מתחת לשולחן

סטימצקי הולכת להוציא שלושה מיליון ש"ח על "קמפיין" שבו יצטלמו אנשים עם ספרים. כל עולם הפרסום תמיד היה חידה גדולה בעיני. ב"שטראוס" מפרסמים קוטג' על מצע של 12 ביצי עין – האם מישהו קונה יותר קוטג' בגלל התמונה המגעילה הזו? האם מישהו קונה יותר ספרים בגלל אוסף מקרי לגמרי של המלצות לא מנומקות?

בשלושה מיליון ש"ח היה אפשר לחלק פרס "סטימצקי" השקול כספית ל"ספיר" לעשרים סופרים ו-60 פרסי ברנשטיין; עלות הדפסת ספר שירה היא כ-12,000 ש"ח, שהוצאות לרוב מבקשות מהמחבר לממן, כלומר 250 ספרים אפשר היה לממן בסכום הזה, להחזיק את השירה לכמה שנים טובות. הכול עם קרדיט ל"סטימצקי". סטימצקי גם הייתה יכולה להוציא כתב עת ספרותי למשך שנים עם הסכום הזה. ואני לא מזכיר מטרות פילנתרופיות כמו פתיחת ספרייה לילדי עובדים זרים.

אני מדמין את הישיבות האלו, עם אנשי הפרסום. כמה שעות ישבו על זה, כמו דיונים, כמה ויכוחים, כמה עבודה עוד למעצבים, לצלמים, לקופירייטרים, לתולי השלטים… ובשביל מה?

 

שני עמודים על גדת הירקון וביניהם עץ. מראה חסר ייחוד שלא היית מבחין בו לעולם – אחד מעשרת אלפים מראות. אבל בנחל הם משתקפים כמו במבודד, נמחקים פרטים "מיותרים", המוצק הופך קצת רועד, העמוד זורם לכיוון העץ, העולם הופך לתמונה. אתה מרים את הראש מהנחל אל הגדה; עכשיו אפשר לראות את זה גם שָם. אבל אתה צריך, עדיין, את התמונה שבנחל. המנגנון הבסיסי של יצירת האמנות.

 

 

תוכים ירוקים על איקליפטוס בפארק הירקון. מציפורני התוכים אל הענפים והגזע, השורשים טובלים במי הנחל, וכבר בשפך הירקון, וכבר במי הים, צוויחה ירוקה נשמעת מול אלכסנדריה, במעבה היערות של קונגו, מעל לקרחוני הדרום.

 

 

חרק על השביל, המוחזק על ידי האדמה, כלומר על ידי כל הכדור ממש, הנותן לו מִדרך כף רגל. ואת הכדור נושא כל החלל הריק שיש. 

 

 

מזדעזעים מרעידת האדמה בהאיטי, ובד בבד עמלים בשקדנות ובהתמדה לייצר כמותה, באמצעים מלאכותיים. התשוקה לראות פנים מקומחות, מבועתות, מגיחות מבניין הרוס. מה שלא יעשה הטבע וכו'. כלומר, האם יש משמעות להרס הזה? האם בני האדם יכולים לעשות אתו משהו מלבד לנסות לתקן את הנזקים ולעזור לנפגעים? האם במוחו של איש לא עוברת המחשבה, "זה יכול לקרות לכל אחד, מספיק לבזבז את הזמן"? (ציפורים מתכתשות על פרוסת לחם על שולי השבר הסורי-אפריקני).

 

 

פרסומת לקוטג'. גביע של הגבינה מונח על מצע של שתים עשרה "ביצי עין". קֶבֶס. 
 
 
 
 
 
 
 
 

האזנתי אתמול להקלטה די חדשה של הקונצ'רטו הראשון של בטהובן לפסנתר. התזמורת הלאומית הרוסית בניצוח כריסטיאן גאנש. הפסנתרן הוא מיכאיל פלטנב, שאני תמיד סקרן לשמוע את פרשנויותיו, אחרי ההקלטה המסחררת לסונטות של סקרלטי מלפני הרבה שנים. ואז, אחרי המבוא של התזמורת פלטנב נכנס, ועושה רובאטו זעיר – כלומר, מאט את הקצב מעט ביחס למה שמתווה התזמורת, ואז אחרי כמה תיבות, מפר מעט את האיזון המקובל בעשרות ביצועים בין הידיים ומדגיש מעט יותר את הליווי. הכול סוטה מן האיזון כחוט השערה, חצי מילימטר, ואז עוד רבע מילימטר. אבל הקונצ'רטו, בבת אחת, נופל ומתפרק כמו עוגה שצונחת לתוך עצמה.

לא משנה מה קורה אחר כך, כבר אי אפשר להאזין לזה כמו שצריך (למרות שיש גם רגעים יפים לא מעטים אחר כך). שנים של הכנה, וירטואוזיות מוכחת, התכוונות – ובגלל דבר של מה-בכך זה מתמוטט. אפשר ללמוד מן הדוגמה הזו משהו. גם ביחס לכל יצירת אמנות, וגם ביחס ל"חיים". כמה קל ליפול. הנגיעה הנכונה היא דקה מאוד, מרווח צר, טווח זעיר. מימין ומשמאל משתרעים, ללא קץ וגבול, מישורי הכישלון הגדולים. מצד אחד זה נורא: הסיכוי קטן כל כך ליפול על המרווח הזה (ובכל משפט, בכל תו, בכל נגיעת מכחול, זה נדרש מחדש). זה נפלא מאותה סיבה שזה נורא, שהרי לפעמים נופלים, ובעיקר – קיימת האפשרות הזו.

פיטר וורד ודונלד בראונלי, בספר "ארץ נדירה", מגדירים "אזור ישיב" [Habitable Zone],כרצועה צרה יחסית סביב השמש שבה לא חם מדי ולא קר מדי וקיימים בה כל יתר התנאים האחרים לחיים אפשריים. זו רצועה במרחב-זמן: לא רק מקום, אלא זמן שבו רצועה זו קיימת. היא משתנה כל הזמן, למשל עם גדילת הקרינה (או פחיתת הקרינה) של השמש. מכיוון שהשמש היא תהליך, גם האזור הישיב הוא תהליך, לא "מקום" סטטי. כלומר, לאזור הישיב יש תאריך תפוגה. זה בא  והולך. דבר דומה נכון לגבי היכולת להישג אמנותי. 
 
 

[שיחה בין שני ילדים בני 10, בזמן הכנת שיעורי בית בהיסטוריה על ספרטה, היום]

– "אני לא הולך לצבא".
– "למה?"
– "כי אני פציפיסט".
– "מה זה פציפיסט?"
– "מישהו שלא מוכן להרביץ לילדים".

 

******************

נעצרתי היום במכונית. בקול המוסיקה הייתה הסונטה ד' 959 של שוברט. הייתי כמעט בטוח שאני מזהה את צליל המתכת הנפלא, ה"קר" והשועט, של סטיבן קובצ'ביץ' (הלינק הוא לנגינתו של ברנדל). זו סונטה מוזרה. יפה להפליא. הפרק השני שלה מקדים את זמנו במאה שנה בערך, אם מסתכלים על כרונולוגיה. בסיפור של תולדות המוסיקה, זה חזון פתאומי אל משהו שאפילו שוברט לא יכול היה להסביר לעצמו באותו רגע. אבל לא זה העניין. מצאתי את עצמי מסתכל בגדר שיחים שמאחוריה בניין לבן שנראה בקושי מבעד לעלווה. הייתי צריך להגיע לאיזה מקום, אבל לא יכולתי להפסיק את המוסיקה. הצלילים הפכו לפסקול של מה שראיתי. לא היה שם שום דבר מיוחד – קצת עלים, הבית העמום, אור. אבל המוסיקה הפכה את זה פתאום למשמעותי מאוד. כאילו אני צופה בסרט שמוקרן שם רק עבורי. חשבתי לעצמי שנגני המוסיקה הניידים ומכשירי הרדיו במכונית יכולים ללמד אותנו להביט כך בעולם, בכל רגע ורגע, כאילו אנו צופים ברגע המכריע של הסרט שאנו גיבוריו. גם, ובמיוחד, כשלא קורה שום דבר מיוחד. סתם גדר של הבריכה של האוניברסיטה. כמו בסרטי קולנוע,  כשמתחילה מוסיקה ואנו יודעים בלי לשים לב שמשהו חשוב קורה. כלומר, המוסיקה אומרת לנו שזה – כל "זה" – משמעותי. גם אם ב"זה" לא חל שום שינוי. אם רק הייתה נשמעת מוסיקה, היינו נעצרים ורואים את זה. כלומר, אפשר לנסות לתרגל את זה עם מוסיקה, ואז להוציא את האוזניות ולנסות לשמור את הלך הרוח. הלוואי.

 

******************

 
האלימות החריפה של ה"מבצעים" הצבאיים משיגה שתי מטרות. מטרה אחת היא המטרה הישירה, שעליה אין מה להרחיב את הדיבור. מטרה שנייה מושגת בטווח הארוך יותר, בזמנים שבהם בישראל יש "שקט". כמו היום. מעשי עוול כמו אישור המדינה לפלסטינים לחזור לבתי מערות בדרום הר חברון ביד ימין, כשיד שמאל מוציאה צווי הפסקת בנייה (למערות? לאוהלים?). כמו אדם שמורשע ברצח וגזר הדין כולל, יחד עם ביצועו, גם חנינה ופרס כספי – ובמקרה שלנו, ההיפך כמובן. ההדף של המלחמה האחרונה מצליח להשתיק גם את זה חודשים ארוכים אחרי הירייה האחרונה. הישראלי ההומניסט, בשקט-בשקט, אומר לעצמו – אם אין הפצצות, כל דבר הוא, יחסית, לא כל כך נורא.

אבל בחיים הפרטיים איננו חושבים כך. אדם שחלה במחלה קשה לא יקל ראש בכאב השיניים שיבוא לאחר שיחלים ממנה. אדם שהחלים משפעת יתעצבן למחרת על דוח חנייה. לגבי הזולת קל לנו לעשות היררכיות של סבל ושל עוול. "שיגיד תודה".

 

******************

אֵין שׁוּם דָּבָר אֲשֶׁר נוֹרָא לְתָאֲרוֹ
שׁוּם סֶבֶל אוֹ אָסוֹן שָׁלוּחַ מִיַּד אֵל,
שֶׁגֶּזַע הָאָדָם אֵינוֹ צָפוּי לָשֵׂאת.
 
(שורות הפתיחה מהתרגום החדש של אהרן שבתאי ל"אורסטס" של אוריפידס, הוצאת שוקן).

 

******************

 
"אוּלַי זֶהוּ הַסֵּפֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁאָנוּ כּוֹתְבִים. מְעַנְיֵן מָה תִּהְיֶה מִלַּת הַסִּיּוּם".
(יואל הופמן, "מצבי רוח", 129. המילה היא "הד").
 

*****************

 

קְמֵלִים וּנְבוּלִים בְּכַד שָׁבוּר
אֲבָל מַשְׁקִים אוֹתָם
אֲבָל שָׂמִים אוֹתָם בַּשֶּׁמֶשׁ

אני שב מבית העלמין. שמעתי בתדהמה על פטירתו הפתאומית של דן דאור. דן השפיע על חיי שנים ארוכות לפני שפגשתי אותו פנים אל פנים לראשונה, לפני כשנה. תרגומי השירה והפילוסופיה הסינית שלו הם חלק חשוב מן הכרית שעליה אני מניח הראש. הסינית שלו שהגיעה לעברית נהייתה מין עברית שקופה, קצבית, מעין חיקוי של מקצבי השירה הסינית של הברות בודדות בשורות שוות אורך. כתבתי על תרגומיו פעמיים במסגרת מדור של ספרים ישנים, ואז גם זכיתי לפגוש אותו. מאז היינו נפגשים מדי פעם ומחליפים במייל קליגרפיות וציורים סיניים. לפעמים הוא היה מתרגם "על המקום" את הכתוב ומחזיר לי. אתמול בערב מצאתי את זה, ושלחתי לו. זה בדואר הנכנס שלו. תשובה לא תהיה הפעם.

היה תמיד נראה שהוא יכול לפרוץ בצחוק, אבל לא בצחוק מתלהם אלא בצחוק טוב, חכם. לפני כמה שבועות נהרג בתאונת דרכים בן של ידיד משותף. אני זוכר מה הוא אמר לי: "אנחנו שנינו [דן והידיד המשותף] בנים של מורשת ג'ואנג-דזה". בכך הוא התכוון למשל לקטע שלמטה, שהוא תרגם, ושלפני שבוע כתב לי כי עומד לצאת לדפוס (בהוצאת "חרגול" כמובן). זהו תרגום מלא של כתבי ג'ואנג-דזה, שיואל הופמן תרגם חלקית בספר "קולות האדמה". יש מעט מאוד אנשים שעשו כה הרבה בשבילנו כמו דן – כמה מהם היו בקהל המלווים. אילו היה מתרגם אך ורק את "ספר הדאו" (עם יואב אריאל) ואת הג'ואנג-דזה היה מובטח לו מקום של כבוד רב אצל כל קורא עברית. מה היינו עושים בלעדיו? אבל הרי זה רק חלק קטן מעבודתו. אזכיר רק את "108 שירים" המדהים ואת "41 שירים" שקדם לו, ואת "מנציוס" שראה אור לפני כמה חודשים, ומאנגלית (עם אלי הירש) את "מנהטן טרנספר" של דוס פסוס. 

אני מרשה לעצמי להעתיק כאן קטע מן הג'ואנג-דזה, שדן התיר לי לקרוא לפני ההדפסה. מיותר לומר "יהי זכרו ברוך". זכרו ברוך, זוהי עובדה.

לא עבר זמן רב ומר לאי חלה; הוא חרחר והתנשף ועמד למות, ואשתו וילדיו עמדו מסביב ובכו. מר לי בא לשאול לשלומו ואמר: "די! תסתלקו! אל תפריעו לתמורה." הוא נשען על הדלת ואמר למר לאי: "גדול הוא מחולל התמורות! מה הוא עומד לעשות ממך? לאן הוא רוצה לשלוח אותך? יעשה ממך כבד של עכברוש? רגל של זבוב?"
"בן שהוריו אומרים לו ללכת הולך, אם למזרח ואם למערב, אם לדרום ואם לצפון. רק מצוותם לנגד עיניו. היִין והיאנג לגבי האדם הם יותר מאב ואם, והנה הם דוחקים בי למות, ותהיה זו עזות פנים מצדי לא להקשיב להם, מה הם אשמים? הרגב הגדול העמיס עלי צורה, הלאה אותי בחיים, הבטיל אותי בזיקנה, מניח לי במוות. החיים היו טובים בעיני, ומאותה סיבה המוות טוב בעיני. אילו היה החָרָש הגדול בימינו מתיך מתכת, והמתכת היתה קופצת וצועקת, "אני מוכרחה להיות מוֹ יֶה" [חרב מהוללת] ברור שהחרש היה חושב אותה למתכת לא מוצלחת. אני קיבלתי במקרה צורה של בן-אדם, ואילו אמרתי, "רק בן-אדם, רק בן-אדם!" מחולל התמורות בוודאי היה חושב אותי לאדם לא מוצלח. הרי השמים והארץ הם כור היתוך גדול, ומחולל התמורות חָרָש גדול, אז לאן לא יתכן שאלך? אשקע בשינה עמוקה, ופתאום אתעורר."

בשנים האחרונות, מדי חורף, אני מלמד שיעור באוניברסיטה על דליה אמוץ. כל שנה, בעקבות ההסתכלות והערות הסטודנטים, עולה משהו חדש. כל שנה זו הזדמנות לקרוא שוב בספרון "קשָה שׂפה" של שרה ברייטברג-סמל, שקשה להבין מדוע אין מדפיסים שוב. כתיבה כל כך יפה ומדויקת על אמנות מקומית.

השנה הסתכלנו בתצלום "שדה אור עם גדר" מ-1985. צר לי על איכות הרפרודוקציה. התצלום הזכיר לי כמה תצלומים שגיא רז מציג בספרו "צלמי הארץ", שהמשותף להם הוא נוף עם גדר. למשל זה (פריץ שלזינגר, מבוא ביתר, שמירה, 1955) או זה (יצחק מירלין, נחשון, ליד הגבול הירדני, 1956). ההבדל בין הגדרות טעון. בתצלומים מן הסוג של שלזינגר הגדר עובדת. היא גדר. היא מרכז התמונה, והיא מסמנת את חלוקת המרחב לשניים: מעבר לגדר מתחיל "האזור המסוכן", שהמצלמה לא ממש מראה אותו, אלא יותר רומזת עליו בהדגישה שאין היא יכולה לראות, שאסור לה לראות. אפשר לדמיין ממש את המצלמה מתקרבת אל הגדר, נוסעת אליו מתל אביב, ושם נעצרת. התמונה היא גם מה שרואים, אבל גם חריקת הבלמים של המצלמה, אקט ההיעצרות הזה על הגבול.

אנו, המתבוננים, ממוקמים מן הצד הבטוח של התמונה. יש לתמונה הזו "מֵעֵבֶר", והוא כל כולו פוליטי, "ביטחוני". מוקד התמונה הופך להיות הגבול, שלטי האזהרה, הנשק המאפשר את המעבר. התמונה מכילה מתח פנימי בין המבט החודר פנימה ובין השלט המכריז "עצור". המתח הזה נפתר בכך שהמבט מתמקד בשלט, והתמונות הופכות להיות תמונות שנושאן הוא העצירה, הגבול.

דליה אמוץ צילמה נוף דומה למדי. עוגה עם אותם חומרים – רק אופן ההכנה אחר לגמרי. שדה ריק, גדר, מצלמה. ראשית, ברור שחסרים כאן המרכיבים העיקריים של התצלומים המוקדמים: כלי הנשק והשלטים. התמונה כמו מוחזרת למרכיביה הבסיסיים. כביכול אומרת, לא צריך את כל התפאורה הזו, שלטים בארבע שפות והכול, כדי לדבר על מרחב חסום, על "כאן" ו"שם".

אבל גם החסימה היא אחרת. את הגדר של אמוץ מציף האור. בעוד שבתצלומים של שנות החמישים מה שמעבר לגדר הוא המאיים, האויב – אצל אמוץ מעבר לגדר נמצא "שדה אור", שמש שהתיישבה בשדה. אפשר לדמיין קצה כדור נוגע בגיליון נייר וטובע בו כתם. והרי זה בדיוק מה שקורה כאן. כמה האור הזה דומה לאור שאפשר לראות במרכזי גלקסיות ספירליות.

אצל אמוץ ה"מֵעֵבֶר" אינו בעיקר פוליטי. אם כי כאב האדמה המדממת נמצא שם מתחת ומייצר את המודוס הרגשי של העבודות. ודאי שזה צילום של "הארה", פשוטו כמשמעו. אין צורך בהדהודים פילוסופיים כלשהם. ההארה במובן הפשוט – די בה. מֵעֵבֶר לגדר יש אור. אמנם – ובזה התצלום הזה דומה במפתיע לתצלומים הציוניים המגויסים – האור צריך להישאר מן הצד השני, והגדר מדגישה זאת, מדגישה שחייב להיות משהו שיסכור את האור אחרת לא יהיה פילם, לא תהיה תמונה. אבל האור הזה גם עובר. שהרי אנו יכולים לראותו. אפילו השטח הכהה, הקרוב אלינו, בקדמת התמונה, השטח שעליו אנו עומדים ובו גם נמצאת המצלמה – גם שטח זה מצוי באור. וזהו אותו האור שיש מעבר לגדר. אמנם חלש יותר, אבל קיים ומאפשר מבט גם בחלקת השדה "שלנו". עודך חושב כיצד להגיע אל שדה האור ואתה מבין שאינך יכול לעשות זאת שהרי האור הזה קיים רק על סרט הצילום, לא "בעולם". ובכל זאת הוא בא עד אליך.

מה שבתצלומי שנות החמישים מייצר הפרדה ברורה ואי-ידיעה המובילה לחשדנות, לזרות ולאיבה, הופך אצל דליה אמוץ להפרדה שנתונה בספק, שעולים ממנה כמיהה, פליאה ומסתורין. לא שאין גדר, אלא שיש דברים שהם למעלה ממנה. 

אליזבת מוּרָווסְקִי

מתוך כתב העת "בלקבירד".

מאנגלית דרור בורשטיין

 

 
כְּפִי שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת זֹאת

הַדֶּלֶת לֹא הִשְׁמִיעָה קוֹל, נִפְתְּחָה.

הָרִצְפָּה חָרְקָה, סְפִינַת מִפְרָשׂ עַתִּיקָה.

קֹר מֵהַמָּתְנַיִם וָמַטָה.

זְרוֹעוֹת תְּקוּעוֹת, בְּמַמְלַכְתִּי שֶׁלִּי.

הַצְּלִיל הַתָּפוּס שֶׁל הַשֶּׂה.

הָרֵיחַ הֶחָרִיף שֶׁל הַוִּיסְקִי.

הַכֶּתֶם כְּמוֹ כֶּתֶם לֵדָה.

קָרוֹב דַּיּוֹ לִנְשֹׁך אוֹתִי.

עַלִּיזוּתוֹ הַמְלֻכְלֶכֶת שֶׁל הַחַיָּל.

הִמָּלְטוּת אֶל הַחַלּוֹן בְּרָאשִׁי.

כְּוִיַּת הַשֹּׁרֶשׁ.

אֵרוּסִין שֶׁל שְׁאוֹל.

 
 
 

אריאל הירשפלד כתב היטב על מבצעי השיווק של הספרים. אוסיף כמה מילים.

 
אילו היה שוק המזון מתנהג כפי ששוק הספרים מתנהג, היו מסתובבים ברחובות אנשים ונשים שמשקלם 200 קילוגרם ואף אלף קילוגרם, והמקררים היו בגודל של סלון. שוק הספרים מנסה לשכנע אותנו בשני דברים לפחות. האחד, שיש קשר טבעי בין קניית ספר לקריאת ספר. כלומר הרבה מכירות = הרבה קריאה (בכוונה איני נכנס לשאלה של "איכות" הקריאה). והדבר השני – שיש ערך בקנייה (=קריאה) של ספרים רבים דווקא, כלומר שלקרוא/לקנות 4 ספרים זה טוב יותר מספר אחד. שתי ההנחות מפוקפקות.

שוק הספרים מנסה "ליצור את הצורך" אצל הקוראים, כמו עם כל מוצר. איש אינו זקוק ל"אייפון" באופן מיוחד. איך הופכים את הנתון הזה על ראשו כך שאנשים ירגישו שהם חייבים אייפון? למשל, מארגנים כתבת שער במוסף הכלכלי של "ידיעות" (בשבוע שעבר). זה עובד. גם אני הרהרתי לרגע באפשרות הרכישה של המכשיר שלא רק שאינו נחוץ לי, יבזבז את זמני לשווא בקריאות מיילים מחוץ לבית וכו'.

זה כך גם בשוק הספרים. אני מביט במדפי הספרים שלי, שיש עליהם לפחות שליש מיותר. אולי חצי. וזה אחרי מכירות של מאות ספרים לחנויות ספרים משומשים בשנים האחרונות. לאחרונה החלטתי להפסיק עם זה, לצאת מהמשחק של אספנות הספרים. לא 4 במאה ולא 4 בשקל אלא נוסחה אחרת: רק מה שבאמת אני צריך. לשפינוזה היו 150 ספרים בספרייתו. זה נראה לי מספר לא רע.

אני מוקף ספרים שאין לי כל צורך בהם אבל ברגע מסוים שקדם לרכישתם חשתי כי מסיבה כלשהי אני צריך אותם עכשיו. מעניין אם נערך מחקר על הפסיכולוגיה של רוכשי ספרים. מה גורם להם לרכוש ספר שבמעט שיקול דעת היו מבינים שלא יקראו כנראה לעולם. מדוע רכשתי למשל ב-94 ש"ח את "המטפיזיקה של הנעורים" של ולטר בנימין אחרי שקראתי את המשפט הראשון ("ביטוי להיותו של כל דבר טובין בן חלוף, בהיותו מוגבל בסדר הזמן והמרחב, הוא טיבו כקניין"), והוא היה בחנות – והנו עדיין – בלתי מובן לי לגמרי? האם אלו הדפים בגון הקרם? האם זו הכריכה הקשה? האם זה המיתוס של בנימין? האם אלו ספרים אחרים שלו שקראתי בעניין? זוהי רק דוגמה מקרית מהשבוע האחרון.

אולי שוק הספרים עובד לא על מכירת הספר עם מה שיש בו, אלא דווקא על מכירת ההבטחה להנאה עתידית (עניין, מתח, התרגשות וכו'). כלומר, מה שנמכר לך אינה המניה אלא האופציה לממש את המניה בעתיד כלשהו. האפשרות לפתוח את הספר, שעבר לרשותך, בנקודת זמן כלשהי בעתיד ולממש את עסיסו, כביכול. זה מסביר את התופעה הבאה :אדם מתלבט ארוכות אם לרכוש ספר כלשהו ולבסוף מחליט לשלוח יד אל ארנקו. כשהוא מגיע הביתה הספר מונח אחרי עלעול נוסף על המדף ונשכח עוד באותו היום. יש ספרים שנרכשים ומיד מתחילים בקריאתם, אבל אלו אינם הרוב. לקנות ספר זה אומר להחזיק אצלך מה שאולי תקרא בעתיד. מה הבעיה עם זה? שאתה אף פעם לא מדביק את הקצב. השוק מצליף בך להזריק עוד ועוד: בראש השנה, בפסח, בחיסול המלאי של דצמבר, בשבוע הספר שהתנפח לחודש ספר, ביום הולדת. יש כל הזמן מבצע. שלבוּ את זה עם ביקורת ספרות שנמצאת בשיא חולשתה בכל תולדות הביקורת העברית (להוציא כמה "אחרונים על החומה", כמו אריק גלסנר), ותקבלו את מצב המדפים. כל מה שלא פועל עם השיטה – נעלם או כמעט נעלם. המצב הוא כיום כזה שלא צריך לשחד סופרים, לא צריך לגנוב אותם מהוצאות מתחרות. הפיתוי למכור את עצמך נובע מן השיטה ומן המחאות כנגד השיטה. במקרה זה איני מדבר על עצמי, אבל לא עצמי הוא הנושא כאן.

ההיגיון של האופציה העתידית – ההרגשה שאני קונה את האפשרות לקרוא בְּעתיד כלשהו – הוא המסביר את הזיהוי המובן-מאליו בין קניה לקריאה. השוק מנסה לשכנע אותך שאתה צריך את הספר בבית דווקא, וקיומו בספריה או על המדף בחנות או אצלך חבר ממנו תשאל את הספר, אינו טוב דיו. מעניין שאורך חיי המדף הקצר של ספרים טובים, שחנויות הספרים אחראיות לו יחד עם פסי הייצור שאינם מאפשרים מקום "לכולם" – פועל דווקא לטובת יצרניות הספרים המציפות את השוק. מפני שאתה יודע שככל שהספר טוב יותר הסיכוי (בממוצע, יש כמובן יוצאי דופן) שהוא ישרוד מספר שנים על המדף הוא קטן. לכן עליך לרכוש אותו, כביכול, ולהבטיח לעצמך את אותה אופציה לקרוא. מימושה או אי מימושה הוא עניין אחר לגמרי.

נראה לי שאת הזיקה הזו כדאי לנתק. אני חושב על דיאטה של רכישת ספרים. כפי שתרבות המזון המערבית שכחה את הזיקה הטבעית בין רעב ואכילה, ואנשים אוכלים לפי השעון או סתם משעמום, כך נשכחה הזיקה הטבעית שבין עניין שהתעורר לקריאה. את הזיקה הזו מחליפה רכישה של ספרים.

לכן המבצעים המציעים יותר מספר אחד בעייתיים. זה שזה זול יותר זה ברור. אבל כנגד זה עומד העיקרון שאני רוצה לקנות רק מה שאני צריך. אם אדם רוצה ארבעה ספרים מסוימים (של ההוצאה המשתתפת במבצע), אולי המבצע תפור על מידותיו. אבל ניסיוני האישי הוא שלרוב איני מגלה עניין אמיתי בארבעה ספרים בבת אחת. אדרבא, העניין מתעורר בספר אחד, וכל השאר הוא מיותר. או מיותר מאוד, או קצת מיותר.

אני חושב על מפגש בספר כעל משהו חגיגי במקצת. אני נזכר, בשעות הפנויות הארוכות בצבא את החיפוש בחנות הספרים המשומשים ב"בניין כלל" בירושלים ואת הרכישה של ספר אחד בלבד, ביודעי שאתו אני הולך לבלות את הימים הבאים. אולי זה נוסטלגיה, אבל יש בזה משהו עבורי. אותו הרס של חוויה קיים במוזיקה. אני זוכר את ההתרגשות לקראת קניית תקליט. אני לא חושב שאי פעם קניתי יותר מתקליט אחד בפעם אחת. אולי שניים. היום, כשכל המוזיקה יורדת מכל מיני אתרים, ולתקליט אין עטיפה ואין חומריות בכלל, כל העניין הפך לזול ובלתי מרגש.

במו אוזני שמעתי מישהו שואלת מוכרנית בחנות ספרים: "את ממליצה?". המוכרנית לא שמעה טוב ואמרה, "כן, הוא במבצע". זה כל הסיפור ב"צָה" אחד. לא שההמלצות של חנויות הספרים שוות הרבה. כמה מוזר ששואלים את המוכרנים לדעתם – כאילו הם יושבים ובאמת קוראים את תכולת החנות. אבל השאלה החוזרת הזו מעידה אולי על איזה רצון ב"טקס" הזה אצל הקוראים, לקנות משהו שיש לו ערך ולא סתם כמוּת (4, 1+1) שמישהו החליט עליה בשבילך. אני מאמין שהקריאה עצמה תשתנה אם הקנייה תהיה יותר מחויבת, ממוקדת.

אני מנסה לדמיין את המבצע האולטימטיבי: מאה ספרים במאה שקל. 100 ב-100. קל לזכור, קל לשווק. בחשבון פשוט זה יוצא שקל לספר. הזול מביניהם. אין כפל מבצעים. בנקודות של האשראי אתה מקבל ספר נוסף מתנה. לפי ההיגיון העכשווי, זה נהדר. אבל יש בזה משהו מחריד, לא? אם כן, למה 4 זה "משתלם" ומאה – כבר מוגזם?
כל השוק הזה מעוות מן היסוד. ספר כמו "ורד הלבנון" של לאה איני (מבלי לחוות עליו דעה – אני מדבר על "סוג הספרות", שהיא ספרות גבוהה, כלומר הספרות היחידה שהיא ספרות) לא היה מגיע לעולם לרשימת רבי המכר, לא כל שכן לראשה, אילולי החלטה של המערכת "להריץ" אותו, כמו מנייה. לכאורה זה נפלא. ספר איכותי זוכה להתקבלות. אבל ראו כמה מזעזע זה. האיכות הספרותית תלויה לגמרי בקביים של "השיווק", שברצותו יעלה וברצותו ידון לשכחת המחסנים. היום לאה איני זכתה ברולטה, ואני שמח בשמחתה, בכנות. אבל כמה מן הקוראים שקנו את ספרה קראו אותו? כמה הלכו לקנות את ספריה הקודמים כתוצאה מכך? ומה יקרה אם בספרה הבא יחליטו אנשי השיווק אחרת?

אני חושב על זה כמי שכתב ספרים. הייתי רוצה להאמין שמי שקונה ספר שלי קונה אותו לא סתם כי הייתה לו הזדמנות של מבצע. או שמוכרן שתומרץ בעשרה שקלים בונוס "המליץ" לו עליו המלצה ריקה. כלומר, שהקורא קנה אותו כי הוא חשב שהוא רוצה לקרוא אותו יותר מפעם אחת. זו הסיבה העיקרית לקנות ספר, נראה לי. ואם אינך רוצה לקרוא אותו, באמת שלא צריך לקנות.

שמעתי שהמחיזו בתיאטרון הלאומי את הסרט "השוטר אזולאי" ונתנו למוני מושונוב לגלם את שייקה אופיר. העיר מלאה בפוסטרים של מושונוב מצדיע בעיניים חנוקות מהתרגשות, כמו בסצנת הסיום של הסרט. הכרזות מבטיחות לצופים, באופן די וולגרי (כי הוא מכריז על השיא, מודיע בראש-חוצות על מה שהיצירה אמורה להוביל אליו). "אתם תבכו בסצנה הזו שאתם כבר מכירים מראש. קנו כרטיס. הבכי כלול". הפוסטר הזה הוא כמו צחוק מוקלט מראש, אלא שכאן הצחוק הוא בכי חנוק של התרגשות. כלומר, יגיע הרגע בהצגה בו הפוסטר יתממש על הבימה, "כל הרחובות כבר ריקים, לה לה לה", וכולם, ספונטנית וביחד, יתרגשו.

אבל לא על זה רציתי לכתוב. פתאום חשבתי על התמונה הזו – שוטר מצדיע וכמעט בוכה – כגלגול של אתוס ה"יורים ובוכים" שלנו. נורא מוזר, לא? שוטר בוכה. מי ראה דבר כזה ברחובותינו הקשוחים? יש איזה צורך כנראה לתת ללובשי המדים עיניים עצובות. שוטר זה מקצוע חשוב ורציני, אבל מניין הצורך התרבותי שהשוטר יבכה? גם בכרזות של "ואלס עם באשיר" יש עיניים נוגות כאלה לחייל, וכך גם ברומן שמסתבר שראה אור לאחרונה, בשם "אקרא לך גבר", מאת אוהד רוזן. ספר זה מרחיק לכת וקובע כי "לאנשים ששירתו בצבא יש עיניים עצובות". כל אחד יכול לדעת שההכללה הזו מופרכת לגמרי, אבל מעניין הצורך לפנטז את זה. אני תוהה האם המנגנון לא עובד ככה: מאחר שאיננו אוהבים לראות ולרוב גם איננו רואים את העצב בעיניי מי שנפגעו מכוחם של בעלי הכוח – בעלי הכוח, כהדגמה האולטימטיבית של כוחם, שואבים את "העיניים העצובות" (ביטוי הפגיעה) אל פניהם-שלהם, ומשתלטים כביכול על המעוז האחרון של העשוק – מבטו. כמובן, לא בעלי הכוח עצמם עושים את זה. אותם זה לא ממש מעניין. עושה את זה "התרבות" עבורם.