מתחת לשולחן

 2.5.09. ביקור שני בתערוכה – הערות של נדב בורשטיין (בן 10)

(צריך לראות את העבודות כדי להבין את ההערות ועד כמה הן חריפות; משום מה אין קטלוג בחנות עדיין ואין לי תמונות. משום מה גם אין ספסלים בתערוכה, אגב).
 
1.     מלאך עם כנפיים שמוטות: "זה נראה כמו שני חבלי תלייה לענקים".
2.     "זו אולי סדרה של מכונות עינויים".
3.     עמוּד ציפורים: "עמוּד שדרה של ציפורים".
4.     מלאך קטן (1999): "הוא נראה יותר כמו השטן".
5.     בית ושביל: "זה בית ומרזב" (כנראה בגלל שרידי הצבע הכחול הוא ראה שהתנועה אינה למעלה אל הבית, כמו שהמבוגרים יראו כנראה, אלא תנועה של התרחקות מהבית, של משהו שניגר, אוזל – שהבית הברזלי זורם החוצה מעצמו)
6.     המלאך העגול הגדול: "זה פעמון".

 

ותמונה שאינה קשורה לעניין:

 

כמה הערות ראשוניות, נרגשות למדי, על תערוכת דורצי'ן במוזיאון תל אביב שנפתחה אתמול (אוצר: מרדכי עומר)

 

 

1.     ההתבוננות בפיסול של יעקב דורצ'ין מבוססת על עירוב חושי בסיסי מאוד: מישוש ומבט. יש שני סוגי "משיחת מכחול" בעבודות האלה: המחווה של הכיפוף הגדול של הצורות הבסיסיות, והמחווה הזעירה יותר, של פני השטח. את המחווה הגדולה עושה האמן בסדנה בעזרת כוח ואש; את המחווה הקטנה עושה הזמן, החמצן הנוגע במתכת במכחול בלתי נראה.
2.     ההנאה העצומה מול הפסלים הללו דומה להנאה מול עבודת קליגרפיה. התחושה הברורה כי עתה ניצב מול ביטוי חומרי של תנועת נשימה שהתעבתה. אפשר לומר זאת כך: אילו לקליגרף סיני, או יפני, היו מחרימים את אבן הדיו ואת המכחולים, ומניחים אותו בחצר גרוטאות ברזל עם הציוד המתאים, זה מה שהיה יוצא.
3.     המעבר בין כותרות הפסלים לפסלים עצמם: מלאכים שונים, בתים, שבילים. אתה חייב לשתף פעולה עם המרווח שבין הכותרת לברזל על מנת לתת לעבודה חיים. העניין הוא, שאין די בזיהוי המהיר בין, נגיד, "מלאך ערוּף" לפסל בשם זה. אחרי הזיהוי הזה, נפתחות שאלות רבות אחרות. למשל, היכן העריפה. למשל, מדוע נערף. זה קורה בעוצמה מהממת במלאך הגדול, קרוב לכניסה. זהו מלאך שכנפיו הן עיגול טווסי עצום. כלומר, המהלך הוא: צורה עגולה – מלאך – מלאך-טווס. זה כמובן לא נגמר כאן. אבל יש בעבודות האלו המחשה עזה לחשיבות נוכחותו של המתבונן. עליך לעשות משהו כדי שהברזל ידבר. לכן העמידה מול העבודות האלו כל כך מעוררת, מאמצת. רגע של פסיביות מצדך – והברזל נסוג אל תוך עצמו, מתכנס פנימה, שותק.
4.     אפשר לחשוב על העבודות האלו ככלי נגינה של מתכת. הגונג העצום של המלאך העגול, צינורות העוגב של הנוף הימי, הגיטרות המעוכות, קרן יער מסתלסלת פנימה. יש להכות בגונג (כנפי מלאך), יש לתקוע בצינורות של הנוף הימי. אבל השומרים לא ירשו.
5.     כמה מגוחך: "אסור לגעת" בעבודות אלו כאילו היו רישומים עדינים או ציורי שמן. אבל הרי אין אצבע שתוכל להן, אין ציפורן שתערער על יופיין: הן מעבר למגע, ולכן גם מעבר לזמן אנוש. אין זה הופך אותן ללא אנושיות – אלא שהן בלי ספק מתחילות כאן וממשיכות לעתיד רחוק מאוד, בלעדינו. כפי שהעבר שהן מכילות הוא קדום מאוד. החלודה חושפת את המחצבים שהיו שם, לפני שנוצקו בצורות שונות.
6.     ניסיון להעמדת "לקסיקון" בסיסי דורצ'יני: הבליטה (אוֹם, בורג), החור, ה"חבל", ה"נייר", ה"שפיץ". או בלקסיקון גופני: עצמות, מעיים, ציפורן, עין.
7.     איך אוֹם קורא לחור סמוך, עגול, שאינו מתאים לו ואינו יכול להתאים לו.
8.     סירת ברזל שטה באוויר.
9.     אבל זה לא כזה "רציני" וטעון משמעות. הבסיס כאן הוא משחק ילדים בחצר אחורית. החדווה הזו של ילד שנוטל חתיכת כלום והופך אותו לבית עם שביל. הילד שמביט בעננים ורואה בהם צורות.
10. סוגי הברזל כאן. ברזל-ברזל, ברזל-רוח, ברזל-מים, ברזל-אש…
11. האנטי פוטוריזם של זה. היופי במכונה הוא אחרי מותה, לא כשהיא פועמת כבוכנה של מארינטי.
12. עבודת אלילים. נוכחות מגנטית.
13. כף מעדר הופכת לציפור. האדמה שהיא אמורה הייתה לאסוף בחיקה מתהפכת באוויר גבהים, בְּשיר.
14. לא "חלודה" אלא "חלודות". למשל, בבית ושביל מפותל (2008), חלודה כמעט שחורה בשביל המגיעה לפתע אל חלודה אדומה, מאירה באור יקרות בבית.
15. כמה עצוב ואנושי כל זה. האדם הקורא לחומר שכבר מת, "הֱיֵה". כל הפסלים כאן חזרו מן המתים, פשוטו כמשמעו. פנסיונרים של ברזל שנקראו למלוך. ניתנה להם הזדמנות שנייה.
16. אני הולך לגור במוזיאון בחודש הקרוב.

 

קליגרפיה של פאביאן ורדיה

 
ורדיה. כמה שנים של עמל והתכוונות, טעות וכישלון, צריכה ציירת צרפתייה לעבור כדי להיות מסוגלת לרשום סימנית סינית אחת כהלכה? טלו מכחול ונסו בעצמכם. הסיפור של "עוברת אורח בדממה" (הוצאת אסיה, תרגום רהוט של חגית בת-עדה) הוא סיפורה של המחברת, פאביאן ורדיה, מבית הספר לאמנות בצרפת, שבו – כמו אצלנו – ההוראה העיקרית היא "הביעו את עצמכם", בית ספר לאמנות שבו "שטויות מכל הבא ליד הועלו לדרגת אמנות", אל מחוז סצ'ואן בסין. זהו אינו כלל מסע סנטימנטלי, אלא קשה, מדכא, ברוטאלי לפעמים – אבל לאט, מתוך נחישות שהיא עצמה פלא בלתי מוסבר, מגיעה המחברת אל המורים המלמדים אותה את אמנות המכחול שהקומוניזם הסיני ניסה להכחיד. מי שחש, כמו ורדיה, שהאמנים הסינים והיפנים "נראו בעיני המושלמים ביותר", ימצא בספר הזה משהו שהוא הרבה יותר מסיפור מסע אישי, מעניין כשלעצמו – ורדיה הופכת כאילו לקול של תרבות שלמה, שאמנותה הגיעה לשפל, המחפשת בסין, שאמנותה (מסיבות אחרות) הגיעה לשפל, את המקור ואת המוצא. מין פעולת קומנדו של אישה אחת. והיא מצליחה, למרבה הפליאה. ספר נהדר.
 
זבאלד. במקביל אני קורא את ההגהות של "טבעות שבתאי" של זבאלד, בתרגומה המעולה של טלי קונס ("כתר"). הספר ייצא לאור בעוד כחודש. קראתי את הספר בעבר, באנגלית, אבל תמיד הנוסח העברי מותיר את רישומו הרבה יותר. זהו אולי הספר המזוקק ביותר של זבאלד. בתוכן העניינים שלו מופיע הרבה הסימן "—", המפריד בין הנושאים המתחלפים בפרקים. למשל, "קרונוע הדיזל – ארמונו של מורטון פטו – ביקור בסמרלייטון", וכו'. הסימן הזה, המקף, הוא המנגנון הסמוי של הספר, שמציע מודל (או פרדיגמה) של כתיבת ספרות וכתיבת מסה היסטורית – מודל מצמרר באפקטיביות ההיפנוטית שלו. זהו מודל של אריגה, ולא של זרימת נהר. האריגה מתקדמת כל הזמן לצדדים, ולכן גם לפעמים חוזרת, במעקפים גדולים, אל איזה "ציר מרכזי" שאינו קיים. זהו ספר שמרכיביו הם דיכאון גדול ויופי גדול. המחבר משוטט על חוף אנגליה המזרחית ונתקל במחזות שונים של חורבן והרס, גדולים כקטנים. גם הזיכרונות המציפים אותו קשורים להריסות, לחורבן, להצתות, לאכזריות אנושית מיותרת, המופנית כלפי החי (דגי הרינג), הצומח (יערות), הדומם (בתים) וכמובן בני האדם. הכול מסופר בלחישה.

הסיפור מתחיל בהתמוטטותו של המחבר, בתום מסעו, ועד לסוף הספר אין שום הסבר להתמוטטות זו. אבל ברור למקרא הספר שכל כולו הוא ההסבר: אדם ששוהה במרחב שבגלל התפוררותו ונידחותו מעלה בעוצמה שקטה ובלתי נסבלת את ממדי ההרס שהמין האנושי מייצר, הרס שאנו מעדיפים להתעלם ממנו עד שאינו מגיע ממש עד פתח דלתנו. המעברים המשוטטים בין עניין לעניין הופכים את הקריאה לסוג של ציפה או היטלטלות, ומכיוון שאינך יודע לאן אתה הולך, אם אתה מפקיר את עצמך לספר אתה שוקע במצב של כעין חלום שהתפאורה שלו משתנה מדי כמה רגעים, אבל תמיד הכול קשור זה לזה במארג של מוטיבים ועניינים המופיעים, נעלמים ואז שוב צצים, לפעמים בשינוי צורה. בקיצור, יש כאן תפיסה חדשה של מהו תחביר של פרוזה – לא של המשפט דווקא אלא של הסיפור כולו, שמסרב לייצר פרספקטיבה (ריחוק) שתטשטש את התעייה, המבוכה, החיפוש. מין ג'אז איטי ומלנכולי. זה נספג בך לאט ואתה מוצא את עצמך חולם את חלום הזולת, שהוא במקרה זה חלום האנושות כולה.
 
בלזק. אני מאוד אוהב את בלזק, ככה לפחות חשבתי עד לאחרונה, והתרגום החדש (מירי ליטווק, "עם עובד") תחת הכותרת "הסכנות שבהתנהגות נלוזה" שימח אותי בתחילה, אבל אני לא מצליח לקרוא את זה פתאום. כל העניינים הללו של "החברה", הקנאה המעמדית, הפרקליטים, משפטים כמו (ציטוט חופשי), "הוא בחור יפה, אבל אם רק היו לו עוד 2-3 מיליון פרנק…". אני מרגיש שאיבדתי עניין, לחלוטין וכמו בבת אחת, בסוג זה של התרחשות חברתית בספרות, ואפילו גדולתו של בלזק לא מצליחה להעביר אותי את הגשר. שלא אכפת לי מכל התככים הללו, ואחת היא באיזה כישרון ספרותי הם מתוארים. זה אולי יעבור מתישהו. בינתיים אני ממש לא יכול לקרוא את זה.
 
באשו. כל השירים של באשו, בתרגום לאנגלית של ג'יין רייצ'הולד ("קודנשה"). 1000+ שירים. את מסננת התרגום עוברים אולי 10%. הנה כמה בתרגום חופשי:
 
הקוקייה
נעלמת לכיוון
אחד האיים
 
שמש של חורף
קפוא על גב סוס
צִלו של הכומר
 
עץ-אורן זה
שלִבלב בעידן האֵלים –
עתה בסתיו
 
סרטן נהרות קטן
זוחל במעלה רגלִי
מים צלולים
 
הירח והשלג
מתעלמים זה מזה כמדומה
סוף השנה
 
קריאת העגור
אינה קורעת
את עלה הבננה
 
אולי אהיה אחד
מהמאושרים הללו
זקֵן בסוף השנה
 
 

 

אסוּר בחבלים, מוטל על צדו, כמו לוויתן שנמשה מהמים אל היבשה ומת אך עדיין כובלים אותו מסיבה עלומה או כמו ראש קרנף בפרופיל, ללא קרן, ראיתי היום עץ סקוויה כרות, וליתר דיוק פרוסה עבה מגזעו, שקוטרו כשלושה מטרים. מי שיספור את הטבעות על הגזע – הטבעות מוצגות לראווה כמו בטן של צב ענקי – יגלה שהעץ החל את חייו הגלויים לעין לפני כאלפיים שנה, דהיינו בתקופת האימפריה הרומית, ואילולי סופה עזה במיוחד ב-2001 וריקבון פנימי כלשהו היה ממשיך לצמוח עד היום, בעוד שהאימפריה הזו נפלה ונמחקה כבר מזמן וזולת כמה פסלי שיש ואמות מים וספרות בשעוני יוקרה מזויפים לא נותר ממנה דבר חי.
 

בעודי עומד מול העץ חלה ברגע מסוים תמורה קלה בעננים ואור השמש נפל על המקום בו החל כנראה העץ את צמיחתו, הלב העגול שממנו יוצאות הטבעות אל מסען בן מאות השנים שבסופן אנו יכולים לגעת כיום. מִשְׁטָח הגזע הכרות נראה ממבט מקרוב כמו תחנת תשדורת שיש לה כמה מרכזים, השולחת אדוות מתפשטות אל החלל. ליבת העץ רחוקה מרחק אלפיים שנה מקליפתה, ועם זאת, חשבתי, הן קיימות בו זמנית, ביחד. שתיהן "העץ". האם העץ חושב על מרכזו כעל ילדותו הרחוקה? האם הטבעות החיצוניות כותבות את דברי ימי הטבעות האמצעיות, שהן ההיסטוריה של העץ, מפנטזות על הטבעות המרכזיות ביותר, הפרהיסטוריה החצי-מיתולוגית של היקום העצי הזה?

 

 
על אזור אחד של ים הזמן הזה חרק התקדם לאטו, מתקרב אל האזור המואר באור השמש החזק כמו החללית מארינר 10 שנשלחה לחקור את כוכב חמה כשהייתי בן ארבע. לרגע התלכדו העולמות הללו – ההיסטוריה האנושית, ההיסטוריה של העץ עצמו, קווי האור המתפשטים מן השמש שבמרכז המערכת, המאירים את העץ, השולח בתורו את קרניו העציות אל אזורי הספר של הגלקסיה שהיא – הוא עצמו, ומעבר לגבולה ניצבתי אני עם מצלמת הטלפון הסלולרי. לפני יומיים הייתי בן 39. לרגע התלכדה השמש עם ליבת העץ, כמו ניסיון החייאה נואש שאפשר לראות בסדרת בתי החולים הטלוויזיוניות, כשמניחים משטחים עגולים חשמליים על חזה השכיב מרע ומבקשים מכולם להתרחק, משום מה, כאילו עוד רגע קט יזנק החולה, שכבר מת בעצם זמן רב, ויתנפל על הצוות הרפואי הרוכן סביב מיטתו בחיבוקים ובנשיקות של אסירוּת תודה.
 

 
ירושלים, 17.4.09

1.     יש לחשוד באספני בולים. מכתבים שהם יִשלחו לא יגיעו לעולם ליעדם, בעוד שמכתבים שנשלחים אליהם לא ייקראו, אם ייפתחו בכלל.
2.     מטפסי הרים שהולכים במישור חשים שהם מתדרדרים לתהום. מכאן נוהגם לדלג ולקפץ ברחובות.
3.     המשפט "הוא תופף ללא הרף באצבעותיו על השולחן" מקבל משמעות אחת אם "הוא" הוא מתופף, ואחרת אם "הוא" הוא, נאמר, נגן סקסופון. במקרה הראשון מדובר ביצירת אמנות; במקרה השני – בנוירוזה.
4.     שטח משולש שווה-שוקיים זהה לשטח המעגל שאפשר לבנות על האלכסון היורד מקודקוד משולש שווה-צלעות השווה בשטחו לשטח המשולש שווה-השוקיים הנ"ל, בקירוב.
5.     הוא כנס את כנפיו פנימה, מילא אותן אוויר, והחל לנשום.
6.     "בהביטך בעמקוּת ובתשומת לב בדף הנייר הזה תוכל לראות מרכיבים רבים שלא תכנה אותם 'נייר'. למשל היער. היער נמצא כאן. ללא היער העצים אינם מן האפשר, דף הנייר אינו מן האפשר. אור השמש, הגשם, המחצבים, האדמה, כל זה יימצא כאן, אם נטרח להביט בעמקות לתוך גיליון הנייר. ולכן גיליון הנייר, לפני שאפשר היה להבחין בו כגיליון נייר, כבר התקיים בצורות רבות. הגם שעתה יש לו צורה חדשה, התוכן הוא במידה רבה דומה – אור השמש, הענן, היער נמצאים כאן. בהיר מאוד, ממשי מאוד. לכן תעודת לידה לגיליון הנייר הזה אינה אפשרית" (תיך נאט האן, מתוך "השיר של 'לא בא לא הולך'", 1996).

 

 

כן, חם יותר מהגיהינום עם כל הפרצופים החמוצים
אין שום נווה מדבר לחוואי מקומי
אין שום רענון לרועה צאן צמא
ממלבורן לאדלייד על הרכבת החוֹצָה
עם קרונות מזנון מודרניים וקטרים יותר מהירים
הרכבת עצרה בסרוויסטאון פחות ופחות
לא, אין דבר יותר עצוב מעיר בלי שִמחה
רשות הרכבות החליטה שהקנטינה אינה נחוצה שם יותר
לא משקאות חריפים, לא בירה דלילה, ושמונים מקומיים יבשים
ושמש הצהריים מַכָּה – ארבעים מעלות
יונק דבש הוֹמֶה נלכד בחנות נעליים סגורה
 
הריבָּס הוויקטוריאני הזעיר הזה
שמר על הבָּר פתוח במשך שישים וחמש שנים
עכשיו רותח ב-21 במארס עלוב
הגבעות עטופות בשמיכה של פרחי "קללת פטרסון"
הרכבת מעשנת במורד הקסילופון
כאן לא תהיה שום מנוחה
כל מה שאפשר להיות זה צָמֵא בעיר בלי שִמחה
 
שום ויסקי, שום מים
אף שאנשי העיר כאן
נלחמו בצו רשות הרכבות בשיניים ובציפורניים
עכשיו רותח ב-21 במארס עלוב
הגבעות עטופות בשמיכה של פרחי "קללת פטרסון"
הרכבת מעשנת במורד הקסילופון
כאן לא תהיה שום מנוחה
כל מה שאפשר להיות זה צָמֵא בעיר בלי שִמחה

 

 

 

 

נוסח המקור, הבלתי ניתן לתרגום, כאן.

 

 

 

מצד אחד, האצטרובל התלוש, הסגור, המדמיין את היפתחותו שלא תהיה לעולם, שהוחמצה בחושך הזה, רחוק כל כך מן הענף, מבוֹסס בצִלו כצב בשלולית, חרטומו מופנה ימינה, לעולם לא ייצא משם. ומעליו עוד צל, חץ אפל הפוך לחוד שהוא מסמן. בין שני צללים אלו הוא נתון. אמנם מעליו זה צל החרס, נובע מן החור השחור שבראש החרס, כמו הר געש קטן, אחרי שפלט את חשכתו סביב. אבל באורח פלא צורת הצל הזו דומה דווקא לצורת האצטרובל; הצל הזה הוא המקום בו שני הזרים הללו נפגשים, ובמילים אחרות, החרס מטיל צל שדובר ב"שפתו" של האצטרובל, כמו תושב ארצות הברית שמסגל את מִבטאו למבטא של אורח מאוסטרליה.

החרס, פרגמנט של תרבות אנוש מול האצטרובל, שריד של עולם הצומח. ואז, בבת אחת, עץ אורן לפתע פולש אל תוך המלבן הקטן הזה, ירקוּת מסתערת בדמיונו של המתבונן, ורחש של עלווה מחטנית. יש יער ועיר מאחורי התחריט הזה, אבל רק כזיכרון, כעבר, כעולם אבוּד.

לצד האצטרובל, שכּל-כולו התכנסות פנימה ובלימה של אפשרוּת פתיחה, מופיע לעינינו החרס ה"מת", השבור, העתיק, בארִיָה אופראית קטנה של פתיחה ופריחה, נפלאה ועצובה כל כך הן בגלל זעירותה, והן בשל היותה הפוכה על ראשה – פרח של חרס בחושך אשר נפתח אל הצל שהוא עצמו מטיל, דובר את מה ששכנו יכול היה להיות, שר את הטרגדיה של האצטרובל אל תוך השולחן.

 

[רשימה ישנה שהעליתי שוב בעקבות קריאה ברשימתו של יונתן אמיר שהזכיר לי שהייתי שם]

"עליך רק לדמוֹת כיצד ייראו פני כדור-הארץ לולא היו בו מים", אמר סבי פעם. "כל התהומות העמוקים הללו, המדבריות העצומים שישתרעו פתאום לפנינו, החופים שיהפכו לפסגות נישאות, ההרים הגבוהים שיהפכו גבוהים עוד יותר; דמיין את עצמך עומד בלב התהום שהיא היום האוקיינוס השקט, למרגלות ההר שעליו שוכן כפרֵנוּ, שבו נולדנו אתה וגם אני ובו חיינו כל ימינו, ואתה מדמיין, לעת ערב, לא את המסע שתעשה מאינדונזיה מולדתנו האהובה אל הפסגות העצומות שהיום אנו קוראים להן הפיליפינים, אלא את מראה העולם, כפי שהיה נראה אילו היה כל העמק הזה, ביתך, ההרים הגבוהים הללו כמעט עד פסגותיהם, המרחבים העצומים שעד הרמה הדרומית הרחוקה ההיא, והם מלאים כולם במים מלוחים, נוזל שאינך מכיר ולא ראית מעולם".

 

 

(מתוך "ערים תאומות", בבל 2004).

 

 

כמה מוזר – כל כך הרבה ספרי "כל כתבי" של משוררים בבת אחת? האם זה מקרי? מסוג הדברים שספרי היסטוריה מציינים, בדיעבד כמובן, כרגע שיש לו חשיבות. זך, אבידן, לסקלי, הורביץ – בחודשים האחרונים. ולפני כן – לאור, רביקוביץ', אהרן שבתאי (שירה "מאוחרת"), רחל חלפי, אגי משעול, ישראל פנקס, מאיה בז'רנו; אבות ישורון שכל כתביו ראו אור לפני שנים ועתה עומד להופיע מבחר מקיף משיריו, וזה מבלי להזכיר פרויקטים של משוררים ותיקים יותר כמו אורי צבי גרינברג, שלונסקי וביאליק. בטוח ששכחתי מישהו. אני לא זוכר כזו כמות שנים רבות. ממה זה נובע? הרגשה של "סיכום"?של סוף תקופה בשירה? או שסתם יש תמיכה כלכלית לדברים כאלה? והאם אפשר ממש לקרוא שירה מכרך של "כל כתבי"? אמת, את כל הספרים בנפרד איש לא יוציא מחדש.

מכל מקום, ההגיג הזה היה רק תירוץ להפניה לקובץ להורדה של התקליט "דוד אבידן מגיש" משנת 1962 – הקראה נדירה של שירים מוקדמים (שנמצאים בכרך מס' 1 של "כל כתביו" שהופיע זה עתה, בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן, כרך הכולל את מיטב שירתו). אני מכיר אנשים ששילמו הרבה מאות שקלים על התקליט הזה. 40 מגהבייט מכווצים של ניגון שירי אבידני, כאן. אוצר נשכח של התרבות הישראלית.