מתחת לשולחן

מודעה של חברת מכוניות, "הלוואי שיבוא שלום", עם שלט דרכים המציין את מספר הקילומטרים לראש הנקרה, לפריז וללונדון. הרעיון הוא – אם יהיה שלום תוכלו לנסוע בדרך היבשה לאתרי התיירות באירופה. מדינות ערב יהפכו מ"שקופות" בהיותן נמצאות מעבר לגבול ולמיסוך התודעתי ל"שקופות" בהיותן דרך שנפתחה עבורנו. המפה התודעתית הישראלית בהווה ניבטת מתוך הפנטזיה הפרסומית: חיבור יבשתי ישירות ל"עולם המערבי". לא עוד "חומוס בדמשק", אלא לכל היותר "תדלוק בצידון".

*

הוא מעולם לא התחתן, לא היו לו ילדים. עכשיו, בגיל שמונים ושמונה, לראשונה בחייו, קוראים לו "אבא".

*

סיפרו לי על ילד שנכשל במבחן, כלומר לא ידע לענות כמעט על אף שאלה. הוא קישט את שוליו של טופס המבחן והגיש כך למורה, שזעם, עד שהבחין בזה. אפשר לחשוב על זה כמשל על מעשה האמנות.

*

נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני כמה חודשים עם ישראל אלירז. ישבנו בבית קפה ומדי כמה רגעים, לאורך שעה-שעתיים, אמרנו את המילה "שיר".

*

מונית שירות קו 5, 8.10.10. הנהג נוסע צפונה. כנהוג, מדי פעם הנוסעים מעבירים לו מטבעות ושטרות קדימה, או שהוא מעביר עודף לאחור. במושב הראשון יושב איש קשיש, ובכל פעם שהנהג מעביר לו עודף כדי שיעביר לנוסעים, הקשיש מביט בעודף, סופר אותו, מסדר את המטבעות, ואז מעביר הלאה אל הנוסעים. כשהקשיש מוסר לנהג כסף מהנוסעים הוא סופר כמה יש שם, ואומר לנהג את הסכום. זה מתנהל ככה במשך כמה דקות. אחר כך מצלצל הטלפון של הנהג. הוא אומר, "אני לא יכול לדבּר עכשיו, אני בנסיעה עם אבא שלי". יורד גשם ראשון.

*

ממתין במכונית ליד מרפאה גניקולוגית ברמת גן. מדי כמה רגעים יוצאת אישה מן הדלת.

*

מספרים לי על אוצר נודע לאמנות שאין בביתו, על הקירות, שום תמונה. כלום. באים אורחים ואף אחד לא מדבר על זה. כולם רוצים לשאול, אבל איש לא יודע איך להעלות את הנושא. כולם נוהגים כאילו הכול בסדר. למרות שמדי פעם אחד האורחים נועץ מבטו בקיר הריק. מתעלמים גם ממנו.

*

לְשׁוֹן חוֹל בְּאוֹר צָהֹב

לְיַד תַּחֲנַת הַכֹּחַ –

דַּיָגִים לְעֵת עֶרֶב

(19.9.10)

 

לא, הרי הלילה אינו באמת נראֶה כך, הרי זה מואר מכדי להיות לילה במקומות מסוימים וחשוך מדי מכדי להיות לילה (עירוני) במקומות אחרים. השמש שקעה, הכוכבים אינם נראים, והמסך עולה על הדרמה הקדחתנית של החשמל. כבל חשמל מזרים בחזית התמונה לא חשמל סמוי אלא אור. עמוד חשמל אחד שולח לימין חושך – ולשמאל אור. או שמא הפנס שמעליו הוא המאיר את הכבל השמאלי?

מאיר או מואר? שהרי הפנס מקבל את אורו מהכבל, אבל, בציור, גם מוֹסר לו אור. הנה, אולי זה העניין בתמצית, בתערוכה הזו ובציור בכלל: תחלופה של אורות. מעגל חשמלי. מן הצד השני, פנס רחוב אחר, תאום, כמו שני הולכי רגל של חצות המנופפים לשלום זה לזה משני עברי הכביש, או ככלבי לילה הנובחים זה אל זה. אני חושב על המשמר של הפתיחה של "המלט". ראו את הקו האלכסוני הצהוב, המפעים, על הפנס המרוחק יותר, כתמרור שטרם הומצא, תמרור של אור המורה אל השמיים ואל פס אורות שבמרחק. אורות רחוקים, שמכאן נראים כאור אחד, כנורת ניאון אחת ענקית המשתרעת כענקית רחבה ודקה לכל מלוא האופק. ועמוד החשמל הקרוב, על שתי זרועותיו הפרושות כמאזניים, שוקל את העיר כולה שהפכה לפס-אופק רחוק, כאֵל ששליחותו עלומה, הפורש כפיים של חושך ואור וקורא למרחקים.

להמשיך לקרוא מאיר בלילה

להמשיך לקרוא התפרקות

יש אתר חדש שאמור לאפשר התבוננות בציורים ברזולוציה של 28 מיליארד פיקסל. פי 3,000 ממצלמה דיגיטלית רגילה. זה מוצג כהתקדמות וכהישג טכנולוגי. אבל האם זה באמת כך?  לכאורה, כמה שיותר גדול יותר טוב. אפשר לראות יותר, אפשר לחשוף כל פרט זעיר ולהפוך אותו לשווה בגודלו לכל פרט אחר. עיטור של פרח על שולחנה של מרים גדול יותר מראשו של המלאך המבשר. בתיאור זה כבר טמונה, כמובן, הביקורת. ההיגיון של הניפוח (blow-up) הוא זללנות של המבט. האתיקה שלו היא של חמדנות. במילים אחרות, ההנחה העומדת מאחורי הטכנולוגיה היא שלראות ציור טוב משמעו לראות אותו באופן מפורק ומוגדל. ייתכן שכיום יש אמנות שהולמת מבט כזה, אבל לאונרדו לא צייר כך והציור אינו מבקש את המבט הזה. אינך אמור להביט בציור כמו מדען המביט בחיידקים, ואיש לא ישתמש בטלסקופ לשם התבוננות בצלחת פטרי או במיקרוסקופ – לשם התבוננות בגלקסיות. אבל מה שהוא מובן לגמרי לאנשי המדע הוא עדיין לא מובן לאנשי התרבות, אולי בגלל רגש נחיתות מסורתי של מדעי הרוח ביחס למדעי הטבע. להמשיך לקרוא 28 מיליארד פיקסל

ב-13.10.10 תיפתח בגלריה הלאומית בלונדון תערוכה מקיפה מציוריו של קנלטו ובני זמנו. הסיבה היחידה כמעט שיכולה לגרום לי לקנא קצת בבעלי ממון או בתושבי מרכז אירופה היא היכולת להגיע לתערוכות כאלו מדי פעם. הייתי נותן הרבה כדי לגור שבועיים בתערוכה הזו. יום-יום, חמש-שש שעות.

קנלטו הוא, לצד פיטר ברויגל, הצייר הגדול של ההרמוניה של הריבוי. אמנותו היא היכולת לראות את העולם כאוסף אינסופי של פרטים באינטראקציה, ולהעמיד אותם על הבד בלי בדל של קקופוניה. מעניין לראות עד כמה ירדה האמנות מבחינה זו. כיום, כמאתיים וארבעים שנה בלבד אחרי מותו של קנלטו, ציירים רבים מאוד מתקשים בהעמדת מבט כולל אפילו בשניים-שלושה אובייקטים. מכשירי הראייה השתכללו לאין ערוך – אנו יכולים למשל לצלם תמונות פנוראמיות ברזולוציה גבוהה, אבל הדבר לא תרם כלל ליכולת הקומפוזיציונית הזו – להיפך. במובן זה, קנלטו הוא אחד מגדולי הז'אנר של "העיר האידיאלית", הגם שהעיר שלו – ונציה בעיקר – היא ביסודו של דבר ריאלית ממש. אבל קנלטו הצליח, שוב ושוב, ליצור את העיר הממשית הזו כעולם מאוזן ושמח, למרות – ואולי בזכות – הרעש, הקולניות, הצפיפות, התחבורה, הקרנבל של היומיום ששמו ונציה.

להמשיך לקרוא ההייקו של קנלטו

להמשיך לקרוא 27.9.10 קו 274

למדגר אוורס, שנרצח ב-12 ביוני 1963 בג'קסון, מיסיסיפי

מתוך כתב העת blackbird

~

אַתָּה קָם

כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הֶעָלִים

*

נוֹשְׁפִים אוֹר אֶל קְצוֹתֵיהֶם

וְעוֹלִים בָּאֵשׁ

*

מוֹשְׁכִים יוֹם מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה

כְּדֵי לְהָעִיר אֶת הַצִּפֳּרִים.

*

לָמַדְתָּ אֶת הַקּוֹל הַזֶּה

אַקּוֹרְד לָבָן שֶׁל רֵאָה מִתְמַלֵּאת

*

שֶׁתָּבִיא אֶת הַגִּדְרוֹן לָשִׁיר,

*

וְכָךְ אַתָּה קָם

רַק הַיּוֹם

*

אֵלּוּ אֵינָם עָלִים –

אֶלָּא עָשׁ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאִיתָ

*

כְּנָפָיו

לֹא אֲנִיץ צֶמֶר, לֹא לֶבֶד,

*

אֶלָּא נְיָר –

*

מֵאוֹת, אַלְפֵי תַּצְלוּמִים

*

מְרַפְרְפִים בִּנְשִׁימָתְךָ

וְאָז נוֹפְלִים,

*

כָּל אֶחָד אֶל תּוֹךְ אוֹרוֹ,

זוּג כְּנָפַיִם נוֹסָף.

*

להורדה מכאן (גודל הקובץ 1 מ"ב):
http://www.2shared.com/audio/U1oW-ISV/shlomo_nitzan_reads_from_natan.html

חפשו למטה Save file to your PC

מתוך פינתו ברשת ב', ערב יו"כ תשע"א

הנרי דיוויד ת'ורו, כמה ציטוטים מתוך "ידיעת הטבע של מסצ'וסטס" (1842)

• "ההיבט הפוליטי המצומצם של האדמה אף פעם אינו מעודד; האדם מושפל כשמביטים בו רק כחבר במסגרת פוליטית. מבחינה [פוליטית], כל הארצות מגלות רק סימנים של ריקבון".
• "אשמור כמה ספרֵי ידיעת הטבע לצדי בכל עת כסוג של סם-חיים".

• "הטבע מזמין לשנות את גובה מבטנו לזה של העלה הקטן ביותר, לאמץ את נקודת המבט של חרק ביחס למרחב שלו. אין בטבע מרווח; כל דבר מלא חיים".
• "ריבוא הקולות הנדחקים אל מול ירח הקיץ".
• "העורב קורא בקול אחד עִם הסערה". להמשיך לקרוא "העורב קורא בקול אחד עִם הסערה" (ה"ד ת'ורו)

אני עובד כסוהר בבית סוהר. אבל אז אני מבצע עבירה כלשהי ושולחים אותי להיכלא שם. אני מגיע ביום הראשון לריצוי המאסר ומסתובב בבניין, שאני מכיר היטב. הכול שרוי באפלולית. אני נוגע בכמה דלתות ועולה במדרגות. אני פוגש במדרגות את דני גלובר (השחקן). להמשיך לקרוא מאסר (חלום, 2.9.10)