מתחת לשולחן

1.     יש לחשוד באספני בולים. מכתבים שהם יִשלחו לא יגיעו לעולם ליעדם, בעוד שמכתבים שנשלחים אליהם לא ייקראו, אם ייפתחו בכלל.
2.     מטפסי הרים שהולכים במישור חשים שהם מתדרדרים לתהום. מכאן נוהגם לדלג ולקפץ ברחובות.
3.     המשפט "הוא תופף ללא הרף באצבעותיו על השולחן" מקבל משמעות אחת אם "הוא" הוא מתופף, ואחרת אם "הוא" הוא, נאמר, נגן סקסופון. במקרה הראשון מדובר ביצירת אמנות; במקרה השני – בנוירוזה.
4.     שטח משולש שווה-שוקיים זהה לשטח המעגל שאפשר לבנות על האלכסון היורד מקודקוד משולש שווה-צלעות השווה בשטחו לשטח המשולש שווה-השוקיים הנ"ל, בקירוב.
5.     הוא כנס את כנפיו פנימה, מילא אותן אוויר, והחל לנשום.
6.     "בהביטך בעמקוּת ובתשומת לב בדף הנייר הזה תוכל לראות מרכיבים רבים שלא תכנה אותם 'נייר'. למשל היער. היער נמצא כאן. ללא היער העצים אינם מן האפשר, דף הנייר אינו מן האפשר. אור השמש, הגשם, המחצבים, האדמה, כל זה יימצא כאן, אם נטרח להביט בעמקות לתוך גיליון הנייר. ולכן גיליון הנייר, לפני שאפשר היה להבחין בו כגיליון נייר, כבר התקיים בצורות רבות. הגם שעתה יש לו צורה חדשה, התוכן הוא במידה רבה דומה – אור השמש, הענן, היער נמצאים כאן. בהיר מאוד, ממשי מאוד. לכן תעודת לידה לגיליון הנייר הזה אינה אפשרית" (תיך נאט האן, מתוך "השיר של 'לא בא לא הולך'", 1996).

 

 

כן, חם יותר מהגיהינום עם כל הפרצופים החמוצים
אין שום נווה מדבר לחוואי מקומי
אין שום רענון לרועה צאן צמא
ממלבורן לאדלייד על הרכבת החוֹצָה
עם קרונות מזנון מודרניים וקטרים יותר מהירים
הרכבת עצרה בסרוויסטאון פחות ופחות
לא, אין דבר יותר עצוב מעיר בלי שִמחה
רשות הרכבות החליטה שהקנטינה אינה נחוצה שם יותר
לא משקאות חריפים, לא בירה דלילה, ושמונים מקומיים יבשים
ושמש הצהריים מַכָּה – ארבעים מעלות
יונק דבש הוֹמֶה נלכד בחנות נעליים סגורה
 
הריבָּס הוויקטוריאני הזעיר הזה
שמר על הבָּר פתוח במשך שישים וחמש שנים
עכשיו רותח ב-21 במארס עלוב
הגבעות עטופות בשמיכה של פרחי "קללת פטרסון"
הרכבת מעשנת במורד הקסילופון
כאן לא תהיה שום מנוחה
כל מה שאפשר להיות זה צָמֵא בעיר בלי שִמחה
 
שום ויסקי, שום מים
אף שאנשי העיר כאן
נלחמו בצו רשות הרכבות בשיניים ובציפורניים
עכשיו רותח ב-21 במארס עלוב
הגבעות עטופות בשמיכה של פרחי "קללת פטרסון"
הרכבת מעשנת במורד הקסילופון
כאן לא תהיה שום מנוחה
כל מה שאפשר להיות זה צָמֵא בעיר בלי שִמחה

 

 

 

 

נוסח המקור, הבלתי ניתן לתרגום, כאן.

 

 

 

מצד אחד, האצטרובל התלוש, הסגור, המדמיין את היפתחותו שלא תהיה לעולם, שהוחמצה בחושך הזה, רחוק כל כך מן הענף, מבוֹסס בצִלו כצב בשלולית, חרטומו מופנה ימינה, לעולם לא ייצא משם. ומעליו עוד צל, חץ אפל הפוך לחוד שהוא מסמן. בין שני צללים אלו הוא נתון. אמנם מעליו זה צל החרס, נובע מן החור השחור שבראש החרס, כמו הר געש קטן, אחרי שפלט את חשכתו סביב. אבל באורח פלא צורת הצל הזו דומה דווקא לצורת האצטרובל; הצל הזה הוא המקום בו שני הזרים הללו נפגשים, ובמילים אחרות, החרס מטיל צל שדובר ב"שפתו" של האצטרובל, כמו תושב ארצות הברית שמסגל את מִבטאו למבטא של אורח מאוסטרליה.

החרס, פרגמנט של תרבות אנוש מול האצטרובל, שריד של עולם הצומח. ואז, בבת אחת, עץ אורן לפתע פולש אל תוך המלבן הקטן הזה, ירקוּת מסתערת בדמיונו של המתבונן, ורחש של עלווה מחטנית. יש יער ועיר מאחורי התחריט הזה, אבל רק כזיכרון, כעבר, כעולם אבוּד.

לצד האצטרובל, שכּל-כולו התכנסות פנימה ובלימה של אפשרוּת פתיחה, מופיע לעינינו החרס ה"מת", השבור, העתיק, בארִיָה אופראית קטנה של פתיחה ופריחה, נפלאה ועצובה כל כך הן בגלל זעירותה, והן בשל היותה הפוכה על ראשה – פרח של חרס בחושך אשר נפתח אל הצל שהוא עצמו מטיל, דובר את מה ששכנו יכול היה להיות, שר את הטרגדיה של האצטרובל אל תוך השולחן.

 

[רשימה ישנה שהעליתי שוב בעקבות קריאה ברשימתו של יונתן אמיר שהזכיר לי שהייתי שם]

"עליך רק לדמוֹת כיצד ייראו פני כדור-הארץ לולא היו בו מים", אמר סבי פעם. "כל התהומות העמוקים הללו, המדבריות העצומים שישתרעו פתאום לפנינו, החופים שיהפכו לפסגות נישאות, ההרים הגבוהים שיהפכו גבוהים עוד יותר; דמיין את עצמך עומד בלב התהום שהיא היום האוקיינוס השקט, למרגלות ההר שעליו שוכן כפרֵנוּ, שבו נולדנו אתה וגם אני ובו חיינו כל ימינו, ואתה מדמיין, לעת ערב, לא את המסע שתעשה מאינדונזיה מולדתנו האהובה אל הפסגות העצומות שהיום אנו קוראים להן הפיליפינים, אלא את מראה העולם, כפי שהיה נראה אילו היה כל העמק הזה, ביתך, ההרים הגבוהים הללו כמעט עד פסגותיהם, המרחבים העצומים שעד הרמה הדרומית הרחוקה ההיא, והם מלאים כולם במים מלוחים, נוזל שאינך מכיר ולא ראית מעולם".

 

 

(מתוך "ערים תאומות", בבל 2004).

 

 

כמה מוזר – כל כך הרבה ספרי "כל כתבי" של משוררים בבת אחת? האם זה מקרי? מסוג הדברים שספרי היסטוריה מציינים, בדיעבד כמובן, כרגע שיש לו חשיבות. זך, אבידן, לסקלי, הורביץ – בחודשים האחרונים. ולפני כן – לאור, רביקוביץ', אהרן שבתאי (שירה "מאוחרת"), רחל חלפי, אגי משעול, ישראל פנקס, מאיה בז'רנו; אבות ישורון שכל כתביו ראו אור לפני שנים ועתה עומד להופיע מבחר מקיף משיריו, וזה מבלי להזכיר פרויקטים של משוררים ותיקים יותר כמו אורי צבי גרינברג, שלונסקי וביאליק. בטוח ששכחתי מישהו. אני לא זוכר כזו כמות שנים רבות. ממה זה נובע? הרגשה של "סיכום"?של סוף תקופה בשירה? או שסתם יש תמיכה כלכלית לדברים כאלה? והאם אפשר ממש לקרוא שירה מכרך של "כל כתבי"? אמת, את כל הספרים בנפרד איש לא יוציא מחדש.

מכל מקום, ההגיג הזה היה רק תירוץ להפניה לקובץ להורדה של התקליט "דוד אבידן מגיש" משנת 1962 – הקראה נדירה של שירים מוקדמים (שנמצאים בכרך מס' 1 של "כל כתביו" שהופיע זה עתה, בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן, כרך הכולל את מיטב שירתו). אני מכיר אנשים ששילמו הרבה מאות שקלים על התקליט הזה. 40 מגהבייט מכווצים של ניגון שירי אבידני, כאן. אוצר נשכח של התרבות הישראלית. 

ריוקאן / דברים שאני לא יכול לסבול (מבחר מצומצם)

– אנשים שאוהבים להשתמש במילים שהם לא מבינים

– לדעת שמשהו אינו כך, ובכל זאת להתעקש שהוא כך

– אנשים שכל הזמן מתקנים את זולתם

– לדון באֵלים ובבודהות בטון אגבי

– אנשים שמבטיחים לתת לך דברים ולעולם לא נותנים

– אנשים שלעולם לא מפסיקים לדבר

– אנשים ששרים בסביבת אנשים שנמצאים במצוקה

– אנשים שמדברים בלי הרף על אכילה בסביבת אדם שצם

– אנשים שמעירים אנשים אחרים משנתם באלימות

– אנשים שמדברים בחידות

– לספר לזולת על השושלת הנכבדה שלך

– לדון בשאלה האם פקיד ממשלתי מסוים הוא טוב או רע

– אנשים שאוהבים להרצות על דברים

– ילדים שגדלים מהר מדי

– להניע את הידיים למעלה ולמטה במהלך ויכוח

– דיבור יומרני על הארה

– דיבור יומרני על טקס התה

– דיבור יומרני על אמנות

– אנשים שמעמידים פנים שהם מקיוטו

דאיגוּ ריוֹקאן (1758-1831). תרגום חופשי מאנגלית, מתוך הספר Great Fool.

קליגרפיה מאת ריוקאן

 

המורה להתעמלות. בחדרו של המורה להתעמלות עמד ארון בעל זכוכית כהה מאובקת. "ארון הקודש", כינה אותו המורה. בארון העץ בעל דלת הזכוכית אוחסנו הגביעים. איש מעולם לא ראה אותם, והמורה להתעמלות מעולם לא הוציא אותם מארונו. היו שנים שחשבנו כי מחמת צניעותו המופלגת. כיום כבר אנו יודעים שלא זאת הסיבה. גביעיו של המורה להתעמלות לא היו גביעיו האישיים של המורה אלא גביעים שתלמידי בית הספר זכו בהם לאורך שנים ארוכות, בתחרויות שוליות על פי רוב, כמו תחרות הריצה לשישים מטרים של כיתות אל"ף של בית ספרנו. המורה להתעמלות, מצויד בשעון-העצר, שפט. לימים ייוודע לנו שרוב הגביעים והמדליות נצברו על ידי המורה הקודם להתעמלות, שלעת זקנה, עת לא יכול היה עוד להרים את כדור-הכוח, הוקצתה לו משרה זעירה כמורה לתורת המוּסר של כיתת הבנות הנחשלת, משרה בה הוא מחזיק עד עצם היום הזה. גביעי זהב, אמר כביכול המורה להתעמלות, אף כי די היה בנקישת ציפורן כדי לשמוע את הדהודו המחפיר של הפלסטיק הצבוע. בדמיוננו היה המורה להתעמלות ספורטאי גדול שבמעשה של חסד ירד אל בית הספר על מנת להעניק לנו מעט מהידע העצום שלו, פירור של הטכניקה המופלאה של ענף הספורט שלו, שמעולם לא הצלחנו לברר מה היה. אנו שאלנו באיזו קבוצה שיחק, באיזו עונה היה הקפטן, ומתי נקרא להושיע את הנבחרת הלאומית – ואכן הושיע. המורה להתעמלות היה מחייך ומחווה תנועת ביטול בידו. אנו פירשנו את התנועה כביטוי של צניעות. לא ראינו את צליעתו של המורה, ואם ראינו הבנו אותה כפציעה ספורטיבית; לא שמענו את חרחוריו, את נשימתו הקצרה, את שיעוליו התכופים, ואם שמענו הרי שמצבו הירוּד בהווה רק העצים את דמותו בעבר, עת היה, כך הנחנו כמובן מאליו ממש, שרירי, חזק, גמיש,"מלך השערים". זהב הגביעים משך, כביכול, את דמותו של המורה אל כיוון אחר. לא יכולנו להסכין לידיעה כי שבר-כלי זה – אדם שניסה לקלוע לסל לנגד עינינו מאות פעמים ולא הצליח אפילו פעם אחת – לעתים נדירות הצליח לפגוע בקרש – לא היה מעולם הספורטאי שרצינו שיהיה, אלא אחיה החורג של מנהלת בית הספר, שכפתה עליו את המשרה הזו. יום אחד נזרק ארון הקודש לחצר במהלך שיפוץ מקיף של בית הספר. הזכוכית נשברה וגביעי הפלסטיק הגיחו, לצד גזירי עיתון של תמונות גביעים ומדליות שמוסמרו לדופן הארון, ומבעד לחלון העכור נדמו לנו כזהב. ואף אנו, כמה מחפירים היו הישגינו הספורטיביים. מעולם לא זכינו בתחרות. מעולם לא הבקענו שער. בקפיצות לגובה היינו נכשלים ברף, ואחת היא עד כמה נמוך הוצב. ומן הספסל היה צורח עלינו המורה להתעמלות, מכה ביד רועדת על ירכו, מאדים כולו מחרון, ממרר בבכי בחדר ההלבשה, יורד על ברכיו, מניח עפר על ראשו, מתפלש באבק לרגלינו.

– – – 
 
בִּפְסַק דִּין אֶחָד הוּא מַכְרִיז עַל אַשְׁמַת כֻּלָּם.
 
– – –
 
הַשֶּׁלֶג הַיָּפֶה! פִּסָּה וְעוֹד פִּסָּה, הֵן לֹא יוֹרְדוֹת בְּשׁוּם מָקוֹם אַחֵר.
 
– – – 
 
לְחַבֵּק סֶלַע וּלְהַשְׁלִיך אֶת עַצְמְךָ אֶל הַנָּהָר.
 
– – – 
 
בְּלַיְלָה אָפֵל, מַאֲזִינִים לַכְּפוֹר.

 

– – –

 
 
[ארבעה פסוקים/שירים מתוך זנרין קושו, אנתולוגיה מהחצי השני של המאה ה-15, יפן. תרגום חופשי מאנגלית]
 
 

 

 

מנהל בית הספר הזקן, שנים רבות לאחר הפרישה, בשער צדדי, מנסה מפתח אחרי מפתח, לשווא. כולם מסתכלים בו, מחכים שיבין כבר וילך. הוא לא מרים את ראשו כדי לומר "הייתי המנהל כאן" והם לא שואלים אותו מי הוא. העניין הוא, שהמפתחות מושחלים על טבעת גדולה, ולכן, מבחינתו, אין לדבר סוף. הוא לא יכול לזכור כמובן באיזה מפתח התחיל, ולכן הוא ממשיך לנסות, וכנראה שהוא מאמין כי תמיד זהו מפתח חדש. גם התלמידים, אם כי בקצב איטי יותר, מסיימים מעת לעת את הלימודים ומסתלקים בשער הראשי, ותלמידים חדשים באים במקומם, כך שתמיד יש מי שיצפה בו. השאלה היא, כמובן, היכן מנהל בית הספר האמיתי – היחיד, כמדומה, שיכול היה להפסיק את העניין המביש הזה. הוא אינו צופה במחזה הזה כמונו. הוא, בניגוד לנו, טרוד בענייניו. אבל מהם בדיוק ענייניו, אנו שואלים, וממשיכים לבהות במנהל בית הספר, דהיינו מנהל בית הספר הזקן, עוצם שוב ושוב עין אחת וביד רועדת מנסה לנעוץ את מפתחותיו אך מעלה לא יותר מקרקוש מתכתי עילג, צליל הפעמונים של בית ספרנו הישן.