זה פרק הפסנתר הרחב והעמוק ביותר בכל ספרות הפסנתר המוכרת לי. האזנתי לו ודאי מאות פעמים לאורך השנים. הוא חובר ב-1818. מפליא שאחריו המשיך בטהובן לכתוב עוד פרק – פוגה בלתי אפשרית, מחרידה כמעט, הבאה אחרי הפרק הזה, ועוד שלוש סונטות נפלאות. נגינת הפרק הזה אורכת משהו כמו 18-20 דקות, אבל התחושה בסופו היא של יציאה לממד זמן אחר ולעולם אחר. אם יש פטרייה שמשרה מלנכוליה של גווני אפור, היא תישמע כמו הפרק הזה. כמעט אי אפשר לחשוב על נגינת הפרק הזה בעונה שאינה סתיו או חורף. הסופר והעתידן רוברט אנטון וילסון אמר שאם ישאלו אותו מי הוא, התשובה הכי טובה שיוכל לתת היא לפזם את הסונטה הזאת, "המרקלוויר". הפסנתרן וילהלם קמפּף אמרו שזהו המונולוג היפה ביותר של בטהובן, ובאמת קשה להימנע מהתחושה של מישהו שמדבר לאורך הפרק, ואולי שר מתוך חלום, הולך פנימה, פנימה, פנימה ובה בעת מתפשט לכל עבר.
בהקלטה חדשה שיצאה לאור היום קרה משהו מצמרר. הקליט אותה בעדינות מופנמת הפסנתרן היפני (יליד 1988) נובּוּיוּקי צוּג'י. הוא עיוור מלידה. מדהים שאפשר ללמוד יצירה כל כך מורכבת משמיעה בלבד. היצירה הזאת חוברה כשבטהובן כבר איבד את שמיעתו, כלומר שמע אותה באוזני רוחו. אם כן, מה שאנו מאזינים לו בהקלטה הזו הוא תוצר של חירשות ועיוורון. והנה, שני המומים לא בלמו את המוזיקה. גם הבדלי הזמן והלאום לא בלמו אותה. פנסתרן יפני מקליט בברלין יצירה של מלחין גרמני יותר ממאתיים שנה אחרי כתיבתה והיא נשמעת בתל אביב והמוזיקה לא החלידה אפילו באטוֹם אחד שלה.
אין לי מה להוסיף על כך, זולת זה שלפעמים ידיעות כאלה יכולות לאזן ידיעות רבות שבהן אנו מוצפים על רשעות, טיפשות ואלימות. לא בדיוק לאזן, כי הדברים לא עומדים על אותו מישור, אבל אולי לעודד, להזכיר שיש חדשות רבות שלא מגיעות כלל לכותרות העיתונים. והרי הידיעה על ההקלטה הזו צריכה היתה לפתוח את מהדורות החדשות ולעצור את העולם, לפחות למשך הנגינה, משלל טירופיו המתעקשים.
הדבר החדש הוא הבינה המלאכותית. ראיתי שאוניברסיטה בארצות הברית מציעה 20 או 30 משרות למחלקה חדשה שתיוחד לזה. בעיתון קראתי שבינה מלאכותית כבר הורגת אנשים אצלנו, כמעט כמו בסרטי ה"טרמינייטור". מדברים על שילוב של בינה מלאכותית במערכת המשפט, בתור שופטת (שופטת שקוראת את כל פסקי הדין בכמה שניות, ולא צריכה לצאת לאכול סנדוויץ' אחרי שעתיים) ובתור עורכת דין (כמו המסחר בבורסה, שלהבנתי כבר שנים מנוהל על ידי מחשבים). אפילו למדעי הרוח הטכנולוגיה הזאת חודרת. כבר קיבלתי עבודות בקורסים עיוניים ואפילו בסדנת כתיבה יוצרת שסגנונה של הבינה המלאכותית ניכר בהן בוודאות. אני מניח שיש עבודות סמינריוניות ואולי אף דוקטורטים שנכתבים ברגעים אלו ממש, תוך שניות או דקות.
ארצה לתרום בקיצור זווית ראיה של מחקר זעיר שעשיתי על הבינה המהוללת. ההתרשמות שלי היא שמדובר בשילוב של מנוע חיפוש אמין ומפתיע, לפעמים מדהים, ב"אינטליגנציה" שלו, במהירות תגובתו ובמחשבתו הסדורה, עם שקרן פתולוגי במקרים רבים אחרים. ואין כל דרך להבחין בין מידע אמין ובין מידע מופרך לגמרי.
הפואטיקה של השקר שלו היא מסירת מידע מפורט שנותן רושם שהוא יודע על מה הוא מדבר בתוספת קלישאות לאווירה נעימה. והוא לעולם לא מודה שאינו יודע.
זה מה שהופך את השקרנות לכזאת מדאיגה. השופטת המלאכותית לא צריכה לאכול כריך אבוקדו, אבל היא יכול לשקר בטון זהה לטון שיקבע כי 1+1=2. מה שמעניין כל כך הוא הערצת השקרן. ואני תוהה האם יש זיקה כלשהי בין הערצת הטכנולוגיה והערצת הדמגוג במישור הפוליטי. ההערצה מצפה מהמשיב שיענה בביטחון, לא משנה מה יאמר. העיקר שלא יהסס ולא יתייעץ ולא יודה שאינו יודע, כי זה נתפס כחולשה, וכנראה מזה רבים מפחדים.
יהיו שיאמרו שככל שהטכנולוגיה תשתפר השקרים ילכו וייעלמו. לדעתי זו רק משאלת לב. אין שום דרך לדעת, להבנתי, אם לא יקרה ההיפך, והשקרים והמידע הכוזב יהפכו ליותר מפורטים, ליותר דמויי אמת. כשאני מקבל מידע שגוי ומופרך מהבינה המלאכותית, אם אני אומר לה שהמידע שגוי היא ממהרת לתקן את עצמה. היא מודה בטעות ואז כמעט תמיד מוסרת מידע מתוקן שהוא שגוי באופן אחר. כשאני מנסה לברר מדוע היא לא מודה שאינה יודעת, היא מתחמקת, מציעה לי עזרה בנושא אחר. ואם איני מתקן את שגיאותיה היא ממשיכה לשקר. הנה כמה דוגמאות, מעט מהרבה.
ביקשתי לסכם את עלילת הספר "הדוב" של אסף שור. זאת התשובה:
למי שלא קרא את הספר המצוין הזה, יובהר שמדובר בהבל מגוחך. "גבר בשם אריה שהופך לדוב!". במקרים רבים, האמת של הבינה המלאכותית היא קריקטורה, והרטוריקה העניינית והמפורטת שלה מנסה לטשטש את קוויה המופרזים.
הוצאת "בבל" הוציאה כמה ספרים שזכו להצלחה רבה ולהערכה בקהל הקוראים הישראלי. הנה כמה מהבולטים שבהם:
1. **"האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב"**" – תרגום לעברית של הקלאסיקה הרוסית נחשב אחד הספרים המרתקים בהוצאה, וזכה להערכה רבה בשל העלילה הסוריאליסטית והמשחק בין מציאות לפנטזיה.
2. **"תמונות יפואיות" מאת מנחם תלמי** – ספר שמביא את האווירה והחיים ביפו בשנות החמישים והשישים, והוא אהוב במיוחד על חובבי התרבות הישראלית הקלאסית.
3. **"קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי" – אמנם יצא לראשונה בהוצאת "דביר", אך בהמשך ראה אור בגרסאות רבות גם ב"בבל", והוא אחד הספרים הישראליים המצליחים ביותר בעולם.
לכל אחד מהספרים הללו קהל מעריצים שמעריך את בחירת התכנים ואת ההקפדה בתרגום.
לטובת מי שאינו בקי, אף אחד מהספרים הללו לא ראה אור בהוצאת "בבל". גם לא ה"גרסאות הרבות" של רב-המכר של יובל נח הררי. אילו הייתי משקיע זר ששוקל לרכוש את הוצאת "בבל", יש להניח שהייתי מקבל החלטת רכישה בעקבות סעיף 3. ואני נחרד לחשוב על החלטות יותר הרות גורל מהשתלטות על הוצאת ספרים – למשל, הוצאה להורג. היום שאלתי שוב; התשובה תוקנה בשקר חלופי, והפעם זכתה בזכויות היוצרים הוצאת עם עובד:
כשאמרתי שמדובר בשקר, הטעות תוקנה, בשקר נוסף (שלישי), תוך התנצלות לבבית וכנה:
שאלתי אותו על ספר שכתבתי מזמן (בהוצאה הנ"ל). הוא לקח את הדמות מספר אחד וקבע בביטחון שהיא מופיעה ב"מספר ספרים". שוב, לטובת מי שאינו מכיר, סעיפים 1+2 הם שקר, וסעיף 3 הוא קלישאה: השילוב המאפיין את הפואטיקה של הבינה המלאכותית.
עכשיו רק חשבו על דורות של ילדים שידברו עם המסכים האלה וילמדו מהם סגנון ורטוריקה.
אולי המכונות לא יהיו מכונות חיסול לגופים כמו בקטע הזה מ"שליחות קטלנית" (תרגום קטלני ל-terminator) אלא מכונות חיסול של תודעה, של מחשבה, של יצירתיות, של דיבור ושל אמת?
לפעמים זהב מתגלה במקומות לא צפויים. "סיפורי טחבים", הספר של רובין וול קימרר (תרגמה ברוריה בן-ברוך, סדרת "אנימה מונדי" בהוצאת בבל) שראה אור לאחרונה בעברית הוא ספר נהדר ועשיר על תת-עולם צנוע וחשוב בממלכת הצומח: הטחבים, שהם אולי ההייקו של העולם. לא אכתוב כאן על הספר בכללותו אלא רק על סופו, שהייתה לי בו התגלות. מתואר שם סוג מסוים ונדיר של טחב. זהו טחב הגדל במערות, וניזון מאור שמש מועט – אור שקיעה. רק כשהשמש מנמיכה מגיע האור אל תוך המערה. או אז, כותבת קימרר, "לרגע אחד… המערה מוצפת אור. הכמעט-לא-כלום של סכיסטוֹסְטֶגָה [=הטחב הנ"ל] מתפרץ במטר של ניצוצות… ואז, בתוך דקות, נעלם האור ואיננו. כל צרכיו מסופקים ברגע חולף אחד בסופו של היום, כשהשמש נערכת בקו אחד עם פי המערה". אבל אז, אחרי שהטחב מקבל את מנת אורו שהיא מזונו, הוא מתחיל לזהור. הוא כמו מחזיר את האור שספג, ונעשה כמעין גחלילית מערות טחבית. כותבת קימרר, "[…] צירוף הנסיבות המאפשר לו להתקיים מלכתחילה הוא כה בלתי סביר, שאפשר לומר שסכיסטוֹסְטֶגָה יקר יותר מזהב… חייו וגם חיינו מתאפשרים רק בזכות אינספור התרחשויות בו-זמניות המביאות אותנו אל המקום המסוים הזה ברגע המסוים הזה. המענה השפוי היחיד למתנה הזאת הוא לנצנץ בחזרה". כך מסתיים הספר. אם תרצו, לפניכם התשובה לשאלת משמעות החיים ומהותה של האמנות. כי מהו שיר, ציור, מוזיקה וכדומה אם לא הנצנוץ האנושי המגיב לאור-העולם ומשתתף בו? תגובה ל"צירוף הנסיבות המאפשר [גם לנו] להתקיים מלכתחילה"? הטחב הזה יודע לנצנץ; האדם יודע לכתוב שיר או לצייר ציור או לנגן וכו' – זה נצנוצו המיוחד. מי היה משער שנלמד שיעור כזה מטחב? ואילו עוד מורים נמצאים שם בחוץ, במערות ומִחוצה להן? הטחב מלמד את מי שרוצה להיות תלמידו לא רק מהי כתיבה ויצירה, אלא איך ראוי להתקיים: "המענה השפוי היחיד למתנה" הוא הענקת מתנה.
האות א׳ בכתב העברי מבוססת על ציור של ראש שור, ״אלוף״ בלשון המקרא. בכל פעם שאנו כותבים או מקלידים א׳, אנו מציירים שור בעל קרניים. איננו יכולים לחמוק מהשור ומהפרה. נוכחותם בחיינו רבה וקדומה מאוד. הם גועים מתוך הספרים והעיתונים, תובעים תשומת לב. במשפט ״אני אוהבת אותך״ הולכים שלושה שוורים.
בסדרת הרצאות מקוונות חדשה בת שלושה מפגשים נתבונן בפרות לא כמו במזון אלא כביצורים חיים: יצורים אימהיים ואוהבים הראויים לאהבה. נפגוש פרות מהתנ״ך ומאמנות המזרח הקרוב והרחוק, נקרא שירי הייקו יפניים על פרות ונעיין בסיפורי חמלה על בקר מהספרות העברית.
ההרצאה הראשונה תתקיים ביום ראשון ב׳ בחשוון, 3.11, בשעה 18:00 ב-ZOOM. במהלכה נשוחח על פרות ושוורים המופיעים בציורי המערות ובאמנות הקדומה במצרים, בבל ואשור.
ההשתתפות בכל אחת משלוש הרצאות הסדרה כרוכה בתשלום סמלי של 20 ש״ח. מומלץ להירשם מראש לכל הסדרה במחיר מוזל של 50 ש״ח.
תורגם מספרדית בעזרת Chat GPT ונערך קלות. טיוטת ביניים, 22.10.24. להורדת פסק הדין המלא בתרגום לאנגלית ולפרטים נוספים ראו כאן. ההדגשות אינן במקור.
כפי שעולה מהמשך פסק הדין, הפסיקה ושינוי החוקה האקוודורית שעל בסיסה ניתן פסק הדין התרחשו אחרי שב-50 השנים האחרונות חוסלו 96% מהיערות הבראשיתיים של אקוודור. פסק דין זה, שהוא בבחינת הלא-יאמן בעמדתו הנאורה ובהגנה המרבית שהוא מעניק לטבע שמעבר לאדם, צריך להיקרא בהקשר זה, של מאבק על כבשת הרש, אך אין סיבה שהוא לא יהווה השראה ומופת למקומות בעולם שנפגעו פחות. פסק הדין תואר כפסק הדין החשוב ביותר במאה הנוכחית עד כה, ואפשר להבין מדוע. לא נפעמתי משום טקסט ספרותי כתוב בשנים האחרונות כמו מפסק הדין הזה. המחשבה שעלתה בי למקראו היתה, שבמָקום שבית המשפט שלו כך מדבּר הייתי רוצה לגור.
~
28. החוקה האקוודורית מציינת במבוא כי היא מכירה בטבע או בפאצ'ה-מאמה [אֵם העולם, אמא אדמה; ד"ב], כחלק בלתי נפרד מקיומנו. הכרה זו כוללת תפיסה הוליסטית הקושרת את האדם לטבע.
28. במבוא לחוקה האקוודורית נכתב כי הטבע או פאצ'ה-מאמה, שאנו כלולים בהם ושבלעדיהם קיומנו אינו אפשרי, הם יסודות הכרחיים לחיים. בהתאם, תפיסת הטבע המפותחת בסעיף 71 לחוקה כוללת את בני האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע ומהחיים המתחדשים והמתגשמים בו.
29. הצהרה זו של העם האקוודורי, השוזרת את הידע של העמים הילידיים ואת המדע המערבי המודרני, מתייחסת לארכיטיפ האוניברסלי של האם, ובכך מזכירה את הקשר ההכרחי בין בני האדם והטבע.
30. ההכרזה מדגישה כי הפצ'אה-מאמה חיונית לקיומנו, וכך מבהירה החוקה כי קיומה של האנושות כרוך באופן בלתי נמנע בקיומו של הטבע. זכויות הטבע כוללות, לפיכך, גם את זכותה של האנושות לקיומה.
31. לא מדובר ברטוריקה פואטית אלא בהכרה משמעותית ומחויבות מבחינה היסטורית, הדורשת, לפי החוקה, יצירת אופן חדש של חיים אזרחיים בהרמוניה עם הטבע.
32. בית המשפט מדגיש כי ערכים אלו נכללים במבוא החוקה, בו מתומצתים הערכים היסודיים של העם האקוודורי, ומבוטאים לאורך כל החוקה, כולל ביחס לתפיסת החיים הטובים ולמודל הפיתוח.
*
זכויות הטבע וצדק אקולוגי
33. בית המשפט מציין שבדיון הקודם של בית המשפט המחוזי הושם דגש על ההתייעצות הסביבתית, בעוד שבית המשפט הראשון לא דן בטענות על הפרת זכויות הטבע ודחה את הבקשות למתן צווים זמניים בטענה כי מדובר בנושא חוקי בלבד שאינו מתאים לתביעה חוקתית.
34. בית המשפט מודאג מכך שזכויות הטבע, שלהן החוקה מעניקה הכרה מפורשת והגנות, אינן נבחנות כראוי ובמועד על ידי שופטים, רשויות ציבוריות ואזרחים.
35. זכויות הטבע, כמו כל הזכויות המעוגנות בחוקה האקוודורית, הן בעלות כוח נורמטיבי מלא. הן אינן אידיאלים או הצהרות רטוריות בלבד, אלא הוראות משפטיות מחייבות. לפי סעיף 11(9), כיבוד והגנה על זכויות אלו היא חובת המדינה העליונה.
36. על המדינה, דרך כל מוסדותיה, לעדכן את כללי המשפט בהתאם לזכויות אלו, ולהתאים את המדיניות הציבורית כדי להבטיח את קיומן של זכויות הטבע.
37. באשר לחובותיהם של האזרחים, סעיף 83(6) לחוקה מציין במפורש את החובה לכבד את זכויות הטבע ולשמור על סביבה בריאה.
38. בית המשפט קובע כי הכוח הנורמטיבי של החוקה חל לא רק על זכויות הטבע, אלא גם על כל ההגנות והעקרונות החוקתיים החלים. סעיף 71 קובע שכל אדם, קהילה או עם יכולים לדרוש מהמדינה להגן על זכויות הטבע, תוך יישום עקרונות החוקה.
39. זכויות הטבע וההגנות עליהן ניתנות ליישום מיידי על ידי כל רשות ציבורית, לרבות שופטים, בהתאם לסעיף 11(3).
40. עקרון "פרו נאטורה" ["לטובת הטבע"] קובע כי יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה ביותר עם זכויות הטבע, ויש ליישם עקרון זה גם על פרשנות הוראות החוקה עצמה.
41. כאשר שופטים דנים בתביעות על הפרת זכויות הטבע, עליהם לערוך בחינה קפדנית של הטענות, ואין לדחותן בטענה שמדובר בנושאים מנהליים בלבד.
*
הערך הפנימי של הטבע
42. זכויות הטבע מבוססות על ההכרה שיש לטבע ערך פנימי משלו, ללא קשר לתועלתו לבני האדם. סעיף 71 מבהיר זאת באופן ברור.
43. מדובר בתפיסה מערכתית המגינה על תהליכים טבעיים בזכות ערכם העצמי. המערכת האקולוגית מוגדרת כמערכת חיים שמגיעה לה ההגנה המקסימלית האפשרית.
44. בית המשפט מבהיר כי התפיסה של הטבע כבעל ערך עצמי מחייבת הגנה על מערכות אקולוגיות ספציפיות כמו היער המוגן "לוס סדרוס".
45. יש להבין את עקרון הסובלנות האקולוגית, שמסביר כי מערכות טבעיות פועלות באופן מיטבי בתנאים סביבתיים שלא השתנו מעבר לגבולות הסיבולת שלהן.
46. המערכת האקולוגית מוגדרת כקבוצה של אורגניזמים שמתקיימת באזור מסוים ובעלת מאפיינים משותפים. האורגניזמים מהווים את המרכיב הביוטי של המערכת.
47. מערכת אקולוגית מגוונת היא מערכת הכוללת מספר רב של מינים באינטראקציה ביניהם, מה שמקנה לה עמידות גבוהה.
48. תפיסת הערך הפנימי של הטבע קשה להבנה בגישה אנתרופוצנטרית, הרואה בטבע רק מקור למשאבים לשימוש האדם.
49. גישה זו, הרואה בטבע משאב בלבד, מאתגרת את הבסיס עליו נשענות זכויות הטבע.
50. הכרת הערך העצמי של הטבע משקפת תפיסה אחרת של האדם עצמו ושל הקשר שלו עם הטבע.
51. בית המשפט מצטט את פסיקת בית המשפט הבינלאומי לזכויות האדם (IDH) המבהירה כי ההגנה על הטבע אינה רק בגלל התועלת לאדם, אלא גם בשל חשיבותו לקיום כל היצורים החיים.
52. מדובר בשינוי פרדיגמה משפטית, אשר שואפת להסתגלות האדם למערכות הטבע ולא לניצולן.
53. החוקה מכירה בזכות ליהנות מהסביבה ומהמשאבים הטבעיים שיאפשרו חיים טובים ("סומק קאוסאי").
*
בנוגע להכחדת מינים והשמדת מערכות אקולוגיות
68. הפרה בוטה של זכות הטבע לכיבוד מלא של קיומו מתבצעת בפעילויות המובילות להכחדת מינים. אלו הפרות בהיקף ששקול לרצח עַם בתחום של זכויות האדם. הכחדת מין, שהתהליך הממושך שהטבע השקיע בו לעיתים מיליוני שנים, גורמת לאובדן בלתי הפיך של מגוון וידע. בשל חומרתו ואי ההפיכוּת של נזק של הכחדת מינים, סעיף 73 לחוקה מיישם את עקרון הזהירות במקרים אלה.
69. בנוסף, לאור הקשרים המערכתיים שמקיימים כל מיני בעלי החיים והצמחים, היעלמותם של אחד או יותר מהם עלולה להוביל להכחדת מינים אחרים. ולכן להשמדת מערכות אקולוגיות שלמות או לשינוי קבוע של מחזורים טבעיים, כפי שמוזכר בסעיף 73 לאותה חוקה. השמדה או שינוי זה עלולים להיגרם גם מסיבות אחרות מלבד הכחדת מינים, אך בית המשפט מבקש להדגיש כאן את האופי המערכתי של תופעות אלו. בנוסף, הפרות אלו של זכויות הטבע עשויות לגרום להשפעות שליליות בלתי צפויות על בני האדם, מה שעלול להוביל גם להפרות זכויות נוספות, כמו הזכות למים ולסביבה בריאה, כפי שנדון בהמשך פסק דין זה.
כדאי מאוד לצפות, גם כדי להיזכר בסוג אחר של טלוויזיה, טלוויזיה הגותית ועמוקה, וגם בהקשר של זמננו ומקומנו. הילמן מעיר בתחילת הדברים שהגיבור של תרבותנו, כמו סטאלון או שוורצנגר (זה משנות ה-90) אף פעם לא עוצר לנוח. אף פעם לא מתעייף. לעולם לא תתפוס אותו מפהק. זה גיבור שנמצא במאניה מתמדת. וזה תיאור לא רע, נדמה לי, להנהגת המדינה. אין מקום לעצור, להסתכל פנימה, להיות בעצב עמוק על החטופים שבאחריותך ולהסיק מסקנות מהעצב הזה, לחשוב על הנפגעים החפים מפשע, הרבים מספור, משני עברי הגבול. יש מקום רק להתקדמות בלתי פוסקת. יום כיפור והעצירה שלו, והסוכה על הארעיות שלה, היו יכולים להיות זמן לזה. אבל אני מניח שהם יהיו רק הפוגה יחסית כדי לחזור למאניה. והעצב לסוגיו למול מציאות כזו הוא מתבקש, וזה הנושא של הסרט היפה הזה.
רוג'ום אל הירי (גלגל רפאים), מבט על, תצלום: mosherf, ויקיפדיה
הטוראי עמד מעל מדיו, מכנסיים וחולצה. הרס"ר מסר לו את הלפיד ואמר, "עכשיו תשרוף".
"אבל מה אני אלבש?"
"על זה היית צריך לחשוב לפני שנרדמת, לפני ששברת שמירה. תשרוף את המדים. אתה לא ראוי ללבוש אותם. למען יראו וייראו״.
מאז החל מבצע שלום הגליל סבב הרס"ר בלילות בין עמדות השמירה בבסיס ברמת הגולן. ביד אחת אחז מקל של מטאטא ובידו השנייה אבוקה דולקת. גבו של הטוראי כאב מחבטת המקל.
"אני עושה לך כאן ביעור חמץ", אמר הרס"ר למפקד הבסיס. "צה"ל מלא חמץ. בפסח ובכל השנה. אתם חושבים שיש לכם צבא, אני אומר שיש לכם חמץ. לחמניות. רובם שוברים שמירה, עולים לשמור ונרדמים מיד. רק תן להם לישון. אנחנו בקצה כאן, חשופים, אבל אנחנו נרדמים. ולא לחמש דקות, זה לא נמנום קצר. לא-לא, הם אוהבים לישון שעות בשמירה. הם חושבים שהם גונבים את השינה הזאת מהצבא. שהצבא גנב להם את החיים והם גונבים מהגנב. שמעתי חיילים אומרים את זה".
המפקד אמר, "מים גנובים ימתָּקו, רס״ר רוּג'וּם".
"זה לא מצחיק", הרס"ר אמר.
"מי צוחק?".
"אתה".
"לא אמת".
"חכֵּה חכֵּה".
"חכֵּה לְמה?"
"חכֵּה ותראה".
"השיחה הזאת לא הולכת לשום מקום, רוּג'וּם".
"ככה זה בחיים".
"אתה מתחצף?".
"אני קובע עובדה".
המפקד אמר משפט שאביו היה חוזר עליו וממנו למד אותו, "אין עובדות, יש רק פרשנויות". אביו היה הפילוסוף של הקיבוץ.
"זאת הפרשנות שלך שאין עובדות", הרס"ר אמר. "לנו יש אמת אחרת. אנחנו חונכנו על ערכים מסוימים. העולם אינו הפקר. יש בורא לעולם".
"כן? ומה עם השואה?".
"ומה עם השמש, הירח והכוכבים?".
״אתה מזיע, רוג׳ום״.
״שפעת״.
״תהיה בריא, בפקודה״.
הרס״ר השתעל.
הרס״ר היה מסתפק בחבטת מקל ובאזהרה בפעם הראשונה. בפעם השנייה היה מפעיל את סמכותו. הטוראי רכן, בתחתונים בלבד, וקירב את הלפיד אל צווארון החולצה הירקרק. הבד עלה בלהבות. הרס״ר הפך את המדים בנעל השחורה ואמר, ״עדיף שהמדים ייראו ככה ולא אתה, בפעם הבאה תישאר ער״. העשן עלה בגרונו והוא השתעל בחוזקה וירק הצידה.
הטוראי הביט בו מתרחק לקצה המזרחי של הבסיס ויוצא מן הגדר בשער שרק לו היה המפתח למנעולו. הטוראי נשאר לשמור בתחתונים, גופייה ונעליים בעמדתו. היה לו קר. הוא חבש את הכומתה. הוא ידע היטב שהרס״ר נהג להביא לשוברי השמירה מדים חדשים אחרי כמה דקות. הוא עצמו כבר עבר את הטקס הזה לפני חודשיים. הרס״ר כנראה לא זכר אותו.
הרס״ר יצא מהשער אל השדה. מצחו להט מחום, והוא קירב את המפתח הגדול הקר אל מצחו.
פגז נתקע בדופן המשוריינת של הטנק וקרע אותה. הטען-קשר שישב לצדו נשאר לשבת זקוף אבל לא ענה כשפנו אליו בצעקות. אחר כך הם ראו שדופן הטנק נפערה וחתכה לו את עורק הצוואר. ואז הם נפגעו פעם שנייה. היה שם רעש אכזרי, כמו פטיש פלדה מכה בפעמון גדול. רק מהרעש שם אפשר היה למות. הוא איכשהו נזרק החוצה, התגלגל וזחל בין אבנים וחושך וקוצים.
הוא התעורר בלילה לתוך הדממה. ציפור בהירה גדולה חלפה נמוך מעל סלעי בזלת. פתאום הבין לחרדתו שהוא אינו יודע מי הוא. שהוא אינו יודע מה שמו ושם משפחתו. הוא טלטל את ראשו כמו בניסיון לשחרר את המחסום הזה, אבל זה לא עזר. הוא לא זכר לא את שם אביו ולא את שם אמו ולא את שמה של אחותו. זה לא נורא, זה לא נורא. זה עוד מעט יחזור. השמות עוד מעט יחזרו. זה לא יד או רגל שאיבדת. רק מילים. רק שמות. אל תיבהל. תנשום. הם עוד מעט יחזרו. והוא גישש אחר הדיסקית כדי לקרוא מה שמו, אבל היה שם כה חשוך עד שהוא לא ראה דבר. מישש את הבליטות. אצבעותיו לא פענחו את הכתוב. שכב בין אבנים. הוא לא יכול היה לזוז. גופו היה תקוע בפינה מתחת לשמיים.
אחרי שנה, כשהוא יחזור לשם עם צוות טלוויזיה, יראה שזה מעין מבנה עגול וקדמוני שהוא נתקל בו או זחל אליו. זה היה רוּג'וּם אל הירי, מבנה אבן עתיק ומעגלי, שבשוליו היו כמה דוֹלְמֶנים, ובאחד מהם כנראה מצא מסתור.
גם אחרי המלחמה הוא לא הצליח לשחזר את שמו. מובן, אמרו לו מהו שמו, וכשעלה האור הוא גם ראה את הדיסקית. אבל הוא לא זכר שזה היה השם שלו. הוא לא מצא שום וו חיבור לשתי המילים האלה. וכשקראו לו בשם הזה הוא לא הגיב. אחרי הכתבה שעשה עליו מוטי קירשנבאום בטלוויזיה, התחילו לכנות אותו רוּג'וּם. אפילו אמו ואביו. מכל עבר נשמעה המילה. רוּג'וּם במכולת. רוּג'וּם במוסך. רוּג'וּם אצל רופא המשפחה.
הוא אמר למוטי קירשנבאום, ״רק מהרעש שם אפשר היה למות״, ומוטי קירשנבאום חזר על המילים האלה בסוף הכתבה והשתתק.
הוא התעורר עם שחר, מכוסה שמיכה צבאית עד סנטרו. חייל עמד לידו עטוף שמיכה צבאית זהה והסתכל בו מלמעלה. הוא לא זכר כמה ישן ואיפה הוא נמצא. מבעד ערפילים, שכמו עטפו את ראשו ואת אוזניו, שמע מישהו קורא בשמו, שב וקורא בשמו. אך לא היה זה השם רוּג'וּם אלא שמו האמיתי, שבמלחמת יום כיפור נמחק. ואז הניחו אלונקה מתחת לגופו, חיברו עירוי ופערו את עפעפיו. הן נטרקו מיד. הוא התאמץ מאוד לראות. מבעד לסדקי עיניו הכאובות ראה ענן בולע את השמש העולה.
*
[פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", ערב יום כיפור תשפ"ה]
בהוצאת "ספרי בלימה" רואה אור ספר חדש שעניינו הגשם, הספרות ודרך השירה. כך כתוב על דש הספר:
להבות הלב וענני הגשם מציע התבוננות בתופעת טבע מוכּרת: מים מן השמיים. את ההתבוננות הזו מלמדים משוררים. ההתבוננות נובעת מדרך חיים שאפשר לכנותה "דרך השירה", דרך חיים המבוססת על האמונה או על ההבנה ששום דבר אינו סתמי.
אפשר להבין את האמירה הזו בשתי דרכים: כקביעת עובדה ששום דבר בעולם אינו סתמי, או כהחלטה להתייחס לעולם כאל עולם ששום דבר בו אינו סתמי. זה גם ההסבר ליופייה של השירה: עבור המשוררים גם המילים אינן דבר סתמי, לא רק הדברים שהן מתארות.
הספר מציע הליכה בלי מטרייה בין כמה מהטיפות היפות ביותר של גשמי הספרות העברית – בתנ"ך, בספרות האגדה, בשירת ספרד ובשירת משוררים בני זמננו. אבל קריאת הספרות אינה תכליתו היחידה: זהו ספר שמבקש להיעזר בספרות כדי לשמור על נוכחוּת בחיי היומיום, ולא רק בעונת הגשמים.
מתחת לשולחן 