מתחת לשולחן

היום במהלך שיעור, שבו הזכרתי את המאמר הזה, הכתה בי ההבנה כי אילו כל מי שאנו תופסים כאמני העבר הגדולים, אפילו אם ניקח רק אמנים שפעלו במאה העשרים, בציור, בכתיבה, במוזיקה – מה לא – היה נחשף לחלק זעיר מהסחות הדעת שאנו נחשפים אליהן בגלל הטכנולוגיה, לא היו לנו לא קפקא, ולא ג'ויס, ולא פרוסט, ולא שוסטקוביץ', ולא מורנדי. כלום. זה בולט במיוחד אצל כותבים, שכלי העבודה שלהם, המחשב, הוא גם כלי היסח הדעת שלהם. צייר יכול ללכת לסטודיו נטול מחשב ואינטרנט, אבל רוב הסופרים, ודאי הצעירים שבהם, עובדים על המכשיר שהורס את עבודתם. זה מצב מזעזע. ברור שאילו לג'ויס היה פייסבוק, ואילו לברונו שולץ היה טוויטר, ואילו לקפקא היה בלאקברי, ואילו לפרוּסט היה פס רחב וחבילת גלישה משתלמת – דבר ממה שהם כתבו לא היה נכתב. אבל, העניין הוא כמובן לא בספקולציות על המודרניזם ומה היה קורה לו עם הטכנולוגיה הפוסט-מודרנית, אלא כיצד תשפיע הטכנולוגיה הזו על היצירה בעתיד הקרוב. ליתר דיוק, אני מדבר על דור הפס הרחב, הדור שגדל לתוך מציאות בה האינטרנט תמיד מחובר. אני מניח שהכוונה לילידי שנות ה-00 המוקדמות.

* * *

כותב מבקר השירה של "תרבות וספרות" על "תקרת האדמה", ספר שיריו הראשון והחדש של נדב ליניאל (הוצאת "קשב לשירה"), ביום ו' האחרון: "נדב ליניאל העמיד ספר שירים מאכזב. היו לי ציפיות והן התבדו. גם כאן העריכה של הספר רשלנית במיוחד והשירים באים בזה אחר זה בסתמיות מרגיזה. גם הכתיבה עצמה מרושלת ומפתיעה בהתרשלותה דווקא ממי שהוא בוגר של כמה סדנאות כתיבה, בהן של 'הליקון'. מבעד לפגמיו המרובים של הספר בכל זאת נשמע קולו המיוחד של ליניאל, שיותר מכל הוא משורר שואל ותוהה אשר שאלותיו ותהיותיו, כשהן במיטבן, חותכות בבשר החי מתוך מקום של כאב קיומי". זוהי הביקורת במלואה. גזרתי והדבקתי. אם נתעלם מביטויים שחוקים וכלליים כמו "חותכות בבשר החי" ו"מקום של כאב קיומי", ואם נתעלם משיפוטים בלתי מבוססים, ללא פסוק שיר אחד להדגמה, מה ייוותר? "היו לי ציפיות והן התבדו". הו! הוא מדבר על "סתמיות מרגיזה" ועל "כתיבה מרושלת", אבל האין שיפוט זה שב מיד כבומרנג אל הטקסט הביקורתי הזה? אגב כך מחסל המבקר, בעוד פחות נימוקים, שתי משוררות אחרות. להמשיך לקרוא מכשיר ההרס / תקרת האדמה

ר' נחמן מברסלב (1772-1810) – קטעים מתוך "תורות ותפילות", הוצאת קרן ר' ישראל דב אודסר (וראו גם כאן)

 

• החכְמות מזיקים מאוד להאדם. והחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם… כי חכמות אין צריכים כלל. והעיקר הוא רק תמימות ופשיטות ואמונה שלימה בהשם יתברך ובהצדיקי אמת. אף על פי שגם בתמימות צריכין להיזהר לבלי להיות שוטה, אף על פי כן חכמות אין צריכין כלל.
• דע כי יעקב אבינו כששלח את בניו ליוסף שלח עימהם ניגון של ארץ ישראל. להמשיך לקרוא צריך כל אדם לומר: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי"

אדגר דגה, רשימות ואמרות על אמנות

רשימות הכנה לשיחה השניה (4.11.10, 19:00) בסדרה חמש הערות על שפת הציור

מקורות: Artists on Art בעריכת גולדווטר וטרווס (פנתאון 1945); Degas by Himself בעריכת קנדל (ברנס & נובל, 2004). תורגם מאנגלית

 

1.

"נראה לי שכיום [1856-7], אם אמן רוצה להיות רציני – לנתק לעצמו נישה מקורית קטנה, או לכל הפחות לשמר את שלמוּת אישיותו – עליו לשוב ולשקוע בבדידות. יש יותר מדי דיבור ורכילות מסביב; לכאורה ציורים נעשים, משל היו מחירים בשוק ההון, על ידי תחרות בין המשתוקקים לרווח (…). כל המהומה הזו מחדדת את האינטליגנציה שלנו אבל מעוותת את שיפוטנו".

2.

"ציור הוא משהו שלשם עשייתו נדרשים רמאות, ערמומיות והונאה כמו בתכנון של פשע… האָמן אינו רושם מה שהוא רואה, אלא מה שהוא חייב לגרום לאחרים לראות. רק כשהוא אינו יודע כבר מה הוא עושה, הצייר יוצר דברים טובים… ציור הוא בראש ובראשונה תוצר דמיונו של האמן; אסור שציור יהיה העתק… האוויר שאנו רואים הציורים של אמני העבר הוא לעולם לא האוויר שאנו נושמים".

3.

"זה טוב ויפה להעתיק מה שאתה רואה; הרבה יותר טוב לרשום מה שאינך יכול כבר לראות אך נותר בזיכרונך. זהו תוצר של טרנספורמציה שבה הזיכרון והדמיון פועלים ביחד. אתה משחזר רק מה שהדהים אותך, כלומר את מה שהכרחי. באופן כזה, זיכרונותיך ודמיונותיך משוחררים מעריצוּת הטבע. לכן ציורים שנעשו באופן הזה, בידי אדם שטיפח את זיכרונו ומכיר את אמני העבר הדגולים ואת מקצועו, הם כמעט תמיד ציורים מרשימים – התבוננו בדלקרואה". להמשיך לקרוא צהוב – איזה דבר נורא (דגא)

אפשר להבין את אי-הנחת בעת קריאת כל כך הרבה ביקורת ספרות ושירה בימינו אם חושבים על כמה סוגי מִספרים. רוב האנשים, כשהם חושבים על מספרים, חושבים על מספרים טבעיים: 1, 5, 16. "עולם" המספרים עבורם הוא יחסית פשוט ושימושי מאוד. אפשר לספור בעזרתו דברים. מי שלמד בבית ספר מכיר גם שברים כמו ¾. וכמובן שברים עשרוניים פשוטים (מסיבות כספיות). אפשר לחיות היטב עם המספרים האלו. אבל יש כמובן עוד ועוד. וגם הם "מִספרים". למשל, מספרים שליליים.

אפשר לדמות בקלות שליש תפוח, אבל לא כל כך בקלות מינוס תפוח, ובוודאי שלא שורש ריבועי של שליש תפוח; שהרי יש מספרים אי-רציונליים, כמו שורש ריבועי של 2, או מספרים מדומים, כמו למשל שורש ריבועי של מספר שלילי, או מספרים טרנסצנדנטיים, כמו π. רוב האנשים מסתכלים במטבע של 5 שקלים ואינם חושבים שמדובר במספר מיוחד במינו, בהיותו ראשוני. יש מעט מאוד מבקרי ספרות שיכולים להבחין ביופיו המיוחד של 5. שאינו בגדר סוד גדול.

כשקוראים ביקורת ספרות לפעמים, ברור לך שהמבקר מכיר, נגיד, 2. ואולי אפילו מינוס 2. כלומר יש לו היכרות עם מושג מופשט ויכולת לדמיין העדר של שני תפוחים. אבל שורש ריבועי של 2, או שורש ריבועי של מינוס 2 – על זה הוא לא שמע. התסכול נוצר דווקא מהקִרבה. 2 ושורש ריבועי שלו נראים כשייכים לאותה קבוצה – "המִספרים", כאמור. אבל המרחק הוא, כמובן, עצום. ולוּ רק מהסיבה ששורש 2 פועל כבר בתחומו של האינסוף. שורש 2 הוא 1.4142135623730950488016887242097 וכו' וכו' וכו'. ואת הדיון הזה ב"וכו' וכו'" אני לא שומע מספיק בביקורת הספרות.

להמשיך לקרוא יופיו של ה-5: הערה מתמטית על ביקורת הספרות

מודעה של חברת מכוניות, "הלוואי שיבוא שלום", עם שלט דרכים המציין את מספר הקילומטרים לראש הנקרה, לפריז וללונדון. הרעיון הוא – אם יהיה שלום תוכלו לנסוע בדרך היבשה לאתרי התיירות באירופה. מדינות ערב יהפכו מ"שקופות" בהיותן נמצאות מעבר לגבול ולמיסוך התודעתי ל"שקופות" בהיותן דרך שנפתחה עבורנו. המפה התודעתית הישראלית בהווה ניבטת מתוך הפנטזיה הפרסומית: חיבור יבשתי ישירות ל"עולם המערבי". לא עוד "חומוס בדמשק", אלא לכל היותר "תדלוק בצידון".

*

הוא מעולם לא התחתן, לא היו לו ילדים. עכשיו, בגיל שמונים ושמונה, לראשונה בחייו, קוראים לו "אבא".

*

סיפרו לי על ילד שנכשל במבחן, כלומר לא ידע לענות כמעט על אף שאלה. הוא קישט את שוליו של טופס המבחן והגיש כך למורה, שזעם, עד שהבחין בזה. אפשר לחשוב על זה כמשל על מעשה האמנות.

*

נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני כמה חודשים עם ישראל אלירז. ישבנו בבית קפה ומדי כמה רגעים, לאורך שעה-שעתיים, אמרנו את המילה "שיר".

*

מונית שירות קו 5, 8.10.10. הנהג נוסע צפונה. כנהוג, מדי פעם הנוסעים מעבירים לו מטבעות ושטרות קדימה, או שהוא מעביר עודף לאחור. במושב הראשון יושב איש קשיש, ובכל פעם שהנהג מעביר לו עודף כדי שיעביר לנוסעים, הקשיש מביט בעודף, סופר אותו, מסדר את המטבעות, ואז מעביר הלאה אל הנוסעים. כשהקשיש מוסר לנהג כסף מהנוסעים הוא סופר כמה יש שם, ואומר לנהג את הסכום. זה מתנהל ככה במשך כמה דקות. אחר כך מצלצל הטלפון של הנהג. הוא אומר, "אני לא יכול לדבּר עכשיו, אני בנסיעה עם אבא שלי". יורד גשם ראשון.

*

ממתין במכונית ליד מרפאה גניקולוגית ברמת גן. מדי כמה רגעים יוצאת אישה מן הדלת.

*

מספרים לי על אוצר נודע לאמנות שאין בביתו, על הקירות, שום תמונה. כלום. באים אורחים ואף אחד לא מדבר על זה. כולם רוצים לשאול, אבל איש לא יודע איך להעלות את הנושא. כולם נוהגים כאילו הכול בסדר. למרות שמדי פעם אחד האורחים נועץ מבטו בקיר הריק. מתעלמים גם ממנו.

*

לְשׁוֹן חוֹל בְּאוֹר צָהֹב

לְיַד תַּחֲנַת הַכֹּחַ –

דַּיָגִים לְעֵת עֶרֶב

(19.9.10)

 

לא, הרי הלילה אינו באמת נראֶה כך, הרי זה מואר מכדי להיות לילה במקומות מסוימים וחשוך מדי מכדי להיות לילה (עירוני) במקומות אחרים. השמש שקעה, הכוכבים אינם נראים, והמסך עולה על הדרמה הקדחתנית של החשמל. כבל חשמל מזרים בחזית התמונה לא חשמל סמוי אלא אור. עמוד חשמל אחד שולח לימין חושך – ולשמאל אור. או שמא הפנס שמעליו הוא המאיר את הכבל השמאלי?

מאיר או מואר? שהרי הפנס מקבל את אורו מהכבל, אבל, בציור, גם מוֹסר לו אור. הנה, אולי זה העניין בתמצית, בתערוכה הזו ובציור בכלל: תחלופה של אורות. מעגל חשמלי. מן הצד השני, פנס רחוב אחר, תאום, כמו שני הולכי רגל של חצות המנופפים לשלום זה לזה משני עברי הכביש, או ככלבי לילה הנובחים זה אל זה. אני חושב על המשמר של הפתיחה של "המלט". ראו את הקו האלכסוני הצהוב, המפעים, על הפנס המרוחק יותר, כתמרור שטרם הומצא, תמרור של אור המורה אל השמיים ואל פס אורות שבמרחק. אורות רחוקים, שמכאן נראים כאור אחד, כנורת ניאון אחת ענקית המשתרעת כענקית רחבה ודקה לכל מלוא האופק. ועמוד החשמל הקרוב, על שתי זרועותיו הפרושות כמאזניים, שוקל את העיר כולה שהפכה לפס-אופק רחוק, כאֵל ששליחותו עלומה, הפורש כפיים של חושך ואור וקורא למרחקים.

להמשיך לקרוא מאיר בלילה

להמשיך לקרוא התפרקות

יש אתר חדש שאמור לאפשר התבוננות בציורים ברזולוציה של 28 מיליארד פיקסל. פי 3,000 ממצלמה דיגיטלית רגילה. זה מוצג כהתקדמות וכהישג טכנולוגי. אבל האם זה באמת כך?  לכאורה, כמה שיותר גדול יותר טוב. אפשר לראות יותר, אפשר לחשוף כל פרט זעיר ולהפוך אותו לשווה בגודלו לכל פרט אחר. עיטור של פרח על שולחנה של מרים גדול יותר מראשו של המלאך המבשר. בתיאור זה כבר טמונה, כמובן, הביקורת. ההיגיון של הניפוח (blow-up) הוא זללנות של המבט. האתיקה שלו היא של חמדנות. במילים אחרות, ההנחה העומדת מאחורי הטכנולוגיה היא שלראות ציור טוב משמעו לראות אותו באופן מפורק ומוגדל. ייתכן שכיום יש אמנות שהולמת מבט כזה, אבל לאונרדו לא צייר כך והציור אינו מבקש את המבט הזה. אינך אמור להביט בציור כמו מדען המביט בחיידקים, ואיש לא ישתמש בטלסקופ לשם התבוננות בצלחת פטרי או במיקרוסקופ – לשם התבוננות בגלקסיות. אבל מה שהוא מובן לגמרי לאנשי המדע הוא עדיין לא מובן לאנשי התרבות, אולי בגלל רגש נחיתות מסורתי של מדעי הרוח ביחס למדעי הטבע. להמשיך לקרוא 28 מיליארד פיקסל

ב-13.10.10 תיפתח בגלריה הלאומית בלונדון תערוכה מקיפה מציוריו של קנלטו ובני זמנו. הסיבה היחידה כמעט שיכולה לגרום לי לקנא קצת בבעלי ממון או בתושבי מרכז אירופה היא היכולת להגיע לתערוכות כאלו מדי פעם. הייתי נותן הרבה כדי לגור שבועיים בתערוכה הזו. יום-יום, חמש-שש שעות.

קנלטו הוא, לצד פיטר ברויגל, הצייר הגדול של ההרמוניה של הריבוי. אמנותו היא היכולת לראות את העולם כאוסף אינסופי של פרטים באינטראקציה, ולהעמיד אותם על הבד בלי בדל של קקופוניה. מעניין לראות עד כמה ירדה האמנות מבחינה זו. כיום, כמאתיים וארבעים שנה בלבד אחרי מותו של קנלטו, ציירים רבים מאוד מתקשים בהעמדת מבט כולל אפילו בשניים-שלושה אובייקטים. מכשירי הראייה השתכללו לאין ערוך – אנו יכולים למשל לצלם תמונות פנוראמיות ברזולוציה גבוהה, אבל הדבר לא תרם כלל ליכולת הקומפוזיציונית הזו – להיפך. במובן זה, קנלטו הוא אחד מגדולי הז'אנר של "העיר האידיאלית", הגם שהעיר שלו – ונציה בעיקר – היא ביסודו של דבר ריאלית ממש. אבל קנלטו הצליח, שוב ושוב, ליצור את העיר הממשית הזו כעולם מאוזן ושמח, למרות – ואולי בזכות – הרעש, הקולניות, הצפיפות, התחבורה, הקרנבל של היומיום ששמו ונציה.

להמשיך לקרוא ההייקו של קנלטו

להמשיך לקרוא 27.9.10 קו 274