מתחת לשולחן

כמה הערות מתוך ספרו של ג'ון גריבין "אבק כוכבים" (פינגווין, 2000)

• "החיים מתחילים בתהליך של היווצרות הכוכבים. אנו עשויים אבק כוכבים. כל אטום של כל מרכיב בגופך, למעט מימן, יוּצר בתוך כוכבים, פוזר לרוחב היקום בהתפוצצויות כוכביות גדולות, ומוחזר עד שנהיה חלק ממך".
• כדור הארץ הוא שְׁיָר של ענן הגז שממנה נוצרה מערכת השמש. 99.86% מהחומר נמצא כיום בשמש עצמה; ממה שנותר (0.14%) שני שליש נמצאים בצדק (יופיטר). משאר ה-0.05% נוצרה כל שאר מערכת השמש, כולל כדור הארץ.
• התהליך הוא בערך כזה: כוכבים מדור ראשון עשויים כמעט אך ורק מימן והליום; כעבור כמה מיליארדי שנים הם התפוצצו; מהשיירים נוצרו כוכבים מדור שני שבהם נוצרו יסודות נוספים כמו פחמן וחמצן; גם כוכבים אלו התפוצצו; משיירי הכוכבים האלו נוצרה מערכת השמש, ובתוכה כדור הארץ. זה דור הנכדים של היקום, והוא יורש את הישגי הדורות הקודמים [זה נשמע כמעט כמו רומן ישראלי קנוני]. להמשיך לקרוא של נעליךָ

(הערת הסבר: ב"קינדל", הספר האלקטרוני של אמזון, יש פונקציה של סימון קטעים בקו תחתי. כל קטע שאתה מסמן מועתק ונשמר אוטומטית בקובץ מצטבר, וכך נוצרת מעין מחברת ציטוטים, שאתה קורא אחרי כמה חודשים ולא זוכר שסימנת, ומה היה ההקשר. אני מתרגם כאן חלק קטן מהציטוטים)

"בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון". (תומס מרטון, "כשהעצים אינם אומרים דבר")

*

"אני עצמי חלק ממזג האוויר וחלק מהאקלים וחלק מהמקום, ויום שחלף מבלי שחלקתי באמת בכל זה אינו כלל בגדר יום". (תומס מרטון)

*

"תמיד רציתי לכתוב על אודות הכול". (תומס מרטון)

*

"יש לנו מכשיר שטס לנוגה, וכשהוא יעבור בסמוך לה הוא יראה במשך שלושים שניות את העננים שמעליה. זה יקרה בדצמבר. ואז המכשיר יטוס החוצה אל שום-מקום. הוא יהיה עין בשום-מקום". (תומס מרטון)

* להמשיך לקרוא "בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון"

לואיס תומס, ב"חיי התא" שהזכרתי בפוסט הקודם, מספר על יצור חד-תאי בשם Myxotricha paradoxa, שמתגורר במעמקי מערכת העיכול של טרמיטים אוסטרליים. בלעדיו, העץ שאוכל הטרמיט, בלי קשר לכמה הטרמיט ילעס, לא יוכל להתעכל. המיקסוטריכה מאפשר לטרמיט להפריש את העֶצָה (ליגנין) שאותה אין הוא יכול לעכל, ושאותה הוא מנצל כחומר לבניין הקן. בלי המיקסוטריכה לא היו טרמיטים. מה שאפשר לכנותו "טפיל" מאפשר למעשה את חיי המארח.

נראה שלמיקסוטריכה יש שוֹטוֹנים (מעין זנב ארוך, כמו בתאי זרע) שמאפשרים להם לנוע בתוך מערכת העיכול של הטרמיט. למעשה, בהגדלה רבה יותר, השוטונים הללו מתבררים לא כאיברים של היצור, אלא כיצורים אחרים, ספירוכטה, סוג של חיידק, שחיברו את עצמם במרווחים סדירים למיקסוטריכה והם מזיזים אותו.

וכאילו לא די בכך, נראה שיש למ' אברונים אובליים, קרובים לספירוכטה. אבל אם מגדילים עוד רואים שגם אלו יצורים נפרדים, חיידקים אחרים, שחיים בסימביוזה עם הספירוכטה. דיירי מִשנה של דיירי המִשנה של הטרמיט, שאף הוא דייר משנה, נגיד, בבית או בעץ.

פתאום הבנתי את העולם על פי צמד המילים: דיירי מִשנֶה.

כדי שהמטפורה של דיירי המִשנה לא תטעה: מדובר במאות אלפי דיירי משנה בסביבת המיקסוטריכה.

מושבה של טרמיטים יכולה להכיל עד עשרה מיליון טרמיטים.

*

למאמר של לין מרגוליס ודוריון סגן באותו נושא >>>

לואיס תומס, בספרו הנודע מ-1974, The Lives of a Cell, "חיי התא", כותב כי יש בסיס טוב לטענה כנגד היותנו קיימים כישויות (entities). איננו מורכבים, כפי שהיינו רוצים להאמין, כותב תומס, כצירוף של חלקינו-שלנו: "חולקים בנו, משכירים אותנו, כובשים אותנו". המיטוכונדריה (לצורך העניין אפשר להגדירם כאברון בתא שהוא "תחנת הכוח" של התא) אינם "שלנו" אלא יצורונים נבדלים, "פולשים", שיש להם דנ"א משל עצמם, והם אולי חיידקים שנבלעו בתאים האנושיים בעבר הרחוק ונשארו שם ביחסים סימביוטיים (סליחה מראש על העילגות והבורוּת הביולוגית). אם כך, מדובר ב"זרים", שבלעדיהם, כותב תומס, "לא נוכל להניע שריר, להקיש באצבע או לחשוב מחשבה". כלומר, אנו חיים הודות לזרים; הזרוּת הכרחית לקיומנו. כך גם בצמחים – הם חיים הודות לכלורופלסטים, שגם הם כנראה פולשים זרים באופן דומה. התלות שלנו בזרים לעצם קיומנו, לא כ"קישוט" שאנו עונדים באופן ליברלי, קיימת גם כאן – מפני שאנו תלויים בצמחים, התלויים בזרים "שלהם". ומי יודע אם שרשרת זו לא ממשיכה עוד ועוד. להמשיך לקרוא לצחצח שיניים מול המיקרוסקופ

זו אחת התמונות המפעימות והמזעזעות, עד בהלה ממש, שראיתי לאחרונה. מצאתי במקרה בויקיפדיה:

זו תמונה שצולמה בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני. רואים בה פתותי שלג. אולי אכתוב על זה משהו פעם. אני לא מתחיל כי ברור לי שמהדבר הזעיר הזה אפשר להגיע עד אינסוף. לא כהגזמה, אלא שזה בדיוק העניין כאן: האינסוף ה"קטן". של הקיפול פנימה. אבל בינתיים התמונה. לחצו עליה עוד פעמיים להגדלות נוספות.

גֵּ'ק גילברט

תִּדְרוּךְ לַהֲגַנָּה

מתוך הספר Refusing Heaven, Knopf 2007

מאנגלית דרור בורשטיין

 *

*

 

צַעַר בְּכָל מָקוֹם. טֶבַח בְּכָל מָקוֹם. אִם תִּינוֹקוֹת

אֵינָם גּוֹוְעִים בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, הֵם גּוֹוְעִים

בְּמָקוֹם אַחֵר. זְבוּבִים עַל נְחִירֵיהֶם.

אֲבָל אָנוּ נֶהֱנִים מֵחַיֵּינוּ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה מָה שֶׁהָאֵל רוֹצֶה.

אַחֶרֶת הַבְּקָרִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁחַר בַּקַּיִץ לֹא הָיוּ

נַעֲשִׂים יָפֶה כָּל כָּךְ. הַטִּיגְרִיס הָבֶּנְגָּלִי לֹא הָיָה

מֻתְאָם כָּל כָּךְ לְהַפְלִיא. הַנָּשִׁים הָעֲנִיּוֹת להמשיך לקרוא ג'ק גילברט / תִדרוּך לַהגנה

כמה פסוקים מזֶנרינקוּשוּ (מתרגומו לאנגלית של ויקטור סוֹגן הוֹרי)

*

• אֲפַרְסֵקִים וּשְׁזִיפִים אֵינָם אוֹמְרִים מִלָּה אֲבָל לְרַגְלֵיהֶם שְׁבִילִים מוֹפִיעִים מֵאֲלֵיהֶם.

• הַמִּלָּה הָאַחַת הַקּוֹדֶמֶת לַדִּבּוּר שֶׁאֶלֶף הַחֲכָמִים עֲדַיִן לֹא לִמְּדוּ.

• מִחוּץ לַתּוֹדָעָה אֵין שׁוּם דָּבָר. אֲבָל הָעֵינַיִם מְלֵאוֹת הָרִים כְּחֻלִים.

• שָׁלֵו וְדוֹמֵם כְּמוֹ אָבִיב בִּפְרָחִים.

• יָרֵחַ שֶׁל סְתָו – כַּמָּה מְאֹד רָחוֹק; צִבְעֵי הַסְּתָו – כַּמָּה קְרוֹבִים מְאֹד. להמשיך לקרוא אנפה עומדת בשלג

מהרגע הראשון אנחנו כבר בַּתּוֹר, ספק עוקפים את התור בחשאי – ספק רק צופים בו. עוד פָּנים ועוד פָּנים: אין אלו פנים זוהרים של דוגמניות פרסומת המחייכות אלינו מעל כבישים ראשיים: אלו פנים שחיים ממשיים עיצבו, פנים שלא מוֹכרות לנו דבר. לאחד לוגו של טויוטה על הכובע. כמה זה עצוב. כאן אין איש נוסע במכונית מהירה, כאן העמידה וההזדחלות מדברות. נדמה שהתור אינסופי. מחכים למשהו. עד שיתגלה למה מחכים, כל אחד מוזמן לצרף את ציפייתו ואת המתָנתו לתור הזה.

רובם גברים, עד שאפשר להניח שהנשים הבודדות בתור נמצאות שם כמחליפות של גברים שלא יכלו להגיע. וזה חשוב, מפני שבסוף התור מחכה דווקא אישה. המון גברים למרגלות אישה אחת, יש בזה משהו מיתולוגי. היא תתגלה כשהמצלמה תגיע לראש התור. חלון ייפתח, והתור יתחיל לנוע, ממשיך את תנועת המצלמה (צלם – רוֹבּי מילר) שנעצרה עכשיו – כלומר, התור מגיע לא רק אל החלון אלא גם זורם אל תוך הפריים, לעוד פעם אחת, הופעה שנייה של האנשים שראינו בעמידתם, לפני שייצאו מהבמה לתמיד.

האישה הזו מחלקת לחמניות ושתייה חמה לכל אחד מהאנשים. הביטו בְּפָנֶיהָ: היא מחייכת לכל אחד מהם בחום שאי אפשר לזייפו. תנועתה מכאנית, כמו צ'רלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים", אבל מתוך האילוץ המכאני הזה, ומתוך סירוב לו, היא מביעה שוב ושוב אנושיות נדירה, קורנת. נראה שהתנועה אינה עולה לה במאמץ. היא מברכת כל אחד ואחד מהם במאור פנים, ורושמת משהו. ברור שהיא הייתה שם אתמול, שהיא תהיה שם מחר. קשה לדמיין אותה מחוץ למקום הזה. הרי התור כולו תלוי בה למחייתו. היא לא תאכל ולא תשתה. רק תעניק. חיוך, שתי מילים, והמזון. כמה זה רחוק משיח המלצרים המוכר לנו, מה"טעים לכם?" הרשמי, מתוכניות המזון, מבכי המתמודדים לצלילי מוזיקה "מרגשת" ב"ריאליטי" של השפים, מהמלל העודף על אודות מסעדות, מסעות קולינריים, חומוסיות מיתולוגיות, יין גדול בשלוש מאות אלף דולר, כוכבי מישלן, רביולי בטוסקנה, ביסטרו בוטיק, סטייק מיושן, ארוחה עסקית, סושי גורמה.

להמשיך לקרוא התור