מתחת לשולחן

הטוראי עמד מעל מדיו, מכנסיים וחולצה. הרס"ר מסר לו את הלפיד ואמר, "עכשיו תשרוף".

"אבל מה אני אלבש?"

"על זה היית צריך לחשוב לפני שנרדמת, לפני ששברת שמירה. תשרוף את המדים. אתה לא ראוי ללבוש אותם. למען יראו וייראו״.

מאז החל מבצע שלום הגליל סבב הרס"ר בלילות בין עמדות השמירה בבסיס ברמת הגולן. ביד אחת אחז מקל של מטאטא ובידו השנייה אבוקה דולקת. גבו של הטוראי כאב מחבטת המקל.

"אני עושה לך כאן ביעור חמץ", אמר הרס"ר למפקד הבסיס. "צה"ל מלא חמץ. בפסח ובכל השנה. אתם חושבים שיש לכם צבא, אני אומר שיש לכם חמץ. לחמניות. רובם שוברים שמירה, עולים לשמור ונרדמים מיד. רק תן להם לישון. אנחנו בקצה כאן, חשופים, אבל אנחנו נרדמים. ולא לחמש דקות, זה לא נמנום קצר. לא-לא, הם אוהבים לישון שעות בשמירה. הם חושבים שהם גונבים את השינה הזאת מהצבא. שהצבא גנב להם את החיים והם גונבים מהגנב. שמעתי חיילים אומרים את זה".

המפקד אמר, "מים גנובים ימתָּקו, רס״ר רוּג'וּם".

"זה לא מצחיק", הרס"ר אמר.

"מי צוחק?".

"אתה".

"לא אמת".

"חכֵּה חכֵּה".

"חכֵּה לְמה?"

"חכֵּה ותראה".

"השיחה הזאת לא הולכת לשום מקום, רוּג'וּם".

"ככה זה בחיים".

"אתה מתחצף?".

"אני קובע עובדה".

המפקד אמר משפט שאביו היה חוזר עליו וממנו למד אותו, "אין עובדות, יש רק פרשנויות". אביו היה הפילוסוף של הקיבוץ.

"זאת הפרשנות שלך שאין עובדות", הרס"ר אמר. "לנו יש אמת אחרת. אנחנו חונכנו על ערכים מסוימים. העולם אינו הפקר. יש בורא לעולם".

"כן? ומה עם השואה?".

"ומה עם השמש, הירח והכוכבים?".

״אתה מזיע, רוג׳ום״.

״שפעת״.

״תהיה בריא, בפקודה״.

הרס״ר השתעל.

הרס״ר היה מסתפק בחבטת מקל ובאזהרה בפעם הראשונה. בפעם השנייה היה מפעיל את סמכותו. הטוראי רכן, בתחתונים בלבד, וקירב את הלפיד אל צווארון החולצה הירקרק. הבד עלה בלהבות. הרס״ר הפך את המדים בנעל השחורה ואמר, ״עדיף שהמדים ייראו ככה ולא אתה, בפעם הבאה תישאר ער״. העשן עלה בגרונו והוא השתעל בחוזקה וירק הצידה.

הטוראי הביט בו מתרחק לקצה המזרחי של הבסיס ויוצא מן הגדר בשער שרק לו היה המפתח למנעולו. הטוראי נשאר לשמור בתחתונים, גופייה ונעליים בעמדתו. היה לו קר. הוא חבש את הכומתה. הוא ידע היטב שהרס״ר נהג להביא לשוברי השמירה מדים חדשים אחרי כמה דקות. הוא עצמו כבר עבר את הטקס הזה לפני חודשיים. הרס״ר כנראה לא זכר אותו.

הרס״ר יצא מהשער אל השדה. מצחו להט מחום, והוא קירב את המפתח הגדול הקר אל מצחו.

פגז נתקע בדופן המשוריינת של הטנק וקרע אותה. הטען-קשר שישב לצדו נשאר לשבת זקוף אבל לא ענה כשפנו אליו בצעקות. אחר כך הם ראו שדופן הטנק נפערה וחתכה לו את עורק הצוואר. ואז הם נפגעו פעם שנייה. היה שם רעש אכזרי, כמו פטיש פלדה מכה בפעמון גדול. רק מהרעש שם אפשר היה למות. הוא איכשהו נזרק החוצה, התגלגל וזחל בין אבנים וחושך וקוצים.

הוא התעורר בלילה לתוך הדממה. ציפור בהירה גדולה חלפה נמוך מעל סלעי בזלת. פתאום הבין לחרדתו שהוא אינו יודע מי הוא. שהוא אינו יודע מה שמו ושם משפחתו. הוא טלטל את ראשו כמו בניסיון לשחרר את המחסום הזה, אבל זה לא עזר. הוא לא זכר לא את שם אביו ולא את שם אמו ולא את שמה של אחותו. זה לא נורא, זה לא נורא. זה עוד מעט יחזור. השמות עוד מעט יחזרו. זה לא יד או רגל שאיבדת. רק מילים. רק שמות. אל תיבהל. תנשום. הם עוד מעט יחזרו. והוא גישש אחר הדיסקית כדי לקרוא מה שמו, אבל היה שם כה חשוך עד שהוא לא ראה דבר. מישש את הבליטות. אצבעותיו לא פענחו את הכתוב. שכב בין אבנים. הוא לא יכול היה לזוז. גופו היה תקוע בפינה מתחת לשמיים.

אחרי שנה, כשהוא יחזור לשם עם צוות טלוויזיה, יראה שזה מעין מבנה עגול וקדמוני שהוא נתקל בו או זחל אליו. זה היה רוּג'וּם אל הירי, מבנה אבן עתיק ומעגלי, שבשוליו היו כמה דוֹלְמֶנים, ובאחד מהם כנראה מצא מסתור.

גם אחרי המלחמה הוא לא הצליח לשחזר את שמו. מובן, אמרו לו מהו שמו, וכשעלה האור הוא גם ראה את הדיסקית. אבל הוא לא זכר שזה היה השם שלו. הוא לא מצא שום וו חיבור לשתי המילים האלה. וכשקראו לו בשם הזה הוא לא הגיב. אחרי הכתבה שעשה עליו מוטי קירשנבאום בטלוויזיה, התחילו לכנות אותו רוּג'וּם. אפילו אמו ואביו. מכל עבר נשמעה המילה. רוּג'וּם במכולת. רוּג'וּם במוסך. רוּג'וּם אצל רופא המשפחה.

הוא אמר למוטי קירשנבאום, ״רק מהרעש שם אפשר היה למות״, ומוטי קירשנבאום חזר על המילים האלה בסוף הכתבה והשתתק.

הוא התעורר עם שחר, מכוסה שמיכה צבאית עד סנטרו. חייל עמד לידו עטוף שמיכה צבאית זהה והסתכל בו מלמעלה. הוא לא זכר כמה ישן ואיפה הוא נמצא. מבעד ערפילים, שכמו עטפו את ראשו ואת אוזניו, שמע מישהו קורא בשמו, שב וקורא בשמו. אך לא היה זה השם רוּג'וּם אלא שמו האמיתי, שבמלחמת יום כיפור נמחק. ואז הניחו אלונקה מתחת לגופו, חיברו עירוי ופערו את עפעפיו. הן נטרקו מיד. הוא התאמץ מאוד לראות. מבעד לסדקי עיניו הכאובות ראה ענן בולע את השמש העולה.

*

[פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", ערב יום כיפור תשפ"ה]

*

רָצִיתִי לִכְתֹּב

מִלִּים אֲחָדוֹת

אַךְ יָדִי הָאוֹחֶזֶת

בָּעִפָּרוֹן

הִזְכִּירָה לִי אֶת

יָדְךָ הַקְּטוּעָה

מֵרִמּוֹנֵי הַנֶּפֶץ

שֶׁהָדַפְתָּ לְהַצִּיל

אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ שָׁם.

אַתָּה שֶׁתִּכְנַנְתָּ

מִשְׂחֲקֵי כַּדּוּרֶגֶל

בֵּין יְלָדִים

יְהוּדִים וְעַרְבִים

נִלְקַחְתָּ בַּשֶּׁבִי

וְלֹא נִפְדֵּיתָ

וְסָבַלְתָּ כְּאֵב

וְלֹא נִפְדֵּיתָ

וְנוֹרֵיתָ מִתַּחַת

לָאֲדָמָה.

שִׁמְךָ פֵּרוּשׁוֹ: צְבִי

(כְּשֵׁם סָבִי).

הַשִּׁיר מוֹשִׁיט יָד,

אוֹחֵז בְּיָדְךָ

הַחֲסֵרָה

מְנוֹפֵף בָּהּ

לְעֶבְרֵנוּ

*

7.10.24

בהוצאת "ספרי בלימה" רואה אור ספר חדש שעניינו הגשם, הספרות ודרך השירה. כך כתוב על דש הספר:

להבות הלב וענני הגשם מציע התבוננות בתופעת טבע מוכּרת: מים מן השמיים. את ההתבוננות הזו מלמדים משוררים. ההתבוננות נובעת מדרך חיים שאפשר לכנותה "דרך השירה", דרך חיים המבוססת על האמונה או על ההבנה ששום דבר אינו סתמי.

אפשר להבין את האמירה הזו בשתי דרכים: כקביעת עובדה ששום דבר בעולם אינו סתמי, או כהחלטה להתייחס לעולם כאל עולם ששום דבר בו אינו סתמי. זה גם ההסבר ליופייה של השירה: עבור המשוררים גם המילים אינן דבר סתמי, לא רק הדברים שהן מתארות.

הספר מציע הליכה בלי מטרייה בין כמה מהטיפות היפות ביותר של גשמי הספרות העברית – בתנ"ך, בספרות האגדה, בשירת ספרד ובשירת משוררים בני זמננו. אבל קריאת הספרות אינה תכליתו היחידה: זהו ספר שמבקש להיעזר בספרות כדי לשמור על נוכחוּת בחיי היומיום, ולא רק בעונת הגשמים.

*

תודה למו"ל יוסי שווייג, למעצבת הספר טל גרגיר, לעורכת יפעת שחם ולעורכת הלשון תמי בורשטיין. ספרי בלימה נדפסים בדפוס פרינטיב. תודה לסטודנטים בקורס הגשם שלימדתי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים הנוכחים בספר באופן סמוי. הספר רואה אור בתמיכת המכון למדעי היהדות באוניברסיטה זו ובתמיכת המרכז לספריות וספרות בישראל.

*

אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה בקישור זה. כמה עותקים כבר נמצאים ב"אדרבא" בירושלים ויופצו ליתר החנויות העצמאיות בקרוב.

פתיחת הספר פורסמה כמאמר כאן (הסיום שם הוא תוספת לצורך כתב העת, שאינה בספר).

*

מאת נטלי גולדברג

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מישהו בחדר, מייקל סוונברג, ניגש אלי וסיפר לי שהוא היה אח ב"חיל השלום" בבורקינה פאסו (ווֹלטה עילית). רק הבנים הלכו שם לבית הספר. תפקידן של הבנות הצעירות היה ללכת בבקרים לבאֵר ולשאוב מים עבור משפחותיהן.

מייקל עמד מדי יום ליד הבאר, בידו לוח וגיר, וכתב עליו אות אחת מהאלפבית. זה היה כל מה שהנערות יכלו ללמוד בזמן שחיכו בתור לבאר.

ביום השמונה-עשרה, אחרי שהציג את האות R, למרים, שהיתה בת עשר, היו מספיק אותיות כדי לכתוב את שמה. הוא נכח ברגע שמרים, בפעם הראשונה, אחזה בלוח וכתבה את שמה: M-I-R-I-A-M. הוא ראה אור מבליח בעיניה, אור שלעולם לא ידעך. לפתע לסימנים השרירותיים הללו הייתה משמעות. היא הייתה הראשונה, מפני שנערות רבות נקראו למשל Bintou או Zenabou, ואותיותיהן היו ממוקמות במורד האלפבית. הן נאלצו להמתין עד שיוכלו להשלים את שמן.

[…] אבל מייקל רצה לומר לי עוד משהו על הרגע ההוא עם מרים, מפני שזה היה גם הרגע שלו. "הייתי אח וחשבתי לפתוח מרפאה, אבל באותו רגע הבנתי מה חינוך יכול להגשים, ושחינוך הוא אבן יסוד שקודמת לטיפול רפואי. פתחתי בית ספר בכפר עבור הנערות".

*

Excerpt From
The True Secret of Writing
By Natalie Goldberg

ג'ק קורנפילד, קטע משיחה, 10.9.2024

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

לאחרונה שמעתי סיפור על שבט אפריקאי.

בשבט האפריקאי הזה, שכחתי את שמו כרגע, יום ההולדת של ילד נקבע לא ביום שבו הילד נולד לפי המושגים שלנו, וגם לא על פי מועד תחילת ההיריון, כמו בתרבויות אחרות. יום ההולדת של ילד בשבט הזה נחשב היום שבו הילד עלה במחשבה בתודעתה של אמו. זה היום שבו הילד נהרה או נולד באמת.

כשאישה מחליטה שהיא תהיה אם לילד, והרעיון ממלא אותה, היא ניגשת ויושבת לבדה מתחת לעץ. היא מאזינה עד שהיא שומעת את שירו של הילד שרוצה לבוא.

אחרי ששמעה את שירו של הילד הזה היא חוזרת אל הגבר שיהיה אביו של הילד ומלמדת אותו את השיר. וכשהם שוכבים, כדי להרות את הילד באופן גופני, בחלק מהזמן הם שרים את שירו של הילד. זו דרכם להזמינו.

ואז האמא מלמדת את שירו של הילד למיילדות ולזקנות הכפר בעודה הרה, על מנת שכשהילד יגיע וייוולד, ישירו הזקנות ואנשי הכפר האחרים שסביבה את שירו של הילד וכך יקבלו את פניו.

כשהילד גדל שאר אנשי הכפר לומדים את שירו. אם הילד נופל ונחבל בברך, מישהו ירים אותו וישיר לו את שירו. וכך כשהילד יעשה משהו יפה, למשל בטקסי ההתבגרות; כדי לכבד אותו או אותה, ישירו לו או לה את שירם.

זה ממשיך כך לאורך חייהם.

בחתונה, שירי שני בני הזוג מושרים ביחד.

ולבסוף, כשהילד הזה עומד למות, כל אנשי הכפר יודעים את שירו. כשהילד שוכב, נכון למות, כולם שרים, בפעם האחרונה, את שירו של האדם הזה.

*

From Heart Wisdom with Jack Kornfield: Ep. 255 – Listening to the Song of the Present Moment, 10 Sep 2024.

–

הַיּוֹם בַּבֹּקֶר,

לְיַד אֲגַם,

רָאִיתִי אוֹתָךְ

מְחַיֶּכֶת

יוֹרֶדֶת בְּשִׁפּוּעַ אֲדָמָה

לָשֶׁבֶת אוֹ לִרְחֹץ

מִתַּחַת וּמֵעַל עֲנָנִים.

מֵעוֹלָם לֹא

נִפְגַּשְׁנוּ אַךְ

לָמַדְתְּ בְּהַר הַצּוֹפִים וְאוּלַי

חָלַפְתִּי שָׁם עַל פָּנַיִךְ.

עַל קִיר בָּהָר קָרָאתִי

עַל פָּרָשַׁת חֲטִיפָתֵךְ

וְעַל כָּךְ שֶׁבַּשֶּׁבִי

מָצָאת בְּעַצְמֵךְ אוֹר לְהָבִיא

אֶת נְשִׁימַת הַיּוֹגָה

אֶל מִתַּחַת

לָאֲדָמָה. צִפּוֹר בַּמִּנְהָרוֹת.

אֲנִי בּוֹכֶה עָלַיִךְ

כְּעַל אָחוֹת אוֹ

אֲהוּבָה. בִּשְׁמֵךְ יֵשׁ

שִׁבֳּלִים וְיַיִן,

צָפוֹן וְדָרוֹם.

שְׁמֵךְ יִהְיֶה

פָּרוּשׂ

לְעוֹלָם

לְאֹרֶךְ הָאָרֶץ.

חסד יומיומי

מאת סטלה ניסנוביץ׳

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

(שמעתי את השיר מפי ג׳ק קורנפילד)

#

זֶה יָכוֹל לִקְרוֹת כָּכָה:
פְּגִישָׁה בַּשּׁוּק,
אוֹ קְנִיָּה שֶׁל צְמִיגִים, אֲפוּפִים בְּרֵיחַ
הַגּוּמִי, בָּרַעַשׁ הַצּוֹרֵם
שֶׁל פַּטִּישֵׁי חֲצִיבָה וּמַקְדֵּחוֹת,
בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ חוֹלְקִים סִפּוּרִים
וְחֶסֶד זוֹרֵם בֵּינֵינוּ.

חֲדַר הַהַמְתָּנָה בְּמוּסַךְ הַצְּמִיגִים
הוֹפֵךְ לִמְקוֹם מַרְפֵּא
כְּשֶׁמִּישֶׁהִי מְסַפֶּרֶת עַל הַחְלָפַת
שַׁסְתּוֹם הַלֵּב שֶׁל בַּעֲלָהּ, עַל פִּצְעֵי לַחַץ
מִסִּבּוּכִים. אִישׁ
מְדַבֵּר עַל נִתּוּחִים רַבִּים,
מֵעִיר עַל חָזוּתוֹ הַמַּטְעָה,
הַבְּרִיאָה, הַחֲזָקָה.

אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת שֶׁאֲחוֹתִי מֵתָה
מִסַּרְטַן הַשָּׁד. בְּנָהּ הַצָּעִיר רַק בֶּן שֶׁבַע.
אִשָּׁה קָמָה, אוֹמֶרֶת
מָה שְׁמָהּ: גְּבֶרֶת הֶנְרִי,
וְאָז נוֹטֶלֶת אֶת יָדִי בְּיָדָהּ.
פִּתְאוֹם יוֹם רָגִיל
הוֹפֵךְ אַדְמַת קֹדֶשׁ.

מאת קתלין ג׳יימי

מתוך הספר בית העץ (2004)

מאנגלית דרור בורשטיין

*

כְּשֶׁאָנוּ הוֹלְכִים עַל הַחוֹף

וּמַבְחִינִים, מֵעַל הַיָּם,

בִּסְנוּנִית יְחִידָה, תְּשׁוּשָׁה,

סוֹטָה פִּתְאוֹם לְעֵבֶר הָרוּחַ

שֶׁרֵיחָהּ אֲדָמָה וּפְרִיחָה,

הֲנוּכַל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמֵנוּ לְהִכָּשֵׁל

*

כתב בוסון (יפן, המאה ה-18):

הַלַּיְלָה הַקָּצָר –

מַטְאֲטֵא שֶׁהֻשְׁלַךְ

עַל הַחוֹף

חִשבו על השיר הזה, על מבט כזה, בתוך ההרס העצום שבתוכו מתנהלים חיינו. אפילו לא היה נהרג ולא היה נפצע ולא היה נחטף ולוּ אדם אחד ולוּ חיה אחת ולוּ צמח אחד במלחמה, היה ההרס ל"דומם" מחריד. והנה, המבט בשיר של בוסון שם לב לחפץ שהושלך, כלומר לאשפה, בכבוד ואף בחמלה.

מטאטא זרדים. מה הוא עושה על החוף? הוא שימש לניקוי החוף ומישהו מאס בו? הוא זרוק שם, חסר תועלת; בעבר הועיל למישהו, עזר לנקות משהו. עכשיו, מעוזר ניקיון – הפך לפסולת. נראה שאת הטרגדיה הזו של המטאטא חש בוסון, ומתוך האמפתיה עלה השיר. הרי עצם המנח האופקי של המטאטא כבר מעורר עצב. מטאטא צריך להיות זקוף גו, בעבודתו ובמנוחתו.

מֵי הים יכולים לחטוף אותו בכל רגע, ושם יהיה חסר ערך ואבוד אף יותר (חשבו על מטאטא צף ומיטלטל בים בין יפן וסין, בליל קיץ). עתה הוא זרוק בין אינסוף גרגרי חול שאין הוא יכול לנקות ובין אינסוף הים.

המטאטא אינו יכול להרגיש ולדעת דבר מכל זה. אבל אנחנו יכולים.

קריאה "מערבית" של השיר תהפוך את המטאטא הזה לסמל לתחושה אנושית. למשל, התחושה שמצבנו שלנו לא שונה הרבה, אף פעם לא בדיוק בָּמקום, תמיד בין לבין, בחוסר ודאות, על הסף, על הקצה. יש בזה משהו, אבל עיקרו של השיר אינו האדם ומצבו אלא המטאטא, העצב שמעורר עוזר נאמן וצנום זה של האדם, שאיבד את עולמו.

אדם זגייבסקי כתב (תרגם מפולנית: דוד וינפלד, בסיומו של שיר מתוך הספר הזה):

דָּבָר אֶחָד לָמַדְתִּי,

יֵשׁ רַק חֶמְלָה –  

כְּלַפֵּי בְּנֵי אָדָם, בַּעֲלֵי חַיִים, עֵצִים וּתְמוּנוֹת,

כְּלַפֵּי הַמֻּבָסִים וְהַמְּנַצְּחִים

קַיֶמֶת רַק חֶמְלָה,

שֶׁתָּמִיד מְאַחֶרֶת לָבוֹא.

ואכן, אם "יֵשׁ רַק חֶמְלָה", מדוע להתעקש ולומר כי "למען האמת" המטאטא אינו ראוי לחמלה ואנו רק משליכים עליו את רגשותינו? התעקשות כזו מיד הופכת את חמלתנו ל"קמצנית", מחושבת, ואותנו – למרוכזים בעצמנו. החמלה בשירת ההייקו המוקדשת לעולם הדומם מבקשת להשתרע לכל העברים, לא לאחר לבוא (כהערכתו הנוּגה של המשורר הפולני) בלי קשר לשאלה מי "באמת" ראוי לה.

שיר כמו זה, ויש עוד רבים כמותו, מציע להעניק חמלה בלא תנאי, כלומר בלי לשאול מי ראוי ויכול לקבְּלה.

אולי צריך להתחיל את האתיקה של ימינו מהמטאטא הזה?

"כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מַדֵּי דִשְׁאוֹ" (משה אבן עזרא). בעודה תופרת הגן כולו לובש כותנות פסים ואורג אותה אליו באהבה מסנוורת, ממיסה, צובעת. הצייר אוחז בה לבל תתפוגג לגמרי: קו מתאר של היד, הצווארון. ברווח הזעיר בין סנטרה וצווארה – שלושה-ארבעה פרחים. שני אגרופי ידיה הצמודים מול שני העציצים שממולם.

השאלה הפשוטה שכדאי לשאול ביחס לכל יצירה אמנותית, ביחס לכל שיר: מדוע האמן היה צריך לצייר את זה. אם התשובה היא שאין תשובה, כדאי אולי לעבור הלאה. אבל אם יש תשובה, אם יש אפילו תחושה ברורה שיש תשובה, סימן שהגענו למקום הנכון. התשובה כאן היא: בגלל אהבתו אליה ובגלל אהבתו לגן, ובעצם בגלל אהבתו אל היצור שאפשר לכנותו "היא/הגן". אהבתו להווייתה בתוך הוויית הגן, החיבור ביניהם. לכן היא עוסקת בעבודת מחט. היא מחברת אריג, והגן הוא עצמו מעשה ארג, "כְּסוּת רִקְמָה". הציור הוא היתפרוּת של הצייר ושלנו אל הגן התופר את התופרת. הדבר מסביר לי את חוסר יכולתי להינתק מהציור ואת רצוני לשוב אליו בהקדם.

היא יושבת על סף הבית, גבה נוגע בדלת. כלומר, הכול קורה צעד אחד מהבית על צורותיו הברורות. אין צורך למסע לג'ונגל אם גן כזה יש לך. האור נח על פניה, חזק ומטשטש את תוויהם. אין לה אוזן ולא עין. כמעט אין לה פה. פניה הם מין גן פרחים זעירים, שטופי אור. אבל כך, בלי תווי הפנים, היא אישה חיה ויפה יותר מכל אישה שצולמה במדוקדק בעזרת מצלמה.

פריחה ורודה. הרדופים? אחד מהם נושר ונח כמעט על ראשה. כמעט.

צללית של עץ נפרשׂת, קרוב מאוד בציור למצחה. קימור ענף עונה לקימור הראש. כמו ליזט (היא היתה משרתת בבית האחוזה), העץ על סף אובדן ממשותו, על סף הפיכה לצל, לזיכרון. העץ עונה בפרישת מניפת ענפיו לריכוזה של ליזט בקצה המחט. כאילו יש בציור שאיפה להיות אטוֹם ולהיות גלקסיה, זו לצד זו. להתכנס ולהתפשט.

הבד שהיא שוקדת עליו משתלשל מתוך ידיה כמפל מקציף, ממשיך את קו היד. היד הזו דומה מאוד למזרקה בציור גדול הממדים של הצייר התלוי כאן משמאל. כלומר, היא תופרת-מנבּיעה. והבד הוא בד מים.

האור נח עליה. בתערוכה שיש בה הרבה אורות, זהו האור הישיר והיפה ביותר. הרפרודוקציה לא מעבירה את זה. "רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ, / וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדָלְתְּ" (ביאליק). מול הציור הזה אין מקום לבית השני בשירו של ביאליק. אפילו לא לחצי השני של הבית הראשון. הציור נשאר עם האור והרוממוּת כבר כמעט מאה שנה. בלי הבשלה, בלי סערה, בלי נפילה. רק הגודל שהאור והריכוז מקנים.

הוא צייר עוד כמה גרסאות יפות של הציור הזה. כאן האור ישיר ומסתורין-הפָּנים מתפוגג. כאן ההבחנה בין תופרת וגן ברורה יותר ונוכחות הצייר מוחשית יותר, בעוד שבציור שבתל אביב יש איכות של הצצה ויותר דממה. כאן הגן מרוחק יותר, אינו אופף כמו בציור שמולנו. כאן הידיים והבד מובחנים, והציור פחות מיתולוגי. אבל כולם יפים בדרכם.

הציור הזה נמצא בתערוכה של 150 שנות אימפרסיוניזם, ליד "כיכר החטופים" במוזיאון תל אביב. נדמה לי שהדרך היחידה לבקר בתערוכה הזו בלי לחוש אי-נחת היא להזכיר לעצמנו שציור כמו זה, בעדינות המופלאה שלו ביחס לאדם (לאישה) ולמקום (גן הפרחים) מלמדנו מה היחס הראוי לכל אדם ולכל מקום. כל העולם הוא גן וכל היצורים הם אישה כזאת. מסעד הכיסא הוא כגבול שומר. חומרי רקיע נחים עליו כמו צבעים על פאלטה.

הכול תמיד על סף קריעה או כבר קרוע וראוי לתת לתופרים ולאורגים לעשות את מלאכתם. מול ציור כזה אסור אפילו להשתעל, כי יש חשש שהיא תפצע את אצבעה במחט. הציור מלמד את הולדת האנושיות מתוך היופי.

אנרי מרטן, 1930 בערך, ליזט תופרת ליד דלת הכניסה במרקרול, מוצג עכשיו במוזיאון תל אביב לאמנות בתערוכה האימפרסיוניסטית "לתפוס רגע חולף", אוצרות: נטלי אנדריאשביץ' והילארי רידר