זיכרון רחוק

איני יודע מה האסוציאציות שלכם ביחס למרוקו – אולי מתחום האוכל או המאבק העדתי בישראל (אגב, מעניין שבתקשורת הישראלית "מרוקָאי", עם הטעמה על הקָ', מסמן ישראלי ממרוקו, בעוד ש"מרוקָנִי", עם הטעמה על ה"נִי" מסמן תושב מרוקו, אבל זה עניין אחר) בעבורי, מרוקו היא בראש ובראשונה מרבץ טרילוביטים. לפי הערכות זהירות כלכלת מרוקו מגלגלת 40 מיליון דולר בשנה על סחר בטְרילוֹבִּיטִים. הצירוף "טרילוביט מרוקאי" בדרך להפוך לצירוף כבול כמו "קפה טורקי".

מדובר בפרוקי רגליים שחיו בים ותקופת הזוהר שלהם היתה בקמבריום ובאורדוביק, כלומר מלפני בערך 550 מיליון שנה ועד בערך לפני 440 מיליון שנה. יש אתרים רבים שמוקדשים לסחר בטרילוביטים, כמו במאובנים אחרים, וכמו בכל ענף יש כאן תמחור, וחשש לזיופים, ו"נדירים", וכו'. אלו יצורים מוזרים ביותר, ששלטו בימים למשך תקופה שספק אם המין האנושי יזכה לשרוד – מאה-מאתיים מיליון שנה (בני אדם "ממש" יש כמאה אלף שנה, והומינידים בערך מיליון שנה, אם איני טועה). אני תוהה מה מקור המשיכה אל מאובני היצורים הללו (ששווה, כאמור, 40 מיליון דולר במרוקו לבדה; יש טרילוביטים במקומות רבים אחרים, ומאובנים של מינים אחרים, כך שהתעשייה מגלגלת ודאי מאות מיליוני דולרים בשנה). מה האובייקט האמיתי של המסחר הזה, מה הפֶטיש הסמוי כאן?

חשבתי על זה גם אגב הדיון שהתנהל אצל אייל דותן לאחרונה ב"גלגול" של קפקא. הטרילוביטים אינם אבות אבותינו, אבל שרץ אחר כן, ומעניין לחשוב על הסיפור של קפקא, עוד לפני קריאות אלגוריות ופסיכואנליטיות לאור העובדה הפשוטה, שכולנו גרגור סמסא, במובן זה ש"שרץ" הוא אבינו הקדמון (חדשות קשות לאלו שעוד מתנגדים ל"מוצא האדם מן הקוף"). לכן אולי אין כאן עניין בהיעשות לשרץ, אלא ב"היזכרות" של האורגניזם, שקפקא מגשים בצורה ספרותית. אם ברצונכם לראות כיצד נראה, ככל הנראה, השרץ הקדום שלו אתם חייבים את קיומכם, ראו את "חיים ראשונים", הסדרה החדשה של דייוויד אטנבורו.

חפירת מאובנים היא סוג של היזכרות של התודעה האנושית בעברהּ. וכמו בזיכרונות הפרטיים, יש משהו מוזר ומרוחק – ועם זאת מוכר באופן משונה – ביצורים האלו. שום דבר בהם לא דומה לחרקים, שלא לדבר על יונקים, בימינו, ובכל זאת כל פרט בהם מזכיר משהו. עין דבורה, שריון של צב, קרני פר, רגלי נדל… יש משהו דומה ליחס שבין החיים כפי שאנו מכירים אותם כיום ובין החיים לפני 600 מיליון שנה ובין היחס בין מצבנו בכל רגע נתון ובין מצב הצבירה שלנו כישות בזיכרון. במילים אחרות, נוח לנו לחשוב שאנו קיימים בהווה ובעבר הרחוק באותו אופן בדיוק, באותה רמה של "מוצקות", אבל אילו היה מישהו צריך לשחזר אותנו על סמך זיכרונותינו, היה מתקבל משהו לא כל כך נעים. למשל, מי זוכר איך נראה הגב שלו, או עורפו, בגיל שנה וחצי? בגיל שבע? שבע עשרה? והידיים? ברך שמאל? וזה רק אחרי עשרות שנים ספורות. נסו לדמיין מה זה אומר להיזכר בעצמך ממרחק של חצי מיליארד שנה, ותקבלו בערך דבר כזה.

3 תגובות בנושא “זיכרון רחוק”

  1. אני לא יודעת איך להתחיל להסתכל על הצילום התחתון.

    לא מעט ספרים [מלבד הגלגול] וסרטים – פחד ותיעוב בלאס וגאס, סורק אפלה, ארוחה עירומה – עוסקים בין השאר בדמות החרק/טפיל/שרץ שצפה [תחת השפעת סמים] מתת ההכרה אל התודעה.

    ה"חרקיות" מוכרת כחוויה-תחת-השפעה כמו שתחושת הפרנויה מוכרת [יש קשר בין פרנויה למלחמת הנצח לפיה החזק שורד. כל מין נמצא תמיד במרדף מפני וגם אחרי] או תחושת הרעב, או תחושת איבוד/עיוות הזמן.

    אהבתי

סגור לתגובות.