בֵּית הַכְּנֶסֶת הַיָּשָׁן
סִדּוּרִים סְגוּרִים עַל שִׁפּוּעַ עֵץ
הַיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחֹרֶף
וחמש מאות היא ישבנים
היה איש באדמה של א.ז., של מי השם היתה עבודה ; ואיש הזה היה מושלם וזקוף, אחד שפחד מאלוהים, ונמנע רע. והיו ילד עד אותו שבעה ילדים ושלוש ילדות. החומר שלו גם היה שבע אלף כבשה, ושלושה אלף גמלים, וחמש מאות אסל של שורים, וחמש מאות היא ישבנים, ובית מאוד גדול ; כל כך שהאיש הזה היה הכי גדול של כל הגברים של המזרח. וילדים שלו הלכו וחגגו בבתים שלהם, כל אחד היום שלו; ושלחו והתקשרו לשלוש האחיות שלהם לאכול ולשתות איתם. וזה היה כל כך, כאשר הימים מהפאיסטינג שלהם נהלכו את אבאו העבודה הזאת שלחה וקידשה אותם, ועלתה למעלה מוקדמת בבוקר, והציעה לתרומות שרופות לפי המספר מהם כל. לעבודה אמרה, זה יכול להיות שהילדים שלי חטאו, וקללו את אלוהים בלבבות שלהם. לכן עשה עבודה ללא הפסקה.
פתיחת ספר איוב (אמור מעתה: "ספר עבודה"), בתרגום מכונה (בבילון 7) מהתרגום האנגלי של התנ"ך – ללשון הקודש.
25.10.08
המו"מ על ירושלים – שני סרטים – בעקבות הזמן האבוד (חלום)
1. כשחושבים על הוויכוחים במשא ומתן על ירושלים, האם עוד שני רחובות או עוד רובע יימסרו או לא, כדאי להסתכל בזה. זה אפילו הופך את העניין למצחיק. [תודה לבארון דה-האז]
2. שני סרטים קבועים בסינמטק ת"א החודש, חלשים ביותר: "עשר שאלות לדלאי למה" הוא בזבוז של חצי סרט על "רקע" וחצי אחר על שאלות שהדלאי למה כבר ענה עליהן בהרצאות ובכתבים. כמעט כמו לשאול את הפיה הטובה "מה השעה". מהסרט השני, "פאדוס" של קרלוס סאורה, יצאתי אחרי כשעה. הסרט מבטא בעיקר את אובדן רוח הפאדוס שאפשר לשמוע בהקלטות חורקניות ישנות, עם זמרות כמו עמליה רודריגס, מריה תרזה דה נורונה, מריה דו קרמו טורס ומריה סילבה. הביצועים המודרניים נראים כמו תעודה על איבוד מוחלט של רוח הדבר. מעבר לכך, מבחינה קולנועית זה אחד הסרטים המשעממים שראיתי לאחרונה: וידאו קליפים שרודפים זה את זה, עם קצת קיטש ריקודי. מיותר לחלוטין.
3. קריאה (שלישית? רביעית?) ב"בעקבות הזמן האבוד". מעניין להבין את החוקיות הזו: מתי אתה ניגש למדף לספר הזה. נראה לי שאפשר ללמוד הרבה אם העניין הזה יובן. במקרה הנוכחי, הקריאה נובעת מחלום: חלמתי שיוצאים בו זמנית התרגום לעברית של החלק האחרון של היצירה, ושל החלק הבא לפי הסדר. מתפתחת (בחלום) קומדיה של טעויות, מפני שאני הולך ל"תולעת ספרים" כדי לרכוש את החלק האחרון ("הזמן שנמצא"), אבל מקבל את החלק החמישי בסדרה; כשאני חוזר להחליף את מה שלקחתי אני מבין שבעצם אני מעוניין בשניהם, אבל עד שאני מבין את זה לוקח זמן. אני פשוט לא קולט שיצאו שני ספרים. אני אפילו זוכר את המחיר: 91 ש"ח. עוד אני זוכר, שהספרים יצאו בהוצאת "הספריה של אבות ישורון". חלומות של אנשי ספרות.
"בקומברה, אדם ש'אף אחד לא מכיר' היה בגדר יצור בל ייאמן כמו אל מן המיתולוגיה" (עמ' 64, כרך א').
שמיעות (הערה מאוחרת על אלחנדרה פיסארניק)
ממרחק של כמה שנים שחלפו, די ברור לי ש"בלילה הזה, בעולם הזה" של אלחנדרה פיסארניק, בתרגומה של טל ניצן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "לטינו"), הוא ספר השירה היפה ביותר שקראתי במאה ה-21 עד כה, ואחד היפים שקראתי אי פעם, בלי שמץ הגזמה. מדי פעם אני נזכר בו ורוצה לכתוב עליו משהו, ואז מוותר. קראתי בו כבר כמה פעמים מאז פרסומו ב-2005. גם הפעם לא נראה לי שאוכל לומר הרבה, אבל מדי פעם אני שומע על אנשים שהחמיצו את הספר, אז בכל זאת.
הנה שיר אחד, קצר, "שתיקות":
המוות תמיד על יד.
אני שומעת את דבָרו.
רק אותי אני שומעת.
השאלה הראשונה היא האם המשפט השני אומר את אותו הדבר כמו השלישי, או שמא הם מתארים התרחשויות עוקבות, שתי שמיעות שבאות בזו אחר זו? או שמא המשפט השני מתקן את הראשון כאומר, "אני שומעת את דברו. לא, טעות. רק אותי אני שומעת". האם שמיעת דברו של המוות שקולה לשמיעת ה"אני" שלי, או שמא בתחילה שמעתי את דברו של המוות, ואז עבר זמן-מה, ועתה "רק אותי אני שומעת"? ואם כך, מה קרה בינתיים, בין השורות? כמה זמן חולף ביניהן, כמה זמן עלי לשתוק בקריאת השיר בקול? והאם לשמוע "אותי" מקל או מכביד את המצב ביחס לשמיעת "דברו של המוות"? בשיר הזה, נראה שלשמוע "אותי" מאיים הרבה יותר מלשמוע את המוות! הוא "כל הזמן על יד" — אבל היכן אני, השומעת את עצמי?
שאלות, שאלות. אין תשובה לשאלות האלו. אין גם תשובה לשאלה מהו "דברו" של המוות. אבל אין גם תשובה לשאלה מה פירוש "רק אותי אני שומעת". האם יש הבדל בין "דברו" של המוות, שהוא שמיעה של "דיבור", ובין שמיעה של אדם "את עצמו", להבדיל מ"דברו" או "דיבורו"? השיר מלא שמיעה, אבל אי אפשר לשמוע בעצם דבר.
וכאן עלינו לשוב אל הכותרת: שתיקות. פתאום מובן, כי כל הדיבורים הללו, דיבורו של המוות ש"תמיד על יד", ו"אותי" הנשמעת, אינם אלא "שתיקות". השיר מתאר דממה מוחלטת. את המילה "שומעת" המופיעה פעמיים בשיר יש להבין בהיפוך מלא ממובנה השגור.
אבל אין זה הסוף. כי גם עתה, כשהובן שהמשוררת אינה שומעת דבר זולת "שתיקות", נותר דבר-מה, נותר עוד קול. זהו, כמובן, קול השיר. המילים הנקראות (קראו אותן, כמו את הספר הזה כולו, בקול, כדי להבין מה גדול הישגה של המתרגמת). משמיעה כפולה לדממה, ובחזרה לשמיעה. שוב אפשר לומר "אני שומעת" – את קולה של המשוררת המהול בקולה של המתרגמת. אבל האם נשמע עתה משהו חדש? האם שמיעת השיר, שמיעת דברו של המוות, שמיעת ה"אני" – הן שלוש שמיעות נבדלות?
לרשימה נוספת על הספר, מאת שרון אס >>
ולקולה של אלחנדרה (קוראת טקסט לא שלה) >>
תרגום אחר ברשת לכמה שירים >>
באשו – פדיה – מלחמת המשובטים – משהו מצחיק
(1)
כדי להסביר את ההתרגשות: דמו לכם שברגע האחרון היו מודיעים כי לא רק פול מקרטני אלא גם שלושת האחרים, כולל לנון, מגיעים להופעה. כך בערך הרגשתי היום בבוקר, כשקמתי בשש, כדי ללכת בשמונה לקחת מהדואר את התרגום החדש של כל שירי ההייקו של באשו, שהגיע מאנגליה. למעלה מאלף שירים של אחד המשוררים האהובים עלי. בינתיים אני מסתפק בפתיחות אקראיות של הספר. אני נתקל בשירים כמו זה (הכול כמובן בתרגום חופשי):
זריחת הירח
ידיהם על הברכיים
בתוך הבית, בערב
או, באותו עמוד:
מושך שׂערות לבנות
מתחת לכרית –
הצרצר
או:
ממתינים לשלג
פני השתיינים
הֶבזק של ברק
כתבתי ביתר אריכות על באשו כאן.
(2)
"בעין החתול": ספר חדש, מפתיע וממגנט, של המשוררת הנהדרת חביבה פדיה. חביבה פדיה לימדה אותי לראות חתולים. הדבר הראשון שעשיתי כתוצאה מהקריאה בספר (אני בדיוק באמצעו) הוא לגשת ולקנות קופסאות בשר לחתולים שברחובנו. מובן שראיתי אותם כל השנים, אבל קצת מרחוק (אני אלרגי אליהם, קשות, סיפור גילוי האלרגיה הזו היה מפחיד). בימים אלו, כשאני קורא בספר, אני רואה אותם לראשונה (ממש כמו שבאשו רואה לראשונה את הצרצר ואת השתיינים). החתולים כנראה מורגלים במזון יבש ובשיירים, ותאוותם מול קופסאות ה"מוס אווז" ו"ממרח כבד" ניכרת. זו שמחה גדולה לראות אותם אוכלים בהשתוקקות כזו.
הספר הוא אוסף של סיפורים, מסות, דרשות, זיכרונות, תיאורי מקום. לאט-לאט נפרש העולם של הספר: המקום הוא באר שבע. אבל הספר בונה עיר אחרת, עיר שנקודות המרכז שלה הן חתוליות. מקומות של חתולים, אנשים המקדישים את חייהם לטיפול בחתולים, חתולים אנושיים. הספר הוא גם על כל אלו, והסתכלותו העקרונית היא "חתולית": שולית ביודעין, נעה ומגששת סמוך לדברים, מחוברת למקום.
הרבה הבחנות חדות על המקום, על באר שבע: למשל, הפסז'ים של פריז היו העתק קפיטליסטי של בזאר מזרחי; בבאר שבע הישראלית העתיקו את המודל הפריזאי, כלומר, העתיקו את ההעתק: במקום להיצמד למקור המזרחי (העותמאני) העתיקו הישראלים את ההעתק האירופאי – והנה לכם תורת הציונות בהתבוננות מקומית אחת.
הספר יוצא ושב אל החתולים הממשיים של באר שבע, אבל מגיע דרכם למקומות רחוקים מאוד. החתולוגיה היא בסיס לאסכטולוגיה (תורת אחרית הימים), לגיאוגרפיה, לאקולוגיה, להיסטוריה, לתיאולוגיה, ועוד ועוד. למשל: "העברת היד מעל גור החיה בגיל צעיר כמוה כהטבעת אפשרות הקשר עם האדם" – זו חתולוגיה; אבל מיד ציטוט הפסוק: "הייתה עלי יד אדונָי" (ספר יחזקאל, חזון העצמות היבשות), שפותחת קשר להתבוננות תיאולוגית ביחסי השכינה והאדם. או הערה צדדית חתולוגית נוגעת לתלות הגומלין שבין עיני החתולים לאור הירח – העין גדלה ככל שהירח מתמעט, פלא פלאים שלא ידעתי עליו. ומיד נפתחות שאלות של טבע המציאות, של סוד "מכונת" ההוויה, "מכונה" שפועלת במרחקים עצומים ולא תמיד ידועים – כמו בין ירח וחתולים, שמובנים פתאום כדבר אחד ויחיד בפועל ממש. והנה החיבור של חביבה פדיה למצואו באשו היפני, בן המאה ה-17, הרואה איך אור הירח מביא את הידיים אל הברכיים.
יש פרקים קורעי לב על אכזריות של אנשים וילדים כלפי חתולים. יש פרקים מדכאים על הזנחתה של "בירת הנגב" לשחיתות ולזיהומים שונים ומשונים. יש הפלגות לדיונים תלמודיים בשאלות של חתולים. יש התבוננויות נפלאות במנהגי החתולים: "השטח בשבילם הוא כמו דף ומה שרשום עליו טפל לחלוטין. יש להם כתב סתר נוסף שמשוטט על הדף, והוא חשוב [לחתולים] יותר ממה שנרשם עליו בכתב הגלוי שאנו [בני האדם] קוראים". ושוב, מחשבות הקורא נזרקות מיד על נתיבי השיר של האבּוריג'ינים האוסטרלים ההולכים על האדמה בעקבות סימנים שאין איש זולתם מכיר. ואם תרצו, החתול מלמדנו כאן את כל תורת השירה, את ההתנהלות השירית בעולם.
וסיפורים על צדיקוֹת-חתולים המצילות עשרות חתולים (וכלבים). ברכות של צדיקים לחתולים שהעירייה מתאנה להם וכולאת אותם. והתבוננות בזנב של חתולים ככלי להבעת רגשות, שמיד מובילה למחשבה על "זנב" של בני אדם, "שלא תברח ממשהו שקשור עדיין לזנבך". ועוד ועוד. הספר פותח מעגלים מעגלים של עולם חדש, לאט נוצרים החיבורים בין המעגלים, והספר מציע לא פחות מתמונת עולם שלמה, מהצעה לדרך חיים, למוסר של חתולים – לא בענייני ניקיון, אלא אפילו באופן שבו כותבים מחקר. "בדרך כלל ההסתכלות [הקווית] היא בסיס לשכחת הדרך של ההתקדמות שחייב לעשות כל פרט בחייו שלו, מתוך שהם חולקים את תחושת ההתפתחות שלהם עם דרכו של הכלל". זוהי, בין השאר, הערה מוחצת על הרעיון של "היסטוריה של ספרות" או "תולדות האמנות".
(3)
"מלחמת הכוכבים" – הגרסא המצוירת החדשה ("מלחמות המשובטים"). פעם, היו הסרטים מעין "מקור" שממנו נגזרו משחקי המחשב. בסרט הזה הגלגל התהפך: הסרט כבר עשוי בשפה של משחק מחשב – משחק מחשב שהבמאי משחק בו כביכול, והוא בעצם הכנה, קדימון, ל"דבר האמיתי" שהוא משחק המחשב שיופץ בוודאי בהמשך, ושייראה מן הסתם בדיוק כמו בסרט.
ובאותו עניין: לפני תחילת הסרט פולשים אל האולם (ב"סינמה סיטי") שלושה שחקני פרסומת ועושים פרסומת חיה לאיזה מסטיק לילדים הלכודים שם. הם שואלים את הילדים שאלות על המסטיק (התשובות ניתנו קודם לכן בפרסומת שהוקרנה על המסך!). הילדים החביבים, בלי ספק, מצפים כי יקבלו לפחות מסטיק מתנה על תשובותיהם, אבל מסתבר כי הפרס על ההשתתפות בפרסומת הוא קבלת מדבקות פרסומת של המסטיק ביציאה מהסרט!
(4)
ולסיום, משהו מצחיק (מאוד) – תודה לאסף שור (אפשר לראות גם מכאן)
אלן וואטס – "שיחה עם עצמי"
משהו ליום כיפור
המעגל (שוש קורמוש)
שוש קורמוש, תצלום
ראשית, המעגל. כן, יש בצורה הזו משהו, פשוט ונוקב. רק מעגל יש "מרושע" (vicious), ולכן ייתכן גם הדבר ההפוך. אין "משולש מרושע", או טרפז. קשה לקלקל מעגל. פתוח לגמרי (מצד החור) וסגור לגמרי (מצד ההיקף). תמיד הקסימו אותי נוסחאות המעגל, עם הרכיב המסתורי הזה, פיי, שנמצא שם, אבל אין לראותו. בתערוכה של שוש קורמוש התבוננתי בעיקר בדבר הזה. מהו? זר ניצחון? "סידור פרחים"? רפי לביא אמר פעם שהוא תיעב אמנות של "סידור פרחים", אבל השאלה היא כמובן איך מסדרים. הסידור הזה של קורמוש מובן לאור שתי עבודות מהממות של דורצ'ין, שתלויות עכשיו לצדן בגלריה גורדון. הקשר הוא הג'סטה של הכיפוף. אבות ישורון אמר פעם על זה, שעם שיר צריך "ללכת בכוח". לא צריך להבין את הכוח כפשוטו. זה כמו כוח של אמנות לחימה, אני מניח. שהשיר לא יהיה רופס. שהמעגל ייסגר נכון. כמו זה. הכיפוף של דורצ'ין בברזל החלוד, כמו כיפוף הענף של קורמוש. מאוד עדין. ולא משנה כמה כוח משוקע שם באמת. הנותר, השריד, הוא עדינות גדולה. אצל דורצ'ין זה בולט יותר, כי אפשר לדמיין את נאקת המתכת. אבל אפשר לדמיין את קול הענף של קורמוש באותה מידה. צריך רק להקשיב. כשיש אור, ענף צומח אל האור. ובחושך? הנה לכם דוגמה.
המעגל של קורמוש מתקדם. יוצאים עלים, ושוב דממה. יוצאים – ודממה. מין התגברות שקטה נגד כיוון השעון. בערך בשעה 10-11, יש פיצול דרמטי, סימטרי כמעט. צד אחד ממשיך עם המעגל הגדול, צד אחר מודה בתבוסתו, נבלם אחרי זמן מה, פונה במין קידה קטנה אל הנתיב העיקרי.
אולי זה זר. זר ניצחון? אפשר לחשוב על הזר הזה כאילו ראינו אותו מלמעלה. כמו מלך שעובר ברחוב וקרחתו נגלית. ואם זה כך, פתאום ברור שאין זה אלא זר לחושך. והעיגול באמצע הוא מרכז ראשו.
יש אור וצל על העלים כולם. החושך מפתה אותם. כל קיומם שם הוא מוזר מאוד. בסוף, צריך לומר, המעגל הזה אינו לגמרי מעגל. כי הוא נסגר ואז מיד, למטה, בשעה שש ישנה פתיחה ויציאה ימינה. זה מה ששובר בו את הלב. שהוא יוצא מזה בסוף, אבל נשאר להסתובב בעת ובעונה אחת. מכה מין שורש בדממה, בעלטה. נפתח.
ריוקאן / שיר בארבע סימניות
למעלה בשמיים
רוח גדולה
(לא, איני יודע יפנית, אבל יש לי מילון קנג'י, והשיר קצר ונפלא כל כך – אולי השיר הקצר ביותר שנכתב מעולם? ארבע סימניות בסך הכול. לא התאפקתי. בתרגום מילוני המשמעות היא "שמיים למעלה גדול רוח". ביפנית זה אמור להישמע בערך כך: טֶן ג'וֹוֹ דַאי פוּו. טאיגוּ ריוֹקאן, 1758-1831).
קליגרפיה מאת ריוקאן.
מתחת לשולחן 
