מתחת לשולחן

באוטובוס הנכון – אבל
בכיוון ההפוך

 יֶשְׁנָהּ צִפּוֹר
 שֶׁמֵהַבֹּקֶר

גבריאל בלחסן, "עתיד", התו השמיני, 2010 – טיוטה לרשימה
 
על עטיפת הדיסק הולך מישהו ושני כלבים מלווים אותו משני צדדיו. מביטים זה בזה. או שהוא מביט בהם. נזכרתי בשוּרת הפתיחה של התקליט הקודם ("בשדות"): "מרחוק זהב קורא לי / מקרוב – פלסטיק מקומט". דבר דומה קורה בין שני השירים בתקליט החדש: שני שירים שכותרתם "דשא". שני שירים הפוכים לגמרי בהלחנה ובטקסט: "ציפורים נפלו כמו אבן" בשיר דשא א' מול "הוא חולם שהוא עף מעל האנשים" בדשא ב'. כל אלו ואחרים הם צורות של תרגום קושי ("בי-פולאר", "מאניה-דפרסיה") לאמנות. לפעמים המבנה הכפול הזה נהיה לפיצול פנימי של הקול והמבט. אפשר למצוא בשיר אחד שירה בשני קולות (נמוך וגבוה), או מבט ב"גבריאל" שבשיר מצד "מישהו אחר", כמו בשיר "עץ אגוז" (בוודאי אחד השירים הגדולים שנכתבו בישראל בעשור האחרון), שבו גבריאל אחד שוכב במיטה ואחר כבר מסתכל בו וקורא לו בשמו, כמו שקוראים למישהו אחר.

לא נוח לי עם הדיבור על "מחלת נפש". כמה מן הגאונים הגדולים של המערב היו ככל הנראה מאנים-דפרסיביים על פי ההגדרה הפסיכיאטרית. בספר "מאניה-דפרסיה ויצירתיות" דנים המחברים בשוּרה של גאונים בהקשר זה – ניוטון, בטהובן, דיקנס, ון גוך. הטענה שלהם מרחיקת לכת – לא רק שיש קשר בין מאניה-דפרסיה וגאונות, אלא שסוג מסוים של מאניה-דפרסיה הוא הכרחי למה שאנו תופסים כיצירה גאונית. בלי להיכנס להגדרות ולהכתרות, ברור שבלחסן הוא אחד הכותבים הכי מעניינים ומוכשרים בישראל היום, גם בהקשר הכותבים לספרים (סופרים, משוררים), וקל וחומר שבהקשר של הכותבים לתקליטים.    

אבל העניין של בלחסן אינו רק במוזיקה ובטקסטים על החיים שלו עם מחלה מייאשת. המחלה הופכת אצלו למטפורה חברתית. כלומר, אפשר היה בטעות להקשיב לתקליט הזה כתקליט של חריג (סובל, מאושפז, מטופל) מול נורמה חברתית (בריאה). אבל כשבלחסן מדבר על החברה הישראלית הוא מדבר עליה בסמכותיות של מי שמחלתו הפרטית דומה לנורמה החברתית ואולי גם נובעת ממנה. כך, המחלה הופכת למקור הסמכות ולמקור הלגיטימציה של הזעם. ההבדל בינו ובין החברה הוא, שהוא יודע שהוא סובל, והחברה – לא יודעת. החברה שמפציצה ("ניצחנו") אבל קוראת הורוסקופים בעיתוני ימי שישי מתוך חרדה לבאות; שסוגדת לכוח (הדוגמאות מ"כדורי הרגעה בדבש", ויש המון אחרות), אבל מכורה לתענוגות שמעלימים את תוצאות הכוח ההרסניות מתמונת המציאות, וכו'.

השיר האחרון בתקליט (נדמה לי שהוא הופיע באחד מהתקליטים המוקדמים שלו? אני לא מוצא את הדיסק) הוא תיאור של רשת אימתנית של שנאה, ניוול, אכזריות, טינופת וכו' וכו'. הנקודה היא שבלחסן אורג את עצמו לתוך הרשת הזו, ולא מדבר עליה כמטיף מבחוץ. הוא יורד עם מגזין פורנו לשירותים של התחנה המרכזית בתל אביב, וכאילו מציב את עצמו בזה בתחתית הגיהינום, צומת הדרכים והתנועה החברתית – משם הוא רואה את "הכול", כלומר את היותו במרכז חברה מדורדרת. משם הוא כותב. הוא לא "מציל" את עצמו על ידי הבדלתו מן הכלל. זה היה הרבה יותר קל, לו ולנו, לקבל "דמות נביא" נקייה. וראו גם כאן [מחשבה לפיתוח: השוואה לשירים הברלינאיים של אצ"ג ב"אימה גדולה וירח"].

אם היו מאזניים לתרבות הישראלית אפשר היה לשים גרם אחד מהתקליט הזה מול כמה מאות של יצירות אחרות, של תוכניות טלוויזיה, של ריאליטי, של מוזיקה "רגועה" (כדורי ההרגעה בדבש שמספקת התחנה הצבאית). מול כל כך הרבה קלוּת דעת מעמיד התקליט הזה כובד עצום. כמו בשאלה הידועה, מה יותר כבר, קילו ברזל או קילו נוצות. מובן שהמשקל זהה. אבל צריך הרבה נוצות כדי לאזן מטיל ברזל אחד.

עוצמה רגשית כזו מוכרת לי ברוק הישראלי רק בחלק משירי "אפר ואבק". מאז עברו 20 שנה. יותר מזה: לתקליט של פוליקר-גלעד היתה השואה כולה כ"בסיס" או כ"תנור" רגשי. לבלחסן יש רק את עצמו. ללמדך שכאב של אדם אחד עוצמתו רבה כמו כאב של מיליונים. כללי האלגברה לא חלים כאן.

הביטוי של כובד הברזל הוא בדחיסוּת. כבר בשיר הראשון זה קורה. אורך השיר הוא 8 דקות. אבל כבר אחרי 5 דקות אתה מרגיש כאילו אתה כבר שומע מוזיקה חצי שעה. המילים בחצי השני של השיר מכוסות במוזיקה ולא ניתנות כמעט לקליטה (הן גם לא מודפסות בחוברת של הדיסק). זה יוצר הרגשה של מחיקה, כאילו המילים קשות מדי, כבדות מדי לאוזנינו. מרוטשות. מדי פעם אתה קולט מילה, ברור שזה וידוי שורף. ברור כבר מן ההתחלה שבצמוד למה שהתקליט אומר יש גם דברים שהוא לא מסוגל לומר, שהוא מחק. כלומר, שהמוזיקה של התקליט היא גם "גרסת כיסוי" של משהו שאי אפשר באמת לבטא אותו. השיר נושא עליו את המחיקה הזו, ובהיותה בלתי מוגדרת, הוא הופך לדחוס הרבה יותר ממשקל המילים שנאמרו בו.

המעבר מהזהב הרחוק לפלסטיק המקומט קורה בשירים האלו בכל מיני צורות. למשל, "בחושך הוא הגיע, בחושך הוא ילך, ובחושך שמו יכוסה באבן" ("בשדות"). זה ציטוט מקהלת (ו' 4), "כי בהבל בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה". השיבוש הקל של הפסוק, בעיקר בהוספת ה"אבן" בסוף, הוא אופייני לבלחסן. הוא "מקלקל" את הפסוק בכך שהוא זורק בו "אבן". אבל באופן מוזר, האבן הזו מחזקת את הפסוק, לא רק שוברת אותו. הוא שובר את האלגנטיות המסתורית של קוהלת ומוריד אותה לאדמה, ממיר "הבל" ב"אבן", צונח מאזורי הזהב הרחוק למקומו של הפלסטיק המקומט. למרבה הפלא, נוצר זהב חדש. אולי מקומט וקרוב יותר מקוהלת, אבל זהב.

[נקודה למחשבה: האופנה של "חזרה למקורות היהדות" והלחנתם, לפעמים בתמריץ כספי כפי שפורסם לאחרונה, שרק מדגישה את המרחק והפער מן המקורות הללו, שהרי אנו חוזרים רק למשהו רחוק מאתנו; לעומת זאת דווקא השימוש ההרסני של בלחסן במקורות כמביע קִרבה גדולה]
 
 
 
 

כמה פרפרזות על צֶ'ט ריימוֹ, "נִשמת הלילה" (1985)

1
ללילה יש צורה, והיא חרוט שבסיסו כ-13,000 ק"מ וגובהו כ-1,400,000 ק"מ. חרוט של צל שהארץ מטילה לכיוון האינסוף, הלאה מן השמש. חרוט חשוך בתוך חלל מואר. ריימו מכנה את החרוט מצנפת לילה שהאדמה חובשת, ובתוכה אנו ישנים, ובתוכה חיים ופועלים כל יצורי הלילה.

2
תמונה קשה מאוד לקראת סוף הספר. כמעט איני יכול לכתוב את זה מרוב כאב. זה היקום אחרי שכל אורו כבה. כל השמשות כבו ודעכו. השמש האחרונה עוד הבהבה כנוּרה. קרניים אחרונות. האור דעך והתפזר. ירד החושך, לילה שלא ייגמר בקרוב. אין זה ליקוי חמה זמני. אין זה חורף ארוך של הקוטב. זהו לילה למיליארדים של שנים. אולי לָנצח. השמש, השמשות כולן, גרמי השמיים, הגלקסיות, עוד נעים במסלולם. אלא שהם כבויים ואפלים. חושך מוחלט. לילה מוחלט. כדורים אפלים סובבים בדממה. זריחות ושקיעות של חושך על חושך. עוד יש כְּבִידָה, עוד יש תנועה, אבל אין אור. ממתינים שהיקום יקרוס סוף-סוף לתוך עצמו ושהכול יתחיל מהתחלה. סביר שזה יקרה. אבל זה לא יקרה בעוד שעה ולא מחר. בינתיים סובבים הכדורים הקרים בדממה. למרבה המזל אין מי שיביט בהם. כל העיניים עצומות.

3
יש שביטים שמרחיקים פי 40 ממרחקו של פלוטו מן השמש, ובכל זאת חוזרים אליה בסופו של דבר. משהו אוחז בהם ממרחק שלא ישוער. יש רגע שהם מתחילים לשבור את ההגה ולחזור. חלקם משלימים הקפה פעם ב-80,000 שנה.

4
אנו רואים את ביתלג'וז באוריון, למרות מרחקו העצום מאתנו, בגלל גודלו ועוצמת קרינתו. מי שיביט מביתלג'וז לא יראה את השמש שלנו, החלשה ממנו בהרבה.

5
אם M81 היתה ממוקמת בדובה הגדולה, הרחוקה מאתנו מרחק בל ישוער, היא היתה מציפה אותנו באור מסנוור.

6
הלילה אפל מפני שהיקום מתרחק מאתנו.

7
בניגוד לדימוי הרווח של "המפץ הגדול" כ"גרגר" קטן שמתפוצץ בתוך חלל ריק: לפני המפץ הגדול אותו "גרגר" הוא-הוא החלל, כל מה שיש. אין חלל ריק מחוצה לו. החלל נוצר במפץ הגדול.

8
קווזארים: קטנים כמערכת השמש שלנו, רחוקים מאוד ועתיקים מאוד, ומאירים כמאה מיליארד שמשות.

9
יש פרפרים שחורפים (ישנים שנת חורף) בתנאי קור שדובים שמנים ומכוסי פרווה מותאמים להם. בלי פרווה, בלי שכבת שומן. בכלל, פרפרים. הפרחים ממתינים לגולם שיבקע.

10
ניסוי מחשבתי: לסמן אטום פחמן כמו רגל של ציפור ולעקוב אחרי נדודיו. מקבוצות כוכבים רחוקות (ענקים אדומים הם יצרני פחמן) עד לחוד העיפרון והלאה.

11
ככל שאנו למדים יותר ויותר על היקום שאנו חיים בו כך הולך ומתברר שחיינו בו הם בלתי הגיוניים.

12
השמש עושה סיבוב סביב מרכז הגלקסיה פעם ב-250 מיליון שנה. אפשר לומר שזהו אורך השנה שלה. אם חישבתי נכון, שניית שמש, לפי זה, אורכה 8 שנים שלנו.

13
במרכז שביל החלב שלנו – חור שחור שהיקפו כמסלול כדור הארץ סביב השמש, ומסתו מאה מיליון שמשות.

14
"בייאושי, אני פונה ללילה".

15
אנו רואים את רוב הכוכבים כמאירים באור לבן מפני שקולטני הצבע בעינינו לא מגיבים לאור חלש. "מציאות אובייקטיבית".

16
זה לא רק שהכוכבים רחוקים – הם מתרחקים. זה לא שאיננו מהירים מספיק כדי להגיע אליהם – הם בורחים מאתנו. בלילה אחד ויחיד, כל לילה, מתרחקת מאתנו גלקסיית "המערבולת" בעוד 50 מיליון קילומטר.

17
יתכן שהיוונים הבינו כי כדור הארץ עגול כשראו את צלו על הירח בליקוי לבנה. אם אכן הבינו שזהו צל, ושהארץ מטילה אותו. למה הדבר דומה? לאדם שרואה את צל ידו מוטל על קיר וחושב על מפלצת, על סנפירי דרקון.

18
אלביראו (ביתא ברבור): כוכב כפול שלעין בלתי מזוינת נראה ככוכב אחד. אבל הם צמד של שמשות. ברווח ביניהם, בין הכחול לזהב, אפשר להכניס 55 מערכות שמש כמו שלנו. אני מתאר לעצמי שאם יש תושבים על פלנטה סביב אחת מהשמשות הללו הם כלל לא יודעים שיש להם כוכב תאום. רק מרחוק זה מתברר.

אנו יכולים לדמיין יקום אינסופי – אך לא יקום סופי.  זה משונה, כי אנו חשים בנוח (יחסית) דווקא עם המושג המופשט, הבלתי-נתפס, חסר המשמעות בעבורנו, אך לא עם המושג המוכר לנו, היומיומי.

 

————————-

חלום 1: אני בסטודיו הגדול של הפסָל ד'. אני מבחין שהוא נעשה רזה מאוד. הוא עומד בגבו לחלון פנורמי שממנו נשקף נוף הרים, "סיניים" קצת, כחולים. אני חושב להוציא את הפלאפון ולצלם אותו עם הנוף הזה, התמונה כאילו כבר "מוכנה", מרהיבה – דמות בנוף. אני מתקרב לחלון ורואה שבין הסטודיו להרים הנפלאים, בבקעה, יש מחנה פליטים. הוא אומר לי, "כאן למטה זה חברון".

 

————————-

חלום 2 (6.3.10). אני קובע פגישה עם ישראל פנקס. מגיע לביתו, ברחוב ארלוזורוב ליד הים (איני יודע איפה הוא גר). אבל כשאני בבית זה כבר הבית של רפי לביא. אני שואל מישהו אם אפשר להתבונן בעבודות האמנות שעל הקירות. אני מתחיל לעבור ולהסתכל. כל מיני אובייקטים של אמנות מודרנית, ציורים של "דלות החומר", תלויים בצפיפות. אני ממשיך ללכת בבית ומבין עד כמה הוא גדול, עצום ממדים ממש. עוד ועוד חדרים, אולמות, ואנשים יושבים פה ושם, קוראים ספרים, נחים. מדי פעם מעיפים בי מבט אבל לא פונים אלי. אני כבר לא מביט באמנות, ונדמה לי שברגע מסוים הקירות נהיים ריקים. לבסוף אני מגיע לחדר שגובל בחצר אחורית. יש שם דשא ועץ, והעץ עומד בגשם – גשם דק שממלא את כל השמיים, גשם מקווקוו כמו בהדפס עם הגשר של הירושיגה. אור יפה שפוך על העץ. אני עומד שם ודמעות עולות בעיניי. דממה, רק קול הגשם הרך. ויש שם איזה צינור פשוט שיוצא מן האדמה ופרחים צהובים בו, כמו באגרטל. חרציות אולי. אני חושב, "זה כמו החרציות שהיו בנתניה". אני מסתובב לחזור מהחצר אל הבית, ואני רואה שיש שם בנק. סניף של בנק לאומי. אני נכנס לבנק ומבין שהוא ממש צמוד לבית שיצאתי ממנו. אני מסתכל מתוך הבנק שמאלה אל הבית של רפי לביא, ואז יוצא מהבנק אל החצר (כבר אין גשם ואין שם שום דבר), ונכנס בחזרה לדירה.

 

 

כָּל לַיְלָה
אֵשׁ בַּשָּׁמַיִם
 
 
 
 

בגדים

ראיתי את הווידיאו של הסתערות ההמונים על חנות הבגדים השוודית. לרגע עברה בי אסוציאציה לאיזה סרט על מלחמת וייטנאם, בו מסתערים ההמונים על השגרירות האמריקאית בניסיון להשיג מקום במסוק הפינוי. ואז חשבתי שאולי זה העניין, שאנשים מסתערים על הבגדים האלו לא ככניסה לחנות אלא כיציאה, יציאה סמלית מהארץ. בריחה מהארץ. הימלטות. שאולי הקניות בשנים האחרונות מנגנות על המיתר הסמוי הזה שבנפש הישראלית. מעניין שהקניון מחובר בגשר הן לצבא ("הקריה") והן במסילת ברזל לשדה התעופה.

 

שאלה

"אבא, אתה זוכר?" (מטפלת מהפיליפינים לישיש, היום, אחרי שניגש אליו בן של שָׁכֵן-לשעבר וניסה להזכיר לו מי הוא)

 

מחדש

בִּשְׁנַת 1200
לִפְנֵי הַסְּפִירָה
הָאַרְמוֹנוֹת מִתְמוֹטְטִים
בִּכְרֵתִים
וּבְיָוָן
אֵין צֹרֶךְ עוֹד בִּכְתָב
אָנוּ נִכְנָסִים
מֵחָדָשׁ
אֶל הַפְּרֵהִיסְטוֹרְיָה
 
(תרגום, ניקוד וקיצוץ שורות לפסקה בספר "פרהיסטוריה: מבוא קצר מאוד" מאת כריס גוסדן, אוקספורד 2003).

 

אלמוות
"החיים עצמם התגלו עד כה כבני אלמוות" (מרגוליס וסגן, "מיקרוקוסמוס", מאגנס תש"ס).

 

פרויקט הומרוס
רעיון לפרויקט ספרותי. שם זמני: פרויקט הומרוס. נתונה דמות. נגיד אישה בת 40. כמה פרטים בסיסיים עליה: מקום מגורים, מקום עבודה, 2-3 שורות ביוגרפיות. היא הולכת ביום נתון מנקודה לנקודה בעיר מסוימת. זה הבסיס. הרעיון הוא: לפנות לבערך עשרה כותבים ולכמה צלמים, ציירים, מוזיקאים. אתר אינטרנט. כל אחד יכול לכתוב, בכל רגע, מה שהוא רוצה סביב האישה הזו. מקומות שהיא הייתה בהם, מחשבות שלה, דברים שהיא כתבה, דברים שכתבו אנשים שהכירו אותה. הכול יכול להיכנס, בתנאי שמבחינת המכניס יש קשר לאותה דמות. זה יכול להיות על העבר שלה, על העתיד, על חלומות שלה, על זיכרונות, על ההורים שלה. תמונות, רישומים, מוזיקה. אין צורך בתיאום בין המשתתפים. אין עריכה. סתירות ייתכנו. הרעיון הוא ליצור רומן מצטבר, ענקי, קולקטיבי, של כותבים ויוצרים רבים (בלי קרדיטים לקטעים הספציפיים), סביב דמות בדויה אחת. ממש כמו כתיבת עלילות אודיסיאוס על ידי מחברים רבים, לפי סברה אחת, מחברים שהיום אנו מכנים אותם "הומרוס".

הספר המכאיב והיפה הזה בא "לפני הכתיבה", כפי שכותב דרור משעני באחרית הדבר שלו, ולא פחות מכך הוא בא "אחרי הדיבור" – אחרי מות אמו של רולאן בארת, כשהוא מרגיש שכל מה שהוא ידע לומר, לנסח, לחשוב – אינו הולם כבר. בארת כתב את היומן מאוקטובר 1977 עד ספטמבר 1979, במה שיסתבר כתקופת חייו האחרונה. היומן לא נועד לפרסום, ויצא לאור לאחרונה, כשלושים שנה אחרי מותו של בארת (בעוד שבועיים ימלאו שלושים למותו).

המבנה של היומן והנושא – הָאֵבֶל – ממצים את היצירה המוזרה והמצמיתה הזו. מצד אחד הפירוק שמכתיב היומן, שבו כל יום הוא "פרק", בו כל רצף חייב להיקטע, ולו בשל השינה שבמהלכה אין מנהלים יומנים; ומצד שני ה"זמזום" הקבוע של האבל, ה"נייח" כלשונו, או, כפי שבארת מעדיף לכתוב, היגון, שהרי "אבל" הוא מונח "תיאורטי" כבר, פסיכואנליטי, וממילא "כללי", ולכן בלתי אפשרי. בדוגמה הזעירה הזו, ההתלבטות בין המונח "אבל" למונח "יגון" שהוא כביכול פרטי יותר  ופחות אינטלקטואלי אפשר למצות את הטקסט הזה, של אדם שכל כולו היה נטוע בייצור של הידע הכללי הזה על העולם ועל אנשים, ידע שעכשיו הוא אינו יכול עוד לעשות בו שימוש. האבל הוא כמו "הלשון" או "הדקדוק", ולכן פרויד ואחרים יכולים לכתוב עליו ולחקור אותו. אבל בארת אינו מוכן, בשום אופן, שמה שהוא יאמר על מות אמו יזלוג לתוך השיח הכללי. הוא רוצה לא ב"לשון" של האבל אלא ב"מבע" של האבל. והמבע הוא אך רק שלו.

(מחשבה מוזרה: ב-27 באפריל 1978 בארת כותב "אני חש את 'יבשוּת הלב' – מרה שחורה", ואני חוגג את יום הולדתי ה-8. אין לזה שום משמעות זולת זה שפתאום הזמן והמקום "נפתחים", פתאום אני רואה את עצמי חי במקביל ליומן הזה, לא – לצדו, כמו בסרט שמצולם מגבוה מאוד, משתלב בזרימת הזמן הזו, נכנס לבמה בתפקיד משני, בדלת רחוקה, אומר את התפקיד שלי שכבר נשכח, אמי אפתה אז מדי שנה עוגות בצורה מספר שנות חיינו, שני עיגולים מצופי קרם שהוצמדו זה לזה, ואני נשפתי בנרות).

"אך ורק שלו" – אין זה עניין של בעלות, של "נוסח" סגנוני. זו מועקה, מפני שהוא צריך לנסח מאפס את יגונו. למה הדבר דומה? לשופט שיוטל עליו לשפוט בלי ספרי חוק, בלי תקדימים. מצב ראשוני זה הוא המסביר במידה רבה את האופן המוזר של הטקסט. כל דף הוא "שורה תחתונה" של סערת רגשות או של דכדוך רגשי, איזו "תובנה" ביחס ליום מסוים, קצה קרחון של שעות "מתות" רבות. הרומן על האבל, אומר בארת כביכול, אינו יכול להיכתב. הרצף המלא של חוויה זו אינו בא בחשבון, לא מפני שאין מלאות רציפה של החוויה, אלא משום שרובה אינה מילולית. אי אפשר לדבר עליה.

(אביו של בארת, לואי, נהרג במלחמת העולם הראשונה כשרולאן היה בן פחות משנה. האב אינו נזכר ולו במילה ביומן האבל הזה. אני תוהה האם עוצמת האבל על האם אינה מוסברת גם באבל התמידי על האב, שצף כאן ומקבל אולי לראשונה אפשרות להיות).

כך, באופן מוזר כל כך, קרובים היגון והאושר; יומן האבל וספר השירה. רגעים בודדים שניתרגמו לדיבור, שחצו איכשהו את הבלתי ניתן לניסוח. כך, למשל, הוא כותב ב-28 במאי 1978: "האמת של האבל פשוטה לחלוטין: עתה משאמא מתה, המוות נושף בעורפי (דבר אינו מפריד אותי ממנו עוד, פרט לזמן"). מעניין: רגש זהה ביטא יעקב שבתאי ב"סוף דבר". מה שעבור בארת היה בלי ספק תובנה מזעזעת ופרטית לגמרי מסתבר, בכל זאת, כשייך לאיזה "דפוס" אנושי שעוד אדם לפחות חולק בו. אין זה מפחית כלל ועיקר מהאותנטיות המזעזעת של ההבנה. להיפך. או בדוגמה אחרת: "מנוחת צהריים. חלום: בדיוק החיוך שלה". החיוך שלה כשהייתה בחיים, החיוך בחלום, החיוך שבזיכרון אחרי היקיצה, החיוך הנכתב צרפתית, החיוך הנקרא בעברית. כמה קשה לשמור את החיוך הזה דרך כל המסננות והזמן. כמה מוזר זה. שאתה יכול לקרוא זאת ולחייך בעצב, וזה כאילו חייכת את חיוכה של אנרייט, אמו של רולאן בארת. כאילו למרות כל המעקשים עבר אליך החיוך, נמסר.

רולאן בארת, יומן אבל, מצרפתית: חגית בת-עדה, הערות ואחרית דבר: דרור משעני, כתר 2010, 300 עמ', 89 ש"ח
 
 
 
 

1.שמות חיבה (הערה תיאולוגית)

כמה מוזר המנהג של אנשים לקרוא למישהו בשם ואז מיד להמציא לו שם אחר, "שם חיבה". הורים קוראים לילד בשם קצר כמו "טל" ומאריכים אותו פי 2 ל"טל-טל", או בשם ארוך – ומקצרים אותו (יחזקאל – חזי), או שפשוט משנים את השם מעיקרו. לנו יש שרקן ששמו הנוצרי הוא "בּוֹבּ", אבל שם זה הפך ל"בוֹביק" ומאוחר יותר ל"נוּשיק". כאילו יש משהו בשם המקורי שהוא חזק מדי, לפחות עבור ילדים או חיות מסוג מסוים. כאילו לקרוא לתינוק "יחזקאל" כבר סוגר עבורו את האפשרויות, מאחה אותו בשמו הסופי, וכל עוד הוא יהיה "חזי" או משהו אחר הוא יהיה "בדרך" אל הרצינות ששמו הרשמי מבטיח לו. אני תוהה אם דבר דומה אינו נכון ביחס לשמות שאנו מכנים בהם את הישות העליונה של העולם (גם כינוי זה הוא כמובן חלש מאוד במקרה הטוב). אנו קוראים לה "אלוהים" למשל, אבל הרי אין זה יותר משם חיבה שימושי וקליט, שהיחס בינו לבין השם האמיתי של אותה ישות הוא כיחס שבין "נוּשיק" ל"בוֹב". הבעיה היא שרוב האנשים חושבים ששם החיבה הוא השם האמיתי שאין בלתו, ואינם יודעים כלל שיש שם אחר, ואם לדייק יותר – שאין שום שֵם.
 
2. מדע (שוק הספרים)

אני קורא עכשיו בספר של וולטר אלוורז על הכחדת הדינוזאורים (מאגנס, תש"ס). הוא האיש שגילה, עם צוותו, את המכתש במקסיקו שלפי הטענה נוצר מפגיעת אסטרואיד או שביט לפני כ-65 מיליון שנה, שינה את פני הפלנטה, ואפשר את קיומנו בכך ש"פינה" את הדינוזאורים מן הבמה ואפשר את עליית היונקים. אתה קורא את התיאור המפורט של החורבן הכלל-ארצי שזרעה הפגיעה הזו, הן מכוח המכה והן בהשלכות עקיפות כמו גלי צונאמי ענקיים והחשכת הפלנטה. לכאורה סיפור שחור משחור, והוא אכן כזה. אבל בד בבד אתה מבין שקיומך הוא תוצאה ישירה של אותו חורבן. אז מה, זה "רע" שהעולם נחרב? המילים, גם כאן, נושרות. שתיקה.

בכלל, בשנים האחרונות הספרים הכי טובים שקראתי לא היו רומנים או סיפורים, ואפילו לא שירה, אלא בעיקר ספרי עיון ובייחוד ספרי מדע. כמה לא מפתיע שספרות נפלאה זו אינה זוכה להצלחה על מדף ספרי העיון כאן.הישראלי אוהב לעיין בעיקר בתולדות בכירי המשטר הנאצי (הנה הופיעה ביוגרפיה של גרינג אחרי כמה ספרי הימלר) ולהבדיל אלף הבדלות – בספרי מורשת קרב מקומית למיניהם. ספרי המדע דמים לאגפים אחרים של ספרות העיון שפשוט לא נמצאים בעברית למעט כמה חריגים, ובהם ספרים על אמנות (old masters). אילולי מפעלו של משה ברש במוסד ביאליק, שהוא כבר בן כחצי מאה, גם ספרי היסוד כמו של ולפלין ווסארי וכו' לא היו לנו. אבל ספרים מודרניים יותר כמו של ברגר, אלקינס, בקסנדל, שאמה ורבים אחרים לא תורגמו לעברית. כמעט כל מה שמעבר לפופיק היהודי-ישראלי הוא "לא ממש מעניין". לכן כל הדיבורים על פריחת שוק הספרים הם בעייתיים במקרה הטוב. ואולי זה מסביר חלקית את האמנות המקומית ואת היחס לאמנות העבר.

באותה סדרת מדע של הוצאת מאגנס קראתי את "מיקרוקוסמוס" של לין מרגוליס ודוריון סגן, המתאר את ממלכת החיידקים שאנו תופסים לרוב כשם קיבוצי ל"אויב" או ל"מחלות". התיאור של הספר מופלא. החיידקים מתוארים בספר כרשת גלובלית שהיא למעשה אורגניזם אחד בן מיליארדי פרטים, ולמרות שיש סוגי חיידקים שונים הם יכולים לתקשר גנטית (כאילו אנו היינו יכולים להעביר מטען גנטי לתפוח אדמה, פחות או יותר), כלומר הם "ישות אחת המסוגלת לבצע הנדסה גנטית בקנה מידה פלנטרי או גלובלי" (עמ' 64). הם מווסתים את אחוזי החמצן באטמוספרה, הם מנקים את המים, ולמעשה הם אבותינו הקדומים. למעשה, טוענות מחברות הספר, מה שההנדסה הגנטית האנושית רק מתחילה להבין נעשה על ידי החיידקים כבר במשך ארבעה מיליארד שנה. אלו לא "bugs" מטופשים ואלימים כפי שאנו חושבים עליהם, אלא תבונה מדהימה בכושרה ובעמקותה – שונה לגמרי מזו שלנו, אבל לא נחותה יותר. אין אף ציבור אנושי שיכול היה, למשל, לאזן את הטמפרטורה הגלובלית לנוכח עלייה בקרינת השמש, כפי שאכן קרה בעבר הרחוק. הספר הזה כל כך מעניין, שפתחתי מחברת מיוחדת להעתקת קטעים מתוכו.
 
3. מוזיקה עתיקה

כמו הפרהיסטוריה הפלנטרית שרבים אינם מודעים לה כלל (עד כדי כך שסרט כמו עידן הקרח משלב בין דינוזאורים לטיגריס שֶׁנְחַרְבִּי (סמילודון), יצורים שעשרות רבות של מיליוני שנים מפרידות ביניהם, ומציגה אותם כאילו התקיימו "ביחד" באיזה "עבר" מעורפל כללי), כך רבים מחובבי המוזיקה אינם מודעים לפרהיסטוריה של המוזיקה. בערך כל המוזיקה שנכתבה לפני שנת 1600, בהערכה גסה, אינה מבוצעת כמעט בישראל, והמאה ה-19 (ושלהי ה-18) זוכה לייצוג יתר, כאילו מבאך, מוצרט ובטהובן התחילה המוזיקה. אבל באך לא היה רק התחלה של תקופה, אלא בעיקר סוף של תקופה. והתקופה שלפניו היא בעיניי תור הזהב האמיתי של המוזיקה, 200 שנה שנגמרים בסביבות שנת 1600. המוזיקה הקולית של הרנסנס היא בעיניי המוזיקה בשיאה, אם מדברים בהכללות גסות. אפילו שיאיו של באך הגדול נראים אחרת כשמאזינים למיסה כמו "מריה הענוגה" (Maria Zart) של אובּרכט מראשית המאה ה-16. ההקלטה היחידה המוכרת לי, של ה"טָאלִיס סקוֹלָרס" בניצוח פיטר פיליפס היא מהממת באמת, אפילו ביחס לאיכות העילאית של הקלטות ההרכב הזה.

זו מיסה ארוכה בערך פי שניים מן המקובל, אורכה 70 דקות, והיא יוצרת מבנה כל כך מורכב מורגש על חומר בסיס פשוט כל כך, שאינך יכול להרגיש שהמלחין עלה על איזו אלכימיה של ייצור אינסוף מן החומר הבסיסי. כמו לבנות עיר מפרוסת לחם. להאזין לזה בדריכות, ואני עושה זאת כבר עשר שנים, משמעו לצאת אל מחוץ לזמן ולהיארג לתוך משהו כל כך גדול ומסועף עד שהוא ממוסס אותך. אינך יכול לאחוז בשום קול, וכך אתה נאלץ להרפות, לא לנסות לזכור או לעקוב, אלא פשוט להינשא על זה. סונטה של בטהובן, ואני מעריץ גדול שלו, נראית פתאום כסוג של פשרה לאור המורכבות הגדולה של יצירה כמו זו. אבל נזכרתי במיסה הזו בגלל הקלטה אחרת, חדשה, של ההרכב – קינות ירמיהו של ויקטוריה, מלחין המסתורין האפל והמרומם (אוברכט לעומתו הוא בהיר, גבוה, נטול צללים כמעט – שוב מילים יגעות, נושרות מן הדבר – האזינו לדגימות דרך הקישורים). מעניין לחשוב על זה כפאר היצירה של התרבות היהודית דווקא – הטקסטים המקראיים המתורגמים ללטינית שהולחנו כה יפה. שימו לב שהרצועה הראשונה ניתנת להורדה בחינם לזמן מוגבל. 

את הכול אפשר לרכוש מהאתר, ועלות הקבצים משתנה לפי איכותם. לא אמליץ על mp3 ואוזניות קטנות לדברים האלו, שנכתבו במקור לחללים מהדהדים של כנסיות. בכלל, mp3 מתאים למוזיקה לא טובה במיוחד, חשמלית או אלקטרונית, מוזיקה של רעש ומקצבים מודגשים. ככל שהמוזיקה מעודנת ומרקמית יותר, הטכנולוגיה החדשה, המכווצת, מתאימה פחות.   

נ"ב – עוד דיסק נפלא של הטליס סק', יפה עד כדי חלחלת איברים, הוא זה.