מתחת לשולחן

הָאַחֲרוֹנָה בְּטוּר
שֶׁל לַהֲקַת צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת:
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ

הפיכתו של נתניהו כמעט בן לילה מאנדרדוג של מפלגת שוליים למועמד מוביל לראשות הממשלה אינה מדגימה, לדעתי, שינוי ביחס אליו בציבור, אלא שינוי במיקומו היחסי במערך הכוחות. ביחס למועמדים האחרים – בסך הכול עוד שניים – הוא נראה הטוב ביותר, ואני יכול להבין את הבוחרים שחושבים כך. מישהו אמר שווילה ליד דירה נראית כמו ארמון, אבל וילה ליד ארמון נראית כמו צריף.

על פי הדיווחים, עמי איילון עומד להצטרף למפלגת "מימד". זה בזבוז, עם כל הסימפטיה למפלגה הזו. עמי איילון, לדעתי, יכול היה להיות מועמד שיוביל גוש שמאלי (פחות או יותר) שייתן קרב סביר לנתניהו+לבני (שבלי ספק יתאחדו ביום שלאחר הבחירות: זהו טריק יעיל וישן: פצל באופן מלאכותי את המחנה שלך כדי להשיג יותר קולות לחוד, כמו בעל דוכן פלאפל שפותח דוכן "מתחרה" מעבר לרחוב). מבין המועמדים שאינם ימין, איילון הוא היחיד שיכול, בצירוף כוחות ישנים וחדשים מהשמאל, להיראות טוב מול נתניהו – ולהפוך את מה שנראה עכשיו כצריף של השמאל לבית, ואולי ליותר מזה. אולי לא מאוחר מדי. גם נתניהו נסק כמעט בן לילה.

ג'ונתן ווינֶרט

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין
מתוך כתב העת Blackbird, כרך 7, גיליון 2 (2008)
 

 

זֶה אוּלַי בְּסֵדֶר לִשְׁכַּב
כֹּה קָרוֹב הָעֶשֶׂב יָכֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ
רוּחַ נְמוּכָה פּוֹסַחַת
 
וְהַקּוֹלוֹת הַמְסֻמָּמִים הַקְּטַנִּים
שֶׁל הַצִיקָדוֹת בְּנוֹת הַשְּׁבַע-עֶשְׂרֵה
 
בִּמְקוֹמְךָ הַצַּר אֵין אוֹר
 
לֹא עוֹד דּוֹאֵג אֶלָּא דּוֹאֲגִים לְךָ
לֹא עוֹד לוֹקֵחַ בְּחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא נִלְקַח בְּחֶשְׁבּוֹן
נִשְׁכַּח אֲרֻכּוֹת אִם הִנְּךָ בַּר-מַזָּל
 
כֹּל חֹרֶף מֻקְדָּם יוֹתֵר
עָמֹק יוֹתֵר קַר יוֹתֵר
מְאֻחָר יוֹתֵר

הלכתי בסמוך לירקון בימים האחרונים, והקצף (בימים הראשונים) והדגים המתים (היום בבוקר, עדיין) מכאיבים ומעיקים על הנשמה כאילו שחו בתוך הוורידים ונתקעו בלב. אילו אני הבעלים של מפעל "סנו" הייתי עומד שם, מגפיים בתוך המים, ומכניס דגים, אלפי דגים, למים. אחרי שהמים ישובו להיות "מים" ולא רעל בערוץ של נחל. אני נזכר באסונות אחרים: התמוטטות הגשר של משלחת ה"מכבייה" ובצוללני הקישון. האם רק האתר הדומה – נחל – מקשר בין שלושת האסונות? אני חושב על המציאות העכשווית, שבה חומרי "ניקוי" הם למעשה חומרי לכלוך. לא רק באסון הנוכחי, אלא מדי יום. כמה חזק הלכלוך שאנו יוצרים, שאנו זקוקים לחומרים כל כך מלוכלכים וקטלניים להסרתו. בדומה, כמעט כל "בנייה" היום היא למעשה "הרס".

האם למישהו אכפת מנחל הירקון? לפנינו מקרה של רצח נחל. האם יש בלש חוקר שייצא לפענח את התעלומה הזו? בעיר תל אביב, הירקון הוא עורק ראשי. העורק הורעל, אבל לעיר לא אכפת. ממשיכים לרוץ על הגדות עם נעליים קפיציות, ממהרים לאכול שוקולד בנמל. מביטים בים, מצלמים את השקיעה, כאילו הרעל לא זורם הישר אל תוך התצלום הרומנטי. חתן וכלה על הגשר, מחייכים, משודרגים ומעוצבים לקראת החתונה, מתחת לנעליים החדשות זורמים פגרי דגים הפוכים וקצף.

היו תרבויות שהבינו כמה חשוב הוא הנהר, וכדי להבהיר את זה המציאו לו אֵל. אנחנו מתוחכמים ומודרנים ואיננו מאמינים באלי נהרות. במה אנו מאמינים? בחומרי ניקוי, חומרים שיהפכו את חיינו לטובים יותר. אבל אילו היה אל לירקון ולנהרות האחרים בישראל, הם לא היו הופכים למוליכי רעל. מי שהיה בונה גשר מעל הנחל היה עושה זאת כפי שיהודי דתי מתפלל ביום הכיפורים. בחרדת קודש. ומפעל "סנו" ומפעל הרהיטים היו מעבירים רווחים של חודש לשיקום הנחל, כקורבן חטאת.

אני שליח, ומגיע למסור חבילה לאדם עשיר מאוד. במסדרון אני מבחין בכמה ציורים, אחד מהם של מורנדי. אחרי שאני מוסר את החבילה אני שואל את האיש אם אני יכול להתבונן קצת במורנדי שלו. אני מהסס לשאול בגלל הקסדה והאוברול הצהוב. הוא מסכים ונעלם מיד. אני מופתע שמשאירים אותי לבד. אני מתקרב לציור ואז מבחין שאין זה ציור כלל אלא מעין הצבה – או מין פסל עשוי גבס (?) צבוע, שמרחוק היה נראה כציור. גם המסגרת היא חלק מן הדבר, צבועה זהב, עקומה באופן כזה שמרחוק תיראה כמסגרת. אני לא מאמין למראה עיני. בתמונה הבאה כבר מוליך אותי המשרת במורד מסדרון צר מאוד וארוך מאוד, כמעט צינור, שיורד בשיפוע חד, ומתפאר באוזניי על גודלה של דירת אדונו, שאין לה, בעצם, סוף – כך הוא מכריז בעודו הולך כל הזמן לפני ואוחז במשהו, אולי נר או עששית, להאיר את הדרך.

אשכול בננות צהובות ברובּן
מעל שלושה אבוקדו קשים
ולצִדָם קומקום ירוק חלוּד
הפונה לַכיוון ההפוּך

בשתי דרכים מנסים לתקוף את דב חנין, המועמד של "עיר לכולנו" לראשות עיריית תל אביב: האחת היא לייחס לו שטניות, לנסות להפוך אותו למסוכן, לאויב העם, להטיל ספק באמינות שלו. להאשימו, למשל, שהוא לא עומד לשירת ההמנון. אין לי מושג מה מצב הברכיים של דב חנין בשעת שירת "התקווה", האם הן ישרות או מקופלות, אבל האמינו לי שבספר הפשעים החמורים אפשר למצוא כמה פשעים שיותר מזעזעים אותי מזה.
 
השיטה השנייה היא לנסות לגמד אותו. להפוך אותו לקוריוז, ל"באז" (Buzz), ל"אופנה", למועמד "סלבריטי". לטעון, שהוא תופעה חולפת, שהוא צנח משומקום וייעלם כלעומת שבא.
 
שתי השיטות מחטיאות את העיקר. אבל יש בהן גרעין של אמת. מי שטוען שסביב דב חנין יש "באז" צודק. לבאז סביב דב חנין יש מילה בעברית: תקווה. אפשר להבין למה אנשים נלחצים מזמזום כזה. הפוליטיקה בישראל הפכה לכל כך מושחתת, עד שאדם ישר, שליח ציבור במלוא מובן המילה, נתפס מיד כחשוד. מי שבז ל"באז" סביב חנין עושה זאת מסיבות שאפשר להבינן: לתקווה תמיד צמוד פחד: הפחד מאכזבה. לא מזמן הייתה תקווה כזו סביב עמיר פרץ. האכזבה הייתה קשה. ויש אנשים שמעדיפים להבטיח לעצמם כישלון מאשר לקוות לטוב ואז להתאכזב. צריך אומץ כדי להיכנס למצב של חוסר ודאות. צריך אומץ כדי לומר, אולי הפעם זה שונה.
 
גם מי שמנסה להדביק לחנין מדבקות של מעין סטאלין אנטי-ציוני מפספס את מעלותיו המוכחות של האיש, שבניגוד לכמה מחבריו לא רק לקח מן הציבור אלא גם נתן לו, למשל, חקיקה בתחום איכות הסביבה. האם שיפור איכות הסביבה בארץ ישראל אינה ציונות? האם רק שוחד ושלמונים הם אות וסימן ללב יהודי חם ולציונות טובה?
 
אבל גם בניסיון המכוער הזה יש גרעין של אמת. הגרעין הוא בזה, שגם אויביו של חנין מכירים בכך שלפניהם איש עקרונות. מובן שהם מנסים לעשות בעובדה זו שימוש לרעה, על ידי עשיית קריקטורה מהעקרונות שלו. אבל דמיינו לעצמכם את הפוליטיקאים שהורשעו בדין פלילי בשנים האחרונות: האם מישהו היה מעלה על דעתו לכנות אותם "קומוניסטים"? "סוציאליסטים"? אפילו כהאשמת שווא? כמובן שלא. מפני שאלו אנשים חסרי עקרונות לחלוטין. רק את מי שיש לו עקרונות כלשהם – וכמה נדיר אדם כזה בפוליטיקה בישראל – אפשר לנסות להאשים בצורה כזו.
 
אני משוכנע שמועמדותו של דב חנין אינה רק עניין תל אביבי. גם לתושבי ערים אחרות בישראל יצמח רווח מהצלחה של מועמד כדב חנין. אם אדם מסור ומוכשר כמותו יהיה ראש עיריית תל אביב, הדבר יהווה תקדים למועצות מקומיות ולעיריות אחרות. אם לא בבחירות 2009, בבחירות הבאות. השאלה היא פשוטה מאוד: האם הבוחר יתגמל אדם שמציע לו לשרת אותו ושיש סיבה להאמין שפיו לבו שווים?
 
כולנו ראינו החודש איך בבת אחת מתפרקים שוקי הון בעולם. בנק בארצות הברית מתמוטט, ושבוע אחרי זה מתאבד ברוקר בהודו. זה מפחיד. אבל הדברים יכולים גם לעבוד הפוך, להשתנות לטובה. דבר גורר דבר לא בהכרח רק לרעה, ואפקט הדומינו יכול גם לעבוד לטובתנו. דב חנין בראש עיריית תל אביב יהיה בשׂורה של תקווה למדינת ישראל כולה. 

שמעתי ברגשות מעורבים על הסרט הצפוי על פי Watchmen, או "שומרים", של אלאן מור (טקסט), דייב גיבונס (מאייר) וג'ון היגינס (קולוריסט). רגשות מעורבים, כי הבמאי של הסרט יצר גרסה וולגרית למדי ל"300", אבל יותר מכך בגלל שהיצירה המקורית נראית בדיוק מסוג הדברים שהקולנוע יתפתה לעבד, ויהרוס. השחזור החזותי של הדמויות והמרחב נראה דווקא נאמן למקור, אבל לא בזה העניין. יש ב- Watchmen ממד של פעולה, אבל הוא זניח. למעשה, העניין בקומיקס הוא בדיוק הסטת המוקד של ז'אנר גיבורי-העל מהפעולה שלהם בעולם כנגד ה"רעים" אל הפעולה שלהם במובנים אחרים: כנגד ה"אנשים הרגילים", כנגד משפחתם, וכנגד גיבורי על אחרים. ה"רע" בספר הזה הוא חולה סופני, והוא גורם להכי פחות הרס בהשוואה ל"גיבורים".

אם יש תמונה שמסכמת את זה, הרי היא זו:

שני גיבורי על, "הקומיקאי" ו"איש הינשוף" מפזרים הפגנה ברחובות העיר. לכאורה הם נלחמים ב"הפרות סדר", אבל מתברר מהר מאוד שהם עצמם יוצרים את הפרת הסדר. האנשים שעליהם הם אמורים להגן מתעבים אותם, וגיבורי העל מתעבים את האנשים – בתמונה הזו ה"קומיקאי" הולך לזרוק רימון אל הקהל. העניין הוא, שהקורא אינו מנותב בשום אופן להזדהות עם הקהל הצרחני או עם הגיבורים: וזה דבר שספק עם הקולנוע יסכים לאמץ. מפני שביסודו של דבר זה האלמנט האנרכיסטי של היצירה הזו: שהיא מציבה סוגים שונים של כוח ומסתייגת מכולם. לשם השוואה, אין שום דבר אפל ב"אביר האפל" (באטמן), מפני שעדיין הרוע של ה"ג'וקר" מוחלט, וההזדהות – כמו ההסתייגות – ברורות. באף סרט גיבורי על שאני מכיר אין סירוב שורשי כל כך לעצם המושג של "גיבור" ושל "גבורה". ולכן גם לעצם הז'אנר, שעובר כאן – סליחה על המילה – דקונסטרוקציה מקיפה.

הגיבורים ב-Watchmen הם אנשים שהכוח שלהם מופנה בעיקר זה כנגד זה, לפעמים באופן פלילי. הם מוצגים כבעיות אישיות מהלכות על שתיים, והכוח והגבורה הם עוד סימפטום של הבעיות. ההשתמעות הפוליטית של תפיסת עולם כזו היא ברורה. "מי שומר על השומרים", מרססים ב- Watchmen על קירות ברחובות (הקומיקס נכתב בשנים האחרונות של המלחמה הקרה ויש לראותו גם בהקשר זה).

אני לא עורך כאן דיון מפורט ביצירה, מפני שיידרש לזה חיבור מאוד ארוך. אני קורא אותה עכשיו בפעם השנייה ומתפלא מחדש על התחכום האינסופי של היצירה, שהוא סוג של קולנוע וספרות משולבים. זוויות הצילום, התפאורה, הסיפורים שבתוך הסיפורים, החפיפות בין סיפורים שונים – כל אלו הם ספרות בשיאה ו"קולנוע" בשיאו. העולם הוא לגמרי תלת-ממדי, עולם גיבורי-על שיש לו עבר ("דור ההורים" של גיבורי העל), מעין חתך חברתי של superheroes; ומעצם הצבת גיבורי-העל, שהוא באופן מסורתי אדם בודד ("זאב בודד") בתוך ז'אנר של רומן משפחה ורומן חברתי נחשפים צדדים רבים בחיי הגיבור, שסרט רגיל אינו רואה אותם בכלל. המדהים הוא, שהאנטי-ז'אנר משכנע הרבה יותר מהז'אנר עצמו, מפני שהוא כולל את הז'אנר והן את פירוקו.

מי יודע אם יוקרנו בארץ הסרטים החדשים של בלה טאר ("האיש מלונדון") ופיטר גרינאוויי ("שמירת לילה"). ראיתי קטעים קצרים משני הסרטים, על המחשב, ומעניין שהמשותף לשניהם הוא הזיקה העמוקה שלהם לאמנויות החזותיות הקדם-קולנועיות: הציור אצל גרינאוויי (הסרט כולו עוסק בציורו של רמברנדט "משמר הלילה") והצילום המוקדם אצל טאר. שניהם פועלים, בדרכים שונות, כנגד הפוטנציאל המטמטם של המדיה. הנה, למשל, סצנה מהסרט של טאר:

http://www.youtube.com/watch?v=2sq6hTvyndg&feature=related

אמנות הדיוקן שנדמה שאבדה כמעט לגמרי לציור ולצילום חוזרת כאן. הדיוקן הוא תלת ממדי, אבל אינו מאבד את היכולת להיות דיוקן שמתבוננים בו. אני חושב, לשם השוואה, על סרטי "זהות כפולה". ראו כמה דברים קורים בחמישים ושמונה שניות לאדם אחד: הוא מרביץ, מכוונים אליו רובה, הוא מפוצץ, הוא נלכד בים, הוא מתנשק, הוא נכנס לבנק, הוא דוהר במכונית. יש בזה משהו מטורף, שאנו הולכים ומתרגלים אליו. גם אם הוא גורם הנאה רגעית, יכול לגרום לכל דבר יותר מעודן, כמו קמטים בפרופיל של אדם, כמו האזנה שותקת להאשמות, להפוך לבלתי נראה ולבלתי נסבל. השוו לטיזר-טריילר של "האיש מלונדון"!:

http://www.youtube.com/watch?v=6GUSs8UOTW4&feature=related

המחיר של המהירות הזו הוא מחיקה של עשרות ומאות פרטים. כל מה שטאר רואה ושומע, הסרטים מסוגו של "זהות כפולה" אינו מכיר בכלל: נקישות כדורי ביליארד שמלוות את כל הסצנה, איש ישן (מיהו?) שכמו חולם את כל השיחה, משחק שח שמהדהד את הנקישות ואת השיחה. מוזיקה חרישית באקורדיון מול בום-בום-בום של תופים.

אפשר לומר שאל הסרטים של טאר באים מהגלריה לאמנות ומהמוזיאון; אל הסרטים מהסוג השני באים מהטלוויזיה, וכיום, יותר ויותר, ממסך המחשב ומהפלייסטיישן. ההבדל עקרוני. מצד אחד סרטים שמרכז הכובד שלהם הוא הפנים האנושיות; מצד שני סרטים שהפנים אינן חשובים בהן כלל (לכן בונד מתחלף בלי כל קושי) – חשובה הפעולה המנותקת מרוח. מאט דיימון הוא מכשיר שמנסה להבין את מפעיליו בעולם מכאני לגמרי; אצל טאר, אנשים נמצאים – כמו כדורי הביליארד, שהסרט מקדיש להם כמה שניות "סטטיות" גם לפני הפעולה, לפני התחלת המשחק.

זה אחד הדברים הכי נהדרים שיש באינטרנט ואולי האתר מספר אחת שלי בעברית: התנ"ך כולו בהקראה מעולה (אין קרדיט לקריין), נרגשת אך נטולת תיאטרליות מיותרת. אפשר להוריד תוך כרבע שעה את כל ספרי התנ"ך (אני ויתרתי על ויקרא, יהושע, עזרא, נחמיה ודברי הימים) למחשב ולנגן מ"פ3. שמעתי היום באוטובוס את תחילת ספר דניאל, ארמית. פשוט נהדר (אולי ככה מרגישים ספרדים ששומעים פורטוגזית – השפה המוכרת מגיחה מדי כמה שניות מבעד למילים של השפה השכנה).

למי שרוצה להתחיל בקטנה, מומלץ במיוחד הספר הנשכח-מעט מ"תרי עשר" – ספר יואל: "הגפן הובישה והתאנה אומללה, רימון גם-תמר ותפוח, כל עצי השדה יבשו, כי הוביש ששון מן בני אדם". ועל זה נאמר: הולי מוזס! למי שאינם פוקדים את בתי הכנסת, קריאת התורה במובן של קריאה בקול יכולה להיות מפגש מחודש עם הכתבים האלו, ובמיוחד עם דברי הנביאים, שנאמרים או נצעקים בקול מדבּר, יותר מאשר כ"ספרות" כתובה. פתאום אפשר ממש לשמוע את ישעיהו.