מתחת לשולחן

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".
 
כולנו מכירים את הפסוק הפותח הזה של ספר בראשית. בעוד כמה דקות גם תוכלו לשמוע אותו, בגרמנית. הן המילים הראשונות שנשמעות ב"בריאת העולם" של היידן. אבל אצל היידן יש משהו לפני המילים הראשונות: מוזיקה. הבריאה מתחילה אחרי המוזיקה עבור היידן. המוזיקה נבראה לפני השמיים והארץ.
 
אנו זוכרים וקוראים את הפסוק הזה, ולכן לא מקדישים לו מחשבה רבה. הוא כביכול הפסוק הכי משופשף ומוכּר בתנ"ך. אנו קוראים אותו ורצים הלאה. אבל אם נקרא בזהירות נראה, שיש כאן קושי.
 
הקושי הוא שאם נקרא לאט נראה, שבכל מילה משלוש המילים הראשונות של הספר יש "מעצור". בראשית – ברא – אלוהים: "בראשית": בעצם, איננו יודעים מה זה "בראשית". איננו מכירים זמן כזה, שהוא זמן שמתחיל את הזמן, כלומר זמן שלפניו יש אין-זמן. אם היינו ישרים עם עצמנו, היינו צריכים לעצור כאן ולא להמשיך עד שנבין. אנחנו לא מבינים את המילה הראשונה בספר התנ"ך. אנחנו תקועים בבראשית.
 
וכאילו לא די בזה, המילה השניה בספר לא מקדמת אותנו הרבה: "ברא". מה זה לברוא? כפי שאמר ישעיהו ליבוביץ', אנחנו מבינים מה זה ליצור משהו שקיים ממשהו אחר שקיים. למשל, כיסא מבול-עץ. אנחנו לא יודעים איך אפשר ליצור משהו משום דבר.
 
המילה השלישית, "אלוהים", גם היא אינה מובנת לנו. איננו יכולים להבין מה זה הדבר הזה שיוצר את הזמן ואת המקום, מכיוון שאנו נמצאים בזמן ובמקום שהם תמיד כבר בעיצומם.
 
אם כן, שלוש מילים ראשונות, ושלוש אי-הבנות. וזה הדבר הראשון שהתנ"ך מלמד אותנו: את קוצר השגתנו. את זה שאנחנו לא מבינים מה זה זמן, ולא מבינים מה זה מרחב, בריאה. כלומר, לא מבינים מה זה קיום. ובאמת איננו מבינים: הרי באותה מידה שהעולם שלנו קיים כיום, הוא יכול היה להיות אחר לגמרי: למשל, הוא היה יכול להיות עולם ריק לגמרי. עולם שקיים, אבל ריק. עולם שאין בו שום "דבר" מקצה אל קצה. כלומר, עצם העובדה שיש משהו בעולם, שיש בו "יש", היא בכלל לא מובנת מאליה (את המחשבה הזו שמעתי לפני שנים רבות מיואל הופמן); ובאותה מידה, העולם היה יכול להיות כולו "יש". כולו גוש איסופי של חומר צפוף מתפשט. והנה, הוא לא כזה. הוא קצת מלא וקצת ריק. לכן אפשר לנוע בתוכו — ולכן גם אפשר ליצור בו מוסיקה.
 
עולם ריק לגמרי או עולם מלא לגמרי היה עולם שאין בו צלילים ואין בו מוזיקה. מוזיקה יכולה להיווצר רק מתוך שילוב של חומר וריקוּת. כל כלי נגינה מורכב מחומר וממיתרים אבל גם מאוויר; אוויר שבתוכו ואוויר שבין הכלי ובין האוזן. ובמילים של הפסוק שלנו: כל כלי נגינה אוחז בתוכו "שמיים וארץ", ריק וחומר. מוזיקה היא שמיים וארץ. כל מוזיקה.
 
לָמָּה העולם שלנו הוא כזה, שמוזיקה אפשרית בו? איננו יודעים. אבל זה פלא גדול.
 
אמרתי קודם שאיננו יודעים מה זה "ברא", "לברוא". למען האמת, יש משהו שקרוב לבריאה שאנו מכירים, וזה – המוזיקה. כשהמלחין כותב מוזיקה, מניין היא באה אליו? אבל לא רק המלחין בורא את המוזיקה. כשתזמורת מנגנת מוזיקה, היא בוראת אותה מחדש. המוזיקה קיימת רק ברגע שבו היא מנוגנת. אין יצירה כמו "הבריאה" של היידן, אלא רק "הבריאה" של היידן שתנוגן כאן. היא חד פעמית. אי אפשר לחזור עליה, גם לא בהקלטה.
 
לכן המוזיקה, כל מוזיקה, היא תזכורת לדבר הזה ששמו בריאת העולם. מפני שלפניה אין שום דבר, ואז היא מופיעה לפתע, כשילוב של צליל ושתיקות, עד שהיא חוזרת אל השתיקה. במילים אחרות, היצירה "בריאת העולם" היא מיוחדת מפני שהיא גם מתארת את סיפור בריאת העולם, אבל גם מחקה אותו.
 
איננו יכולים לדעת מה קרה ברגע שלפני הבריאה. אבל בכל פעם שמנצח של תזמורת עולה לדוכן, ברגע הזה של הדממה שלפני הצלילים הראשונים, יש לנו הזדמנות לשמוע דבר די דומה. ובכל פעם שאנו מוחאים כפיים בסוף יצירה מוזיקלית אנו מודים לא רק למבצעים באולם, אלא לבריאה עצמה, שהמוזיקה היא אחד מביטוייה הנפלאים ביותר.

– – – – – – –

(הרצאה קצרה מפתיחת קונצרט של הפילהרמונית בחיפה, 16.3.09, במסגרת שיתוף פעולה של מכללת עלמא, שבה אני מלמד, והתזמורת. בקונצרט נוגנה "בריאת העולם" של היידן. זה, אגב, הפוסט ה-500 באתר – עובדה חסרת חשיבות שלא יכולתי להימנע מלהזכיר).

—

בוקר קר. אני מתעורר וניגש לרחוץ פנים במים חמים, מגלה שאין מגבת על הוו. בפנים רטובים אני ניגש לחדר, לקחת מגבת. על התריסים הפתוחים מכות אבני ברד. כמה מהן נחות בעציץ שעל אדן החלון. גם בארון אין מגבות.
 

—
הקלפים נטרפים כל הזמן. סנוניות סובבות כמו דרווישים.

—

חצות לילה: הנעל הזו, שבטעות חשבתי שהיא עכבר, היא הנעל שלי.

—

חלום: משוררת נודעת בראש בית דירות, חלון משקיף לים, שלט מוזהב על הדלת עם שמה. מישהו מממן אותה, סידר לה את הדירה, רק שתכתוב. חדר קטן, לא מפואר, כוננית קש עם ספרים, מיטה. כרגע היא לא נמצאת. השאירה את הדלת חצי-פתוחה. למטה, בקומה הראשונה של אותו בניין, מרתף לא מסויד, תקרה נמוכה מקומת אדם, ובו קבוצת מדיטציה שמתרגלת בעמידה על הראש. הם מקפלים את הרגליים וכך מצליחים להתייצב. אני נכנס, מתיישב בפינה, ומתחיל לקרוא ספר. נוזפים בי, באת לכאן כדי לקרוא?!

—

ירח מלא של פורים, ובחצר, למרבה ההפתעה, מין פרחים לבנים שצמחו בן לילה.

—

עמיר לב >>>

אַרְבַּע נוּרוֹת תְּלוּיוֹת
לְצַד תַּחֲנַת אוֹטוֹבּוּס:
מְכִירַת פְּרָחִים בַּלַּיְלָה

רשימה לקטלוג תערוכתה החדשה של אירית חמו, גלריה עינגע. באתר "מארב".

בִּפנים הכול מלא בְּדָם, שָׁנִים כבר לא כתבו מילה, אבל מגבעת חדשה חובשים ומתהלכים בעיר, ובשעה קבועה חוצים אותם הרחובות כל יום, חולצות מגוהצות ולבנות, כִּתְרֵי זכוכית על הראשים, עצים נעים ברוח למגע ידם. לפני שלושים או חמישים שנה נכתב שירם האחרון, הנהדר; כיום, מצטטים שורות לתוך אוזנם, הם רק בוהים בהן כמו בדף קרוע ממילון רחוק, עף ברחוב בסערה, נצמד לבּרך בחוזקה. והם חוזרים הביתה ומתמוטטים ולא מוצאים אותם שנים רבות. אך לפעמים תקוע עט בכיס של חולצתם, עט כדורי ישן, דיו יבשה לחלוטין, הקפיץ חלוד – אבל העט, העט! – ובימים כאלה הם הולכים ברחובות העיר, והם נראים, והם נעצרים פתאום כמי ששכחו דבר-מה חשוב, והם רוצים לכתוב אותו על כף ידם, אבל הרי כבר אי אפשר לכתוב, ובהינף יד הם מאותתים לאוטובוס שמתקרב אל תוך אוזנם, כל אוטובוס שיהיה, וניגשים זקופים הישֵר אל תוך האוטובוס, ומחזיקים במעקה, עולים לבד, לא משלמים, ומתייצבים מול הנוסעים, המון צפוף, טרוד, לא מעוניין, ואף אחד, למרות שעיוורונם ניכר, לא מְפַנֶּה להם את מקומו לָשֶׁבֶת.

———————————–
 
מתוך גיליון חדש (3) של כתב העת "אורות" בעריכת טל ניצן. ויש גם אירוע השקה, בגלריה מנשר, רח' דוד חכמי 18 תל אביב, יום ראשון, 1 במרס, 19:30:
 

"ויום אחד אחרי שָנים הגיע לבקר אותם קָרוֹב שלו. הוא התקשר בהתראה קצרה, אמר שהוא בדרך כבר. הוא רק נחת. עם מזוודה ומטרייה. והיא אמרה לבעלה, מגיע הקָרוֹב שלך. היא לא זכרה את שמו. והוא הביט בה. הקָרוֹב שלי? והיא אמרה לו: כן. אז הוא צנח על הרצפה והתעלף על המקום".

• כאן, ממש בזול
• ומכאן אפשר להוריד הקראה של קטע מהספר מפי שלמה ניצן (מתוך פינתו ברשת ב')

איך להחליט את מי לבחור? אפשר לפי מילת המפתח. הנתונים רבים וקשים להבנה. הצרפתיות "נוחות", הגרמניות "בטוחות", היפניות "אמינות". כך גם בבחירות: מילה אחת, וזה מספיק. נתניהו "חזק". ברק "מנהיג". לבני "אחרת". חד"ש "חדש". ליברמן "דא". מרצ "לא מתפשרים" (מכיוון שמדובר במפלגה מתוחכמת, המסר מורכב יחסית, דו-מילי). זה לא כל כך מורכב.

אפשר גם אחרת. אני מציע כאן קווים כלליים לשיטת בחירת מפלגה. מין "אי צ'ינג" 2009. כל מה שצריך לעשות הוא לדמיין את המאכל שעולה על דעתך ביחס למפלגה מסוימת. ואז להחליט מה אתה רוצה לאכול. הנה, אני אומר "בנימין נתניהו", ודי ברור שהאסוציאציה היא של דאבל ביג-מק עם גבינה, כוס קולה עם קרח מוגדלת בשקל-תשעים, וצ'יפס – גלידה סאנדיי לקינוח (כמובן שמחכים שש שעות בין בשר לחלב). הלאה. ליברמן: מדובר כאן במרק קרופניק, הכולל גריסי פנינה, עצם, כרוב, סלק וכיכר לחם שיפון בצד, עם איקרא אוקראינית על הפרוסה; נקנח בכוסית של מחרובקה. מרצ? אין קל מזה. מרצ זה פנקייק עם סירופ מייפל אורגני, לצד יוגו קפוא (kafoo) עם פירות וסילאן; נמשיך עם פרי טרי, ונקנח בקפה-ומאפה לקחת. מה עוד? "הבית היהודי". אוי אוי אוי, הבית היהודי, רק רגע אני ניגש ליטול ידיים, איזו מתיקות, איזה חום של שבת, כמובן שֶמנה ראשונה בלי רגל קרושה זה מן הנמנע; מנה שנייה יש לנו קצת שמאלץ עם חלה מתוקה, וקציצת דג עם גזר; נמשיך בלשון שהתחממה על הפלטה מבעוד מועד לצד תוספת של תפוחי אדמה יפים והרבה גזר מאודה עם סוכר. לקינוח, כדורי שוקולד פרווה עם קוקוס וכוס תה עם מי-פרימוס "שומר שבת" מחשש "מבשל" ושתי כפיות גדושות סוכר. הגמלאים, הגמלאים זה כוס תה, חלש, בלי סוכר ובלי סוכרזית, וקרקר סובין מלא מאריזה שנפתחה אתמול. את מי שכחנו? אה, כמובן. קדימה. קדימה. איזה אוכל הולך עם "קדימה"? עם קדימה אתה יודע בוודאות שאתה לא יודע איזה אוכל תקבל. תקבל "אחרת". בסדר, אתה אומר, אחרת ממה? ואיך אחרת? לא, עונים לך. "אחרת". מה אכלת עד היום? נגיד, אכלת ביצים קשות? תקבל ביצים קשות אחרת. יותר קשות? יותר רכות? עוד מוקדם מדי לומר. אחרת. הירוקה-מימד? פשוט: חסה בלי תולעים. וכוס מים. בל"ד? אחסוך מכם את הוראות ההכנה, אבל ברשימת החומרים מופיע: כבשׂ.

חד"ש זה חומוס. חומוס טחינה גרגירים. לא, בלי ביצה. האוכל היהודי-ערבי. מקורו אמנם לא יהודי, אבל ההתקבלות שלו אצל היהודים היא שהפכה אותו למה שהוא. אנו מנגבים חומוס כי אנו מצביעים חד"ש, ואנו מצביעים חד"ש כי אנו מנגבים חומוס. אתה לא יכול להיות יהודי אוהב חומוס אמיתי ולא להצביע חד"ש מבלי לעשות שקר בנפשך. ולא משנה אם אתה אוכל אצל יהודים. גם היהודים שמכינים חומוס הם תלמידים של פלסטינים. לאכול חומוס מתוך הבנת המשמעות של החומוס משמעו להבין שחי כאן עוד עם ושהוא מצוי איתך בהדדיות, שיש לו מה ללמד אותך, ובעיקר שהוא לא שקוף. החומוס הוא לא חומר שקוף, גבירותיי ורבותיי, ותקנו אותי אם אני טועה בנקודה הזו. העיגול של צלחת החומוס הוא העיגול היהודי-פלסטיני. אי אפשר לאכול חומוס בלי טחינה משום שבחומוס עצמו יש טחינה כבר מראש. רק אוויל יחשוב על "חומוס" בנפרד מ"טחינה", כלומר על מפלגת שמאל שאין בה נציגות פלסטינית ממשית או על הארץ הזו בלי פלסטינים. לאכול חומוס כמו בן אדם משמעו שאתה לא יכול לדרוך על הפלסטיני או להתנשא עליו. חומוס משמעו שוויון וחוסר איבה. אחרת אתה בא לחומוסיה כמו חזיר, כמו בעל-בית, וזה, כמובן, ממש לא לעניין.

לפעמים קורה שהמזגן באוטובוס פועל חלש מדי. אחרי כמה דקות אנו מתחילים להיחנק ולהזיע. או אז, יורמו תמיד כמה ידיים אל פתחי האוורור של המזגן, ואצבעות נוסעים יידחפו אל הפתחים כאילו כדי לבתק איזה קרום סמוי המונע מזרם האוויר הקר, החזק, להגיע אל המצח המיוזע. לרוב יהיה נוסע אחד, לרוב מאלו היושבים בספסלים האחוריים, שיצעק לנהג צעקה הפגנתית בנוסח "מה עם המזגן", או "נהג, מזגן", צעקה שלא תגיע אפילו אל הדלת האחורית. אבל כמעט אף פעם לא יקום נוסע ויחצה את המרחק הקטן לאורך האוטובוס על מנת לגשת לנהג ולתבוע ממנו בנימוס את הפעלת המזגן. לא; נמשיך להצביע ולהביט בנוסעים האחרים מצביעים מעת לעת, לסובב את פתח האוורור שלנו  ימינה ושמאלה כדי לשחרר שם משהו כביכול, ועד שנגיע לתחנה המרכזית של עפולה נהיה כבר מעולפים למחצה ורטובים, בעוד הנהג כלל לא יידע שהיה לנו חם כל כך – כלומר, הוא יידע היטב, אבל הידיים האלו – הוא מביט בנו במראָה הגדולה שלו כאילו אינו מבין את משמעותן – הרי הוא הנהג, למען השם, לא חזאי מזג האוויר! – הוא חושב לעצמו, ולוגם מכוס הקוקה קולה הענקית, הקרה כקרח, שחברת האוטובוס סיפקה לו.

א.

צפו במערכון הזה. קרן מור:

http://www.youtube.com/watch?v=taZBzVnqku0

למה זה עובד? כמובן, בגלל שיש בזה גרעין מצחיק של אמת שהולך ומתפתח, תוך כמה דקות, לתוצאותיו המתבקשות, המחרידות. לא רק בחברה הישראלית כמובן, אבל הדקויות הן ישראליות בלבד. המונולוג הזה מבוסס על יחס חברתי רווח לזולת. אפשר לתאר אותו כעומד על שלושה דברים: 1. על ראיית הזולת דרך עיניים תועלתניות. עד כמה הוא יכול לנקות את הלכלוך שלי, במקרה זה. 2. על ראיית הזולת בעיניים מכלילות, כפרט אנונימי בקבוצה אתנית או אחרת. 3. על ראיית הזולת כמנותק ממני. ההברקה הגדולה במערכון היא הצבת השחקנית על שולחן, כמו אי בודד, שממנו היא מדברת. הבידוד שלה ביחס לכל העולם גם כולא אותה ומבודד אותה. אמנם בתוך פרוות חיה.  

ב.

השיר "שר היער" (Der Erlkönig) של גתה מוכר בעיקר בזכות הלחן שכתב לו שוברט, בליווי פסנתר (1815, מספר 328 ברשימת דויטש), והוא בוצע והוקלט פעמים רבות. קראו בבקשה את התרגום לעברית. לאחרונה גיליתי כי קיים עיבוד לתזמורת ליצירה. מצאתי ביצוע שלה באינטרנט, ביום בו הפציצו כוחותינו בית ספר בעזה. הנה (יש בקישור שני שירים. אני מתייחס כאן רק לראשון) :

http://www.youtube.com/watch?v=iJsTfuM43J8

הביצוע הזה הכה אותי בתדהמה, בתחילה בגלל שמיעת התזמורת במקום שבּו שמעתי פסנתר פעמים כה רבות, אבל אחרי כך בגלל הביצוע. זהו אחד מה"רגעים" המוזיקליים רבי העוצמה המוכרים לי בכלל, לא רק בביצוע של שיר זה. הזמר הוא תומס קווסטהוף (בס-בריטון), השר עם התזמורת הקאמרית של אירופה והמנצח – קלאודיו אבאדו. הקלטה משנת 2002. אלו שניים מן המוסיקאים הגדולים של זמננו. ואולי לא מיותר לציין כי שניהם נושאים קושי גופני גדול. אצל אבאדו אובחן סרטן קיבה בשנת 2000, ואילו קווסטהוף נולד כשהוא סובל ממומים גופניים קשים, בגלל תרופת התלידומיד הידועה לשמצה שנטלה אמו בזמן ההיריון נגד בחילות. גובהו מטר ועשרים וידיו מתפקדות בקושי.

אם קראתם את התרגום לשיר, ראיתם כי הבלדה של גתה היא סיפור שירי על אב הנושא את בנו במעבה היער. הילד מדמה לראות את "שר היער" (או "מלך יצורי היער") המפלצתי, בעוד שאביו רואה רק עצים וטבע, ומבטל את פחדיו ההולכים וגוברים של הילד (אפשר לקרוא את השיר כאילו האבא הוא-הוא מלך היער המבהיל, אך לא אעשה זאת כאן).
 
לא אכתוב כאן על שירו של גתה או על המוסיקה, אלא על רגע אחד, חודר לב, בביצוע מדהים זה. אחרי כשתיים וחצי דקות שר, או מוטב – זועק, קווסטהוף את המילים
 
"Mein Vater, mein Vater, und siehst du nicht dort
Erlkönigs Töchter am düstern Ort?"
 
ובתרגומם של אריאל הירשפלד ואמיר אור:
 
אַבָּא, אַבָּא, אֵינְךָ מִסְתַּכֵּל?
שָׁם בְּנות שַׂר-הַיַּעַר בַּמָּקוֹם הָאָפֵל?
 
ברגע זה מתרחש משהו על הבימה. אפשר לראות את זה:
 

 
לא רק הזמר שר עכשיו. שני הפיות נפערים לזעקה. ברגע זה, להרף עין, פונים שניהם – הזמר והמנצח, האיטלקי והגרמני – אל "אבי". שניהם, דרך שוברט, רגר וגתה, פונים אל אבותיהם. אין זו רק פניה "ביוגרפית" אל האב המוליד, אם כי די גם בה להבין את תעצומות הרגש העולות כאן פתאום. יש בקריאה הזו תחינה להיוושע שאינה בהכרח מופנית אך ורק אל האב. גם מצבם הגופני הקשה של שניהם הוא חלק מן התמונה. ברגע הזה שני המוסיקאים פונים ביחד, באותן מילים ובאותה מנגינה אל אב, למרות שאין להם אב אחד. ובכל זאת הם קוראים לו. ביחד. זהו רגע בו הנפרדוּת הבסיסית ביותר – אבא שלי, אבא שלך, ולכן גם: אני, אתה – נעלמת. כמו בתפילה בה קוראים המתפללים ביחד "אבינו מלכנו". 

כמה אבות מתגשמים כאן ברגע זה ממש! אביו של גתה, אביו של הילד בשיר, אביו של שוברט, אביו של קלאודיו אבאדו, אביו של תומס קווסטהוף, אביו של מקס רגר, אביו של כל מי ששומע את השיר, ודאי של כל מי ששר ביחד עם השיר, פותח את פיו ביחד אתם, מבקש ביחד אתם את אותו דבר עצמו, שאולי אין לו שם, ואולי שמו, בפשטות, "אבי".

ואולי אפשר לראות זאת גם כך, באופן פשוט יותר: לא כל כך פניה אל אב נסתר יש כאן, לא הנמען חשוב כאן, אלא דווקא הנוכח, הפניה זה אל זה. קלאודיו אבאדו ותומס קווסטהוף כאילו אומרים זה לזה: "אני קורא, בנוכחותך, לאבי". כלומר: "בכך אני קורא, ישירות, אליך – ובכך אני מצוי במחיצתך". בניגוד חריף לסיטואציה בשירו של גתה, סיטואציה של ניתוק בין האב לבנו, של שיחה מנותקת עד-מוות פשוטו כמשמעו, מצליח ביצוע השיר הזה ליצור מצב הפוך לחלוטין – מצב של דיבור וחיבור, של קריאה ישירה, של הבנה מוחלטת.

ג.

אני חוזר למונולוג המעולה של קרן מור. הוא עומד מול ה"מונולוג" של תומס קווסטהוף. היא והוא ניצבים על במות קטנות. אבל איזה הבדל. אי אפשר ליישב ביניהם. אי אפשר לעבור ביניהם בבחינת "גם וגם". אלו שתי דרכים שונות של קיום. מול תועלתניות, הכללה וניתוק, מציבים קווסטהוף ואבאדו את ההיפך: נדיבות ללא גבול, מבט בזולת היחיד, החד פעמי – על נכותו וחולשתו, וחיבור, חיבור הנובע משיתוף. מול הדפיקה על השולחן של קרן מור, שהיא דפיקה על השולחן שהחברה המערבית הולכת ומתרגלת אליה, מציבים תומס קווסטהוף וקלאודיו אבאדו את החיבוק ואת הקריאה לזולת.