונת המרחב הישראלית הנוכחית. בעוד שאנו תופסים את המרחב הישראלי כסגור מכל עבריו – ולכן נתב"ג כה חשוב בהוויה הישראלית, כמעין מקפצת דילוג אל מעבר לחומות התודעתיות והפוליטיות – המרחב העולה מהמפה התורכית הוא רציף, חוצה גבולות. פתאום אתה קולט שבולגריה היא "בשכונה", שלא לדבר על ירדן ולבנון. להמשיך לקרוא רכבת העמק

ביום שישי הקרוב, 29.4.11, בשעה 12:00, ייערך שיח גלריה במסגרת התערוכה "סגור את פיך ואמור מילה אחת" בגלריה רוטשילד אמנות, שד' רוטשילד 140, קומה 2, ת"א.

במרכז המפגש – הדגמה של קליגרפיה יפנית על ידי קזואו אישיאי, המציג בתערוכה.

בשיחה אדבר על פתק שנותר בעזבונו של הצייר צבי מאירוביץ' (שאינו מוצג בתערוכה הזו). הפתק נמצא באתר המוקדש ליצירתו של מאירוביץ'.

כולם מוזמנים.

יש משהו מוזר בקעקועים. בלי לשפוט את היופי שבהם – זה בוודאי עניין של טעם – יש בקעקוע על גוף אנושי חיבור בין שני תחומים, ובעצם בין שני זמנים: זמן הגוף האנושי, וזמן הציור. במוזיאון אנו מרגישים את ההבדל בין השניים. אנו עומדים מול ציור כלשהו חמש דקות או שעתיים, ולפעמים חוזרים אליו שוב ושוב. אבל בעוד הציור נותר זהה לעצמו (אם מתעלמים משינויים מיקרוסקופיים שעוברים על החומרים שלו, ושבציורים שצוירו בצבעים טובים ונשמרו בסביבה נאותה לא יהיו גלויים לעין) – אנו משתנים בקצב מהיר. בעשר שנים חייך משתנים לרוב שינוי גדול, שלא לדבר על גופך. הציור נותר כמעט זהה בפרק זמן של עשרות ואף מאות שנים. לפעמים הוא גם תלוי באותה נקודה בחלל במוזיאון. להמשיך לקרוא הערה על קעקועים

כותרת התחריט היא "המפה", אבל אין כאן מפה. זו מפת דרכים עלומה ששתי הנערות רכונות עליה. רוב הציירים היו ממלאים את החסר. אבל, כפי שאמר פעם אלן ווטס, הדבר החשוב ביותר, בחיים ובאמנות, הוא לדעת מתי להפסיק. ההתאפקות הדרסטית כאן היא ההעזה, ולכן גם היופי. ברור שהאמנית, מרי קאסאט, ראתה שכל פרט שהיא תוסיף למפה שבה מעיינות הנערות רק יגרע ממנה ויחליש את התמונה; שרק במצבה הנוכחי זוהי מפה פתוחה, מפה שמסמנת לא מקום מסוים אלא את עצם האפשרות לנסוע, ללכת, לגלות, וגם ללכת-לאיבוד ולטעות. כל מתבונן יכול לשרטט את המפה המיועדת לו. השולחן עגול וכולנו מסתופפים סביבו. להמשיך לקרוא המפה